מסכת אבות:
ספרי ראשונים, ספרי ליקוטים ומהדורת ‘עוז והדר’
עקביא שמש
סקירה כללית קצרה
מסכת אבות והגדה של פסח בחלקה העיקרי, הם שני חיבורים המכילים את תורתם של התנאים. אין קשר בין שני החיבורים הללו בתוכן הפנימי שלהם. אבל יש דמיון חיצוני בין שניהם. למרות ששניהם חיבורים קטנים, הרי שנתחברה סביבם ספרות פרשנית רבה ביותר, שככל הנראה אין דומה לה בהיקף. והנה בעוד שביחס להגדה של פסח נתחבר ספר מיוחד שנרשמו בו כל ההגדות שיצאו לאור למיניהם, והוא מעודכן כמעט עד לימינו,
[1] הרי שביחס למסכת אבות יש בידנו רישום מסוים, ואף הוא רק עד שנת תשל”ב.
[2] ברם, אם רישום מלא אין בידינו, הרי שרי”י כהן סקר באופן מקיף את פירושי מסכת אבות לפי מקום ישיבתו של המחבר. כמו כן דן באופי הפירוש ובנקודות נוספות שבחר לעמוד עליהן.
[3] אין מן הצורך לומר כי בארבעים שנה חסר שתים שחלפו מאז, נדפסו חיבורים רבים נוספים על מסכת אבות. על פי בדיקה כללית בקטלוגים, אני מעריך את מספר הנוספים בשבע מאות.
והנה ריבוי הפירושים על מסכת זו, יצר את הצורך, כבר לפני כארבע מאות ושלושים שנה, לחבר ילקוט פירושים על המסכת. דבר זה נעשה ע”י ר’ שמואל די אוזידא, מחכמי צפת ומגורי האר”י.
[4] הוא כתב את מדרש שמואל על אבות, שנדפס לראשונה בויניציאה שנת של”ט. מאז חזר ונדפס פעמים רבות. ר’ שמואל ליקט את דבריו מפירושים, שחלקם נדפסו כבר בתקופתו, ושחלקם היו לפניו בכתבי יד. ר’ שמואל הוסיף עליהם גם מדברי עצמו. בדרך זו הביא ר’ שמואל לפני הלומדים פירושים שלא היו בהישג ידם, וכוונתי בעיקר לפירושים שהיו בכתבי יד.
במאה שנים האחרונות, כאשר הנגישות לספריות ולכתבי יד המצויים בהם הלכה וגדלה, זכינו להוצאה לאור מכתבי יד של מספר פירושים של רבותינו הראשונים, ושל חכמים שחיו סמוך לגירוש ספרד. להלן מספר דוגמאות:
רמ”א במברגר הוציא לאור את פירוש ר’ יוסף אבן נחמיאש, פאקש, תרס”ז. רב”ז בכר את ספר המוסר, פירוש על אבות לר’ יוסף בן יהודה אבן עקנין, ברלין, תרע”א. מכון תורה שלמה את פירוש ר’ אברהם פריצול, ירושלים, תשכ”ח. רמ”ש כשר ורי”י בלכרוביץ הוציאו לאור שלושה חיבורים: א) פירוש ר’ יוסף אבן שושן, ירושלים, תשכ”ח. ב) פירוש ר’ יצחק בר שלמה מטולידו, ירושלים, תשל”ב. ג) פירושי ראשונים למסכת אבות: פירוש רש”י, פירוש ר’ ידעיה הפניני, פירוש ר’ יוסף חיון, ירושלים, תשל”ג. רי”ש שפיגל הוציא לאור שלושה חיבורים: א) מרכבת המשנה לר’ יוסף אלאשקר, לוד, תשנ”ג (מהדורה שנייה, לוד, תשס”ז). ב) פירוש ר’ מתתיה היצהרי, ירושלים, תשס”ו.
[5] ג) מגן אלהים המיוחס לר’ יצחק אבוהב, פתח תקוה, תשס”ז. בשנת תשנ”ב נדפסה בבני ברק מסכת אבות עם פירוש רש”י עפ”י דפוסים ראשונים ונדירים עם מבוא מ”מ ציונים הערות והשוואות בעריכת רמא”ז קינסטליכר, ועם פירוש ראב”ן לר’ אליעזר בן רבי נתן יו”ל לראשונה עפ”י כת”י בעריכת רשי”ה שפיצר. מכון בית אהרן וישראל הוציא לאור את ראשי אבות לר’ יצחק אלאחדב, ירושלים, תשס”ב. רב”צ בן לוי הכהן, סוד פרקי אבות, פירוש קבלי עתיק מאת ר’ דוד בן יהודה החסיד, תל אביב, תשס”ט.
בימינו, אנו עדים למגמה נוספת. פירושי ראשונים למסכת אבות שיצאו לאור זה מכבר, נדפסים שנית, אלא שהדפסה זו היא על פי כתבי יד חדשים, ודבר זה הוא כמובן פועל יוצא של הנגישות לספריות ולכתבי יד המצויים בהן. אף כאן אתן מספר דוגמאות:
מצאנו שוב את זוג החכמים רמ”ש כשר ורי”י בלכרוביץ מוציאים לאור מחדש את פירוש ר’ יונה על אבות על פי כתבי יד, ירושלים, תשמ”ד. ר’ בנימין נתן כהן מדפיס את פירוש ר’ יונה על פי כתב יד קדמון הנמצא במוזיאון הבריטי, ירושלים תשנ”ג,
[6] וחזר והדפיסו שוב.
[7] ר”י שילת פרסם את פירושו של הרמב”ם למסכת אבות מתוך עצם כתב יד קדשו של הרמב”ם, עם מבוא והערות, ירושלים, תשנ”ד. כן יצאה לאור מהדורה חדשה של בית הבחירה לר’ מנחם המאירי, על פי כתב יד שנתגלה בימינו, עם מבוא, שינויי נוסח, הערות וביאורים מאת רש”ז הבלין, מכון אופק, תשנ”ה. מגן אבות לרשב”ץ דוראן, יוצא לאור מחדש על פי כתבי יד ודפוסים ראשונים, עם מבוא והערות על ידי רא”ח זייני, ירושלים, תש”ס.
[8] ולאחרונה יצאה לאור מסכת אבות עם פירושי הראשונים, הנקראת ‘משנת ראובן’, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשס”ה-תש”ע. נדפסו בה פירושי הראשונים: רש”י, ר’ יעקב ב”ר שמשון, רמב”ם, רבינו יונה, מאירי, רבינו בחיי, רשב”ץ, ספורנו, על פי כתבי יד ודפוסים ראשונים, עם מבוא ציוני מקורות הערות וביאורים מאת רמ”ל קצנלבוגן.
יש ופירושים של הראשונים מודפסים שוב, לאו דווקא על פי כתבי יד חדשים, אלא עם מראי מקומות והערות. הנה ר’ הלל בריסק הדפיס את מסכת אבות עם פירוש ר’ יונה בתוספת הערות וביאורים, ירושלים, תשס”ד. כך מצאנו גם ביחס לראשוני האחרונים. פירושיהם נדפסו מחדש, לא על פי כתבי יד, אלא לכל היותר עם השוואה לדפוסים ראשונים. הוצאתם לאור מחדש באה בגלל התוספת של מקורות וביאורים. כך לדוגמה פירושו של מהר”ל מפראג, דרך חיים, נדפס מספר פעמים עם מקורות וביאורים.
[9] בנוסף לפירושי הראשונים, אנו עדים גם לשפע רב של פירושי האחרונים במשך הדורות. הריבוי של פירושי הראשונים בימינו, וכן הריבוי של פירושי האחרונים שלא סקרנו כאן, הביא ליצירת ספרי ליקוטים על מסכת אבות בצורות שונות.
יש ספרי ליקוטים המבוססים אך ורק על פירושי הראשונים. יש ספרי ליקוטים המשלבים הן מפירושי הראשונים והן מפירושי האחרונים. המלקטים כותבים את הליקוטים שבחרו בהם בשתי דרכים. דרך אחת, הם מעתיקים את לשון המקור ממש, ולכל היותר יוסיפו בסוגריים או בהערה מלות הסבר לפי הצורך. דרך שנייה, המלקטים מעבדים את לשון המקור, מרחיבים את הדברים, מוסיפים הסברים ודוגמות ועוד.
[10] עריכת הדברים בתוספת הסברים, הרחבתם והבאת מקורות מקבילים, וכדומה, נותנים כנראה צידוק למלקטים לרשום את עצמם כמחברי הספר, בלא להזכיר כי ביסודו של דבר הספר מושתת רובו ככולו על פירושים ורעיונות שנאמרו כבר בדורות קודמים. יש מחברים שמזכירים עובדה זו בהקדמתם, ויש שפוסחים על כך.
משרבו ספרי הליקוטים כפי שתיארנו זה עתה, החלו להופיע ספרי ליקוטים בצורות נוספות. יש
[11] המלקטים מספריו של מחבר מסוים (אחד) את כל מה שיש בספריו אשר קשור עם מסכת אבות.
[12] ויש
[13] המלקטים מספריהם של מספר מחברים כאשר יש בין המחברים הללו קשר מסוים.
[14]
מהדורת עוז והדר
במאמר זה נייחד את הדיבור בעיקר על מהדורה מיוחדת של מסכת אבות, שיצאה לאור זה מקרוב. כוונתנו לספר מסכת אבות המבואר, מתיבתא, מהד’ עוז והדר, ישראל, תשס”ט.
ברצוני לציין מיד כי אין מטרת המאמר חלילה וחס לפגוע במהדורה זו, ולא בתלמידי החכמים שעסקו בהכנתה. אין ספק כי מהדורה זו ראויה לשבח, והיא לעזר רב ללומדי מסכת אבות. מטרת הדברים היא ללמד את כל העוסקים במלאכת ההדרה, או הכתיבה והליקוט, עד כמה עליהם להיות קפדנים, דייקנים וזהירים בהבאת מקורות, בבדיקתם, ובכל הנוגע להצגתם הנכונה לפני הלומדים.
בשער הספר נדפס:
מסכת אבות – המשנה ומפרשיה במתכונת ‘משניות ע”א פירושים’: רע”ב, מלאכת שלמה, תוספות יו”ט, תוס’ רע”א, ביאור הגר”א, תפארת ישראל, ועוד, וכן מסורת הש”ס, שינויי נוסחאות, וילקוט מפרשים.
ביאור מתיבתא – המשנה מבוארת עפ”י גדולי הדורות עם המדורים הבאים: באורי המשנה עם ציונים והערות, ורקע לכל משנה. ילקוט ביאורים – אוצר נרחב מבאר רבותינו. אליבא דהלכתא ופניני הלכה – הלכות והליכות כפתור ופרח – פניני דרוש מוסר וחסידות.
בראש הספר הוצב מבוא ייחודי ומקיף על מהות מסכת אבות, שמותיה, מיקומה בש”ס, ספרי חז”ל שנתחברו עליה, ברייתות שנספחו לה, שלשלת מסירת התורה, מנהג קריאתה בשבת, סקירת מעלות מסכת אבות מהדורת ‘עוז והדר’.
לפנינו מהדורה מפוארת בת ששה כרכים, הנקראת מהדורת נוסענצווייג, כשכל כרך מכיל פרק אחד של המסכת. המהדורה נערכה על ידי צוות גדול של רבנים, ביניהם גם מבקרים ועורכים, כדי שיצא מתחת ידם דבר מתוקן. שמותיהם נמצאים בראש הספר, והם כששים רבנים, שזהו מספר מכובד ביותר. ואכן לפנינו מהדורה נוחה מאוד ללימוד. מיגוון הפירושים הוא רב ביותר, ומאפשר ללומד לעמוד על הבנת המשנה באופנים שונים. גם העיצוב של המהדורה נאה ביותר, ואף הוא מושך את לב המעיין.
בראש הספר לאחר שמות הרבנים נמצאים דברי פתיחה מאת ר”י לייפער נשיא ומייסד מכון ‘עוז והדר’, וכן דברים מאת רמ”מ פומרנץ. לאחר מכן, מתחיל מניין דפים חדש, ונדפס “מבוא למסכת אבות”, ללא שם מחבר. אחריו, מתחיל מניין דפים חדש, ונדפס: “מסכת אבות מהדורת ‘עוז והדר’ – כמה מעלות טובות”, מאת הרב ישראל ליפל. הרב ליפל מונה את מעלותיה של מהדורה זו, ודבריו הם הרחבה רבה על התאור הנמצא בשער הספר שהעתקנו לעיל. ואחר כל דברי הפתיחה הללו, מתחיל מניין דפים חדש, ומתחיל גוף הספר כמתואר לעיל, ונכתבהו עתה בפירוט.
בתחילה נמצא מדור ‘המשנה ומפרשיה’, שבו מודפסת המשנה בניקוד, עם הפירושים הרגילים על הדף כמו בדפוס וילנא,
[15] אבל בעיצוב חדש. לאחר מכן מדור הנקרא: ‘קובץ מפרשים’, כמו בדפוס וילנא, אלא שהוא סודר מחדש על פי סדר המשנה, ובעיצוב חדש. המדור הבא: ‘פרקי אבות, מתיבתא’. מדור זה נחלק לארבעה חלקים. הראשון: ‘ביאורי הפשט’. כאן נדפסה המשנה בניקוד, עם ר”ע מברטנורא. בתחתית העמוד מדור הנקרא ‘ביאורי המשנה’ עם ‘ציונים והערות’ כמוסבר בשער הספר. חלק שני: ‘ילקוט ביאורים’. חלק שלישי: ‘אליבא דהלכתא’. חלק רביעי: ‘כפתור ופרח’, הכל כמתואר בשער הספר.
ועתה הבה נעיין בגוף המהדורה שלפנינו.
א. דיון במבוא
נפתח במבוא שהוצב בראש הספר. המבוא מתואר בשער הספר במלים: מבוא ייחודי ומקיף (הדגשה שלי). נבחן אפוא את טיבו.
נכון שבמבוא דן המחבר במספר שאלות, שאין דרכן של מהדורות רבניות לעסוק בהן, אבל יש לדעת כי בדורנו מבוא מסוג זה, כבר אינו דבר יוצא מהכלל גם בספרות הרבנית. בחלק מהספרים על מסכת אבות שיצאו לאור בדורנו יש מבואות מסוג זה.
[16] אולי היקף השאלות שנידון בהם קטן יותר מהמבוא שלפנינו, ולכן המבוא הנדון אכן מקיף יותר, ואפשר שהוא ייחודי בזה, אבל אין הוא ייחודי בטיבו.
(א) הערות על מקורות הנזכרים במבוא
1. בדף ד ע”א, הערה טז נכתב: “ראה בפתיחה לספר ‘התוספתא לפי סדר המשניות’ חלק הוריות מהג”ר שוורץ” וכו’. ספר זה אינו ספר עצמאי, אלא הוא מאמר שנדפס בתוך ספר היובל למלאות 75 שנים לסמינר הרבנים בברסלאו, תרפ”ט, כרך ב, עמ’ 33-1. הספר מכיל מאמרים בגרמנית ובתוכם נמצא גם מאמר זה בעברית. נמצא שאין לפנינו ספר בפני עצמו, ולפיכך הקורא המעוניין לראות מה כתוב בספר זה לא יישער בדעתו כיצד לחפש ספר זה. יתר על כן, מחבר בשם: הג”ר [=הגאון רבינו] שוורץ אינו אומר דבר, שהרי השם שוורץ, נפוץ כמעט כמו השמות: כהן, לוי וכד’. האם לא היה ראוי לכתוב אריה שוורץ. זאת ועוד. הג”ר אריה שוורץ הוא פרופ’ אריה שוורץ, שהיה תלמידו של ר’ זכריה פרנקל, והוא עצמו היה ראש בית המדרש לרבנים בווינה. ידוע הוא, שעל פי המדיניות הבלתי כתובה של ‘עוז והדר’ אסור באיסור חמור להזכיר שמו של אדם זה בספר, או להשתמש בספרו, וכאן הם עברו על איסור זה.
כיצד אירע הדבר? על כרחנו עלינו לומר כי מקור זה לא היה לנגד עיניהם, אלא הם ראו מקור זה מצוטט בספר אחר. כדי להעצים את המבוא, הם שילבו הפניה זו. וזו אינה צריכה שתאמר, שאין להפנות לשום מקור מבלי לראותו עין בעין.
2. בדף ז רע”א נכתב: “ואכן לבד מהנוסחא הרגילה והנפוצה של אדר”ן שנדפסה בש”ס… נתגלה כת”י נוסף אשר תואם לציטוטים רבים מן הראשונים שאינם מופיעים בנוסחה הרגילה. כת”י זה נדפס לראשונה בוינה בשנת תרמ”ז”. היה ראוי לכתוב את שם הספר שבו נדפס כתב יד זה, כדי שיהיה קל ללומדים למצוא את הספר הזה. אכן המהדיר שלזכותו יש לזקוף את גילוי כתב היד ופרסומו, הוא החוקר שלמה זלמן שכטר. לשון אחר, הספר נקרא: אבות דר’ נתן מהד’ שכטר. מעתה אנו מבינים מדוע הועלם שם הספר, שהרי כפי שאמרנו לעיל, זו היא גישתה של מערכת ‘עוז והדר’.
ברם יש לשאול, אם מהדורה זו פותרת בעיות ויש לה חשיבות ללימוד תורה, כפי שכותב המבוא עצמו הוכיח זאת, מדוע להקשות את הגישה אליה מבני תורה על ידי העלמת שמה?
3. בדף יא, יש דיון במפרשי פרק שישי. אנו קוראים בע”ב: “מצוי בידינו פירושו של רבינו שם טוב ב”ר שם טוב, שנדפס לראשונה מכת”י בירושלים תשכ”ב”. גם כאן נעדר שמו של המהדיר הוא ר’ יהודה לייביש דייטש, שהוציא לאור לראשונה את פירוש רבינו בחיי על אבות מכתב יד זה, וצירף בסופו את פירוש ר’ שם טוב לפרק שישי. איני יודע גם מה טעם נעדר שמו של הרב דייטש, הרי לשיטת מערכת ‘עוז והדר’ אין הוא נמנה עם החוקרים שהוזכרו לעיל.
באותו דף ניתן גם צילום מכתב יד ומתחתיו נכתב: “פירוש רבינו שם טוב ב”ר שם טוב כת”י בריטיש 464”. הקורא סבור כי הואיל וניתן צילום של כתב היד, מן הסתם המובאות בספר נבדקו על יסוד הצילום. לא מיניה ולא מקצתיה. הצילום הניתן במבוא, נלקח כדמותו וכצלמו מספרו של הרב דייטש.
[17] מעתה לא מובן מה מטרתו של צילום זה במבוא. אדרבה, יש בפרסום באופן שכזה, מבלי להזכיר את הרב דייטש, משום הטעיה מסוימת. הרי בעל המבוא עצמו לא השתמש בכתב היד, וגם בפירושים שנלוו לפרק שישי לא נעשה שימוש בכתב היד כפי שנכתוב מיד לקמן, אלא הם השתמשו במהדורה המודפסת של הרב דייטש, וא”כ מה בא צילום זה ללמדנו?
4. בעניין פירוש ר’ שם טוב לפרק שישי, יש להוסיף עוד ידיעה. ר”ט כצמאן הוציא לאור שוב את פירוש ר’ שם טוב על פרק שישי מאותו כתב יד, ירושלים, תשס”ב. סופו של כתב היד קשה לקריאה, אבל ר”ט כצמאן הצליח לקרוא חלק ממנו, ולכן מהדורתו עולה בהיקפה על המהדורה הראשונה של הרב דייטש (שהוזכר במספר 3). כמו כן במספר מקומות הוא קרא אחרת מהרב דייטש.
[18] לצערנו, נעלמה מהם ידיעה זו, והם לא עשו שימוש במהדורת הרב כצמאן. וראה עוד לקמן סעיף ו.
(ב) הערות נוספות
5. בדף ב ע”ב, הערה ז נאמר: “מצינו לרבותינו הראשונים שהשתמשו בשם ‘משנת חסידים’ בהזכירם את המסכת, כהמאירי ב’חיבור בהתשובה’ מאמר א פ”ד ד”ה וכן עניין המתחבר, ובעוד מקומות בחיבור זה”. נקטו לשון רבים (רבותינו) והביאו רק מדברי המאירי. על פי חיפוש בתקליטור השו”ת של אוניברסיטת בר אילן, לא מצאנו מרבותינו הראשונים חכם נוסף שיקרא למסכת בשם זה. חשבתי לומר שלשון רבים שהשתמשו בו לאו דוקא.
[19] אלא שמצאתי
[20] כי הרשב”ץ בסוף הקדמתו כתב: “ונקראת זאת המסכתא מסכת אבות, לפי שנזכרים בה אבות הקבלה, ושמה
[21] האמיתי הוא משנת חסידים, כי זה הוא המכוון ממנה להפליג במעשה הטוב יותר מהמצווה בו וזהו ענין החסידות”, ואם כן צדקו שנקטו לשון רבים.
עם זאת ציינו בהמשך המבוא אגב אורחא, בהערה כב, כי השיטה מקובצת לב”ק ל ע”א הביא בשם ר”י הכהן מלוניל:
[22] “מילי דאבות – אבות דרבי נתן שהם פרקי דחסידי”. אפשר שבכותבם ‘רבותינו’ התכוונו למאירי ולר”י הכהן מלוניל,
[23] וא”כ היה עליהם להפנות בהערה ז להערה כב.
6. בדף ד ע”ב נכתב: “הרשב”ץ (הקדמה למסכת אבות) ורבינו יונה ביארו כי סידור המסכת בסדר נזיקין, הוא ע”פ מה שאמרו חז”ל (ב”ק ל.) ‘האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר מילי דאבות’. על כן הניחום יחדו”.
היה ראוי לכאורה להקדים את ר’ יונה לרשב”ץ, שהרי הוא קודם לו, אלא שבהרבה המקרים, ובכל חלקי הספר, אין הקפדה על סדר הזמנים. מה גם שאפשר שכאן לא הקפידו על סדר הזמנים כי הרשב”ץ האריך יותר. אבל זו אינה עיקר הערתינו, אלא הדבר הבא:
דע, כי הציטוט שכתבו ממסכת ב”ק, אינו נמצא ברשב”ץ כל עיקר, אלא רק בר’ יונה ובאופן שונה. אבל עיקר העניין הוא שההסבר שכתבו ‘על כן הניחום יחדו’, מתאים רק לדברי ר’ יונה כפי שיראה המעיין, ואין כל קשר לדברי הרשב”ץ.
בהמשך נכתב שם: “עוד כתבו הרשב”ץ ורבינו יונה… וכן יש לה זיקה נוספת למסכת סנהדרין, והיא האזהרות האמורות בה לדיין כמו ‘הוו מתונים בדין’ וכ”כ הרמב”ם”.
רבינו יונה לא כתב טעם זה כלל ועיקר. ואילו הרשב”ץ שאכן כתב זאת, ברור שנסמך על הרמב”ם, ולכן היה ראוי להביא מלכתחילה טעם זה בשם הרמב”ם, ולהוסיף: וכ”כ הרשב”ץ.
7. בדף יג ע”א, על ציטוט מספר מגן אבות לרשב”ץ, נכתב בהערה נז: “מהדורת זייני, ירושלים, תש”ס, עמ’ לח-לט. הקדמת הרשב”ץ לאבות ארוכה היא עד מאד, ואף לא ראתה אור במשך מאות שנים”. לא נתברר לי על יסוד מה נכתב כי הקדמת הרשב”ץ “ארוכה היא עד מאד”. המעיין בה יראה שהיא אינה כה ארוכה, לכל היותר היא כוללת שניים או שלושה עמודים. יתר על כן, מדבריהם נוצר הרושם שהקדמת הרשב”ץ נדפסה לראשונה רק במהדורת רא”ח זייני, אבל לא כך הדבר. ההקדמה נדפסה כבר בדפוס ראשון של מגן אבות, ליוורנו, תקכ”ג, ומאז נדפסה בכל הדפוסים.
ב. דיון במדור המשנה ומפרשיה
לעיל העתקתי את תיאור המדור כפי שנכתב בשער הספר: “במתכונת ‘משניות ע”א פירושים'”. נראה שבכותבם ‘במתכונת’ הם התכוונו לומר ששינו מספר דברים. ואכן, צויין לעיל שהם ניקדו את המשנה.
[24] הואיל והם ניקדו את המשנה, הם כתבו אותה בכתיב חסר,
[25] ובכך שינו מנוסח משניות דפוס וילנא הכתוב, בדרך כלל, בכתיב מלא. בגליון הוסיפו את ‘תורה אור השלם’, שבו הביאו את הפסוקים הנזכרים במשנה בשלימותם.
[26] על שינויים נוספים בנוסח המשנה ראה לקמן מספר 1. כתוצאה משינויים אלו, וכתוצאה מכך שהוסיפו בגוף הספר עוד שלושה פרשנים,
[27] היה עליהם לעמד מחדש את המשנה ומפרשיה, והם עשו זאת בעיצוב נאה וברור ביותר.
פרק שישי, כידוע לא נתפרש ע”י רע”ב ותויו”ט. במשניות וילנא הדפיסו תמורתם את מדרש שמואל על פרק זה בפנים. הם השמיטוהו, כנראה משום אורכו הגדול יתר על המידה. במקומו הם הדפיסו את תפארת ישראל בצידי המשנה. כמו כן את הליקוטים לפרק זה שנדפסו במשניות וילנא בסוף הפרק, הם הדפיסו בפנים בתחתית המשנה לפי הסדר. מובן שגם את פרק שישי היה עליהם לעמד מחדש. כל השינויים הללו נעשו לטובת המעיין, ותבוא עליהם ברכה. אבל יש שינויים שניתן להרהר אחריהם.
1. נוסח המשנה בהשוואה לדפוס וילנא
צויין לעיל כי נדפס בשער הספר שהמשנה ומפרשיה נדפסו “במתכונת ‘משניות ע”א פירושים’, ללמדך שהם שינו מדפוס וילנא. מתברר שהם שינו גם את נוסח המשנה בצורה זהירה. הרי המקומות שעשו כן:
בפ”ב מ”י נדפס: הם אמרו שלשה (שלשה) דברים. בפ”ד מ”ב נדפס: בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה (כבחמורה). שם מ”ה: רבי ישמעאל (בנו) אומר. שם מ”י: ואם עמלת בתורה יש (לו) שכר הרבה לתן לך. בפ”ה מ”ב: עד שבא אברהם אבינו וקבל (עליו) שכר כלם. שם מ”ד: (עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים). שם מי”ח: על חטאות ירבעם (בן נבט). בפ”ו מ”ב: וכל מי שעוסק בתורה (תדיר).
מקובל, אם כי הם לא כתבו זאת במפורש, כי סוגריים מסוג זה משמעותם מחיקה. כלומר, בכל המקומות הללו הם סבורים שיש למחוק את המלים המוקפות. ברם, אין הסבר על יסוד מה נקבע שיש למחוק את המלים הללו. נראה שמהדירי ‘עוז והדר’ סמכו על המעיין במדור שינויי נוסחאות, ששם ימצא הסבר למחיקה, או לפחות ימצא שאכן יש נוסח התומך במחיקה. עם זאת יש לדעת כי בדפוס וילנא, לא הקיפו מלים אלו בסוגריים, אף שהמדור שינויי נוסחאות הוכנס לראשונה בדפוס וילנא, ולפני מדפיסי וילנא עמדו כל הנוסחים הללו.
[28] אלא שאיני משוכנע שמהדירי ‘עוז והדר’ נסמכו על המדור שינויי נוסחאות. זאת משום שכל המקומות הללו הוקפו בסוגריים כבר במשניות מהדורת “זכר חנוך”, שיצאה לאור על ידי הוצאת ח’ וגשל, ירושלים, תשנ”ט.
[29]
אבל יש מקום אחד שלא הוקף בסוגריים במשניות “זכר חנוך”, אלא רק במהדורה שלפנינו. כוונתי לפ”ב מ”ו: אף הוא ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים אמר (לה) על דאטפת” וכו’. המעיין במדור שינויי נוסח לא ימצא על יסוד מה הוצע למחוק מלה זו. יתר על כן, מדברי המפרשים עולה בבירור כי הם גרסו מלה זו. גם בספרו של ש’ שרביט, מסכת אבות לדורותיה, ירושלים, תשס”ד שבו ניתנו חילופי נוסח למסכת אבות על פי כתבי יד ודברי המפרשים, לא נמצא שום נוסח התומך במחיקתה של מלה זו.
נמצא שהמקום היחיד שבו לא נגררו אחר הוצאת וגשל, אלא שינו מדעתם, הוא המקום היחיד שאין להם על מי לסמוך בשינוי זה.
[30]
2. הערות בדפוס וילנא על שינויי נוסח ברע”ב ותויו”ט
מדפיסי וילנא חיזרו אחר פירושי רע”ב ותויו”ט דפוס ראשון ורשמו על פיהם שינויי נוסחאות,
[31] אולם במהדורה זו הושמטו ההערות הללו. לדוגמה. בפ”א מ”ו: עשה לך רב, כתב רע”ב: “ואני שמעתי עשה לך רב שיקבל לו רב” וכו’. בדפוס וילנא נרשם כי ברע”ב דפוס ראשון הנוסח הוא: “שיקבע”. וכן באותה משנה ובמשנה שאחריה העירו בדפוס וילנא על נוסח דפוס ראשון, וכל זה הושמט במהדורה שלפנינו. כך הדבר גם ביחס לתויו”ט. לדוגמה. בפ”א מ”ח יש הערה על נוסח נכון בתויו”ט לפי דפוס ראשון, וגם הערה זו הושמטה במהדורה שלפנינו.
[32] מה טעם ראו להשמיט הערות אלו, לא נתברר לי.
3. הערות על צורת הדפסת הפירוש תפארת ישראל.
(א) בדפוס וילנא השוו את נוסח הפירוש תפארת ישראל שלפנינו, עם נוסח דפ”ר [=דפוס ראשון], וכפי שנהגו ביחס לפירוש רע”ב ותויו”ט, וכמו שראינו לעיל. כך בפ”ד מ”כ: ושותה יין מגתו, הקיפו בסוגריים בתפארת ישראל את המלה: כנדרים, ורשמו בהערה בגליון כי המלה: כנדרים, אינה בנוסח תפא”י ד”ר [=דפוס ראשון]. במהדורה שלפנינו מלה זו נשארה מוקפת בסוגריים, אבל ההערה הושמטה. יתר על כן. בדפוס וילנא יש הפניה לעיין בתפארת יעקב, שהוא כידוע פירושו של רי”צ שפירא הדן בדברי תפא”י. אבל בקובץ מפרשים במהדורת ‘עוז והדר’, שהוא אוסף הפירושים שנדפסו במשניות וילנא, המסודר מחדש לפי סדר המסכת, אין ‘תפארת יעקב’ על עניין זה.
אכן הם היו רגישים לענייני נוסח בתפארת ישראל, שהרי הרב ליפל כתב בדף ב ע”ב, אות ו: “בחיבור ‘בועז’ נעשתה השוואה יסודית בין נוסח ה’דפוס הראשון’ לעוד ארבעה דפוסים, וסיקלנו על ידם הרבה שגיאות או שיבושי העתקה שנפלו בין המהדורות”. ואתה תמה מדוע עשו כן רק ביחס לחיבור זה, ולא עשו כן גם ביחס לחלק הנקרא ‘יכין’, שהוא החלק העיקרי. איני יכול להתייחס לטיב מלאכתם בזה, הואיל והם לא נתנו דוגמאות, ובנוסף לכך הדפוסים הראשונים של תפארת ישראל אינם תחת ידי.
אבל יש בידי תפארת ישראל, ווילנא, תרנ”ב, ובשערו נדפס בין השאר: “נדפס ראשונה ע”י רבינו המחבר זצוק”ל בדאנציג בשנת והטובה לישראל לפ”ק [תר”ד], ואח”כ נדפס בתוספות מרובות מידי רבינו המחבר זצ”ל… גם הרבה הגהות וחידושים מבן רבינו המחבר… ועתה הוצאנום לאור… ונתנו להם פנים חדשות כי ראינו אשר רבו בהם השגיאות והשבושים בדפוסים הקודמים… ונגיהם מחדש ע”י מגיהים מומחים”. לפי הרישום בקטלוגים מהדורה זו מ’בן רבינו המחבר’ נדפסה בברלין, תרכ”ג. לפי זה היה על הרב ליפל לפרש מה כוונתו באומרו ‘דפוס ראשון’. אם כוונתו לדפוס דאנציג, או לדפוס ברלין שהרי רק בדפוס שני נשלם הפירוש, או לשניהם גם יחד. כמו כן איני יודע על אלו ארבעה דפוסים מדבר הרב ליפל, שהושוו עם דפוס ראשון, הואיל והוא לא פרט את מקום ההדפסה ושנת ההדפסה. לפי הרישום בקטלוגים כנראה שהיו ארבעה דפוסים עד דפוס ווילנא, ובראשם דפוס דאנציג ודפוס ברלין. נמצא כי ניתן להשוות את דפוס דאנציג לכל היותר עם שלושה דפוסים נוספים. אבל השוואה עם דפוס ווילנא אין בה תועלת, שהרי מדפיסי ווילנא עצמם מעידים שהנוסח הוגה ע”י מגיהים שונים, ולכן אי אפשר לסמוך עליו מבחינת נוסח שיצא מידי המחבר.
(ב) מחבר תפארת ישראל ציין אותיות בגוף המשנה, שהן המקשרות בין המשנה לפירוש. כך נימק זאת בהקדמתו למשנה: “גם בחרתי ברשומי האותיות מפני ג’ עניינים טובים שמסתעפים עי”ז. הא’ כדי לקצר מקום הפסקא. הב’ שהאות יהיה כמזכיר לקורא, לאמור שא נא עיניך אל הפירוש, לפרנס נפש הרעבה ולהשביעה טוב. והג’, למען גם כרגע ימצא המקום אשר הכינותי בפירושי, וכמקלט מקלט כתוב על פרשת דרכים”. במהדורה שלפנינו לא התחשבו ברצונו של המחבר, אלא השמיטו את האותיות, ובמקומן כתבו בתוך דבריו דבור המתחיל. אכן הם מודעים לשינוי זה, ובדברי הרב ישראל ליפל, בדפים א-ב, אנו קוראים: “הוספנו בראשית הקטעים ‘דיבור המתחיל’ מדברי המשנה שעליהם נסובים דבריו, ובכך מנענו מהלומדים את הטורח לבדוק בכל קטע את שייכותו למשנה”. ואתה תמה, אדרבה הרי בכך הם הטריחו מאוד על המעיין, שכאשר הוא לומד את המשנה אינו יכול לדעת אלו מלים מהמשנה פירש בעל תפארת ישראל ואלו לא פירש. והרי בגלל הקושי הזה בעל תפארת ישראל המציא שיטה חדשה, והיא סימון אותיות בגוף המשנה, ובאמצעות הציון באותיות רצה להקל על הלומדים.
(ג) לא זו בלבד, אלא שהשמטת האותיות מגוף המשנה גרמה לאי דיוק בדבריו, וזאת כאשר יש אותיות החוזרות על עצמן. לדוגמה, בפרק ב מ”א נדפס בוילנא כך: “והוי מחשב הפסד מצוהה) כנגד שכרהו) ושכר עבירהז) כנגד הפסדהו)”. ובפירוש תפארת ישראל נכתב: “ו) בעולם הנצחי”. אבל במהדורת ‘עוז והדר’ נדפס: “כנגד שכרה, בעולם הנצחי… כנגד הפסדה“. הם העתיקו את הדבור המתחיל (כנגד הפסדה), אבל לא שמו לב שיש להצמיד גם לכאן את אותו הפירוש: “בעולם הנצחי”.
(ד) נוסף לכך השמטת האותיות גרמה לדבור המתחיל שהוא ארוך יתר על המידה. לדוגמה, במשנה הראשונה נדפס בתפארת ישראל במהדורת ‘עוז והדר’: “ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, הן השופטים שאחר יהושע”. די היה בדבור המתחיל: לזקנים, וכפי שהוא בר”ע ברטנורה. וכל מעיין יראה מקומות נוספים כאלה באותה משנה, וכן בכל משנה ומשנה.
אכן, לאחר עיון נרחב בפירוש תפארת ישראל במהדורתם, התברר לי כי מטרתם היתה להכניס את כל דברי המשנה לתוך הפירוש תפארת ישראל, ולכן לא אחת הוכרחו להאריך בדבור המתחיל ובלבד שפירוש תפארת ישראל יכיל את כל לשון המשנה. רעיון זה של שילוב כל המשנה בתוך הפירוש, עשאו בראשונה ר”פ קהתי בביאורו למשנה, הנקראת היום מהד’ קהתי. בעל תפארת ישראל לא כתב את פירושו בצורה זו. אבל מהדירי ‘עוז והדר’ הצליחו, למעט מספר מקרים, לשלב את המשנה ואת הפירוש תפארת ישראל בצורה נאה לנוחיות המעיין. יש כאן שינוי מכוונת מחבר תפארת ישראל, אבל אפשר שהוא היה מסכים לכך, אם הוא היה משוכנע שיש בכך תועלת ללומד.
(ה) אלא שמפליא לראות, כי למרות השמטת האותיות על ידם, הם עצמם מציינים לתפארת ישראל על פי המיספור באותיות במקומות מסויימים. ברור כי הלומד במהדורתם לא ימצא את האותיות הללו. כך לדוגמה ב’ילקוט ביאורים’, פ”א מ”ח, דף סז ע”א הם כותבים: “ובתפארת ישראל (אות לג) כתב” וכו’, ויש מקומות נוספים בכגון זה.
(ו) בעוד שאת האותיות של התפארת ישראל השמיטו, הרי שמצאו לנכון להחזיר למקומם את הסימנים בצורת כוכבים שקבע מחבר תפארת ישראל בפירושו. וכך כתב הרב ליפל כהסבר, בדף ב ע”ב, אות ה: “המסומן בסימן כוכב כזה * הוא מדברי המחבר שחידש מעצמו ולא העתיק או שמע מרבותיו [כמו שכתב בהקדמתו]”. הבה נראה את דברי מחבר תפא”י בהקדמתו: “ולמען דעת כל מקום אשר נטיתי מפי הר”ב, ופירשתי פי’ אחר הנזכר כבר בדברי רבותינו האחרים וכל מקום שהאיר ה’ עיני לחדש פי’ אחר כפי קט שכלי שלא נזכר עדיין בדברי רבותינו נרשם על אותו אות דמות כוכב כזה *”. לאמור, הסימן הזה מלמד דרך קבע כי הפירוש אינו כפירושו של ר”ב, אבל למקורו תתכנה שתי אפשרויות. האחת, שפירוש זה נמצא “בדברי רבותינו האחרים”. השניה, שפירוש זה הוא חידוש של המחבר.
[33] נמצא כי הרב ליפל לא דק פורתא.
קצת תמוה שבמהדורה זו מצאו, ובניגוד לדעת המחבר, להוריד את האותיות, ולהגדיל את הדבור המתחיל בנימוק של נוחיות המעיין. ומנגד ויתרו על נוחיות המעיין, וראו צורך להחזיר את הכוכבים שתועלתם העיקרית היא להודיע ללומד שפירוש זה אינו לקוח מרע”ב. הקורא יחליט בעצמו אם אכן התועלת בהחזרת הכוכבים גדולה יותר מהתועלת שהיתה מושגת בהשארת האותיות.
ג. דיון במדור ביאורי הפשט עם ציונים והערות
זה טיבו של המדור הבא, כפי שכתב הרב ליפל בדף ב ע”ב:
ביאורי הפשט – ביאור נרחב, על דרך הפשט המבוסס על פירושי הראשונים, רש”י, רמב”ם ורבינו יונה, וכן על פי דברי הרע”ב [וכמובן על פי המתבאר בברייתא של מסכת אבות דרבי נתן]. ואת שאר השיטות והפירושים הנחוצים הבאנו בתמצית ראויה בהערות
[34] אשר בתחתית העמוד. בהערות אף הובאו מקורות לכל הפירושים… הביאור מובא מתחת לדברי המשנה, כשהוא משולב עם דבריה של המשנה, ומסייע ביד הלומדים לקרוא בקלות את דברי התנאים.
לאחריו, ובפני עצמו ולא על דף המשנה, נדפס מדור ילקוט ביאורים שהוא הרחבה למדור הקודם, וכך תיארו הרב ליפל בדף ג ע”א:
הורגש צורך גדול לליקוט זה, הואיל ומרבית הפירושים והשיטות מפוזרים בין ספרים רבים, וידו של אדם כהה מלהשיג את כולם ולהגות בהם. ומשום
[35] מונחים הרבה מהם בקרן זוית ולא עלו על שולחנם של רבנן. מדור ‘ילקוט ביאורים’ זה יביא לנגד עיני הלומד את היקף הידיעות בשיטות הראשונים, את משאם ומתנם של האחרונים, קושיותיהם ותירוציהם…
ברור ששני מדורים אלו הם עיקרה של המהדורה שלפנינו. נעשה כאן ליקוט גדול ביותר, שאכן מציג לפני הלומד את דעות רבותינו ואת דיוניהם במשך הדורות. ב’ילקוט ביאורים’ נוספה כותרת בראש כל ליקוט, כך שהמעיין רואה מיד מה העניין הנדון באותו ליקוט, ומה דעת המחברים השונים המובאים בו. הדברים נכתבו בלשון ברורה וקלה לנוחיות המעיין. עלינו לשבח את שני המדורים הללו שנעשתה בהם עבודה לתפארת. אבל יחד עם זאת יש להצביע על מספר נקודות שהיה מן הראוי למלקטים ליתן עליהם את הדעת.
אתן דוגמה אחת ובקצרה, וממנה יתבררו מספר נקודות. ודע כי לרוב הנקודות שאסיק מדוגמה זו, או אף לכולן, ניתן להביא דוגמות נוספות, אבל קיצרתי ולא רציתי להרבות בדוגמות, והמעיין כראוי ימצאן בעצמו.
במדור ‘ביאורי הפשט’ בחלק הנקרא ‘ציונים והערות’ למשנה הראשונה אות ד, יש דיון בשאלה מדוע נאמר משה קבל תורה מסיני, הרי משה קיבל את התורה מידי ה’. תשובה ראשונה כתבו בשם מרכבת המשנה ופרקי משה. תשובה שניה מר’ בחיי. שלישית מר’ יצחק מטולידו. רביעית משושנים לדוד. במדור ‘ילקוט ביאורים’ ניתנו לאותה שאלה תשע תשובות, כאשר הראשונה מר’ בחיי כפי שכבר כתבו במדור ציונים והערות.
העולה מכאן:
1. יש כפילות במדור, ‘ילקוט ביאורים’. לאמור, דברים הנאמרים בראשון, חוזרים בשני. זאת ועוד. החזרה על תירוצו של ר’ בחיי נעשתה בצורה מקוצרת.
שמא תאמר שכפילות זו מכוונת היא, משום שרצו להביא את כל השיטות ב’ילקוט ביאורים’, לא כך הדבר, שהרי לא הביאו בו את התירוץ הראשון של מרכבת המשנה ופרקי משה הנמצא רק במדור הקודם. אין לנו אמות מדה כדי שנבין מה השיקול לכפול תירוץ זה או אחר, ולהשמיט את שאר התירוצים.
בהערות לתירוצו של ר’ בחיי במדור ‘ילקוט ביאורים’ צויין כי כן כתב גם ר’ יצחק ב”ר שלמה. ר’ יצחק זה הוא ר’ יצחק מטולידו שהוזכר בציונים והערות. אם כן אותו חכם מופיע בשני המדורים בשמות שונים. מכאן:
2. קיים חוסר אחידות בין שני המדורים הללו.
ב’ילקוט וביאורים’ התירוץ השני הוא בשם מדרש שמואל. השלישי: “במדרש שמואל בשם ר’ שמואל בן סוד”.
[36] הרביעי: “עוד כתב במדרש שמואל בשם הר”י אבוהב”. החמישי בשם מהר”ל. הששי בשם תויו”ט. השביעי בשם החסיד יעב”ץ.
הואיל ולפנינו תירוצים שונים שאינם קשורים זה בזה, היה נראה לי כי עדיף לסדרם לפי סדר הדורות, לאמור ראשונים לפני אחרונים. לכן מן הראוי היה להקדים את ר”י אבוהב, ר’ שמואל ן’ סיד, החסיד יעב”ץ, לפני האחרים. מכאן:
3. אין הקפדה על כך שיש להקדים את דברי הראשונים לאחרונים.
כפי שראינו דברי ר”י אבוהב הובאו ממדרש שמואל. אבל דברי ר”י אבוהב נדפסו עתה מכתב יד בספר מגן אלהים המיוחס לר”י אבוהב, כפי שציינו בראשית דברינו, ואם כן מדוע לא הובאו הדברים ממקורם. יתר על כן, פעמים רבות הם עצמם מביאים אותו כך: “מגן אלהים (לר”י אבוהב)”.
[37] האם לא מתאים יותר לציין למקור הדברים, ולא להביאו מכלי שני?
[38] מכאן:
4. אין הקפדה על הבאת הדברים ממקור ראשון.
יש להוסיף כי הם הביאו גם את התירוץ השני שכתוב במגן אלהים בזו הלשון: “או שהמ”ם רומזת לארבעים איש שקיבלו התורה איש מפי איש ממשה עד רבינא ורב אשי כמו שמנה אותם הרמב”ם בהקדמה למשנה תורה, וכל אלו היו בסיני וקיבלו את התורה”.
והנה עיון במדרש שמואל, וגם במגן אלהים, מלמד כי המלים: “כמו שמנה אותם הרמב”ם בהקדמה למשנה תורה”, אינן נמצאות שם. מנין הגיע משפט זה לציטוט שלהם? התשובה לכך היא כי י”ש שפיגל שההדיר את מגן אלהים כתב משפט זה כהערה לדברי מגן אלהים,
[39] והם הכניסו הערה זאת פנימה.
[40]
כאן אנו נוגעים בשאלה מהותית ביחס למלאכת הליקוט. האם הליקוט צריך להיות בלשון המקור, או מותר לשנותו כדי להקל על הלומד? יש דעות לכאן ולכאן. אבל ברור שאסור לעשות במקור שינויים מהותיים. כאן נעשה שינוי מהותי, שהרי אין אנו יודעים לבטח כי בעל מגן אלהים הסתמך על הקדמת הרמב”ם. כמו כן אין אנו יודעים אם הוא היה קורא לספרו של הרמב”ם בשם משנה תורה, או בשם אחר, מה עוד שעצם השם משנה תורה לא נתקבל כידוע. יש לשאול מדוע לא כתבו המלקטים את המשפט הזה בהערה? מכאן:
5. המלקטים לא הקפידו על הבאת לשון המקור במדויק, גם כאשר השינוי בלשון המקור הוא מהותי.
בדומה לזה נביא את הדוגמה הבאה.
ב’ילקוט ביאורים’ דף ו רע”א, וכן בעוד מקומות, כתבו: “והמדרש שמואל מביא בשם הר”י אלשקר”. אבל יש לדעת כי מדרש שמואל לעולם אינו מביא דברים בשם ר”י אלשקר, אלא רק בשם מהר”ם אלשקר. כיום נודע כי ר”י אלשקר כתב פירוש לאבות בשם מרכבת המשנה. מדרש שמואל מביא דברים מספר זה, אבל הוא אינו מזכירו בשם ‘מרכבת המשנה’, אלא קורא למחבר, בטעות, בשם מהר”ם אלשקר. זאת אנו יודעים כיון שמרכבת המשנה לר”י אלשקר נדפס לראשונה בימינו על פי שלושה כתבי יד, ולכן אין ספק בשם החבור ובשם מחברו.
[41] יש לציין כי המלקטים עמדו על כך, וכאשר הם מביאים את מרכבת המשנה, הם מציינים, לעתים, כי המפרש הוא ר”י אלשקר.
[42] כמו כן לעולם הם אינם מביאים כי מהר”ם אלשקר כתב פירוש לאבות. בזה יש אפוא לשבחם, כי אחרים לא עמדו על כך.
[43] אבל בכל זאת הם היו צריכים להיות זהירים יותר, שהרי אי אפשר לכתוב דברים בשם מדרש שמואל, והם אינם נמצאים בו.
[44] היה עליהם להעיר על כך, או לכתוב זאת כהודעה בתחילת הליקוט.
אגב שאנו עוסקים בזה, נימא בה מילתא, ואפנה את המעיין לעוד שלוש דוגמות של שינוי שנעשה על ידם, ואם הוא מהותי או לאו יחליט הקורא.
(א) ב’ילקוט ביאורים’ פ”ה מ”ה על המשנה “עשרה נסים… לא הפילה אשה מריח בשר הקודש”, ועל דברי רש”י שם, כתבו בדף לא ע”ב:
ויש שכתב ליישב בדעת רש”י שבידינו גירסא משובשת בלשון רש”י, והגירסא הנכונה בדבריו היא הגירסא המובאת במשניות שהדפיס המהר”ל מפראג,
[45] וזה לשון רש”י במהדורה זו: ‘שאם היתה מריחה ואין נותנים לה, ואף על פי כן לא הפילה’.
ובהערה על המלים “ויש שכתב”, כתבו: “כן ביאר בבנין יהושע [(על אבות דר”נ). הסוגריים במקור.
[46] עקביא], והובאו דבריו בילקוט הגרשוני”.
והנה כך כתב בבנין יהושע: “ז”ל רש”י כפי אשר נדפס בס’ ד”ח של זקיני הגאון מהר”ל מפראג ז”ל שאם היתה מריחה אין נותנין לה ואעפ”כ לא הפילה עכ”ל ונחסר רק ואו וצ”ל ואין נותנין לה”, וכו’. וכן כתב בילקוט הגרשוני, וכ”ה גם בדפ”ר של דרך החיים, קראקא, שמ”ט. אבל הם שינו מדבריהם, וכתבו כי הנוסח ברש”י שהדפיס מהר”ל הוא: “ואין נותנים לה”, ואין זה נכון, אלא בעל בנין יהושע הוא שהגיה כן בנוסח רש”י.
[47]
(ב) ב’ילקוט ביאורים’, פ”ד מ”ג, דף יח ע”א, סוף הערה יג, נכתב קטע ממדרש כך: “ואמר קלי קלי למה עזבתני”. יש כאן שינוי מלשון הכתוב, מפני כבוד ה’. ברם נראה ששינוי זה פוגע בכבוד ה’, יותר מאשר הוא מתקן. מעניין כי חמש שורות לפני זה נכתב: “וברח והודה לאל על מעשיו”. מה טעם לא שינו כאן? והרי בסוף אותו קטע נכתב: “ולא ראוי לבן אדם להלעיג במעשה הקל”, לאמור גם כאן שינו.
מן הראוי להביא בזה את שכתב רא”ח זייני, בהקדמתו למגן אבות, עמ’ כב, מס’ 10:
הקפדתי להשאיר את שמותיו של הקב”ה כפי שכתבם רבינו, כיוצא מכתבי היד ומהדפוסים הקדומים, לא רק מתוך נאמנות לדברי רבינו, אלא גם משום הנוהג הנוכחי (אצל רוב מולי”ם) לשנות את שמות ה’ תוך הכנסת ‘קופי”ם’ בהם – כגון אלוקים – יש לא רק משום מוציא לעז על רבותינו שבכל הדורות לא נהגו כך, אלא גם משום עבירה חמורה של בזיון שמו של הקב”ה. לא ניתן להבין, וגם לא ניתן למחול לאלו המסרסים את שמותיו של הקב”ה בכל מיני כינויים.
[48]
אפשר שלא כולם יסכימו לדבריו בעניין זה, אבל בדוגמה דלעיל מדובר בפסוק המובא במדרש, שלדעת רוב הפוסקים מותר לאומרו ככתבו,
[49] וודאי שמותר לכותבו ככתבו. בנוסף לכך ראינו חוסר עקביות בנושא זה, וא”כ אחד מהם הוא ודאי שלא כהלכה.
(ג) ב’ילקוט ביאורים’ פ”א מ”ח, דף סח ע”ב נכתב: “וכתב היעב”ץ (שם [מגילה יד ע”א] ד”ה תוד”ה משום)… ובספר מאורי אור (עוד למועד דף קכב ע”א) כתב שמדברי היעב”ץ מוכח שסובר”, וכו’.
אבל לא יתכן שר”א וירמש בעל מאורי אור יתייחס לדברי היעב”ץ, כיון שהגהותיו של יעב”ץ נדפסו לראשונה בש”ס וילנא, ור”א וירמש נפטר כחמישים שנה לפני שש”ס וילנא יצא לאור. ואכן המעיין בספרו של ר”א וירמש ימצא כי אין זכר להגהות יעב”ץ. נמצא כי הם הכניסו בדבריו התייחסות לחיבור שהוא לא ראהו כל עיקר. אפשר שעשו כן כדי שהדברים יובנו טוב יותר, והקורא ישפוט בעצמו.
נחזור לדברי מגן אלהים דלעיל. בסוף דבריו לעיל נאמר: “וכל אלו היו בסיני וקיבלו התורה”. משפט זה, הקובע כי כל מעתיקי השמועה היו בסיני, טעון הסבר או לכל הפחות מקור. ואכן מהדיר מגן אלהים כתב בהערה שם: “עי’ תנחומא, יתרו יא, אבל כדברי רבינו ממש לא מצאתי”. האם לא היה מן הראוי להביא הערה זו לתועלת הלומדים? מכאן:
6. המלקטים לא תמיד מצאו לנכון להסביר, להעיר, לציין מקור, על דברי הספר שממנו ליקטו.
[50]
בתירוץ התשיעי נכתב: “בספר קרבן אהרן כתב שבא התנא לומר” וכו’. מהו ספר קרבן אהרן, מי מחברו, היכן ומתי נדפס? ספר קרבן אהרן המוכר הוא פירוש לספרא מאת ר’ אהרן אבן חיים, אלא שכאן כיוונו לספר אחר. כוונתם בשם זה לספר על מסכת אבות, שנכתב בידי ר”א סטשבסקי, פיעטרקוב, תרנ”ט. אבל אם כאן הצלחנו לזהות את הספר, הרי לעתים מלאכת הזיהוי תהיה יותר קשה הואיל יש מספר ספרים בעלי אותו שם,
[51] ואין אתה יכול לדעת מי הספר ומי מחברו. הרוצה לבדוק את הדברים במקור, יכול להיות שיצטרך לטרוח כדי לברר באיזה ספר מדובר. ברור שזה חסרון הניכר, ומדוע לא לחוס על המעיינים? ולא זאת בלבד. הנה בדף יד הערה ב, הביאו את דברי המאירי וסיימו: “וראה ברבי חיים פלאג’י שהאריך בזה”. פירוש המאירי לאבות יצא בדורנו במספר מהדורות, לא בכולן נמצאות הערותיו של ר”ח פלאג’י, ולכן אין בטחון שהמעיין יודע בכלל שר”ח פלאג’י כתב הערות על פירוש המאירי. דברים מסוג זה יש לציין ברשימת ספרים.
[52] ויש עוד דוגמאות מסוג זה.
[53]
ברור שהאמור נובע משום:
7. אין בספר רשימת ספרים,
[54] מהדורות ומהדירים, שמהם נלקטו הביאורים.
כבר הערנו לעיל על חוסר אחידות בהפניה: ר’ יצחק מטולידו, או: ר’ יצחק בר שלמה. והנה ב’ילקוט ביאורים’ דף טו ע”ב מוזכר פעמיים: ריב”ש. אני מסופק אם מעיין רגיל יודע למי הכוונה, ומן הסתם יחשוב שהמדובר בר’ יצחק בר ששת המפורסם בעל שו”ת ריב”ש. אבל הכוונה היא לר’ יצחק בר שלמה דלעיל. נמצא כי חכם זה מופיע בשלושה אופנים שונים. אבל לא די בכך. ב’ילקוט ביאורים’ לפ”ד מ”ג דף יט סע”א אנו מוצאים: “ואל תהי מפליג לכל דבר. פירש רבינו יצחק בשם הרשב”ם”. רבינו יצחק זה הוא ר’ יצחק מטולידו, הוא ר’ יצחק ב”ר שלמה, הוא ריב”ש. ארבעה (!) כינויים לאותו חכם. ומכאן:
8. חוסר אחידות באיזכור שם של חכם.
[55]
9. אין רשימה של ראשי תיבות.
ועל כל האמור עד הנה נוסיף עוד פרט.
בילקוט ביאורים פ”א מ”ו אות ג נכתב: “הרב אריה די מדינא זצ”ל וכן הרע”ב (ד”ה קנה) מפרשים” וכו’. בהערה יג הרחיבו עוד: “והטעם… מבאר הרב אריה די מדינא זצ”ל”.
והנה מלבד שסדר הדורות כאן אינו כהלכה, שהרי רע”ב קדם לרב אריה די מדינא, יש להעיר כי הם לא ציינו מקור לדברי הרב אריה די מדינא, ולא ידוע לנו על פירוש שלו למסכת אבות. אכן מצאתי כי בספר לקוטי בתר לקוטי על מסכת אבות, לר’ שמואל אלטר, ניו יורק, תשי”א, הביא דברים אלו בשם ר’ אריה די מדינא, והוא לא ציין מקור מדויק. נראה שהם העתיקו ממנו, ומן הראוי שיטרחו ויציינו את מקור הדברים. מכאן:
10. בילקוט ביאורים מובאים פירושים שונים מבלי לציין את מקורם.
ד. דיון במדור אליבא דהלכתא
המדור הבא הוא אליבא דהלכתא. כאן העתיקו את דברי הפוסקים: רמב”ם, שו”ע, ערוך השולחן, משנה ברורה, ועוד פוסקים שדבריהם קשורים למשנה. למטה מהם במדור פניני הלכה, הרחיבו את האמור למעלה, ודנו בעניינים נוספים, בהביאם מספרי פוסקים אחרים, שו”ת ועוד. מדור זה ערוך בצורה יפה, הלשון פשוטה וברורה, גם מראי המקומות ברורים, והנושאים שבו מגוונים. לעתים הקשר למשנה אינו הדוק, ובמיוחד במדור פניני הלכה, ושמו מעיד על כך. לדוגמה. פ”א מ”י: ושנא את הרבנות, יש דיון על חזקת רבנות. מי”ב: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. יש דיון אם מותרת התחברות לרשע לצורך קירובו ללימוד תורה, וכאן הקשר קרוב יותר.מי”ד: אם אין אני לי מי לי, יש כאן דיון ארוך בנושא: “ייחוד כספים לצדקה בצוואה”, ונושא זה רחוק מאוד מהאמור במשנה, והמעיין ימצא עוד.
אבל לא בכל משנה אני עדים למדור פניני הלכה. כך לדוגמה על מט”ו: “שמאי אומר עשה תורתך קבע”, לא כתבו במדור זה מאומה. אבל היו יכולים להביא את שו”ת יד אליהו (לובלין) סי’ נה: “אם המורה החליט בדעתו להתיר איזה הוראה אך לבו נוקפו קצת ורוצה להחמיר על עצמו לבדו ורוצה להקל בזה ליתן לבני ביתו ומכ”ש שרוצה להתיר לאחרי'”. בדיונו התייחס גם לדברי רע”ב במשנה זו.
[56] מובן שאפשר לתת דוגמאות נוספות, שהרי כיום אין כל קושי למצוא בספרי שו”ת קשר לנושאים הקשורים למסכת אבות ומפרשיה, משום שניתן להעזר בתקליטור פרויקט השו”ת של אוניברסיטת בר אילן, וכן במאגר אוצר החכמה, ובמאגרים נוספים, וכפי שעשיתי בעצמי בדוגמה זו.
אגב עיון במדור זה, נתעוררתי על דבריהם במדור זה בפ”ו מ”ב על המשנה: “אמר ריב”ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה”. הם דנים בשאלה: “אדם האומר ששמע בת קול בזמנינו אם הוא נביא שקר”. מצד אחד הם מביאים את פירוש הבעש”ט המובא בתולדות יעקב יוסף שהקשה “ממה נפשך, אם אי אפשר שישמע שום אדם הכרוז הזה א”כ למה יוצא בת קול כלל, ואם אפשר שישמע, א”כ מ”ט לא נשמע, שאם יאמר אדם ששמע ידונו אותו כנביא השקר”, ולכן הסיק כי בת קול זו היא במחשבה בלבד. ומצד שני הביאו את פירושו של בעל תפארת ישראל שכתב בשם ספרי הטבעיים כי גם “עכשו נשמע באויר שממעל לההר קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין וזה דבר פלא”. והם מסיימים: “נמצא… לדעת תפארת ישראל אינו נביא שקר שהרי נשמע משם בת קול עד היום הזה, אך לביאור הבעש”ט הרי הוא נביא שקר כפי שאמר להדיא”.
אבל יש לשאול, מדוע הוא נחשב נביא. הרי אין כאן נבואה, והוא גם לא אומר שה’ שלחו, והמעיין ברמב”ם בהל’ יסודי התורה פ”ט יראה שאין כאן כל יסוד לקרוא לו נביא שקר. ומה שכתב כך בתולדות יעקב יוסף לא כתב זאת אלא על דרך ההפלגה בלבד, וכוונתו שאינו אלא שקרן בעלמא.
אכן ברור לכל כי המדור הזה הוא מדור מיוחד בלימוד מסכת אבות. הוא נותן למעיין במסכת זו תחום נוסף, שאינו מקובל על רוב העוסקים במסכת זו, ובכך תורם מדור זה להגדלת תורה ולהאדירה.
ה. דיון במדור כפתור ופרח – פניני דרוש מוסר וחסידות
בראש מדור כפתור ופרח נכתב: “רשימה חלקית של הספרים שאינם מצויים כ”כ, שגם מתוכם נלקטו הפנינים והפירושים”. הרשימה מונה כארבעים ספרים. ואתה תמה מדוע הרשימה היא חלקית? אם כבר הגיעו למסקנה הנכונה שיש לרשום את הספרים, מדוע למנוע טוב מבעליו. הרי הדבר יכול לגרום לאי הבנה. לדוגמה. בפרק א, דף ח ע”א, נרשם כמקור: ספר זכיות. ספר זה אינו מופיע ברשימה החלקית. אני מודה שאיני יודע מהו ספר זה, ולא הצלחתי למוצאו בקטלוגים השונים, ולא אצל יודעי דבר. או בדף כב ע”א נמצא כמקור: עטרת פז. גם ספר זה אינו נמצא ברשימה החלקית. גם כאן אני מודה שאיני יודע לאיזה ספר כוונתם.
על כך נוסיף כי גם ההפניות במדור כפתור ופרח אינן מלאות, והדבר מתבטא בכך שהם כותבים כמקור רק את שם הספר, ללא הפניה מדויקת. לכן המעוניין לראות את הדברים במקור, הרי שבמקרים אלו מלאכת החיפוש לא תהיה קלה עבורו. אם בדף ז ע”ב נכתב כמקור: ספר השם לבעל הרוקח, או בדף טו ע”ב נכתב: בני יששכר, ברור שיקשה מאוד לחפש את המקום המדויק של התייחסות המחבר לפרקי אבות בספר המדובר.
יש לזכור כי יש ספרים שנדפסו במספר מהדורות, ויתכן שהמהדורות שונות זו מזו, ואם אין רישום מדויק לספר זה, הרי שגם אם נעבור על כל הספר מראשו ועד סופו, לא נמצא את המקור. לדוגמה. בפ”א מ”ג, דף כו ע”א, וכן פ”א מ”ה, דף מד ע”א, הביאו פירוש בשם ספר שמועות טובות. עברתי על ספר שמועות טובות לרח”א דייטשמן, וורשא, תרנ”ו, ולא מצאתי דבר זה. נראה שהסיבה לכך היא כי ספרים ממחבר זה יצאו במספר מהדורות וגם שמות שונים, ואם אין יודעים את המהדורה שהם השתמשו בה, אי אפשר למצוא את המקור.
לעצם הליקוט. במדור זה המלקטים השתדלו לשמור על לשון המקור,
[57] וזאת בשונה מדרכם במדור ‘ילקוט ביאורים’. אבל יחד עם זאת, הם הוסיפו פיסוק וכד’, וכן השמיטו דברים שאינם שייכים במישרין לנושא, וטוב עשו. כאשר בספר לפניהם היו מראי מקומות הם ציינו זאת, אבל אם לא היו בו מראי מקומות, לא תמיד השלימו את החסר, ולכן לעתים חסרים מראי מקומות לגמרא, מדרש וכד’. אין צורך לומר שלא תמיד הסבירו מקומות מוקשים הדורשים הסבר.
[58] דברים אלו ימצא המעיין בעצמו באופן ניכר, ולכן אין צורך לתת דוגמאות.
נראה שלא תמיד ביררו היטב את הליקוט, ולכן מצאנו פירושים שהובאו אמנם מספרים שונים, אבל למעשה הם אותם פירושים. כך בפ”א מ”ג: “ויהי מורא שמים עליכם”, הביאו בדך לג ע”ב פירוש מספר בעל שם טוב על התורה.
[59] בדף לד סע”א הביאו פירוש על משנה זו מספר דעת סופר, והמעיין יראה כי זה למעשה אותו פירוש, אם כי מעט קצר ממנו.
[60]
יש לציין כי ב’כפתור ופרח’ נעשה ליקוט מספרים שלא חוברו ישירות על מסכת אבות, כגון: ספרי פרשנות לתורה מסוגים שונים, ספרי דרשות ועוד, שקשה ללומד להגיע למקומות שיש בהם התייחסות למסכת אבות, וזו אכן מלאכה חשובה.
אבל חלק ניכר מהליקוטים אינו מספרי דרוש ומוסר, אלא ממפרשים על מסכת אבות כמו: דרך החיים למהר”ל, דרך אבות לר’ אליהו שיק, פרקי משה לר”מ אלמושנינו, רוח חיים לר”ח מוולוז’ין, מרכבת המשנה לר”י אלאשקר, ועוד. בנוסף לכך יש לתמוה מה ראו להכניס חיבורים אלו במדור זה ולא הכניסום במדור הקודם ‘ילקוט ביאורים’.
התמיהה גדולה עוד יותר כשאתה בודק את רשימת הספרים הנמצאת בראש המדור, שמהם נעשו הליקוטים. בדקתי רק את שנים עשר הספרים הראשונים, ומתברר כי כולם ספרי פרשנות רק על מסכת אבות, או שיש בהם פירושים לש”ס ובתוכם מסכת אבות וכד’. לאמור, עבודת הליקוט אינה מתוך ספרי שו”ת, דרשנות, פרשנות לתורה וכד’, אשר מפרשים מאמר ממסכת אבות אגב הילוכם, והמעיין יתקשה מאוד להגיע אליהם. אלא לפנינו ליקוט פשוט ביותר, שיש בו מלאכה ולא חכמה. ולכן לכל היותר מקומם של ליקוטים אלו הוא ב’ילקוט ביאורים’ ולא במדור זה.
אגב. עברתי מקופיא על המובאות מספרים שונים הנמצאים במדור ‘כפתור ופרח’ של פרק ראשון. נראה לי כי מתוך ארבעים הספרים שברשימה שבראש מדור זה, נמצא מובאות ב’כפתור ופרח’ אולי משלושה ספרים המוזכרים ברשימה. אם כן מה פשר רשימה זו, שאין בינה לבין הליקוט, לפחות בפרק הראשון, אלא שלושה ספרים בלבד? תן דעתך שעוד מצאו לנכון להדגיש שזו רשימה חלקית בלבד, והמעיין סבור כי מן הסתם הוא עתיד לפגוש בליקוט, עוד כהנה וכהנה מספרים שלא הוזכרו.
בנוסף לכך יש להעיר כי הליקוט לא נרשם וגם לא נבדק כהלכה. הרי דוגמה לכך. על המשנה בפ”ד מ”ד: “נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם”, אנו קוראים בכפתור ופרח דף לא ע”ב: “לא שנפרעין ממנו על השוגג כמזיד, אלא שאף השוגג נפרעין ממנו בגלוי, וכל אחד כפי עונו ישא… לפיכך חייבו הכתוב קרבן שיכפר לו (מאירי על התורה)”.
הקורא דברים אלו שואל את עצמו, מה טעם ראו המלקטים להביא מדברי המאירי על התורה, ולא מפירושו על מסכת אבות. שמא הדבר מלמד שהמאירי לא פירש משנה זו באבות? אבל בדיקה בפירוש המאירי על אבות מלמדת שהמאירי פירש משנה זו. אלא שמתגלה כאן דבר מעניין. פירושו לאבות אינו תואם את המובא בפירושו על התורה. המעיין הרוצה להעמיק בדברי המאירי שואל את עצמו, כיצד אירע שמהדירי המאירי למיניהם, ובתוכם המהדורה המשובחת של פירוש המאירי לאבות בההדרת רש”ז הבלין שהזכרנו לעיל, לא העירו מאומה על סתירה זו בדברי המאירי. ברור שמצינו סתירות וחזרות בדברי הראשונים, אבל יש להעיר על כך. הואיל והם לא העירו מאומה, לא נותר לנו אלא לבדוק מה כתוב בפירושו של המאירי לתורה.
כבר כתבנו לעיל כי יפה עשו מלקטי ‘עוז והדר’ שליקטו מספרים שלא חוברו על מסכת אבות, שהרי קשה למעיין להגיע למקורות אלו. אבל לא יפה עשו שלא ציינו את המקור המדויק, כדי שנוכל לבדוק בספר עצמו. כך במקרה שלפנינו לא ציינו את המקום בספר מאירי על התורה. יתר על כן, ספר בשם זה אינו נמצא ברשימת הספרים שבראש המדור. הקורא עומד נבוך, זאת משום שספר בשם: מאירי על התורה, אינו קיים ברשימות הספרים בקטלוגים, או במאגרי מידע. ובכן מה עליו לעשות? כיצד ניתן לאתר ספר זה?
אלא שהיודע ומכיר את חיבורי המאירי הנדפסים, יודע שלא נדפס פירוש של המאירי לתורה. אם כן מה טיבו של ספר זה? ובכן, נגלה לקורא טיבו של ספר זה. רחי”א גד, הידוע כמחברם של ספרי ליקוטים שונים, ליקט פירושים שונים מכל חיבוריו של המאירי וסידרם על פסוקי התורה. הוא הוציא ליקוט זה לאור בשם: פירוש רבנו מנחם המאירי על התורה, לונדון, תשי”ז. זהו הספר אליו התכוונו מלקטי ‘עוז והדר’. חיפוש בספר מגלה כי אכן דברים אלו נמצאים שם בפרשת קדושים, דף צט ע”א.
אבל לא די בכך. המלקט, רחי”א גד, רשם ברוב המקרים את המקור ממנו שאב את פירוש המאירי על פסוק מסוים. אבל דווקא כאן, הוא לא רשם מה מקורו של הפירוש, והיכן הוא נמצא בחיבוריו של המאירי. מלקטי ‘עוז והדר’ כפי שכבר נוכחנו לראות, בדרך כלל אינם מוסיפים דבר על דברי הספר שממנו ליקטו. גם כאן נהגו כך, ולא טרחו לבדוק היכן כתב המאירי דברים אלו, ומהיכן העתיקם רחי”א גד. ברור שלמצוא את המקור לכך בחיבורי המאירי זו מלאכה לא קלה, שהרי המאירי כתב מספר חיבורים. אבל אסור היה למלקטי ‘עוז והדר’ לנהוג כך, אלא מוטלת עליהם החובה לבדוק כל ליקוט וליקוט לגופו, ולא לסמוך על מלקטים קודמים. מה עוד שבמקרה שלפנינו הם היו צריכים לשאול את עצמם, הרי דברים אלו אינם מתאימים עם פירוש המאירי לאבות, וכיצד ניתן ליישב תמיהה זו.
אילו נהגו כך, היו מגלים כי דברים אלו אינם נמצא בספרי המאירי, אלא הם דברי רבינו יונה בפירושו לאבות על משנה זו מלה במלה. רחי”א גד ליקט בספר זה גם מעט מספריו של ר’ יונה, ואף הודיע שעשה כן בשער הספר.
[61] אבל מלקטי ‘עוז והדר’ לא שמו לב לכך, וכאמור לא טרחו לבדוק את מקורו של הליקוט.
דומה שדוגמה זו מיטיבה להראות לנו עד כמה מצד אחד יש חוסר מידע למעיין בדרך הצגת הליקוט, ומצד שני עד כמה המלקטים צריכים להיות זהירים בליקוט. אין מן הצורך להוסיף דברים על דוגמה זו.
כאן אנו עוברים לנקודה העולה משלושת המדורים האחרונים, ושרמזנו עליה לעיל בקצרה. לית מאן דפליג שאי אפשר ללקט מכל הספרים שנתחברו ישירות על מסכת אבות, וקל וחומר אם נוסיף עליהם את ספרי הליקוטים, שליקטו מכל מקום שאפשר לשייכו למסכת אבות. לכן, מן הראוי היה שכל מלקט יודיע בראש ספרו מה דרכו בליקוט, על מה העדיף להתמקד, באלו ספרים ביכר להשתמש ועוד ועוד. רוב המלקטים אינם נוהגים כן, אבל נראה שניתן לעמוד על דרכם על פי רשימת הספרים, או על פי עיון בגוף הספר. יכול אני להביא דוגמאות מספרי מלקטים בימינו, אבל הדברים מובנים מאליהם ואין צורך להאריך. גם בליקוט שלפנינו ניתן לעמוד על מגמה מסוימת, שאיני מביע דעה לגביה, והיא כי מספרי חסידות מובאים בדרך כלל ספרי בעל ישמח משה, ר’ משה טיטלבוים, וכל בני משפחתו.
ו. דיון בפרטים נוספים
לאחר הדברים האלו נדון בדברי ר”י ליפל, בתארו את הנעשה על ידיהם, בדבריו בדף א סע”א:
במהדורה זו נעשתה מלאכה ארוכת שנים, שעיקרה ההדרת פירושי המפרשים ל’פרקי אבות’, בתכלית הדיוק והשלמות. במהלכה בדקנו את נוסחאות כתבי היד של הפירושים תוך השוואה ביניהם ובדיקת הדברים ביסודיות ובדקדוק רב. כמו כן הוספנו מראי מקומות וציונים לתנ”ך, חז”ל ושאר ספרים, הדגשות הערות והארות, פתחנו את ראשי התיבות והקיצורים.
ר”י ליפל כתב “בדקנו את נוסחאות כתבי היד”, סתם ולא פירש. מי הם המפרשים שבידינו נמצאים כיום כתבי יד של פירושם? היכן נמצאים כתבי היד הללו, ומה סימנם באותם ספריות? כיצד הם ציינו במהדורתם את השינויים בין כתבי היד? כיצד הכריעו מה הנוסח הנכון? על כל השאלות הללו אין תשובה בדבריו.
זאת ועוד. כבר ציינו בפתיחה כי חלק מהפירושים הנמצאים כיום יצאו לאור במהדורות הנותנות חילופי נוסח בין כתבי היד השונים. אם כוונתו למהדורות אלו, הרי שחכמי ‘עוז והדר’ לא עשו מלאכה זו, אלא המהדירים של אותם חיבורים עשו זאת, ואין מהדורת ‘עוז והדר’ יכולה לזקוף זאת לזכותה. אבל גם לאחר שיש בידינו מהדורות אחדות של מפרשים עם שינויי נוסח, והן מונחות לפני צוות ‘עוז והדר’, לא מצאתי לעת עתה במהדורת ‘עוז והדר’ התייחסות לשינויי נוסח בדברי המפרשים.
[62] כל העובר על מהדורות אלו ומשווה אותן עם מהדורת ‘עוז והדר’ יאשר דברים אלו. יש בידינו אפשרות נוחה לבדיקת נכונות דברי הרב ליפל שהבאנו לעיל, והיא באמצעות מסכת אבות ‘משנת ראובן’, שהזכרתי לעיל בפתיחה. ניתן להיווכח כי לא נעשתה עבודה של בדיקת נוסחאות מכתבי יד במהדורת ‘עוז והדר’.
ר”י ליפל כתב כי הוסיפו מראי מקומות. אכן הם עשו זאת, אולם לא עשו זאת בשלמות. כבר צויין לעיל סעיף ג, מספר 6, שלא תמיד עשו זאת, וראה שם הערה 50 על דרכם, ואין טעם לכפול הדברים, ולהאריך בדוגמאות.
בסיכום. במהדורה שלפנינו נעשתה עבודה חשובה מאוד, המועילה הרבה ללומדי מסכת אבות. על כך מן הראוי לומר ברכת תודה להוצאת ‘עוז והדר’. עם זאת יש מקום לשיפור המהדורה במהדורות הבאות. לשם הבהרה אחזור שוב על הדברים שציינתי בראש דבריי.
אין מטרתי חלילה וחס לפגוע במהדורת עוז והדר, ולא בתלמידי החכמים שעסקו בהכנתה. ברור שמהדורה זו ראויה לשבח, והיא לעזר רב ללומדי מסכת אבות. מטרת הדברים היא ללמד את כל העוסקים במלאכת ההדרה, או הכתיבה והליקוט, עד כמה עליהם להיות קפדנים, דייקנים וזהירים בהבאת מקורות, בבדיקתם, ובכל הנוגע להצגתם הנכונה לפני הלומדים. דברים אלו אמורים גם לגבי שתי התוספות הבאות.
ברצוני עתה להתייחס לשתי מהדורות שפורסמו לפני מספר שנים, ולבדוק את טיב עבודת המהדירים. מדובר בפירוש ר’ יונה ובפירוש הרשב”ץ, שהודפסו מחדש לפי כתבי יד. בחרתי בשתי מהדורות אלו, משום שהפירושים הללו של ר’ יונה והרשב”ץ, נדפסו מספר פעמים, ולפיכך מעניין לראות מה חידוש יש במהדורות הללו כלפי הדפוסים הקודמים. כמו כן משום שבמהדורות הללו יש צילומים של כתבי היד, ולפיכך יש אפשרות לערוך בדיקה על טיב עבודת המהדירים. ברצוני לציין כי הבדיקה שערכתי אינה בדיקה מקיפה, אלא בדקתי מקרים ספורים, אבל בכל זאת נראה בעיני שניתן לקבל על ידה “תמונה” מסוימת מעבודת המהדירים. כמו כן התייחסתי בעיקר לעבודת המהדירים בעניין הנוסח, ולא למבואות שהם כתבו, או למראי מקומות ולהערות שנוספו על ידם.
ברצוני להבהיר, כי אין אני דן כאן במסכת אבות ‘משנת ראובן’, שאף בה חזרו ונדפסו פרשנים אלו מחדש על פי כתבי יד, ולפיכך איני מתייחס לנוסח שנדפס במהדורה זו. המעיין יכול לעשות השוואה זו בעצמו.
תוספת א – פירוש ר’ יונה למסכת אבות מהדורת ר’ בנימין נתן כהן
פירושו של ר’ יונה למסכת אבות נדפס לראשונה בברלין-אלטונא, שנת תר”ח. מאז חזר ונדפס מספר פעמים, וגם נדפס בש”ס וילנא. כל ההדפסות נעשו על פי דפוסים קודמים ולא מכתבי יד. המהדיר הראשון לא מסר כל פרטים על כתב היד שעמד לפניו, ורק לאחרונה זוהה כתב היד על ידי ר”ט כצמאן.
[63]
צויין לעיל כי פירוש ר’ יונה נדפס מחדש בשנת תשמ”ד על ידי רמ”ש כשר ורי”י בלכרוביץ על פי שני כתבי יד: אסקוריאל, ווטיקן. איני דן במהדורה זו.
ר’ בנימין נתן כהן הדפיס בשנת תשנ”ג את פירוש ר’ יונה על פי כתבי יד,
[64] ועל מהדורה זו נתעכב עתה. בשנת תשס”ח הוא הדפיס שוב את פירוש ר’ יונה.
[65]
במבואו, עמ’ 11, כתב ר’ בנימין כי “ראינו את המודפס והוא לוקה בחסירות וההבנה בו קשה מחוסר מילים והשמטת קטעים”. הוא לא פירש לאיזו מהדורה כוונתו באומרו “המודפס”, האם הכוונה למהדורת וילנא, או למהדורת כשר-בלכרוביץ. אליבא דאמת איני יודע מדוע הוא לא הזכיר כלל שהם קדמוהו והדפיסו על פי שני כתבי יד. יתכן שלא ראה את מהדורתם, או שסבור כי מהדורתם אינה טובה, ולא רצה להזכירם מפני הכבוד.
בדקתי מספר מקומות במהדורתו בפרק ראשון המקופים בסוגריים מרובעים, ללמדך שלפנינו נוסח כתב יד המוזיאון הבריטי, וברוב המקרים נוסח זהנמצא כבר במהדורת כשר-בלכרוביץ, אבל בכל זאת מצאנו שינויים בין שתי המהדורות הללו,
[66] ואם כן יש במהדורתו מה שאין במהדורתם.
אבל אין זה עיקר ענייננו כאן, אלא רצוננו לבדוק את מהדורתו. הוא כותב כי היו לפניו מספר כתבי יד, והבסיסי למהדורתו הוא כתב יד המוזיאון הבריטי, שהוא כתב יד משובח מאוד. בכתב היד השני שהוא כתב יד פירנצאה-לורנציאנה, הוא נעזר “להשלים ולהשוות”. כן נעזר לדבריו גם בכתב יד אסקוריאל ובכתב יד וטיקן.
בעמ’ 12 הוא כתב את הדברים הבאים ובהדגשה בולטת:
ועריכתי בהוצאה מושלמת ומתוקנת זו היתה שכתב יד לונדון [הוא כ”י המוזיאון הבריטי. עקיבא] לקחתי אותו לעיקר ההעתקה מפני אמינותו עתיקותו ודיוקו, ובכל מקום שהיתה טעות גמורה בהעתקה הגהתיו על פי כת”י פירנצאה-לורנציאנה, אסקוריאל, ווטיקאן, ולא מדעתי. ובמקום שהיה נראה טעות ואפשר להעמיד הגירסא ואפילו בדוחק הבאתי את הקיים בכת”י לונדון בסוגריים עגולות, והתיקון וההוספה משאר כתה”י הוצב בסוגריים מרובעות,
[67] כדי שהלומד יוכל לבחור בשיקול דעתו… ובכל זה הושקע מאמץ רב, תוך התייעצות עם צוות תלמידי חכמים במטרה להגיע אל הגירסא הנכונה והמדוייקת של הספר, לאחר סידור הספר נעשתה הגהה מיוחדת ומקיפה מארבעה כתבי היד.
נמצא שלפי עדותו מונחת לפנינו עבודה יסודית וחשובה. אבל הבודק את דבריו מגלה כי במקום כ”י לונדון אינו כהלכה, נראה כי ר’ בנימין לא השתמש בשאר כתבי היד. כך בפ”א מ”ה ד”ה מכאן אמרו חכמים, נדפס אצלו: “הפריץ [נדצ”ל: הפריז]”. במהד’ כשר-בלכרוביץ נדפס: “הפליג”. ללמדך שכנראה לא השווה ר’ בנימין מקור זה עם כתבי היד האחרים, שהרי לו עשה כן, או שהיה מבטל את הגהתו, או שהיה מציין לנוסח הנמצא בם. מעניין להביא את שכתב ר”ט כצמאן על מהדורה זו:
[68] “כנראה לא השתמש המהדיר בכ”י עצמו [כוונתו לכ”י וטיקן. עקיבא] אלא סמך על העתקות ממנו במהדורת הרבנים כשר ובלכרוביץ, כפי שניתן להוכיח מתוך טעויות משותפות”. לעת עתה לא מצאתי טעויות משותפות, אלא שבדקתי רק מעט מאוד. עם זאת ראינו שבמקומות מוקשים לפי הנוסח בכ”י הבריטי, הוא לא תיקן על פי הנוסח שלהם, וא”כ לא השתמש במהדורתם, ולא בכתבי היד שהיו לפניהם.
ברם, עד שאנו זקוקים להשערות ששיערתי לעיל על פי הנדפס במהד’ כשר-בלכרוביץ, או לדבריו של ר”ט כצמאן, אמרתי הבה נבדוק בעצמנו. טובה עשה לנו ר’ בנימין שנתן צילום של עמוד אחד מכתב יד אסקוריאל, ולפיכך נבדוק על פי צילום זה.
ובכן, בספ”ב ולא אתה בן חורין, הוא הדפיס: “כי עבד קנוי אתה עליה להגות בה”, אבל בכ”י אסקוריאל, וכן במהד’ כשר-בלכרוביץ, הנוסח: “כי עבד קנוי אתה עליך להגות בה”. סביר שנוסח זה הוא הנכון, אם כי גם הנוסח במהד’ ר’ בנימין אפשרי, ואפשר שיש במהד’ ר’ בנימין טעות דפוס. שם ד”ה ודע מתן, הוא הדפיס: “יתחזק ידיך לעסק בתורה”, אבל בכ”י אסקוריאל, וכן במהד’ כשר-בלכרוביץ, הנוסח: “יתחזקו ידיך לעסוק בתורה, וכך מסתבר. שמא גם כאן יש במהד’ ר’ בנימין טעות דפוס. ברפ”ג ד”ה ולאין אתה הולך, הוא הדפיס: “לא תחפוץ בתענוגים וּבְהֶעְדֵּנִים
[69] כי לתהו אתה טורח”. בכ”י אסקוריאל, וכן במהד’ כשר-בלכרוביץ, הנוסח: “לא תחפוץ בכל התענוגים והעדונים כי לרמה אתה טורח”. נכון שר’ בנימין הדפיס לפי כ”י לונדון, ואין הוא לפני ואיני יכול לבדוק, ולכן איני יכול להתייחס לשני ההבדלים, שהם: חסרון המלה “בכל”, והחילוף של רמה-תהו. אבל להבדל השלישי ניתן להתייחס גם ללא עיון בכתב היד. לפי נוסח כ”י לונדון, לפנינו מלה חדשה: העדן, שלא מצאתיה במילונים, ולכן אני מסופק אם כך נכתב בכ”י לונדון.
יש בידינו אפשרות לבדוק את טיב עבודתו בפני עצמה ללא קשר עם מהדורות קודמות. זאת משום שבתחילת הספר ניתן צילום של עמוד מכ”י המוזיאון הבריטי. בצילום זה בסופו נמצא קולופון. נמצא שצילום זה הוא העמוד האחרון של כתב היד המתייחס למסכת אבות. עיון בעמוד אחרון זה מלמד שאנו נמצאים בפרק החמישי משנה יד. נמצא, כי מכאן ואילך ועד סוף הפרק חסר הפירוש בכ”י זה. אולי זו היתה כוונתו של המהדיר במלה “להשלים”, כלומר, שהוא משלים את המשך הפירוש על פי שאר כתבי היד, אבל היה עליו לציין זאת במפורש. אלא שגם בצילום עמוד מכתב היד השני פירנצאה-לורציאנה שצירף המהדיר לספר, נמצא קולופון בסוף הצילום, ומקומו בפרק חמישי משנה יט. לאמור, חסר סוף הפירוש, ממשנה יט ואילך. המהדיר לא מסר לקורא על חסרונות אלו.
עתה נתייחס לטיב העתקתו. בהעתקת כתב יד המוזיאון הבריטי אנו למדים כי מלים מסויימות הכתובות בכתיב מלא (מיושר, יאסוף, ליתן, העבירות, פירושו), נכתבו בהעתקה בכתיב חסר. כנראה משום שהוא ניקד את פירוש ר’ יונה, וממילא כתבו בכתיב חסר. אבל דוגמה אחת לפחות אינה מתיישבת בהנחה זו. הנה בכתב היד כתוב: ממדה הבנונית. ובנדפס: ממדה הבינונית. לאמור הפך את החסר למלא, בניגוד לכתב היד ובניגוד לדרכו להחסיר.
יש גם מספר טעויות בהעתקה. כגון הוא הדפיס: חשך מישר כמוהו ונקרא רשע. בכתב היד: כמותו נקרא רשע. בנדפס: יורא. בכ”י: יורה. המהדיר תיקן על פי הכתיב בפסוק. בכ”י: שהוא מדת. בהעתקה: שהיא מדת (אבל מספר שורות לפני זה העתיק כהלכה: הכילות ההוא, אלא שניקד את האות ה’ בחיריק, וכך היה צריך לעשות גם כאן).
נעבור עתה לבדיקה של העתקתו על פי כתב היד השני פירנצאה-לורנציאנה. גם כאן כתיב מלא בכתב היד (עבירה) הועתק ככתיב חסר (עברה), וזאת בהתאם לדרכו כפי שראינו לעיל. אבל יש בהעתקתו גם אי דיוקים שאינם קשורים לכתיב מלא וחסר. בכ”י: אין מתאוה. בנדפס: ואין מתאוה. בכ”י: שכן היה אברהם אבינו ע”ה. בנדפס הושמט: ע”ה (אבל בתחילת המשנה נדפס כהלכה וגם נפתח: עליו השלום). בכ”י: ובכל הנאות העולם. בנדפס: ובהנאות העולם. בכ”י: יצר הרע מעולם כלל כי נפשו שפלה כמו שנא’. בנדפס: יצר הרע לעולם כי נפשו שפלה שנאמר. בכ”י: כמו שנ’ וירע הדבר מאד וגו’ על אודות בנו הרע לו ועל אודות הגר לא הרע לו. בנדפס: כמו שנאמר וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו וגו’, על אודות בנו הרע לו ועל אודות הגר לא הרע לו. בכ”י: לא נתאוה. בנדפס: לא התאוה. בכ”י: ולא לפני המקום בלבד רוחו נמוך לא לפני בשר ודם. בנדפס: ולא לפני המקום בלבד [רוחו נמוכה]
[70] אלא אפלו לפני בשר ודם.
יש לציין כי נוסח המשנה אינו מתאים תמיד לנוסח דבור המתחיל הנמצא בפירוש,
[71] ואין על כך הערה מאת המהדיר, ולכן אין לדעת מה הנוסח הנמצא בכתב היד.
נוסיף עוד כי אמנם הוא השתמש במספר כתבי יד, אבל תיקוניו נעשו באמצעות סוגריים עגולים או מרובעים. לפי דבריו במבוא עשה כן על פי כתבי היד, אבל קשה כמובן לדעת אם כך נהג תמיד. רק בפ”ה מ”ה, כתב בהערה מה הנוסח הנמצא בכתבי יד אחרים.
תוספת ב – מגן אבות מהדורת ר’ אליהו חיים זייני, ירושלים, תש”ס
מגן אבות לרשב”ץ נדפס לראשונה בליוורנו, תקכ”ג, על ידי ר’ חיים יונה דוראן, מצאצאי המחבר. מאז חזר ונדפס מספר פעמים על פי הדפוס הראשון (דפ”ר). בשנת תשכ”א נדפסה בירושלים מהדורה נוספת, כאשר בשערה נכתב: “עתה יו”ל מחדש אחרי תיקון הטעויות והשיבושים שנפלו בדפוסים הקודמים”. כל הדפוסים הודפסו כאמור זה מזה, ללא שימוש בכתב היד, ולכן כל התיקונים שבהם, כולל כמובן דפוס תשכ”א, נעשו מסברה.
לכן יש לשבח את רא”ח זייני שהוא הראשון שהשתמש בכתבי יד בהדפסת פירוש זה. בהקדמתו עמ’ יט-כ, מנה את כתבי היד שעמדו לפניו, והסיק כי כתב יד פריס (=כי”פ) הוא המשובח, וכי “בזכותו הושלמו קטעים ארוכים שהיו חסרים בכל ההוצאות”.
[72] הוא ממשיך ומודיע כי למרות זאת:
לאחר עיון הגעתי למסקנה שבמקומות [כצ”ל] רבים כתב היד שעמד לרשות ר”י דוראן [דהיינו: דפוס ראשון תקכ”ג, שהודפס על פי כתב יד זה. עקביא] עדיף על [כצ”ל.
[73]] כי”פ, וכן ההגיון נותן שכתב יד שעמד לרשות צאצאי המחבר בודאי הוא אחד מכתבי היד הטובים. לכן בסופו של דבר החלטתי לבנות הוצאה זו על מהדורתו של ר”י דוראן שהיא התשתית והבסיס למהד’ ירושלים [היינו מהדורת ירושלים, תשכ”א. עקביא]. אלא שבמקום שדברי הכת”י יותר מבוררים הכנסנו בגוף הספר את דברי כתב היד (או לא)
[74] בסוגריים מרובעים בדרך כלל, ומ”מ הדבר צויין תמיד בשינויי הנוסחאות בהערה.
וכאן יש לשאול. אם כתב היד המשפחתי עדיף, מי יתקע לידינו כי כל ההוספות שבכי”פ הן מקוריות. שמא מאן דהוא שאינו בר סמכא הוא זה שהכניסן. ואם נניח שהן מקוריות, ולשונן מוכיח כן, שמא המחבר החליט אח”כ להשמיטן. אפשר לומר כי המהדיר עצמו נסתפק בדבר ולכן הוסיפן בסוגריים ולא קבע בהן מסמרות. אבל אם כתב היד המשפחתי הוא כל כך חשוב, כיצד לא השתמש המהדיר בדפוס ראשון, שהוא למעשה כתב היד, אלא סמך על מהדורה מאוחרת, ומה עוד שבשערה נדפס, כפי שהעתקנו לעיל: “אחרי תיקון הטעויות והשיבושים שנפלו בדפוסים הקודמים”. שמא תאמר אולי דפוס ראשון הוא ספר נדיר, ואין בידי המהדיר להשיגו. ברם, אין הדבר כן, שהרי בעמ’ 431-430, נתן המהדיר צילום של שער הדפוס הראשון, ועוד עמוד אחד מהספר עצמו. לפיכך רבה התמיהה על התעלמותו מהדפוס הראשון.
הבה נראה דוגמה לשיבוש שנוצר כתוצאה מכך. פ”א מ”ו נדפסה המשנה: יהושע בן פרחיה ונתנאי הארבלי קבלו מהם וכו’. ולאחריה דברי הרשב”ץ כך: “יהושע בן פרחיה ונתן הארבלי קבלו מהם. הפירוש אלו השנים היו בדור” וכו’. על המלה “ונתן”, מעיר הרב זייני כך: “יש פה גירסא שונה מכתוב
[75] במשנה עצמה… ונראה שמדובר בטעות, כי אפילו רבינו בפירושו כאן גורס ‘נתאי’, ולפי זה יש לבדוק האם דבורים מתחילים אלו הם מרבינו בכלל”. אבל אילו היה מעיין בדפ”ר, היה רואה שכל הדבור המתחיל הזה אינו נמצא שם, ולפיכך אין כאן טעות כל עיקר, אלא תוספת של אחד הדפוסים. לא טרחתי לבדוק מהו הדפוס הראשון שהדפיס תוספת זו.
דוגמה נוספת. המהדיר בעמ’ כג מס’ 11 קבע את הדבר הבא:
לגבי הכינוי ‘הקדוש ברוך הוא’ הקפיד רבינו להשתמש בראשי התיבות: הב”ה. שמרתי על כתיב זה לא רק כדי להשאר נאמן לדברי המקור, אלא משום שבעשרות מקרים (אם לא ברובם) לא ניתן להכריע אם הם קיצור של ‘הקדוש ברוך הוא’ או של ‘המקום ברוך הוא’, כדרכם של רבים מרבותינו הראשונים.
יש לתמוה על רא”ח זייני שהודיענו כי שמר על כתיב זה כדי “להשאר נאמן למקור”. הרי לדבריו עצמם המקור הקובע הוא כתב יד המשפחתי, הוא דפוס ראשון, ובו הרי כתוב באופן קבוע: הקב”ה.
אביא עתה דוגמה המלמדת עד כמה הרב זייני מקדש את דפוס ירושלים, בבחינת “קדושה שנייה (הדפסה שנייה והלאה) קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא”, ואין אדם רשאי לשנות מדפוס זה מאומה. בפ”ד מכ”ו, עמ’ 311, נדפס: “רמז לדבר מה שאמרו בספר יצירה תמורת ענג נגע, כי מעט שינוי בסדר החקירה מביא לידי מכשול. ושלש תמורות הן: תמורת כתר, כרת. תמורת ענג, נגע. תמורת תם, מת. ובמדרש רות אמרו” וכו’. המשפט המודגש כאן, נדפס מודגש במהדורת הרב זייני. ואם ברצונך להבין מה טעם הודגש המשפט, אתה מקבל תשובה בדבריו שבהערה 266: “הדגשתי מלים אלו כי הן מודגשות בד”י” [בדפוס ירושלים]. וכאן יש לשאול, האם יש טעם הגיוני להדגשה זו, מלבד הטעם שכך נעשה בדפוס ירושלים? הרי בדפוס ראשון אין כאן כל הדגשה, ואכן אין כל סיבה סבירה להדגיש זאת. וכי עלינו לקדש את דפוס ירושלים ללא טעם הנראה לעין? המדפיס הירושלמי עשה כן מטעמים השמורים עמו, אבל אין עלינו לחקותו ללא סיבה.
המהדיר נתן בסוף הספר צילום של כי”פ. הבה נבדוק אם “הדבר [כלומר כל שינוי הנמצא בכי”פ. עקביא] צויין תמיד בשינויי הנוסחאות בהערה”. איני מדבר על כתיב מלא וחסר כי לכך לא התייחס המהדיר כל עיקר בשינויי הנוסח. נבדוק אפוא את הנוסח שהדפיס המהדיר ואת הנוסח שבכי”פ.
בראש ההקדמה של הרשב”ץ בעמ’ לז נדפס: “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם [חלק י”י אל עמו הוא החלק הרביעי] אמר” וכו’. כאמור, לפי דברי רא”ח זייני, סוגריים מרובעים הכוונה שזו תוספת בכי”פ. ואכן כך הדבר, אלא שבכי”פ הנוסח הוא: חלק י”י עמו ללא תיבת ‘אל’, וכצ”ל, כי זו לשון הפסוק דברים לב, ט. הרי עוד מספר מקומות שמהדיר לא רשם את הנוסח שבכי”פ. בנדפס: בה”ר צמח. בכי”פ: בן הה”ר צמח. בנדפס: זאת המסכתא יש לה יתר שאת. בכ”י חסר: יש לה. בנדפס: אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכי יש צדיק טוב. בכ”י, וכ”ה בדפ”ר: אמרו צדיק [כך לשון הפסוק ישעיהו ג, י, וכצ”ל] כי טוב וגו’ וכי יש צדיק טוב. בשינויי נוסחאות נדפס: בכי”פ: כי טוב וגו’ וכי וכו’. אבל על השינוי הנכון בלשון הפסוק לא עמד המהדיר. בנדפס: שגור בפיו כל שעה. בכ”י, וכ”ה בדפ”ר: בכל שעה. בנדפס: המביאה לידי חסידות. בכ”י, וכ”ה בדפ”ר: המביא. בנדפס: שישמור האדם. בכ”י: שישמר (אולי זה בגדר מלא וחסר, אבל תלוי בניקוד כמובן). בנדפס, וכ”ה בדפ”ר: אפילו בסיבה רחוקה ובגרמא. כמו שהיו חסידים הראשונים. בכ”י: אפי’ בסבה רחוקה. [כאן יש סימן הפסק בכתב היד. עקביא] ובגמ’ כמו שהיו חסידים הראשונים. בנדפס, וכ”ה בדפ”ר: המביאה לידי חסידות. בכ”י: המביא. יותר לא השוויתי עם הצילום. כמו”כ לא השוויתי את הצילומים של כתבי היד האחרים שניתנו שם.
העובדה שהמהדיר לא השתמש בדפ”ר מביאה אותו לציין דברים שאינם מדוייקים. כך בפ”א מ”א: ועשו סיג לתורה, הוא מציין כי: בכי”פ: סייג. אבל כי”פ אינו חריג, אלא כך הוא גם בדפ”ר, והדפוסים המאוחרים הם ששינו.
למרות שההשוואה שערכנו היא קצרה, אנו למדים ממנה כי יש מקרים שהמהדיר לא נתן תמיד את הנוסח שבכי”פ. לאור שינויי הנוסח הרבים בהשוואה לכי”פ הנמצאים בהערותיו, יש להניח שבמרבית המקרים ניתנו חילופי הנוסח, ורק באי אלו מקרים משום מה לא ציין זאת. עוד אנו למדים כי לעתים הנוסח שבדפ”ר זהה לכי”פ, ואף מדויק יותר מהנדפס, אבל אין אנו יודעים נוסח זה כיון שהמהדיר לא הביאו.
לסיום. אני חוזר על דברים שאמרתי לעיל. על הקורא לדעת כי לא דנתי כאן בטיב המהדורה, המקורות, ההפניות, הביאורים וכד’, אלא עסקתי רק בנוסח הפירוש במהדורה זו, וכיצד הוא נקבע וכיצד הוא נדפס על ידי המהדיר.
