(Another chapter of R. Shmuel Ashkenazi's Latest Work)

In the past I received requests for more information about R. Ashkenazi. What follows is a small biography (along with an appeal for help) on him written recently.

מוקירי תורה וחכמיה, נדיבים שבעם! דומה שאין איש אשר לא הגיעו שִׁמְעוֹ של האיש הנכבד, הנאמן בכל בית הספרים היהודי, ר' שמואל אשכנזי שליט"א. ספרו "אלפא ביתא קדמייתא דשמואל זעירא" שיצא לאור בירושלים, בשנת ה'תש"ס, פתח בפני כלל חכמי ישראל וחובבי תורה את שערי אוצרותיו, חשף בפניהם מעט מבקיאותו המפליאה והטעימם מרעיונותיו והגיגיו הנעימים אלא, שהעומדים משתאים מול היקף המידע והידע הנגלה מבין דפי "אלפא ביתא קדמייתא'', ודאי יופתעו כפליים בשמעם שאין זה אלא מעט שבמעט מאוצרותיו של ר' שמואל שעודם בכתובים, מצפים לאנשי רוח ומביני דבר שירתמו לסייע בהוצאתם לאור עולם והפצתם להגדיל תורה ולהאדירה.ר' שמואל – המקפיד בתוקף שלא להוסיף על שמו כל תואר נוסף פרט לר' – נולד ביום יא בטבת תרפ"ב. בשנות העשרים המוקדמות לחייו כתב עשרות ערכים ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" (בעריכת ד"ר מרדכי מרגליות, ירושלים תשו-תשי), בכרכים הראשונים של ה"אנציקלופדיה העברית" ובשתי אנציקלופדיות אחרות של הוצאת 'מסדה'. בהמשך עסק בעריכת ספרים ב"מוסד הרב קוק", ב"מכון תורה שלמה" ובאופן עצמאי. בראשית שנת תשכ"ז ועד פרישתו לגמלאות עבד ב"מפעל הביבליוגרפיה העברית" שבבית הספרים הלאומי בירושלים, ומבחינה מסוימת הוא היה מתווה דרכה ביחד עם הביבליוגרף הבלתי נשכח מר נפתלי בן-מנחם ז"ל. אף לאחר שפרש לגמלאות הגיע למקום בכל יום שלישי וקיבל בסבר פנים יפות את כל המתייעצים עמו, בהם בכירים באקדמיה שעמדו לפתחו ושאלו לעצתו. בשנת תשס"א נתמנה כחבר כבוד בהוצאת הספרים המיתולוגית "מקיצי נרדמים", לאור בקשתם המפורשת של מזכירה וחבריה.החל משנת תש"ד (בהיותו בן-שמונה עשרה) החלו להתפרסם מאמריו הרבים בבמות מכובדות ומפורסמות, ולעיתים עוררו תגובות חריגות (כמו מאמריו "טעויות סופרים" ו"מילונות עברית כיצד?"). בין לבין נענה לשאלות שבכתב שהופנו אליו מכל קצווי הארץ ומחוצה לה, ושיגר במשך השנים כאלפיים מכתבי תשובה. בין ספריו המופתיים ניתן למנות את: "הגדה שלמה", ירושלים תשט"ו; "אוצר ראשי תבות", ירושלים תשכ"ה; "הרי"ף ומשנתו", ירושלים תשכ"ז. ואת עריכתו המופתית ניתן לראות בספר "משלי ישראל ואומות העולם", ירושלים תשכ"ד. טביעת אצבעותיו המיוחדת ניכרת בספרים רבים אחרים, כמו: "בן המלך והנזיר", תל-אביב תשי"א; "אוצר המשלים והחידות", ירושלים תשי"ז; "מחברות עמנואל הרומי", ירושלים תשי"ז; "אוצר פתגמים וניבים לטיניים", תל-אביב תשי"ט (מהדורה שניה: ירושלים תשמ"ב); "צרור המור", בני-ברק תש"נ; "אוצר הספר העברי", ירושלים תשנ"ה; "אוצר תפילות ישראל", א-ב, ירושלים תשנ"ז.כתיבתו של ר' שמואל יחודית ומאופיינת: קצרה, ענינית ומקיפה, ובעיקר – מדויקת. רגיל היה, אף לאחר הגיעו לגבורות, לכתת רגליו רק כדי לראות את הדברים בדפוס הראשון או לבדוק אם אכן הפנייה כלשהי מדויקת וכדומה.בימים אלה הולכים ומותקנים לדפוס שני ספרים נוספים ממעיינותיו של רבי שמואל, הלא הם "אלפא ביתא תנייתא" המהווה המשך ישיר לספר הראשון וכולל בתוכו בירורים מקיפים למקורם של ביטויים, פתגמים ואמרות עממיות, ו"אלפא ביתא תליתאי" הכולל בירורים בנושאים כלליים. שניהם בדרכו הייחודית של ר' שמואל, האוצר בזכרונו וברשימותיו רבבות מקורות עלומים וגנוזים ומעבדם בתבונתו וחוש ביקורתו הנודע.כל אחד מן הספרים מתפרס על פני שלושה כרכים, ויחדיו כוללים הם למעלה מ-2500 עמודים מלאים וגדושים בדברי תורה וחכמה ופנינים נפלאות מעולם הספר היהודי על כל גווניו ואפיקיו.את מלאכת עריכת הספרים לקח על עצמו ידידנו ר' יעקב ישראל סטל הי"ו, אשר ביד אמן, במתינות ובתבונה הופך את פיסות הנייר, פנקסיו ופתקאותיו של רבי שמואל לכדי יצירה מפוארת כיאה לכבוד יוצרה ותורתו.אולם, ידידינו הנעלים, הוצאות ההדפסה כבדו מנשוא! איש פרטי וצנוע הוא ר' שמואל, לא מכוני מחקר ולא קרנות לו לאיש, לא בית הוצאה לאור ולא בית מסחר ספרים. מעודו, נחבא ר' שמואל אל הכלים ואינו מבקש את פרסומו הראוי לו. לולי תושייתם של אוהבי תורה ודעת שנגה עליהם מעט מאורו של רבי שמואל, כי אז היה נותר אלמוני, הוא ואוצרותיו העצומים.ועתה, עם סיום מלאכת עריכת שני הספרים שלפנינו, הרי הם יושבים ומצפים לגואל, איש אשר רוח בו ולב מרגיש לו להבין את יקרתם של דברי תורה אלו, וישאוהו רעיוניו להטות שכמו לעזרת ר' שמואל ולשקוד על תקנת חכמי ישראל, במתת יד נכבדה כשיעור הנצרך להדפסת הספרים היקרים. עורכי הספר אינם מבקשים דבר על המלאכה הכבירה והזמן היקר והרב שהושקעו בהתקנת הספרים לדפוס. זאת עשו בלב רחב ובנפש חפצה, מאשר יקרו בעיניהם נכבדו פניניו של ר' שמואל. אולם עלות ההדפסה כבדה עליהם ואין לאל ידם להשלים את המשימה ללא עזרת ה' בגיבורים.חושו, ידידינו, חושו לעמוד לימין ר' שמואל ולעזרת כל אוהבי תורה, והרימו תרומתכם להדפסת הספרים הנכבדים הללו! שוו בנפשכם מה רבה התועלת העולה ממאמריו ומחקריו הנעימים של ר' שמואל להרמת קרן התורה וכבודה; הוכיחו קבל עם ועדה כי כבוד התורה יקר בעיני הוגיה וכי אין מניחים הם לדברי תורה להיות מונחים בקרן זווית, גנוזים וכמוסים באין דורש!!
And now for the main article:

לכבוד מערכת בית יעקב                                                              ב"ה. ה במנחם-אב תשלאמ"נ,מזמן לזמן מזדמנים לפני גליונות של ירחונכם הנכבד, שאני מוצא בהם ענין ומתענג על קריאתם. לא כן קרני הפעם הזאת. הגיע לידי גליון 137 (תאריך הופעתו [סיון תשלא?] לא צוין!), ומיד עם פתיחתו נתקלתי במאמר גדול, מאת יצחק מ. שמואלי, המשתרע לארכם ולרחבם של שני עמודים שלמים (5-4), ומעליו שלוש כותרות מרעישות: 1) על משמר קדשי האומה. 2) מיהו "צנזור" במהדורות חדשות של ספרי-קודש? 3) תגלית מדהימה על מעשה-זיוף מגמתי בכתביו של בעל "חפץ חיים" זצ"ל.וזה "מעשה הזיוף": בקונטרס שפת תמים, לבעל חפץ חיים, פרק ד, נאמר: וראיתי בספרים מעשה נפלא שהיה בימי הריב"ש, שבא אחד בגלגול סוס והיה עובד בכל כחו כדי לשלם את חובו. ואילו "במהדורות החדשות… שהופיעו לאחר השואה (ונדפסו מתחילה באמריקה, על-ידי יורשיו של בעל המחבר) נחלף הנוסח המקורי לפי כתב-ידו של החפץ חיים הקדוש בנוסח 'מתוקן' כזה: 'וראיתי מעשה נפלא, שהיה בימים הראשונים'".כותב המאמר שואל: "מה היתה מטרתו ותכליתו של 'שינוי' זה?" והוא משיב: "אין מפלט, כמובן, מאותה מסקנה הכרחית, שלא היה, כנראה, לרוחם ולטעמם של בעלי הזכויות של המהדורה החדשה, שבעל החפץ חיים מזכיר ומסתמך בספרו על מעשה נפלא שמתייחס אל מייסד החסידות רבי ישראל בעל-שם-טוב… הם התביישו בכך, הם לא יכלו לבלוע זאת, הם נרתעים ממש בפני ההשפעה העלולה להתקבל מהתייחסותו של החפץ-חיים אל הבעש"ט" ולכן זייפו וסילפו את דברי המחבר "כדי לחבל ברגשי-האחווה שנתרקמו אצל… חסידים ומתנגדים".אין הכותב נוקב בשמם המפורש של "בעלי הזכויות". אך הכל יודעים, שהכוונה לחתן המחבר "הרב פנחס מענדיל יוסף זאקס, ר"מ דישיבת חפץ חיים בראדין" אשר הוציא מחדש את ספרי חותנו, בניו-יורק, בשנת תשיב ובשנת תשך. ואותו מאשים הכותב ב"מעשה מביש כזה" אשר "בדין הוא ש… יזעזע את דעת-הציבור שלנו"."וכדי שלא לפרסם אשמה מזעזעת כזו… בלי ביסוס עובדתי מלא" טרח הכותב וצירף למאמרו שלושה פקסימילים המוכיחים באופן "מדעי" מוחלט את "הסילוף הגס והמביש… שנעשה בחיבורו של החפץ חיים"."והיות שהמדובר… בסילוף מכוון שיש בו מגמה שקופה בהחלט… מן הדין להרים קול זעקה ומחאה, להוקיע קבל עם ועדה את הסילוף הנורא והמחריד ולתבוע במפגיע תיקון הדבר מידי אלה הנושאים באחריות לכך!"אם באמת ובתמים נתכוון הכותב לזעזע את דעת הקוראים ולהזעיקם למחאה, הרי עלה הדבר בידו… שכן אני נזדעזעתי למקרא דברי ההשמצה והטחת ההאשמות כלפי חתן המחבר, אשר ריבה פעלים לתורה ויראה בהפיצו ספרי ההלכה והמוסר של חותנו בעל חפץ חיים. ואומר אל לבי: מצוה להציל עשוק מיד עושקו ולהגן על כבודו של ת"ח מפני המתנפלים עליו בשצף קצף על לא חמס בכפו ולא עולתה בו.ואם עדיין הייתי מהסס בדבר וחושש, שלא להרבות בחלול כבוד התורה על ידי הבעת מחאתי ברבים, בא המאורע דלהלן וחיזק את החלטתי לפרסם ברבים את בטולו של המאמר הנז'.וזה אשר קרני [אין מקרה בעולם, אלא כי הקרה ה' לפני את הדבר הזה!]. ביום המחרת (לאחר קבלת הגליון הנז') נכנסתי לבית המדרש להתפלל שחרית. והנה על השולחן לפני מונח ספר חפץ חיים, הוצאת ועד שמירת הלשון, ירושלים תשכז, ונספח אליו קונטרס שפת תמים. פתחתיו בעמ' טו ואראה בגליון (ליד המלים "מעשה נפלא שהיה בימים הראשונים") הערה כתובה בדיו אדומה על ידי חסיד-שוטה: המילה ראשונים היא זיוף מוחלט ושפל בדברי רבנו וצ"ל בימי הריב"ש (ר' ישראל בעש"ט) כהוצאה הראשונה.ויהי כראותי עד היכן הדברים מגיעים, נזדרזתי לקרבה אל המלאכה: לבדוק את הנוסח הנדפס בהוצאות השונות של קונטרס שפת תמים. לאחר יגיעה מרובה נתברר לי, שקונטרס זה נדפס על ידי מחברו, כנספח לחלק א של "ספר שמירת הלשון… והוא השלמת הספר חפץ חיים", בשנת תרלו, וחזר ונדפס לא פחות מעשרים ושלוש פעמים*. והרי רשימת ההוצאות השונות (אלה שלא ראיתי מסומנות בכוכב):1* ווילנא, דפוס ר' יהודה ליב מ"ץ, שנת שמר פיו [תרלו], 1876.2 הוצאה שניה, ווילנא, דפוס הנ"ל, תרלט, 1879. סודרה ונדפסה דף על דף על פי 1.3* הוצאה שלישית. נדפסה בין תרם לתרמג. והיא ששימשה אבטיפוס להוצאות הבאות, שאינן אלא דפוסים-סטראוטיפיים או דפוסי-צלום של 3.4 "הוצאה שלישית", ווארשא, דפוס ר' יוסף אונטערהענדלער, תרמד, 1884. ד"ס של 3.5* "הוצאה שלישית", ווארשא, דפוס הנ"ל [תרמח?]. בשער: תרמד, 1884. ד"ס של 4.6 "הוצאה שלישית", ווארשא, דפוס בוימריטטער וחתנו גאנשאר, תרן, 1890. ד"ס של 5.7 "הוצאה רביעית", ווארשא (דפוס ב' טורש, צנז' 1892 [תרנב]). ד"ס של 6.8 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס בוימריטטער), תרנה, 1895. ד"ס של 3?9 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס אונטערהענדלער, צנז' 1902 [תרסב]). בשער: תרנה, 1895. ד"ס של 8.10 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס לעווין-עפשטיין, 1910 [תרע]). ד"ס של 7.11 "הוצאה חמישית", ווארשא (דפוס הנ"ל, 1914 [תרעד]). ד"ס של 10.12* "הוצאה שלישית" (הוצאת הרב הילל גינסבורג, ראדין), ווארשא (דפוס פומפיך), [תרף?]. ד"ס של 4?13 "הוצאה שלישית", ווארשא (דפוס פימענט), [תרפ-]. בשער: דפוס יוסף אונטערהענדלער, תרמד. ד"ס של 12.14 "הוצאה שלישית", ווארשא (דפוס לעווין-עפשטיין), [תרפח]. ד"ס של 13.15 "הוצאה שלישית", שנגהי [תשד?]. ד"צ של 12.16 הוצאה רביעית", [גרמניה תשז?]. בשער: ווארשא. ד"צ של 7.17 "הוצא ע"י חתנו הרב מנחם מענדיל יוסף זאקס", ניו יורק תשיב. ד"צ של 8.18 "הוצאת הרב הרשקוביץ", (ירושלם תשטז). סודרה ונדפסה על פי 8.19 "הוצאת אגודת חכמי סלאוויטא, בני ברק", ירושלים (תשך). ד"ס של 18.20 "הוצא ע"י חתנו הרב מנחם מענדיל יוסף זאקס", ניו יורק תשך. ד"צ של 17.21* "הוצאת ועד שמירת הלשון", ירושלים תשכה. סודרה ונדפסה על פי 8.22 "הוצאת הרב הרשקוביץ", ירושלים [תשכז]. ד"ס של 18.23 "הוצאת ועד שמירת הלשון", ירושלים תשכז. ד"ס של 21.24 כנ"ל, ירושלים [תשל]. בשער: תשכז. ד"ס של 23, אלא שבמהדורה זו נספח קונטרס שפת תמים לספר שמירת הלשון ולא לספר חפץ חיים.לא עלה בידי למצוא טופס שלם** מן ההוצאה הראשונה, אך היו למראה עיני תשע עשרה מן ההוצאות הבאות.והנה בעשר מהן נדפס: בימי הריב"ש (2 4 6 7 10 11 16-13), ובתשע: בימים הראשונים (8 9 20-17 24-22).מתשע מהדורות אלו נדפסו שבע לאחר השואה, ואילו שתים מהן נדפסו כבר בימי המחבר ובהסכמתו: הראשונה (מס' 8) בשנת תרנה [כיובל שנים לפני השואה] והשניה (מס' 9) בשנת תרסב. בהוצאת תרנה נדפס: "שהיה בימים הראשונים" ושתי האותיות האחרונות (ים) יוצאות מחוץ לשורה, אך בהוצאת תרסב סודרה השורה מחדש, כדי ליישרה עם חברותיה, ונדפס: שהי' בימים הראשוני'.כל המשוה את שתי ההוצאות של הרב זאקס (ניו יורק תשיב ותשך) להוצאת ווארשא תרנה, יתברר לו למעלה מכל ספק שהראשונות אינן אלא דפוסי-צלום של האחרונה! וחתן המחבר לא תיקן, לא סילף ולא זייף את הנוסח המקורי. ואף ההוצאות האחרונות, שסודרו מחדש, נדפסו על פי ווארשא תרנה. ואין לתלות בוקי סריקי במוציאיהן. נמצינו למדים, שאך לשוא שקד הכותב (המסתתר בכנוי "יצחק מ. שמואלי") למלא שש עמודות (450 שורות!) בדברי הבל וריק ובהטחת האשמות שוא ללא כל יסוד.ואם ישאל שואל: מה טעם תוקן הנוסח בהוצאת תרנה? אין בפי תשובה ודאית. אך ניתן לשער, כי המחבר "נכשל" בפענוח הריב"ש וסבור היה שהוא בעל שו"ת הריב"ש, היינו ר' יצחק בר ששת, מחכמי הראשונים (ה'פו-קסח), וכאשר נודע לו מקור הסיפור (שבחי הבעש"ט!) ונתבררה לו זהותו של הריב"ש שהוא ר' ישראל בעל שם, רבן של חסידים, הלך והחליף את המלים "בימי הריב"ש" במלים אחרות (בימים הראשונים). ואך צחוק עשה לנו הכותב בקביעתו המגוחכת כי "לפני קרוב למאה שנים, עת המתיחות בין המתנגדים ולבין החסידים… בא בעל ה'חפץ חיים' לעשת צעד פייסני כזה, להזכיר את הריב"ש, יוצר החסידות, בספרו… כנגד… לשון הרע"…אינני מתימר להיות בקי בספריו המרובים של החפץ חיים, אך לפי מיעוט ידיעתי אין הוא מזכיר בשום מקום לא מחבר חסידי***, לא ספר חסידי ולא ספור חסידי. ולו חפץ היה "לעשות צעד פייסני כזה" הרי היו לפניו הזדמנויות מרובות מלבד המעשה "בגלגול סוס". ואם לא עשה כן, ודאי טעמו ונמוקו עמו, משום שהיה "מתנגד" לחסידות. מובן, שאין בכך כדי לגרוע ח"ו מכבודו. ואף החסידים הכירו בגאונותו ובצדקתו, וספריו נתחבבו עליהם. ושלום על ישראל.ואחתום במאמרו של רב יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים (שבת קיט ע"ב). יהי רצון שנזכה לנחמת ציון ובנין ירושלים.שמואל אשכנזי 
* שמואלי כותב: "קונטרס 'שפת תמים' צורף לכל המהדורות הראשונות של הספר 'חפץ חיים'". ואני איני מכיר אלא מהדורה אחת בלבד שבה נספח הקונטרס לספר חפץ חיים, והיא אחרונה (23). מהדורה זו נדפסה בשם "כל ספרי המוסר על עניני שמירת הלשון, מאת רבנו רבי ישראל מאיר… הכהן".** ראיתי טופס שנשמט ממנו הקונטרס. ומן הענין להעיר, שגם מן ההוצאה השניה (תרלט) מצויים טפסים בהשמטת הקונטרס. גם בימינו נדפס ספר שמירת הלשון בלי הקונטרס, כגון: ירושלים תשיד (הוצאת הרב הרשקוביץ) ותשטז (הוצאת הועד המרכזי לשמירת הלשון).*** להוציא את רש"ז מלאדי, ש"שולחן ערוך" שלו הובא הרבה במשנה ברורה.
הערות מאת אליעזר בראדט:

א. לאחרונה ענין זה נדון על ידי ר' יהושע מונדשיין כאן וכאן.
ב. בביאור הלכה סי' רי"ד בסוף הוא הביא דברי ה'דרך פקודיך'.
ג. במשנה ברורה סי' תצד ס"ק יב לענין טעם לאכילת מאכלי חלב בשבועות הוא כתב בשם גדול אחד: "אמר טעם נכון לזה כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה [כי בעשרת הדברות נתגלה להם עי"ז כל חלקי התורה כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה] וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כ"א מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעל"ע נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה". ר' גדלי' אבערלאנדער בספרו 'מנהג אבותינו בידנו', ב, מאנסי תשסו, עמ' תרלד מביא שר' נחום גרינוואלד העיר שגדול אחד הוא ר' לוי יצחק מבארדיטשוב שדבריו בזה הובא בספר תולדות יצחק לר' יצחק מנשכיז. [על דברי ה'גדול אחד' ראה דברים חשובים אצל ר' אהרן מיאסניק, מנחת אהרן, ירושלים תשסח, עמ' קב-קו; פרדס אליעזר, עמ' רעט- רפב].

ד. בקשר לדעת החפץ חיים על חסידים וחסידות ראוי להביא דברי בנו ר' ליב בשם אביו החפץ חיים בזה:
1. בעשירות שניו לעת זקנתו היה מחשיב מאוד עדת החסידים, באמרו כי הם בזמנינו ככותל אבנים שנקרא בראנדוואנט שמעמידים בין בתי עץ, שאינה מניחה להתפשטות שריפה, ובימינו שנגף הכפירה פשטה בכל עבר ופאה, ולאלפים שהם מאמינים בד' ובתורתו  אבל כמו מתביישים בקיום מצותיה, בריש גלי, בל יהא לשחוק בין הגויים, ובין פרצי עמנו שרבו המלעיגים מכל קודש, עלינו לשבח החסידים שהם אמיצי רוח, עושי דברו ביד רמה, ובפומבי, ועוד הם מגדלים בניהם לתורה ולעבודה כאבותיהם. רוממות אל בגרונם, ולשונם כחרב להשיב להחפשים אל חיקם עשרת מונים בוז וקלון,, ועל כל פשעים, תכסה אהבת ה'… (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' טו, אות מ).

2. זכרוני לפני שלשים שנה בערך בהתישבי בפולין והחלותי למכור ספרי מר אבי ז"ל, עיקר פדיוני היה בבתי מדרשות של החסידים, שרובי הכתות שבהם הם בני תורה, והיו לוהטים מאד לספרי מר אבי. ביחוד לספרי משנה ברורה שכפי מבטא שלהם הוא נחוץ להם כמו לחם, וכמעט כל חסיד קנה ספרינו (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' טז, אות מא).
3. פעם שמע שמדברים על רודת החסידות והמגרעות שיש בהם, ולא נחה דעתו, וסיפר להם מעשה איך שבימי הגאון ר' חיים מוואלזין היה בעירו בעל הבית אחד, שלמד תלמוד ואמרו עליו שחזר כבר על הש"ס כמה פעמים, והוא בקי כמעט בו, והירדו הגאון ר"ח בקימה כשנכנס, והיו אז בישיבת ר' חיים אברכים גדולי תורה, ושחקו כשקם רבם בפני הבעל הבית הלז, באמרם, בפני מי קם רבנו, אם בקי הוא במלות, אבל בכמה מקומות אינו מבין הפשט, וענה להם רבם ר"ח, יש שני שסים ש"ס אחד הוא דפוס אמשטרדם, יקר מאוד הן במראיתו הן בהגהות ותיקונים רבים שיש בו, ויש ש"ס זולצבאך, עליו אינם בהירים כל כך, גם נמצא בו שיבושים אבל אם יעלה על הדעת מי שהש"ס דזולצבאך אין לו קדושת ש"ס. כן הבעל הבית הזה, אפשר יש בתורתו איזה שיבושים אבל בעיקרו יודע הוא את הש"ס, והנמשל הוא לענין חסידים אם יש בהם איזה שגיאות, אבל בעירם הם מחזיקן בתורת ה' בכל נפשם ומגדלים את בניהם ביראת ה' ומשיאים את בנותיהם לשומרי תורה ומצוה, ומה לנו עוד" (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל,  עמ' יז-יח, אות מב).
4. דברו אתו פעם על דבר חסידים ומתנגדים, ענה ואמר, חכמינו אמרו לעתיד לבוא מבא הקב"ה ספר תורה ומניחה בחיקו ואומר מי שעסק בה יבא ויטול שכרו, הרי שאין שואלים כלל לאיזה עדה הוא שייך, אלא אם קיים התורה הרי טוב ואם לאו ח"ו, לא יועילו לו שום עדה ששייך לה, גם אח לא פדה יפדה איש (דוגמא מדרכי אבי זצ"ל, עמ' סב, אות לב).
 

Sefer HaNer on Mesechet Bava Kamma: A Review
by:Rabbi Yosaif Mordechai Dubovick

Not every important work written by a Rishon is blessed with popularity.[1] While many texts were available throughout the generations and utilized to their utmost; others were relegated to obscurity, being published as recently as this century, or even this year. Nearly a month doesn’t pass without a “new” Rishon being made available to the public, and often enough in a critical edition. While each work must be evaluated on its own merit, as a whole, every commentary, every volume of Halachic rulings adds to our knowledge and Torah study.[2]          From the Geonic era through the Rishonim, North Africa was blessed with flourishing Torah centers, Kairouan in Tunisia (800-1057),[3] Fostat (Old Cairo) in Egypt, and many smaller cities as well. Perhaps the crown jewel of “pre-Rambam” Torah study was the sefer Hilchot Alfasi by R’ Yitchock Alfasi (the Rif).[4] Many Rishonim focused their novella around the study of Rif,[5] the Rambam taught Rif in lieu of Talmud,[6] and a pseudo-Rashi and Tosefot were developed to encompass the texts used and accompany its study.[7]

In Aghmat, a little known city in Morocco, circa the Rambam’s lifetime, rose up a little known Chacham whose work is invaluable in studying Rif, and by correlation, the Talmud Bavli as a whole. Yet, this Chacham was unheard of, for the most part, until the past half century. R’ Zechariya b. Yehuda of Aghmat, authored a compendium of Geonim, Rishonim, and personal exegesis on Rif. Spanning a period of 200 years of Talmud commentary of the first order, this work was also unique in its approach. Various editors have justly compared it to a work of similar nature and provenance, Shittah Mikubetzet by R. Betzalel Ashkenazi.

However, this source of Talmudic material from an almost blank period remained unknown until HaRav Prof. Simha Assaf published several leaves on Mesechet Berachot.[8] This followed by a semi-critical edition of a complete manuscript, by Meir David Ben-Shem bearing its rightful title, Sefer HaNer.[9] Later, J. Leveen published a facsimile version of a manuscript in the British Museum[10] on the three “Bavot” along with an English preface, indexes and a brief critique of Ben-Shem’s edition of Berachot. Since, many articles have been written about the work[11] and the Torah world has been blessed to see several volumes in print.

To date we are in possession of Sefer HaNer on Berachot,[12] Shabbat,[13] Eruvin, Moed Katan[14] and Mesechet Nezikin; namely the three Bavot.[15] In general, R’ Zechariah complied his work from the following sources, most of which were unknown as a work, and sometimes even the author was unknown. These Pirushim include Geonim; Rav Hai in particular, Rabbeinu Chananel,[16] R’ Yosef ibn Migash, R’ Baruch Sefardi (RB”S),[17] R’ Yitzchok Ghiyyat, Rav Natan author of Sefer ha Aruch, Rashi,[18] Rambam,[19] as well as material of unknown authorship.[20] Further, a notable portion of the material is in Judeo-Arabic of that period, including Geonic response and commentary, citations from R”Y ibn Migash, the Rambam’s commentary on Mishnah, and even short remarks within other commentaries as well. Accurately translating the material is a handicap, limiting the sefer’s use, and perhaps played a part in its falling into disuse at the decline of a Judeo-Arabic speaking Talmudist audience. [Much like the loss of many (non-translated) Judeo-Arabic Geonic works over time].          Recently, a new edition of HaNer on Mesechet Bava Kamma has been published; this article will attempt a comparison between the two printed editions, focus remaining upon the newer edition. While parts of the material of the manuscript (British Museum OR 10013) have been utilized in the past,[21] never has the manuscript been published as a whole, with critical notes. In 5761, as a part of Ohel Yeshayahu, a compilation of works on B”K, R. Hillel Mann published the relevant portion of Sefer HaNer from this manuscript. While this edition was surprisingly accurate to the mss. (the facsimile published by Leveen is available on Otzar HaChochmah), his notes are exceptionally lacking, with only the barest citation to what could be best described as “yeshivishe reid“; the common knowledge on the topic as discussed in the Yeshivot of today. Certainly not the optimal choice when editing and annotating a work based on Geonic and early Rishonic material, with many variant readings in the Talmud, as well novel commentaries hitherto unutilized.

Upon perusal of this edition, one cannot help but notice that in sharp contrast to the remaining nine chapters, the first chapter seems well edited, and the material in the footnotes is richer. The answer to this oddity is found in Mann’s preface; in 5752, an article containing a critical edition of the first perek was published by R’ Yehoshua Hutner of Machon Talmud Yisraeli[22]. This material had been meticulously edited by R’ Dov Havlin shlit”a and R’ Yosef haKohen Klien ob”m. Mann made use of the extensive notes, gleaned what he felt valuable, and ignored what he deemed he could.[23] According to Mann, R’ Tzvi Rotstein[24] copied the mss., and R’ Yosef Kafich translated the Arabic text.

Several months ago, a new edition of this work graced our tables. R’ Dov Havlin, the editor of the Talmud Yisraeli article, and his family[25] received permission to publish the work in its entirety.[26] Using the material previously assembled, and R’ Kafich’s translations, a preface was added, and the book printed. A mere glance at the first footnote to the preface shows the thoroughness and care taken when approaching a Rishon. As opposed to an “on-the-job training” attitude displayed by some authors, here the appropriate material was gathered and made use of in order to assess the task at hand.

The preface offers the uninitiated a précis of the academic papers written on R’ Zechariah, and deals with the author, his era and his works. Alongside, a chapter is devoted to R’ Baruch Sefardi, if only for the sake of providing the public exposure to Abramson’s pamphlet.[27] In one paragraph, the editor explains his decision to title the work “Shitta MiKubetzet Kadmon” although the author R’ Zechariah named it “HaNer”. I must confess I was not persuaded to concede to the change, and regret the license taken.[28]

Another liberty taken is the exclusion of the abbreviation “Pir'”, short for “Pirush”. This nomenclature has been edited out and replaced with a dash, although no mention was made of this in the preface.[29] This is not the case in the original article, and it would appear that this was done solely by the new editor(s). In addition, Arabic pieces, be they ever so brief, are replaced with the translation, and while the replacement is noted the original text is lacking. Mann’s edition reproduces the original, and relegates the translation to a footnote as the original article. By way of comparison, the original sports 261 footnotes on the first perek, the newer model, 98, and Mann’s version contains 102. Clearly, editing has been done, and while citations previously footnoted are now in the body of the text (parenthesized and font size lowered), one wonders what else has been omitted, and at what cost.[30]Diacritics found in the mss. are sorely lacking in all three editions, and HaShem’s name, typically written as three letters “yud”, is modernized to two.[31] Further, abbreviations have been expanded; Mann remained true to the text. Many of Mann’s mistaken readings are especially accurate in the new edition, yet typographical errors (as is wont) remain.As the work is based upon Rif, and collates many authorities, attempts to correlate the work to the Talmud’s present pagination is daunting. Many times R’ Zechariah will continue to copy a commentator, covering material spanning several folios, only to backtrack in order to begin a parallel commentary. Special attention need be given to this, and often Mann has rearranged material to fit within the parameters of one page; Havlin et al reproduce the original order.[32] The mss, while largely legible, has many additions, in different hands. Some addenda are written perpendicular to the text as marginal glossa, in a smaller hand. Mann has lost text in this fashion, as opposed to the Havlin edition wherein they are preserved. Publishing any edition of a manuscript reverts at some point to become eclectic. The editor is forced to decide on punctuation placement, and sentence/paragraph breaks, causing differing interpretations. While I cannot agree to the many changes made in the new edition,[33] this treasure trove of valuable material has now been made available to the public, and our thanks due. The text is highly accurate to the manuscript, the notes offer useful information, cross references and variant readings. This new addition to the Talmudic bookcase is most welcome, and while the implication given by the publisher that the next two meschtot are not on the agenda, may any continuation of so worthy a project be expediently brought to light.

[1] See Zohar, Bamidbar (3:134a) “everything is dependant upon fate, even the Sefer Torah in the Heichal”.

[2] See E. Soloveitchik, ‘Al Pirush Kadmon lMesechet Sukkah’, Tzfunot 18 (5752), pp 9-13. See also Prof. R’ S. Z. Havlin, Sefer Vaad lChachomim, Yerushalayim 5763, p 13-35/

[3] Home of the Yeshiva of R’ Chananel and R’ Nissim Gaon, among others. See M. Ben-Sasson, Tzemichat haKehillah haYihudit bArtzot haIslam, Yerushalayim 5757.

[4] See Ta-Shma, Sifrut Ha-parshanit le-Talmud vol. 1, Yerushalayim 5760, pg 156-159.

[5] See E. Chwat, Doctoral Dissertation, Bar-Ilan University, Ramat Gan 5750. See also S. Gottesman, Yeshurun 9 (5761) and Nitzutzei Aish, Memorial Volume, (Newhouse) Israel 2004.

[6] See E. Chwat, Yeshrun 20 (5768); M.A. Friedman, Tarbiz 62 (4) (5752).

[7] Chwat ibid. see also TaShma, ‘Klitatam shel Sifrei haRif, Rach, vHalachot Gedolot bTzarfat ubAshkenaz bMaot 11 v12’ (Knesset Mechkarim 1, Yerushalayim 5764, previously, Kiryat Sefer 54 (a)). See also Prof. Shamma Yehuda Freidman, ‘MiTosefot Rashbam lRif’, Kovetz al Yad 8 (5736).

[8] S. Assaf, ‘Chelek miPirush Kadmon liMesechet Brachot liEchad miBnei Zemani shel haRambam’, in ‘L’Zichron R’ Z’ P’ Chayyes, Yerushalayim 5693.

[9] Yerushalayim, 5718 [available here at hebrewbooks]

[10] A digest of commentaries on the tractates Babah kamma, Babha mesi’a and Babha bhathera of the Babylonian Talmud, compiled by Zachariah Ben Judah Aghmati; reproduced in facsimile from the unique manuscript in the British Museum OR. 10013; edited, with an introduction by Jacob Leveen, London 1961.

[11] C. Z. Hirschburg, Tarbiz 42 (5733); Ta Shma ‘Sifrut Haparshanit’ pg 156-159.

[12] Ben-Shem ibid.

[13] S. Eidison, Yerushalayim 5770.

[14] N. Sachs, Harry Fischel Institute, Yerushalayim 5726.

[15] B”M in Kovetz Sakosah lRoshi, Bnei Brak 5763. B”B (ch. 1-3), R’ Yekutiel Cohen, Yerushalayim 5748

[16] One of the more problematic references in HaNer is to “Miktzat”, see Abramson, ‘Pirush Rav Baruch b”r Shmuel haSefardi lTalmud’, who offers a possible theory that Miktzat means R’ Chananel’s pirush “brought in part”, as opposed to “some [commentators]”, at least in some instances.

[17] See S Abramson ‘Pirush Rav Baruch b”r Shmuel haSefardi lTalmud’, Bar Ilan Annual 26-27 (YD Gilat Jubilee volume) 5754.

[18] See Y. Malchi, ‘R, Zechariah Aghmati, haIsh, Yitzirato, haParshanit, vYachasah lPirushei Rashi’, Shanan 14 (5769) pg 65-73.

[19] See Abramson, Mechkarei Talmud 3.

[20] See Abramson ‘Pirush Rav Baruch b”r Shmuel haSefardi lTalmud’.

[21] R. M.Y. Blau, Shittas HaKadmonim B”M, B”B (2 volumes) and Three Bavot. See also TaShma, Kovetz al Yad, 10.

[22] Sefer Zikaron le R’ Yitzchok Yedidyah Frankel, Tel Aviv 5752.

[23] This explains the unintelligible note no. 81, citing Rav Nissim Gaon on B”K. After searching through Prof. Abramson’s work on RN”G, the passage (then) existed only in a re-creation of RN”G based upon Prof. Abramson’s hypothesis. Comparison to the article in the Frankel volume revels not only the true source material (Abramson), but also an additional citation to Abramson’s work Inyanut (Yerushalayim 5734, p 300), wherein a fragment of RN”G is published, verifying Abramson’s earlier thesis. All this is lacking in Mann’s note, leaving the reader at a loss.

[24] Of Rif reknown. It was Rotstein who brought the fragment mentioned in the above note to Abramson, under the impression the material was Rif. Additionally, R’ Rotstein is listed translator of the Arabic material in HaNer Bava Metziea (Sakosa lRoshi). R’ Eliezer Brodt once mentioned to me in the name of R’ Shmuel Ashkenazi that R’ Rotstein was not fluent in the language and had others translate the Rif material for him. Assumedly, one can rely on the accuracy.

[25] I am not clear as to the involvement and responsibility of each party. The preface is unsigned, R’ Havlin’s daughters are credited with copying the mss. and notes, and at the close of the preface, one R’ Bunim Shwartz’s passing is lamented, being cited as with the acronymic usage of “father”. One tends to understand that R’ Havlin’s son in law was instrumental in the ultimate publishing. This is corroborated by the disclaimer on the inside of the title page.

[26] The publication was done privately, and mention of the Machon is due to having used material penned under their auspices and ownership. However, the volume does not bear the logo nor name of the Machon and carries a private publisher (HaMesorah) on the title page’s reverse.

[27] While the original publication was in the Gilat volume [see above note no.[17], Abramson re-published the article (privately?) as a pamphlet, with corrections and additional material. I have only a photocopy of it, and welcome any information towards procuring an original.

[28] Similarly is “Chochmat Betzalel“, R’ Betzalel of Rensburg, Mossad HaRav Kook. The author had titled the book “Pitchay Niddah” and the manuscript owner and publisher, R’ Maimon took the liberty of changing the name.

[29] The dash has been implemented as a punctuation tool as well; I am unclear why this was done at all.

[30] From the outset, it seems notes detailing textual emendations based on the text of the Talmud have been omitted, and the reader is required to infer from the standard “[…]” that the text has been altered with some “self-evident” basis. It is noteworthy that the editors chose to revise the text of R’ Chananel in this fashion, by use of parentheses. Even in the case where the mss. (Add. 27194) used by the Vilna Shas is identical with the print, variant readings of Rach are common between mss, and may be based upon provenance. See J. Rovner ‘An Introduction to the Commentary of Rav Hananel ben Hushiel of Kairawan of Tractate Bava Metzia, Accompanied by a Reconstruction of the Lost Commentary to the Second Part of the Tractate based upon Cairo Genizah Fragments and Citations in the Rishonim’ (1993) Ph.D.

[31] See Y. S. Spiegel, Amudim bToldot Hasefer HaIvri, vol. 2 pg 565-632.

[32] C.f. 42b. However, on 94b, Havlin transfers text as well.

[33] It escapes me the need for semi-colon usage in Talmudic text, especially enmass.

“A Woman Is Not an Elephant” – Some Jewish, Islamic and Classical Perspectives On the Conflict Between Authority and Truth

Unusually Long (Human) Gestations: Islam

The Middle East Media Research Institute (MEMRI) reports (hat tip: Rabbi Natan Slifkin):

Egyptian Medical Doctor Criticizes the Phenomenon of Accepting Unscientific Islamic Beliefs, like the Notion that a Woman's Pregnancy Can Last Up to Four Years

In an article on the liberal website Elaph, Dr. Khaled Montasser, a liberal Egyptian physician, criticizes the phenomenon of endorsing traditional ideas that have been disproven by science, such as the Muslim belief that a woman can be pregnant for up to four years. He points out that this notion is believed even by some Muslim doctors, and is acknowledged in the laws of some Arab countries, including those that are not theocracies. He calls on the Muslims not to accept outdated and unscientific ideas just because they were proposed by important clerics, stressing that contesting the opinions of religious scholars is not tantamount to attacking or disparaging the religion itself.Following are excerpts from his article:

At a Medical Conference, a Professor Raised the Notion of a Hidden Pregnancy Lasting One to Four Years

"In a medical conference held at one of the faculties of general medicine, a professor asked for permission to speak, and said: 'Why doesn't this conference deal with [the phenomenon of] hidden pregnancy?' When the participants asked what he meant by 'hidden pregnancy,' he replied: 'I mean a pregnancy that lasts one, two, three or four [years].' The conferees, both the students and the professors, were puzzled and asked one another, 'Is there such a thing as a pregnancy that lasts three or four years?' The professor answered confidently, with contempt for his colleagues' ignorance: 'Of course. Imam Malik [founder of the Maliki school of Islam] stayed in his mother's womb for three years.'"The danger posed by this belief is that, [in this case], the one who held it was a professor of medicine, who is probably schooled in the doctrine of scientific thinking, and relies on medical journals as his source [of knowledge]. Faced with a medical question, such as how long a pregnancy can last, he [is expected to] rely on what he has learned and read in these [scientific] sources, rather than on what he has read in texts of Islamic jurisprudence."Unfortunately, however, this doctor was not [just] speaking for himself. He represents a phenomenon, namely the victory of tradition over reason. He represents a school of thought that is willing to sacrifice all medical learning in order to uphold the predominance of jurisprudential Islamic texts and traditional fatwas. Proof of this is [the fact] that it is not only this professor who holds such views. I will have you know that the chief proponent of female circumcision [in Egypt] is a professor of gynecology and obstetrics, who even argued against the minister of health in a court hearing [about this matter]."

The Notion of Hidden Pregnancy Has Crept into the State Laws

"Some Islamic scholars, like those of the Hanafi [school], believe that a pregnancy can last up to two years, while those of the Maliki and Shafi'i schools think it can last up to four years, and some of them [have said] even five years or more. We [can] accept these statements as a kind of folklore, but not as any kind of scientific truth… I refuse to let anyone force me to accept this nonsense under the pretext of implementing the shari'a. Islam is a religion of reason, and [cannot] be associated with these medieval notions. Moreover, my mind refuses to accept something just because the Mufti wrote it in his book or because it appears in the Al-Azhar curriculum. How can I accept this as science when not a single gynecologist or obstetrician has ever witnessed [such an event] since the advent of scientific gynecology and obstetrics?… And from a moral perspective, how can I provide a jurisprudential loophole for a woman who was probably promiscuous after the death of her husband and then presented her baby, conceived in sin, as a baby of her dead husband by relying on the [notion] of a hidden pregnancy or on a fatwa issued by some [cleric] or religious school? This is what happened on December 14, 1927 at a shari'a court in Mecca. The qadi… ruled that the baby was conceived by the woman's dead husband who had died five years previously."The important question is whether the notion of a 'hidden pregnancy' is confined to religious legal texts and is acknowledged only in [Muslim] theocracies, or has [also] found its way into the laws of non-theocratic [Muslim] states that have been terrorized [into submission] by the slogans of the pressure group called political Islam. [Is Egypt] a state that respects reason and [rational] thinking or one that sanctifies tradition and accusations of heresy?"Science is familiar with the notion of a fetus, but does not recognize the notion of a hidden pregnancy or a pregnancy lasting more than ten months, let alone two to four years. The law is expected to be guided by [science] instead of pandering to religious scholars at the expense of science. [The ideas about 'hidden pregnancy'] are religious opinions that [reflect the beliefs] of past eras, and they should be treated as such, not as a sword that hangs over the neck of the legislator."It seems inconceivable that the laws of Egypt, Syria, or the Gulf states should include clauses about hidden pregnancy that reflect beliefs from the fourth century – [but the fact is that they do]. For example, [Egyptian] Law No. 15 from 1929 states that 'a woman's appeal to acknowledge her dead husband [as the father of] her child will not be considered if [the baby] was born over a year after [the husband's] death.' Law No. 131 from 1948 includes a clause stipulating that 'the law will take into account the rights of [a child] born as the result of a hidden pregnancy,' and Law No. 67 from 1980 [states that] 'a hidden pregnancy is legitimate [grounds] for granting rights.' Article 29 of the Personal Status Code [says]: 'The guardian of a child born [as a result of] a hidden pregnancy must inform the Attorney General's [office] when the pregnancy ends.' Article 128 in the Syrian legal code and the property guardianship law in Bahrain say the same thing."

A Woman Is Not an Elephant – She Can't Be Pregnant for More than 10 Months

"The proponents of tradition and enemies of rationality always argue that the religious scholars are [simply] cognizant of [unusual] cases that are possible, though rare. But there is a big difference between rare and impossible. It is impossible that a woman, who belongs to the human race, should suddenly turn into an Asian elephant and be pregnant for over two years. Even [a pregnancy lasting] one whole year… is impossible… The womb is not a storeroom… When a fetus stays in his mother's womb over 42 weeks, he is in danger of dying in utero, and if he stays there more than 43 weeks he will surely die… A 50-week fetus will certainly start to rot in his mother's womb… The duration of pregnancy is not a random affair; it is not a matter of possibilities, of changes in human nature or of changes that occur with time. Someone who says today that Imam Malik stayed in his mother's womb for three years is making light of a serious matter – and the blame lies not with those who said this in the past, but with those who endorse this opinion today."Debating and criticizing the opinions of religious scholars does not mean criticizing or disparaging religion. We mustn't be too sensitive to discuss a scientific issue that was misunderstood by the religious scholars of the past. There is no need to wave swords when discussing such issues. The fault lies not with those who [dare to] contest the [opinions of the religious scholars], but with those who think that these opinions are synonymous with the religion itself. The despicable questions that the clerics ask, [such as] 'Are you saying that the religious scholars were liars?' or 'Who are you to [argue] with figures of their caliber?' – are an impediment to any progress in science and in thinking."We are not accusing the religious scholars of lying, but are [merely] treating their opinions as part of [the beliefs] that prevailed in their time. We do not regard [these opinions] as sacrosanct just because those who held them were authoritative figures. Scientific truths are judged by other criteria that have nothing to do with the piety or devoutness of those who propose them. Moreover, one who contests a clerical opinion having to do with science is not attacking or disparaging the religious scholars, even if he is less pious than they. But he is probably equipped with modern research tools that are more effective than those that were available to those scholars. This does not in any way detract from their importance [as religious scholars] or from the [value] of their religious opinions…"The issue of hidden pregnancy opens a gateway to debating all the scientific and medical notions that appear in the jurisprudential texts. It is inconceivable that today, in the 21st century, we should repeat the opinions of ancient religious scholars – [such as the notion] that the menstrual blood feeds the fetus during pregnancy and turns into breast milk [after birth] – and discard everything science has taught us about gynecology… It is inconceivable that we should use terms like 'the man's [white] fluid' and 'the woman's [yellow] fluid' in discussing genetics, sexology, or infertility, while discarding [terms like] semen, ova, and the enormous wealth of knowledge gained since the discovery of DNA. The same goes for all the religious notions about medicine that are treated as religious commandments instead of as outdated medical [ideas], such as the notion of bloodletting which is defended so much that you would think it’s the sixth Koranic Pillar [of Islam]."

Unusually Long (Human) Gestations: Judaism

And what does our religion say about the possibility of abnormally long pregnancies? The Halachic discussion revolves around this Sugya: תניא איזהו בן שמנה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר ז' הוא ואישתהויי הוא דאישתהיאלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה כמאן כרבי דאמר משתהאכיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר משתהי כרבים עבד דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל[1]The Shulhan Aruch, following the preponderant opinion of the Poskim, accepts the ruling of רבה תוספאה: האשב שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חדש וילדה אחר י"ב חדש הולד ממזר שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר וכיון דפלוגתא הוא הוי ספק ממזר: הגה אבל תוך י"ב חדש אין לחוש דאמרינן דאשתהי כל כך במעי אמו ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער אבל אם ראו בה דבר מכוער לא אמרינן דאשתהי כל כך וחיישינן ליה[2]So normative Halachah recognizes pregnancies of up to twelve months as possible, if improbable,[3] but of longer than twelve months as impossible. There are, however, minority opinions that dissent from this position in both directions:

Even Longer Pregnancies

Meiri recounts a remarkable incident in his day of a woman who gave birth after a gestation of fifteen months, and although he acknowledges that Rambam, as well as his teachers, in the name of "The Book of Healing", by "great sages" in that discipline, deny that possibility, he stubbornly insists that his empirical experience trumps that view: ואחר שכן [שמכשירין את הולד שנולד לסוף י"ב חודש] אף ביתר משנים עשר חדש ואף בימינו אירע מעשה באשה ששהתה חמש עשרה חדשים וילדה והיה עיבורה ניכר כל ימי העבור שלא היה בה שום חשד והיו כל בני המחוז תמהים עליה וסבורים שהיה חולי הקרוי ריחים וילדה בן והיו שערו וצפרניו גדולים כאלו נולד ונתגדלוגדולי המחברים כתבו שאין העובר משתהא במעי אמו יותר משנים עשר חדש ואף רבותי העידו לי כן באותו זמן בשם ספר הרפואה לגדולי החכמים שבה אלא שמעשה שהיה כך היה ונראה לי לדון בה למעשה.[4]Rav Haim Yosef David Azulai (Hida) cites a manuscript comment of Rav Yosef (Haim) Corinaldi, which cites an incident from "their histories" that the wife of one Caesar had a fourteen month gestation, and the resulting son eventually succeeded his father as Caesar: ראיתי להרב מהר"ר דוד קורינאלדי זלה"ה בעל בית דוד על המשניות שכתב דבדברי הימים שלהם כתוב דאשת קיסר שהה הולד במעיה ארבעה עשר חדש והיה קיסר אחר אביו והיה עולה על לב דרבה תוספאה דהכשיר עד תריסר ירחי מעשה שהיה כך היה והוא הדין אם שהה יותר כל שלא ראו בה דבר מכוער אבל כבר כתב הרמב"ם דאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש וגם בה"ג דאמר דאינו בחזקת ממזר לא אמרה מטעם דשוהה יותר אלא משום דיש לומר בצנעא בא כמו שכתב בטור ובבית יוסף וחלילה להקל נגד מה שפסק מרן דהוי ספק ממזר עכ"ל בהגהותיו כ"י:[5]Hida then mentions Meiri, but concludes by accepting as Halachah the opinion of Maran (and Rav Corinaldi), and declaring that we "obviously pay no attention to their histories": וראה זה חדש שראיתי בפסקי הרב המאירי ז"ל ליבמות שנדפסו מחדש … והוא פלא דנקטינן שאינו משתהא יותר מי"ב חדש. ומכל מקום לענין הלכה כל שנשתהא טפי מי"ב חדש הוי ספק ממזר כמו שכתב מרן וכמו שכתב הרב מהרד"ק הנזכר ופשיטא דאין להשגיח בדברי הימים שלהם. ומה שכתב הרב המאירי ז"ל הוא מציאות רחוק מאד מאד ומה גם דשם ניכר בשינוי שערו וצפרניו גדולים. הלכך טפי מי"ב חדש הוא ספק ממזר See also Ozar Ha'Poskim[6] for various other sources on the issue of abnormally long pregnancies, including several who emphatically insist on the impossibility of a gestation of longer than twelve months, but also a couple who seem to consider it possible.

The Two Hundred and Seventy One Day Maximum

In counterpoint to the view of Meiri is the stance of some of the Tosaphists and their followers, who maintain that Le'Halachah, any baby born after a gestation of longer than two hundred and seventy one days (nine "full" months of thirty days each) is considered a mamzer. Helkas Mehokek and Beis Shemuel mention this view, although it is not clear how much weight they give it: התוספות בנדה (דף ל"ח בד"ה שפורא גרים) כתבו דלא קיימא לן כרבה תוספאה (דממנו הוציא הרב דין זה) ואין הולד משתהי יותר מרע"א ימים היינו ט' חדשים שלמים כל אחד ל' יום:[7]מיהו התוספות נדה דף ל"ח כתבו דלא קיימא לן אשתהי וכן פסק באגודה[8]See Ozar Ha'Poskim[9] for more sources on this view.[After I had completed this paper, Eliezer Brodt showed me a fascinating and remarkably erudite thirty eight page comprehensive survey, by יעקב ישראל סטל, of references in Jewish literature to unusually long pregnancies.[10]  This exhaustive article cites the aforementioned sources as well as numerous others, and includes suggestions that Yissachar, son of Ya'akov, experienced a gestation of twelve months or longer, and that Binyamin, son of Ya'akov, experienced a gestation of twenty four months, or even thirty months!I have not had a chance to carefully read the entire article, but I did notice one apparent error: the author repeatedly asserts that the Talmudic passage that we have cited clearly rejects the possibility of a pregnancy lasting longer than twelve months, to the extent that he wonders why a couple of Aharonim claim merely that such pregnancies are “against nature”, and not that they are “against the Talmud and the Halachah”.[11]  But as we have seen, the Talmudic passage itself merely asserts that pregnancies lasting up to twelve months are possible; it is not at all clear that longer ones are impossible, and those who insist that they are, such as Hida, are relying primarily on the authority of Rambam and Maran.Incidentally, one of these Aharonim is Rav Ya'akov Emden, whose comment appears in the midst of his “expurgation of the Zohar”:[12]אך זה שכתוב עוד שם. ומן דרחל אתעברת מבנימין. לא אתעכב תמן. זה אי אפשר. לפי חשבון ששהה יעקב אבינו ע"ה בדרך שתי שנים. עד שנולד בנימין. כמו שכתב בסדר עולם ומוסכם בתלמוד  מאין חולק. והרי בכאן מאריך ספר הזוהר ימי עיבורו של בנימין חוץ לטבע. מה שלא נמצא דוגמתו.[13]]

Rejecting Incorrect Scientific Opinions of Religious Scholars: Islam

We have seen Dr. Montasser's claim that: Debating and criticizing the opinions of religious scholars does not mean criticizing or disparaging religion.R. Slifkin comments that: The parallels are interesting – including how, 800 years ago, Muslims would definitely not have been so traditionalist!Indeed. As the great Muslim thinker Abū Ḥāmid Muḥammad ibn Muḥammad al-Ghazālī writes in the Introduction to his great classic Tahafut Al Falasifah (Incoherence of the Philosophers): [T]here are those things in which the philosophers believe, and which do not come into conflict with any religious principle. And, therefore, disagreement with the philosophers with respect to those things is not a necessary condition for the faith in the prophets and the apostles (may God bless them all). An example is their theory that the lunar eclipse occurs when the light of the Moon disappears as a consequence of the interposition of the Earth between the Moon and the Sun. For the Moon derives its light from the Sun, and the Earth is a round body surrounded by Heaven on all the sides. Therefore, when the Moon falls under the shadow of the Earth, the light of the Sun is cut off from it. Another example is their theory that the solar eclipse means that the interposition of the body of the Moon between the Sun and the observer, which occurs when the Sun and and the Moon are stationed at the intersection of their nodes at the same degree. We are not interested in refuting such theories either; for the refutation will serve no purpose. He who thinks that it his religious duty to disbelieve such things is really unjust to religion and weakens its cause. For these things have been established by astronomical and mathematical evidence which leaves no room for doubt. If you tell a man who has studied such things – so that he has sifted all the data relating to them, and is, therefore, in a position to forecast when a lunar or a solar eclipse will take place; whether it will be total or partial; and how long it will last – that these things are contrary to religion, your assertion will shake his faith in religion, not in these things. Greater harm is done to religion by an immethodical helper than by an enemy whose actions, however hostile, are yet regular. For, as the proverb goes, a wise enemy is better than an ignorant friend. If someone says:The Prophet (may God bless him) has said: The Sun and the Moon are two signs among the signs of God. Their eclipse is not caused by the death or the life of a man. When you see an eclipse, you must seek refuge in the contemplation of God and in prayer." How can this tradition be reconciled with what the philosophers say?We will answer:There is nothing in this tradition to contradict the philosophers. … The atheists would have the greatest satisfaction if the supporters of religion made a positive assertion that things of this kind are contrary to religion. For it would then be easier for them to refute religion which stood or fell with its opposition to these things. (It is, therefore, necessary for the supporter of religion not to commit himself on these questions,) because the fundamental question at issue between him and the philosophers is only whether the world is eternal or began in time. If its beginning in time is proved, it is all the same whether it is a round body, or a simple thing, or an octagonal or hexagonal figure; and whether the heavens and all that is below them form – as the philosophers say – thirteen layers, or more, or less. Investigation into these facts is no more relevant to metaphysical inquiries than an investigation into the number of layers of an onion, or the number of seeds in a pomegranate, would be. What we are interested in this is that the world is the product of God's creative action, whatever the manner of that action may be.[14]Note that this ringing endorsement of at least a certain basic rationalistic insistence on the preposterousness of rejecting the ineluctable conclusions of mathematics and astronomy actually occurs in the Preface to a work whose goal is the defense of religion against what the author perceives as the deeply misguided, heretical arrogance of the philosophers. The book is, after all, titled Incoherence of the Philosophers, and virtually every single chapter title contains either the phrase "their inability to prove" or "refutation [of some belief of the philosophers]". As al-Ghazālī writes (in that same Introduction): Now, I have observed that there is a class of men who believe in their superiority to others because of their intelligence and insight. They have abandoned all the religious duties Islam imposes on its followers. They laugh at all positive commandments of religion which enjoin the performance of acts of devotion, and the abstinence from forbidden things. They defy the injunctions of the Sacred Law. Not only do they overstep the limits prescribed by it, but they have renounced the faith altogether, by having engaged in diverse speculations, wherein they followed the example of those people who "turn men aside from the path of God, and seek to render it crooked; and who do not believe in the life to come." The heresy of these people has its basis only in an uncritical acceptance – like that of the Jews and Christians – of whatever one hears from others or sees all around. … The heretics in our times have heard the awe-inspiring names of people like Socrates, Hippocrates, Plato, Aristotle, etc. They have been deceived by the exaggerations made by the followers of these philosophers – exaggerations to the effect that the ancient masters possessed extraordinary intellectual powers; that the principles they have discovered are unquestionable; that the mathematical, logical, physical and metaphysical sciences developed by them are the most profound; that their excellent intelligence justifies their bold attempts to discover the Hidden Things by deductive methods; and that with all the subtlety of their intelligence and the originality of their accomplishments they repudiated the authority of religious laws; denied the validity of the positive contents of historical religions; and believed that all such things are only sanctimonious lies and trivialities. When such stuff was dinned into their ears, and struck a responsive chord in their hearts, the heretics in our times thought that it would be an honour to join the company of great thinkers for which the renunciation of their faith would prepare them. Emulation of the example of the learned held out to them the promise of an elevated status far above the general level of common men. They refused to be content with the religion followed by their ancestors. They flattered themselves with the idea that it would do them honour not to accept even truth uncritically. They failed to see that a change from one kind of intellectual bondage to another is only a self-deception, a stupidity. What position in this world of God can be baser than that of one who thinks that it is honourable to renounce the truth which is accepted on authority, and then relapses into an acceptance of falsehood which is still a matter of blind faith, unaided by independent inquiry? Such a scandalous attitude is never taken by the unsophisticated masses of men; for they have an instinctive aversion to following the example of misguided genius. Surely, their simplicity is nearer to salvation than sterile genius can be. For total blindness is less dangerous than oblique vision.[15]

Rejecting Incorrect Scientific Opinions of Religious Scholars: Judaism

Rav Yitzhak Arama vigorously endorses al-Ghazālī's stance, applying it, mutatis mutandis, to Hazal's parallel statement about the causes of eclipses: [אמרו חז"ל] בגמרא סוכה (כ"ט.) על ד' דברים מאורות לוקים על כותבי פלסתר ועל מעידי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל ועל קוצצי אילנות טובות.כי פשוטו מבואר הביטול. ורש"י כתב שם בסמוך על מאמר הדומה לו אשר אזכרנו עוד. לא שמעתי טעם הדבר. ואמר זה לפי שפשוטו שקר מבואר. שהרי הלקיות הם מחוייבים שיחולו ברגע היום ההוא או הלילה היוצא על פי חשבון תנועת גלגלי המאורות הידוע משערי החכמה ההוא. ואינן נתלים בחטאת האדם וזכיותיו. ואין מתנאי התורני לקבל שקרים מפורסמים ולהעמיד דמיונות לקיים פשט דברי הנביאים או החכמים. וזה הענין בעצמו כתבו החכם אל"גזלי בתחלת ספר הפלת הפלוסופים על מה שטענו על מאמר נמצא מפי מניח דת הישמעאלים. וזה נוסחו. השמש והירח הם שני אותות מאותות הקל יתברך שאינן לוקין רק בסבת מות אחר חיותו. וכאשר תראו אותו גורו לכם והחזיקו בתפלה וזכרון הקלעד כאן. וכבר היה זה המאמר לסבה שאמרנו לשמצה בקמיהם. אמר זה לשונו. ומי שחשב שהויכוח בבטל את זה הוא מן האמונה כבר נשתגע באמונה ונחלש ענינו. לפי שאלו הענינים כבר עמדו עליהם המופתים ההנדסיים המספריים וכו': ואמר מי שיפקפק בהם לומר שהוא כנגד התורה לא יפקפק רק בתורה. וההזק הנמשך לתורה במי שעיין בה שלא כדרכה יהיה רב מההזק הנמשך ממי שיטעון ויחלוק עליה כדרכה: והנה זה הוא כמי שיאמר שהאויב[16] המשכיל הוא טוב מהאוהב הכסיל עד כאן דבריו: ואנו צריכין לקבל האמת ממי שאמרו ולדעת שאין כוונת הדברים האלה למניחיהן כפשוטן. רק להורות בהם ענינים נכבדים על דרך הרמז יושגו למעיינים בהם בדברים יש קצת יחס להם עם נגליהם:[17]Indeed, Rav Arama is so enamored of al-Ghazālī's clarion call  that he approvingly invokes it once again, in the context of the problematic passage in the Torah implying that rainbows are special signs from God, and not purely naturalistic phenomena:[18]הנה הרמב"ן ז"ל נתפרסם מגדולי המאמינים וכתב על ברית הקשת ז"ל. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כך. כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה. עכ"ל.הנה הודה בהכרח על האמת המפורסם מהנסיון וגם אשר יאמתהו הנביא באומרו כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א') כמו שאמרנו בספקות והוא המוסר הישר אשר כתבנו בפתיחה מפי החכם בספר ההפלה שכתב על ענין הלקיות מהנזק המגיע אל התורה מהליץ בעדה שלא כדרכה ממה שיחלוק עליה כדרכה.[19]

Captain James Cook's Tahitian Expedition

Here is Rav Pinhas Eliyahu Horowitz of Vilna's vivid and picturesque account of the predictability of eclipses:ואני ראיתי אשר נעשה תחת השמים לקוי [השמש] על ידי הלבנה ב' פעמים א' בק"ק האג אשר במדינת (האלאנד) ואחד בק"ק ווילנא אשר במדינת (ליטא) עיר מולדתי,[20]I do not know which eclipses he is referring to, but he now discusses the Transit of Venus of 1769, which was accurately predicted years in advance by astronomers at “the University” in England:גם היה בימי לקוי שמש פעם אחת על ידי כוכב נוגה הנקרא (פענוס) שעבר לפני השמש כנקודה קטנה שחורה ועגולה, כי כמו הירח לא יאיר אלא כשהוא לנוכח השמש אבל כשהוא תחת השמש הוא חשוך כן מראה הנוגה חשוך כשהיא תחת השמש אף על פי שהוא יפה מאד כשהוא לנגד השמש,וזה הלקוי היה מפורסם בעולם בטרם היותה זמן רב. כי חכמי התכונה בבית מדרש החכמה הנקרא (אוניווערזיטעט) אשר (בענגלאנד) חקרו וחשבו מהלכי כוכבי לכת ומצאו שעתיד לבא עת ידוע אשר יעבור נוגה את פני חמה וכתבו זה בספר כמה שנים קודם שכך יקרה בעת ההיא ויהיה נראה במדינה זו בזו השעה, ובמדינה זו בזו השעה וכאשר כתבו כן נראה בכל מדינה ומדינה באותה שעה ממש,He proceeds to describe Captain James Cook's first voyage to Tahiti in “a mighty ship” (the celebrated bark HMS Endeavour) to observe the Transit:ולכן בשנה שלפניה נסעו הרבה בני שרים וחורי ארץ ממדינת (ענגלאנד) למדינה רחוקה מאוד מעבר לים בצי אדיר מהלך שנה תמימה היא אי אחת מאיי הים הנקרא (אטעהייטע) אשר במדינת (אמעריקא) לראות שם הנהיה הדבר הזה באותה מדינה כשאר כתבו ואיש כלי מחזה בידו וכלים המגדלים את הראות אשר כל אדם חזו בו היטב, הן המה כלי ההבטה הנקראים (פערען גלעזער) אשר המציאו חכמי (דיאפטיקא), ויהי כאשר באו שמה יום אחד לפני היום המוגבל הכינו את אשר הביאו מאותן הכלים במקום ידוע למען יעמדו ויהיו נכונים ליום מחר לראות על ידם הלקוי ההוא, ובלילה ההוא גנבו אנשי הארץ ההיא הכלים ההם מן המקום ההוא גנבו וגם כחשו, וכמעט היה בחנם כל נסיעתם וטרחתם, ועל ידי השתדלות רב החזירו להם, וכאשר פתרו כן היה נראה שמה גם כן לקוי חמה מנוגה נגדו ובאותה שעה אשר כתבו לא נפל דבר מכל אשר כתבו:The instrument stolen by the locals was apparently actually a quadrant, not a telescope:Used for fixing longitude from the stars with a 19 mm diameter objective and focal length of 330 mm and radius arm of 300 mm this instrument was stolen by the locals who thought it must have great powers because it was moved around in a wooden box and guarded with a sentry.it was recovered, attempts had been made to pull it to pieces but it was put back together again some would say that it had lost its original alignment and accuracy. The counter weight hanging at the left hand side was immersed in water to dampen any vibrations that might occur during observations. A mahogany tripod was used to support the quadrant when used on location around Tahiti.[The above is taken from here; see the page for the photographs of the instrument.]R. Horowitz then claims that the ability to retrodict eclipses enables us to refute a Chinese claim that the earth is much older than the Biblical five millenniums believed by the Europeans:ואל תתמה על החפץ כי אף גם כל לקות החמה והלבנה יחשבו החכמים יודעי העתים מקודם כאשר מחשבים את המולד ואת התקופה העתידה לבא, וכמו כן נוכל לחשוב עתה כל הלקות למפרע הפונה קדים (א פאסטריארי) לדעת הלקות אשר היו מימי קדם כי על חשבון צדק יהלך {הלקות} החמה או הלבנה יחשב לו כפי שניו אשר היה מחויב להיות אז כאשר נוכל לחשוב כל המולדות והתקופות למפרע עד התחלת הבריאה וראשית היצירה.ועל ידי תחבולות חכמה זו נצחו חכמי (אירופא) לתושבי ארץ (חינא) האומרים העולם הזה כבר עברו עליו אלפים רבבות שנים באמרם כי כן נמצא כתוב על ספר דברי הימים שלהם כמה רבבות מלכים אשר מלכו בארצם זה אחר זה וכמה שנים מלך כל אחד וכמה מלחמות עשה וכל הקורות אותו וכל לקוי חמה ולבנה אשר היו בימיו.וחכמי (אירופא) נתנו עיניהם בלקות חמה ולבנה הנמצא כתוב אצלם בחשבון חשבו עליהם ובדקו אחריהם בעיון יפה על פי חשבון האמיתי דרך הקדים למפרע ומצאו כל הלקות אשר מפאת קדמה עד ראשית הבריאה המפורסם אצלנו ואצל כל גויי הארצות הכל אמת צדקו יחדו, ואשר שם ולמעלה ההולך קדמה הבריאה לא מצאו אפילו אחד בהם שבא בעתו ובזמנו הראוי לו על פי החשבון, וזה לנו האות אשר פיהם דבר שוא בכל שארי הדברים והקורות מימי קדם קדמתה גם כן, וכל הנמצא כתוב על ספר שלהם דברי כזב הם והכל שקר כי לא היה ולא נברא עדיין העולם, ונחזיק טובה לחכמי (אירופא) אשר במזימות זו חשבו ודידן נצח, כי אין מעשה וחשבון ודעת אחר בכל ספרי הבל שלהם אשר מראש מקדמי ארץ שנוכל לברר השקר נגד פניהם כמו ענין הלקות והוא בנין אב לכל שאר דבריהם כי הכל הבל, וכל ענין ומספר לפי רוב השנים קדמוניות אשר בידם ירושה אינם אלא במוחם החלושה.וזה הלקוי על ידי נוגה היה בשנת תקכ"ט לפ"ק.I do not know exactly what Chinese records he is referring to, but here's Wikipedia's discussion of historical eclipses:Historical eclipses are a valuable resource for historians, in that they allow a few historical events to be dated precisely, from which other dates and a society's calendar may be deduced. Aryabhata (476–550) concluded the Heliocentric theory in solar eclipse. A solar eclipse of June 15, 763 BCE mentioned in an Assyrian text is important for the Chronology of the Ancient Orient. Also known as the eclipse of Bur Sagale, it is the earliest solar eclipse mentioned in historical sources that has been identified successfully. Perhaps the earliest still-unproven claim is that of archaeologist Bruce Masse asserting on the basis of several ancient flood myths, which mention a total solar eclipse, he links an eclipse that occurred May 10, 2807 BCE with a possible meteor impact in the Indian Ocean. There have been other claims to date earlier eclipses, notably that of Mursili II (likely 1312 BCE), in Babylonia, and also in China, during the Fifth Year (2084 BCE) of the regime of Emperor Zhong Kang of Xia dynasty, but these are highly disputed and rely on much supposition.

A Famous, Pseudepigraphic Aphorism

al-Ghazālī

Incidentally, in that same Introduction al-Ghazālī cites this purported aphorism of Aristotle: This is Aristotle, who refuted all his predecessors – including his own teacher, whom the philosophers call the divine Plato. Having refuted Plato, Aristotle excused himself by saying: "Plato is dear to us. And truth is dear, too. Nay, truth is dearer than Plato."

Ibn Janah and Rav Zerahiah Ha'Levi

Educated medieval Jews were also familiar with this aphorism; a version of it even appears in the introduction to the Sefer Ha'Meoros, where Rav Zerahiah Ha'Levi, in the course of his gathering numerous sources in justification of his temerity in disputing some positions of Rif, notes that Rav Yonah (Abu-l-walīd Marwān) Ibn Janah marshals the aphorism in defense of his boldness in dissenting from aspects of the grammar of his revered predecessor Rav Yehudah (Abu Zakariyya Yahya ibn Dawūd) Ibn Hayyuj: וזה המנהג נהגו כל חכמי העולם כמו שכתב החכם המורה אבן גנא"ח בהשיבו על המורה הגדול בעל הדקדוק רבי יהודה ז"ל הזכיר דברי הפילוסוף שהשיב על רבו ואמרריב לאמת עם אפלטון ושניהם אהובנו אך האמת אהוב יותר[21]

Rav Yosef Kimhi

Versions of the aphorism also appear at least twice in the writing of Rav Yosef Kimhi (Rikam, surnamed Maistre Petit): ואמר פילוסוף אחד בהשיבו על אפלטון ראש החכמים אמר האמת ואפלטון שניהם אהובינו והאמת יותר חביבנו[22]ענה חכם בלבבו בר, בחלקו על דברחכמה ומדע, ותט לו אוזן והוא נדיבנוכי האמת אהוב ונחמד ורצוי, ואפלטוןגדול ורב ומאד צורב, גם הוא אהובינו,משפט שניהם נבחרה לנו, אך האמת יותר חביבנו:[23]Answer the wise in a fair, honest way when they discuss a matter with knowledge and wisdom; give ear to such, and they will become thy benefactors, for truth is a thing to be loved, desired, and received with favor; and even though our friend be a Plato, great and exalted, and renowned for his learning, the right of our judgment we claim in the matter of truth, for Truth is to us a friend dearer by far than aught.[24]These citations by Rav Zerahiah and Rav Kimhi are discussed by Prof. Howard Jacobson, in a brief JQR note,[25] in which he actually implies that Rav Zerahiah's citation of Ibn Janah is more complete than the defective extant text of the latter's Kitab al-Mustalḥaḳ, in which the aphorism apparently appears.[26]The Canadian folklorist Yehudah Leib Zlotnick (Avida) has an article on this aphorism in his מדרש המליצה העברית – אמרי חכמה ואמרי אנשי, in which he collects numerous citations of versions of it by various Jewish authors, and he goes so far as to claim that: הננו רואים כי זהו מאמר מהמפורסמים ביותר אצלנו, אבל הנוסחאות שונות ומענינות[27]Here are some of the sources he mentions:

Rashba

ולא עוד, אלא שאף מצד החקירה אין לנו לדון לבטל דבר שחקירת חכם מן החכמים מחייב בטולו, אם יש בידינו קבלה על קיומו. ולמה נסמוך על חקירת החכם ההוא, ואולי חקירתו כוזבת מצד מיעוט ידיעתו בעניין ההוא. ואולי אם יעמוד חכם ממנו, יגלה סתירת דבריו וקיום מה שסתר, וכמו שקרה לחכמים שקדמו לאפלטון עם אפלטון. ושקרה לאפלטון עם ארסטו תלמידו הבא אחריו, ואמר שיש ריב לאמת עמו. ואיני אומר שנסמוך על הדין הזה להכזיב כל מה שיאמר כל חכם, כי אילו אמרנו כן היה כסילות באמת. אך אני אומר: במקום שיש מצווה או אפילו קבלה, אין מדין האמת לבטל הקבלה מפני דברי החכם ההוא, מן הצד הזה שאמרתי.[28]

Menasseh Ben Israel

מודעת זאת בכל הארץ שירמיה הנביא אחר שנבא ארבעים שנה ונחרב הבית הלך לו לארץ מצרים ועמד שם שנים רבות עד יום מותו וממנו קבל אפלטון רוב חכמתו כאשר חכמי היונים מעידים. וכן תראה שרוב דרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום עם חכמי האמת והצדק. ובפרט בדברו על עסקי הנפש יחשוב שיש לנשמה צורות רשומות שעל ידיהן היא לומדת. כי הלמוד אצלו אינו רק הזכרה מה ששכח מיום היותה על האדמה. ואחריו בא תלמידו ארסטו ולהראות שחכמתו גדולה משלו ולהגדיל תפארתו בעיני העמים וששומעו ילך בכל הארצות חלק עליו בכל תוקף ואמר. אהוב אפלטון אהוב סוקרט אבל יותר אהובה האמת. …[29]Regarding the claim that Plato learned his wisdom from Yirmiyahu, see R. Josh Waxman's excellent discussion of this legend.

Rav Yair Haim Bacharach

כתב ראש הפילוסופים היוני אהוב סקראט אהוב אפלטון רק האמת אהוב יותר הביאו בספר נשמת חיים מ"ב פ"י ובספר מאור עינים חלק אמרי בינה פמ"ח. ובספר בא גד פ"ד ובהקדמת ספר חזוק האמונה ובהקדמת ספר האמונות ובכמה דוכתי ובכהאי גוונא כתב ריב"ש תשובה סימן ע'.[30]

Rav Tam Ibn Yahya

הן אמת כי נפלאה אהבתי אליך וחפצתי צדקך למען תזכה בשפטך. אך האמת יותר אהובה אצלי וארשתיה לי לעולם ולא אוכל כפרה.[31]One last mention of the aphorism, by R. Horowitz, who uses it to counter what he considers excessive deference to Rambam on matters of science:ותמהני על הרבה אנשים שלדעתם כל אשר ימצאו כתוב על ספר להרמב"ם ז"ל יחשבון שהודאי כן הוא עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והפכו נמנע, ולא כן אבי, אבל האמת הוא שלא בכל הענינים כיוון לאמיתו של דבר והרבה יש בדבריו אשר הפכם הוא האמת כאשר כתבו שרים רבים ונכבדים מחכמי ישראל בספריהם הקדושים, כמו ספר עין הקורא לר' שם טוב ברבי שם טוב ועבודת הקודש לרבי מאיר גבאי ובעל נוה שלם ואור ד' לר' חסדאי ובדומה לאלה ספרים הרבה בשם הגדולים אשר בארץ החיים, ואנכי איש רש ונקלה לפני כבודו כגרגר חרדל לפני עולם מלא גם אני וכל מאמינים שהוא ואין בלתו ואין דוגמתו ביהודה וישראל החכמה והמדע והתורה הכל יכול וכוללם יחד כי מי כמוהו מורה בדת ודין במצות התורה בכל זאת אם בספרו היד החזקה אשר לפניו תכרע כל ברך יש בו כמה דברים שלא פסקינן כמותו מכל שכן בשאר ענינים:וכבר כתב בעל גבעת המורה בהקדמת ספרו שהסיבה מה שנתאחרה הפילוסופיא להגיע אל שלמותה זמן רב היה בעבור גודל חכמת (אריסטו) ופרסומו הנפלא ועל ידי כן נמשכו כל חכמי דור ודור בעיונם זמן רב אחר דעותיו והנחותיו בחשבם החולק עליו כחולק על דבר שאין ספק באמיתו עכ"ל.ככה ממש הסיבה מה שנתאחרה האמת להגיע באומתנו זמן רב הוא בעבור שרבים חושבים כי החולק על דבר מדברי הרמב"ם ז"ל כחולק על דבר שאין ספק באמיתו, וכמעט היינו הך כי כל דבריו משפט העיון אשר לאריסטו כי הוא ז"ל הלך בעקבותיו בעיוניות כידוע, אמנם כל איש ישר הולך אוהב הרמב"ם ז"ל ואוהב האמת יותר כאשר אמר החכם אהוב אריסטו אהוב סאקראט והאמת אהוב יותר:[32]The thesis that an unhealthy reverence for Aristotle had greatly retarded European scientific progress for centuries is the premise of L. Sprague de Camp's classic science fiction alternative history / time travel short story Aristotle and the Gun:Speculating that small changes in past history might have profound consequences on the present day world, scientist Sherman Weaver appropriates an experimental time machine to project himself back to the era of Philip II of Macedon. There he hopes to meet Aristotle, his belief being that the influential ancient philosopher's lack of interest in such had retarded scientific progress through much of subsequent history. Equipped with modern-day marvels and pretending to be a conventional traveler from India, which he represents as their source, he attempts to demonstrate to his new acquaintance the value of experimentation in the furtherance of knowledge.The Aphorism's Actual Provenance

Indeed the aphorism has sometimes been associated with Aristotle himself; and in this there is more than a grain of truth: while it does not appear verbatim in any of Aristotle's works, the proverb is a succinct paraphrase of a passage in the Nicomachean Ethics. Aristotle, discussing the Idea of Form of the universal Good, remarks that the inquiry "is made an uphill one by the fact that the Forms have been introduced by friends of our own. Yet it would perhaps be thought to be better, indeed to be our duty, for the sake of maintaining the truth even to destroy what touches us closely, especially as we are philosophers or lovers of wisdom; for while both are dear, piety requires us to honor truth above our friends.Aristotle is, in fact, indebted to Plato, the inventor of the Forms, for the idea expressed in that passage. In the Republic (X, 595) Plato has Socrates arguing that poetry is dangerous to the state, and remarking Although I have always from my earliest youth had an awe and love of Homer … for he is the great captain and teacher of the whole of that charming tragic company; but a man is not to be reverenced more than the truth, and therefore I will speak out. Again, in the Phaedo, Socrates says: This is the state of mind, Simmias and Cebes, in which I approach the argument. And I would ask you to be thinking of the truth and not of Socrates. But clearly we are far from having the sentiment compressed into an aphorism. …[33]See the rest of Guerlac's paper, summarized here, for the various medieval sources of the aphorism, its classical antecedents, and its appearances in the literature of the medieval period and subsequent ones.[1]              יבמות פ: – קשר[2]              שולחן ערוך אה"ע סימן ד' סעיף י"ד[3]              The degree of improbability is the matter of some dispute: see Ozar Ha'Poskim 7:46:1.[4]              בית הבחירה, יבמות דף פ' ע"ב ד"ה וגלגלו בה מעשה באשה שהלך בעלה למדית הים[5]              יוסף אומץ סימן צ"ד אות ג' – קשר[6]              7:43:4[7]              חלקת מחוקק שם ס"ק י[8]              בית שמואל שם ס"ק י"ז[9]              7:48:5-6.  See also the suggestion of Rav Meir Posner (published in Resp. Rabbi Akiva Eiger I:100, cited in Pis'he Teshuvah EH 11:11) that one can plead קים לי according to this view.[10]              אמרות טהורות חיצוניות ופנימיות (ירושלים תשסו), מילואים מאמר ו[11]              Notes 147 and 166.[12]              This description of the Mitpahas Sefarim is from the Jewish Encyclopedia entry on Rav Emden by Max Seligsohn and Solomon Schechter.[13]              Mitpahas Sefarim (Altona 1768), Part I Chapter 4 #24 – link.[14]              Tahafut Al Falasifah (Incoherence of the Philosophers) (Pakistan Philosophical Congress: 1963 – Lahore), translated by Sabih Ahmad Kamali, Preface Two, pp. 6-8, available here: (PDF).[15]              ibid. pp. 2-3.[16]              בנדפס "שהאוהב", והיא טעות מוחלטת, כמובן, וכמבואר במקור באל"גזלי כנ"ל. ונראה שנתחלף להמהדיר "אויב" ב "אוהב"[17]              עקידת יצחק, מבוא שערים בשם ד', עמודים י"ט: – כ. – קשר[18]              See the exegesis of Ibn Ezra, Commentary to Genesis, 9:14 – link, and Ramban, Commentary to Genesis, ibid. – link, (a portion of which is cited by Rav Arama). It is ironic that Ramban is the one who is convinced here of the correctness of the naturalistic explanation of the Greek scholars, while Ibn Ezra, usually seen as the greater rationalist, hedges.  See also R. Pinhas Eliyahu Horowitz's discussion in his Sefer Ha'Bris (see below) Section I Essay 10 Chapter 12.[19]              עקידת יצחק, שער ארבעה עשר (פרשת נח), עמוד קכו: – קשר[20]              ספר הברית (ירושלים תש"ן) חלק א' מאמר ד' שני המאורות פרק י"ב ד"ה ואני ראיתי. דפוס ראשון (ברין תקנ"ז): קשר. הקטע בענין הויכוח עם "חינא" לא נמצא שם, וכנראה שהוא מההוספות במהדורה השניה.[21]              הקדמה לספר המאורות[22]              ספר הגלוי, הקדמה עמוד 2 – קשר[23]              שקל הקודש, #254 – קשר[24]              Translation of Professor Hermann Golancz – link.[25]              "A Note on Joseph Qimkhi's "Sefer Ha-Galuy"", The Jewish Quarterly Review, New Series, Vol. 85, No. 3/4 (Jan. – Apr., 1995), pp. 413-414 – link.[26]              See fn. 2, ibid.[27]              מדרש המליצה העברית – אמרי חכמה ואמרי אנשי, עמוד 18 – קשר[28]              שו"ת הרשב"א חלק א' סימן ט' – קשר. הרבה מתשובה זו מועתקת פה[29]              נשמת חיים מאמר שני ריש פרק י' – קשר[30]              שו"ת חות יאיר ריש סימן ט' –קשר[31]              תומת ישרים / אהלי תם – קשר[32]              ספר הברית שם מאמר ב' חוג שמים פרק ו' ד"ה ותמהני[33]              Henry Guerlac, "Amicus Plato and Other Friends", Journal of the History of Ideas, Vol. 39, No. 4 (Oct.-Dec., 1978), pp. 627-633 – link. I am indebted to Mississippi Fred Macdowell for providing me with a copy of the article.

Professor Moshe Idel is Max Cooper Professor in Jewish Thought, Department of Jewish Thought at Hebrew University, Jerusalem, and Senior Researcher at the Shalom Hartman Institute.

This post at the Seforim blog by Prof. Moshe Idel, about Kabbalah manuscripts kept in the Biblioteca Apostolica Vaticana (Vatican Library), is an expansion of remarks delivered at the February 2009 symposium hosted at the National Library of Israel, in Jerusalem, to honor the publication of the catalog by Benjamin Richler, ed., Hebrew Manuscripts in the Vatican Library (Città del Vaticano, Biblioteca Apostolica Vaticana, 2008); 791 pages, available here.

This is his first contribution to the Seforim blog.

On Some Unique Kabbalistic Manuscripts in the Vatican Library and Their Contribution to the Scholarship of Kabbalah in Jerusalem

Prof. Moshe Idel
The Hebrew University, Jerusalem

I. The Beginnings of Christian Kabbalah and the Vatican Library

In the summer of 1280, Abraham Abulafia (1240- c. 1291), a Kabbalist who founded the special prophetic or ecstatic version of the Kabbalah, attempted to meet Pope Nicholaus III in Rome. This special effort came as the result of a revelation he had ten years earlier in Barcelona, which presumably consisted in a command to go to Rome at the eve of the Jewish New Year, in a mission reminiscent of Moses’ encounter with Pharaoh: namely to discuss issues related to redemption. From the scant information we have, it seems that though Abulafia was not shy to compare himself to Moses, he was more interested in discussing his belief about the nature of authentic Judaism with the Pope, than in the national rescue of the Jews from the burden of Christendom, or in an attempt to convert the Pope, as some scholars have claimed.  He believed Judaism to be a mystical religiosity based on pronouncing divine names in order to reach a mystical experience, understood in spiritual redemptive terms. He took a spiritualized Judaism — constituted by inner experiences which are achieved by a mystical technique – to be a higher form of religion than any of the three monotheistic religions. The Pope was reluctant to see the Kabbalist and retreated for a rest to the beautiful family castle of Soriano nel Cimini, north of Rome. The stubborn Abulafia, who was informed he would be burned if he insisted on following the Pope, nevertheless arrived at the castle, only to learn that the Pope had died of apoplexy that same day.     This non-encounter of a Kabbalist actually eager to see the Pope, and a Pope who otherwise took a keen interest in the spiritual Franciscan faction known as the Minorites, is however not the end of this story. After two weeks of arrest in the house of the Minorites in Rome, Abulafia was released and made his way to Messina, Sicily, then part of the kingdom of Aragon. There he remained active for more than a decade, writing a variety of Kabbalistic books and teaching several Jewish intellectuals, and probably also some Christians, his Kabbalah. This openness by a Kabbalist, who deliberately ignored the interdiction against revealing the Kabbalah even to most Jews, is an important development that should be taken seriously when discussing Jewish esotericism and its vicissitudes. The prophetic Kabbalistic trend remained part and parcel of the Jewish mystical literature in Italy, and a significant component of the nascent Christian Kabbalah in late 15th century Florence.       The translation of some of Abulafia’s writings from Hebrew to Latin by Flavius Mithridates was one of the most important factors in the impact of ecstatic Kabbalah on the Italian Renaissance. Mithridates, who called himself inter alia also Guillelmus Raimundo Moncada, was a convert to Christianity, who delivered a lecture in the presence of Pope Sixtus IV. Of Sicilian extraction, Mithridates, the son of a Syrian Jew called Nissim Abul- Faraj, presumably studied Abulafia’s Kabbalah in his youth in the island. The special place the ecstatic Kabbalah enjoys in his Latin translations must have something to do with his ability to fathom the rather difficult Hebrew treatises he so skillfully translated. However, his concentration on Latin translations of books of Kabbalah started in a later period of his life — in 1486 in Florence, years after he left Rome — and after his visit to the Holy See. Those translations are the fountainhead of the first most important piece of Christian Kabbalah, Giovanni Pico della Mirandola’s Conclusiones, which include dozens of theses based on Kabbalistic views. Those 900 Conclusiones were condemned immediately by the Pope, and the young count had to flee Italy.  He returned to Florence only when the next Pope, related to the Medici family, was elected. However, most of Flavius Mithridates’s Latin manuscripts, which played such an important role in the emergence of Christian Kabbalah, and thus Abulafia’s Kabbalistic treatises (in Latin and in a slightly Christianized form)  have found their way to the Vatican Library, arriving more than two centuries after their composition. Today they are catalogued as MSS 189-191, together with the Hebrew manuscripts, and a fourth one, as Vatican, Cod. Chigi A. VI.190.      Those are unique manuscripts, autographs of Mithridates. They testify to his sophisticated translations, mistranslations and deliberate glosses and interventions which sometimes change the intention of the Hebrew original, in order to look closer at Christian tenets. They remained there for more than four centuries, before a serious study of their content and an analysis of their impact on Giovanni Pico was undertaken by Prof. Chaim Wirszubski, of the Hebrew University in Jerusalem. His groundbreaking inquiry, Pico della Mirandola’s Encounter with Jewish Mysticism (Harvard University Press  1987), opens the way for a much more profound understanding of the precise sources of some important aspects of Pico’s thought. Wirszubski’s fine scholarship (done in Jerusalem under the auspices of the Israeli Academy for Sciences and Humanities) brought some of Abulafia’s Kabbalistic visions as mediated by Mitridathes to the attention of the scholarly community. In fact he discovered in the Latin translation an Abulafia work, that had been preserved only in a poor and quite fragmentary form in the original Hebrew.     Let me point out that in addition to the rich material belonging to Mithridates’s Latin translations from Abraham Abulafia and his circle, the Vatican collection contains several important treatises of this Kabbalist in their original Hebrew (e.g., Sefer ’Or ha-Sekhel, Sefer ha-’Ot, Sefer Hayyei ha-‘Olam ha-Ba’). Even more importantly, the collection houses the lengthiest extant part of one of Abulafia’s earliest books, Sefer Mafteah ha-Re‘ayon, (Heb. 291), a book not found in this form in any other manuscript. This fragment, written originally in 1273, is quite important for understanding the earliest phase of the thought of this ecstatic Kabbalist.  In this sense it is similar to the above-mentioned Latin translation that preserved another book of Abulafia’s written in the same year.  If we add to the presence of these manuscripts in the Vatican Library the fact that Abulafia’s prophetic books, (some containing quite enigmatic forms of spiritual apocalypses, found in very few manuscripts) are found in the Angelica library – which is outside the scope of Benjamin Richler, ed., Hebrew Manuscripts of the Vatican Library (Città del Vaticano: Biblioteca Apostolica Vaticana, 2008) – it seems that the written voice of Abulafia’s Kabbalah found its way to the Vatican libraries in quite an impressive manner. The recent project of a critical edition of those translations, undertaken by Giulio Busi and Saverio Campanini among others, brings scholarly attention to the basic sources of early Christian Kabbalah.

II. Vatican MS Heb. 202 and the Beginning of Jewish Kabbalah

The Vatican collection contains an important and unique manuscript compiled sometime in the 14th century and copied in a Spanish hand. This manuscript contains a variety of Kabbalistic material stemming from several schools: Provencal, Catalonian, and Castilian forms of Kabbalah. Some of the traditions found there are related to the beginnings of some historical phases of Kabbalah (especially in early decades of the thirteenth century) and served as building stones for the scholarly edifice regarding this period by Prof. Gershom Scholem of the Hebrew University, the famed pioneer of the study of Kabbalah. In this codex Scholem discovered quite early in his career an epistle that was the most important single document supporting his reconstruction of the relations between the Provencal school as represented by Rabbi Isaac Sagi-Nahor, the so-called “father of Kabbalah,” and two important younger Rabbis, active in the Catalan city of Gerona, Rabbi Moses ben Nahman (Nahmanides) and his cousin Rabbi Jonah Gerondi. The exchanges between these rabbis concern the disclosure of Kabbalistic issues by other Kabbalists; and the scant data found in the epistle are indispensable testimonies in any attempt to describe the dissemination of Kabbalah from Provence to Catalonia and from there to Castile. This epistle exists in a unique manuscript, and since its publication by Scholem in the thirties and its more detailed analyses in the forties and sixties —  especially in his Origins of the Kabbalah, trans. R.J. Zwi Werblowsky (Princeton University Press, 1989) — no other similar manuscript of this epistle has been identified. As in the case of the beginning of Christian Kabbalah, here too our understanding of the beginning of the Jewish Kabbalah owes much to unique Vatican manuscripts.

III. Rabbi David ben Yehudah he-Hasid’s Hebrew Translations of the Zohar

The most important documents of Kabbalistic literature are indubitably the Zoharic literature. The Zoharic literature, which was written between the late seventies of the 13th century and the early decades of the 14th century in Castile, mostly in Aramaic, was immediately canonized and became the cornerstone for a variety of Kabbalistic schools, especially the mid-16th century Kabbalists who were active in Safed. The processes involved in the emergence of this literature, its authors, its canonization and its various kinds of reception still need extensive research. The Hebrew manuscripts found in the Vatican library may help illuminate some aspects of those processes. Let me offer a major example in this direction.     Two anonymous manuscripts in the Vatican collection, Heb. 62 and 168, contain a Hebrew translation of some Aramaic parts of the Zoharic commentaries on the Pentateuch.  Though similar in many ways, each the two manuscripts is also unique. An analysis of the style of the translation and a comparison to segments of other Hebrew translations of Zoharic passages found in the Hebrew writings of Rabbi David ben Yehudah he-Hasid, led me to identify the anonymous translator as this Kabbalist. A late 13th or early 14th century Kabbalist, Rabbi David may well be not only one of the first commentators on this book, but quite plausibly its first translator ever. This means that these two codices can aid us to conjecture about the Aramaic versions underlying the translation. We thus have here the earliest extensive testimonies about the nature of the text of the third most important book in Judaism. Moreover, in some cases in those two manuscripts, the version of the Hebrew translation is accompanied by lengthy Aramaic passages, which may constitute the earliest extensive excerpts from the Zoharic literature to have reached us in the original language. Though some short quotes from this Hebrew translation are found in 16th century Kabbalists, it is only in the two above-mentioned manuscripts that dozens of pages are found.     However, let me point out that there are also other codices in the Vatican collection which may turn into a mine of important information related to the history of the text of the Zohar. Two examples are the anonymous Hebrew translation of the Zohar in Heb. 226 and the texts found in the first part of MS Heb. 203.  Both of these deserve special attention by the scholars of the Zohar.

IV. The Byzantine Kabbalah in the Vatican Library      

We mentioned above the main Kabbalistic codices in the Vatican that represent developments that in Sicily, Italy, and the Western Europe. However, several important manuscripts found in this library, may contribute to a future history of a rather neglected center of Kabbalistic literature, the Byzantine one. Compared to the Provencal and the Spanish centers, the Byzantine Empire was a relatively late center; and, from the mid-14th century a different form of Kabbalah emerged there.. Its precise conceptual contours, as well as the treatises that were written there, slowly emerge as the scholarship of Kabbalah is advancing. It has become more and more plausible in the last decades that important Kabbalistic treatises were written in the Empire, rather than in Spain or Italy as scholars previously believed. This is the case of some classics of Kabbalah like Sefer ha-Temunah, Sefer ha-Peliyah and Sefer ha-Qanah but there is a plethora of related smaller treatises that were also written in the Byzantine Empire. The Vatican holds several important manuscripts that may fruitfully serve as the starting point for a study of this Kabbalistic center. MSS Heb. 188, 194, 195, 218, 220, 223, are outstanding examples of the arrival of all the major pieces of Byzantine Kabbalah to Italy and the impact this arrival on the nature of Italian Kabbalah during the late 15th century, and also of the Christian Kabbalah since the beginning of the 16th century.      In this context, let me mention two other unique Kabbalistic manuscripts. These relate to a dispute regarding the belief in metempsychosis that took place in the city of Candia, in Crete in the second part of the 15th century. Two lengthy codices, MSS 105 and 254, contain the documents listing the pros and cons of this belief and against it, as reflecting the views of, respectively, Rabbi Michael ha-Kohen Balbo and Rabbi Moshe Ashkenazi. The vast majority of the arguments in this sharp controversy are unknown from any other manuscript. Thus only the Vatican manuscripts may enable a reconstruction of the various debates related to this important type of Kabbalistic belief. This reconstruction was done by a third important Hebrew University scholar, Prof. Efraim Gottlieb. It has been continued more recently in a Ph. D. thesis of Dr. Brian Ogren at The Hebrew University of Jerusalem.

We may conclude that the variety of the various manuscripts found in the Vatican collections reflects the variety of Kabbalistic literature since its inception up to its peak in the mid-16th century. In short, I offered above several examples for the indisputable contributions the Kabbalistic manuscripts found in the Vatican collection did contribute in the past for understanding major phases in the history of Kabbalah. The present Catalogue, an excellent example of what a catalogue of Hebrew manuscripts should be, will certainly facilitate the study of additional manuscripts and will enrich our understanding of the evolution of the various forms of this vast literature. We may hope, in an era less interested in philological studies than earlier, that the tradition of close reading of manuscripts in a serious manner, which was a vital part of scholarship at the Hebrew University, will remain a vital component of the future studies of Kabbalah; and the Vatican codices will continue to yield new findings for a better understanding of a vital aspect of medieval Judaism.

V. Thanks for the Free Access  

Let me turn to another dimension of the Vatican collection, which is not related to the content of manuscripts but with the politics of access to the Hebrew manuscripts found in this library. When the Institute of Hebrew Manuscripts — whose researchers were the main contributors to the Catalogue that is celebrated here — was founded at the Jewish National and University Library in Jerusalem, many libraries over the world agreed to have their manuscripts microfilmed and consulted free by scholars. However, most of them required researchers to request permission in writing before allowing their manuscripts to be copies or published. Only three libraries out of dozens — the Vatican in Rome, the Escorial in Spain, and the Cambridge University Library in England — were ready to give scholars free automatic permission to microfilm, photocopy or publish their manuscripts. For persons acquainted with the inevitable vicissitudes involved in correspondence with libraries in general, (including to be sure the Italian ones), this automatic permission constituted a special act of encouragement to engage these manuscripts. This kind renouncement of the legitimate rights of these libraries facilitated a much easier access to some Kabbalistic manuscripts.  That in turn was especially helpful for scholars who — like myself in the initial stages of my study of Kabbalistic manuscripts — did not live in Jerusalem,. This explains why in some of my writings I relied upon Vatican manuscripts, even when there are also other manuscripts containing a certain Kabbalistic treatise. Abulafia’s major treatise Sefer ’Or ha-Sekhel, found in the Vatican Library Heb. 233 is one case in point. I take this opportunity to thank the Vatican Library, late as these thanks may be, for the generosity that contributed not only my modest studies of the Kabbalistic material, but also of many other scholars, who also benefited from the liberal approach of the directors of the that Library.