1

Abraham’s Chaldean Origins and the Chaldee Language

ABRAHAM’S CHALDEAN ORIGINS AND THE CHALDEE LANGUAGE

by Reuven Chaim (Rudolph) Klein
Rabbi Reuven Chaim Klein is the author of the newly published Lashon HaKodesh: History, Holiness, & Hebrew [available here]. His book is available online and in bookstores in Israel and will arrive to bookstores in America in the coming weeks. Rabbi Klein published articles in various journals including Jewish Bible Quarterly, Kovetz Hamaor, and Kovetz Kol HaTorah. He is currently a fellow at the Kollel of Yeshivas Mir in Jerusalem and lives with his wife and children in Beitar Illit, Israel. He can be reach via email: historyofhebrew@gmail.com.
For the purposes of this discussion, we shall divide the region of Mesopotamia (the area between the Tigris and Euphrates Rivers) into two sub-regions: the southern region known as Sumer (Shinar in the Bible) and the northern region known as Aram. Under this classification, Sumer incudes Babylon and the other cities which Nimrod (son of Cush son of Ham) built and ruled in southern Mesopotamia (Gen. 10:8–10). The northern Mesopotamian region of Aram includes the city of Aram Naharaim, also known as Harran, and Aram Zoba, also known as Aleppo (Halab). Both regions of Mesopotamia shared Aramaic as a common language.

ABRAHAM WAS BORN IN SUMERIAN UR

In painting the picture of Abraham’s background, most Biblical commentators assume that Abraham was born in Ur and that his family later migrated northwards to Harran. The Bible (Gen. 11:28; 11:31; 15:7; Neh. 9:7) refers to the place of Abraham’s birth as “Ur Kasdim,” literally “Ur of the Chaldeans.” Academia generally identifies this city with the Sumerian city Ur (although others have suggested different sites).[1]
According to this version of the narrative, Abraham’s family escaped Ur and relocated to Aram in order to flee from the influence of Nimrod. The reason for their escape is recorded by tradition: Nimrod—civilization’s biggest sponsor of idolatry—sentenced Abraham to death by fiery furnace for his iconoclastic stance against idolatry.[2] After Abraham miraculously emerged unscathed from the inferno, his father Terah decided to relocate the family from Ur (within Nimrod’s domain) to the city of Harran in the Aram region, which was relatively free from Nimrod’s reign of terror (Gen. 11:31). It was from Harran that Abraham later embarked on his historic journey to the Land of Canaan (Gen. 12).
Josephus in Antiquities of the Jews mentions a similar version of events. He quotes the first-century Greek historian Nicolaus of Damascus who wrote that Abraham, a “foreigner” from Babylonia, came to Aram. There, he reigned as a king for some time, until he and his people migrated to the Land of Canaan.[3]

NAHMANIDES: ABRAHAM WAS BORN IN HARRAN

Nahmanides (in his commentary to Gen. 11:28) offers a slightly different picture of Abraham’s origins and bases himself upon a series of assumptions which we shall call into question.
He begins by rejecting the consensus view that Abraham was born in Ur Kasdim by reasoning that it is illogical that Abraham was born there in the land of the “Chaldeans” because he descended from Semites, yet Chaldea and the entire region of Sumer are Hamitic lands. He supports this reasoning by noting that the Bible refers to Abraham as a “Hebrew” (Gen. 14:13) not a “Chaldean.”
He further proves this point from a verse in Joshua (24:2) which states, Your forefathers always dwelt ‘beyond the River’, even Terah, the father of Abraham, and the father of Nahor. The word always (m’olam) in this context implies that Abraham’s family originated in the “beyond the river” region, even before Terah. Similarly, he notes, the next verse there (24:3) states And I took your forefather Abraham from ‘beyond the river’ and led him throughout all the land of Canaan, which also implies that Abraham is originally from the region known as “beyond the river.” For reasons we shall discuss below, Nahmanides assumes that the term “beyond the river” favors the explanation that Abraham was originally from Harran, not Ur Kasdim.
Nahmanides further proves his assertion from the fact that the Bible mentions Terah took Abram his son, and Lot the son of Haran, his grandson, and Sarai his daughter-in-law, his son Abram’s wife and he went forth with them from Ur Kasdim to go into the land of Canaan and they came unto Harran and dwelt there (Gen. 11:31). In this verse, the Bible only mentions that Terah travelled to Harran with Abraham, Sarah, and Lot, yet elsewhere, the Bible mentions Nahor lived in Harran (see Gen. 24:10 which refers to Harran as the City of Nahor). Nahmanides reasons that if Abraham’s family originally lived in Ur Kasdim and only later moved to Harran without taking Nahor with them, then Nahor would have remained in Ur Kasdim, not in Harran. Hence, the fact that Nahor lived in Harran proves that the family originally lived in Harran, not Ur Kasdim.
Elsewhere in his commentary to the Bible (Gen. 24:7), Nahmanides offers another proof that Abraham was born in Harran and not Ur Kasdim. He notes that when Abraham commanded his servant to find a suitable bride for his son Isaac, he told him, Go to my [home]land and the place of my birth (Gen. 24:4), and the Bible continues to tell that the servant went to Harran, not to Ur Kasdim, implying that Harran is the place of Abraham’s birth. He further notes that it is inconceivable that Abraham would tell his servant to go to Ur Kasdim to find a suitable mate for Isaac, because its inhabitants—the Chaldeans—were Hamitic and are therefore unsuitable to intermarry with the family of Abraham (who were of Semitic descent).

Abraham’s early travels according to Nahmanides

In light of his conclusion that Abraham was born in Harran, not in Ur Kasdim, Nahmanides offers a slight twist to the accepted narrative. He explains that Abraham was really born in Aram, which is within the region known as “beyond the river,” and is well within the territory of Shem’s descendants. He explains that Terah originally lived in Aram where he fathered Abraham and Nahor. Sometime later, Terah took his son Abraham and moved to Ur Kasdim, while Nahor remained in Aram in the city of Harran. Terah’s youngest son, Haran, was born in Ur Kasdim. Based on this, Nahmanides explains that when the Bible says Haran died in the presence of his father Terah in the land of his birth, in Ur Kasdim (Gen. 11:28), the Bible means to stress that Ur Kasdim only was the city of Haran’s birth, but not the city where Abraham and/or Nahor were born. After living in Ur Kasdim, Terah and his entourage eventually left and returned to Harran (when Abraham was en route to the Land of Canaan).
The Talmud (TB Bava Batra 91a) mentions that Abraham was jailed in the city Cutha and identifies that city with Ur Kasdim. Nahmanides also cites Maimonides (Guide to the Perplexed 3:29) quotes the ancient gentile author of Nabataean Agriculture[4] who writes that Abraham, who was born in Cutha, argued on the accepted philosophy of his day which worshipped the sun, and the king imprisoned him, confiscated his possessions, and chased him away. Nahmanides explains that researchers have revealed that the city of Cutha is not in Sumer, the land of Chaldeans, but is, in fact, located in the northern Mesopotamian region of Aram between Harran and Assyria. This city is considered within the region of “beyond the river” because it lies between the Euphrates and Tigris Rivers (making it “beyond the Euphrates” if the Land of Israel is one’s point of reference).[5] Thus, argues Nahmanides, the Talmud also shares his view that Abraham was born in Aram, not Sumer.
Based on his view of Abraham’s early life, Nahmanides explains an inconsistency addressed by the early commentators. When God commanded Abraham to go to the Land of Canaan, He told him to leave from your [home]land and from the place of your birth and from the house of your father (Gen. 12:1). The early commentators (see Rashi and Ibn Ezra ad loc.) address the following question: If Abraham had already left Ur Kasdim, the presumed place of his birth, and had moved with his father to Harran, then why did God tell him again to leave the place of his birth? Nahmanides answers that according to his own understanding, this question does not even begin to develop because Abraham was not born in Ur Kasdim, he was born in Harran and later moved to Ur Kasdim, only to return to Harran from where God commanded him to go to the Land of Canaan.
In addition to what Nahmanides wrote in his commentary to Genesis, he repeats this entire discussion of Abraham’s origins in his “Discourse on the words of Ecclesiastes.”[6]

QUESTIONING NAHMANIDES’ ASSUMPTIONS

As we have already mentioned, Nahmanides’ position is based on several assumptions, each of which needs to be examined. Firstly, Nahmanides asserted that it is illogical to claim that Abraham was born in Ur Kasdim because the inhabitant of Sumer were Hamitic peoples, yet Abraham was a Semite. This claim is unjustified because there is no reason to assume that only Hamites lived in Sumer, only that Sumer was, in general, a Hamite-dominated principality. Furthermore, even according to Nahmanides’ own internal logic, this argument is certainly flawed because Nahmanides himself admits that Abraham and his family did live in Ur Kasdim at some point, thus he clearly concedes that Semites could live there.
Secondly, Nahmanides maintains that while Terah and his two eldest sons were born in Harran, he later relocated with Abraham alone to Ur Kasdim. Nahmanides fails to explain Terah’s rationale for moving with Abraham Ur Kasdim and why he did not take Nahor with him. This vital part of the story should have been explained by the Bible or at least by tradition. Abarbanel (to Gen. 11:26) raises this issue as one of five difficulties with Nahmanides’ approach. He compounds the difficulty by arguing that if Terah’s family originally lived in Harran and only later moved to Ur Kasdim, then the Bible should read and he went forth with them from Ur Kasdim to go into the land of Canaan and they returned to Harran and dwelt there, to imply that they had once lived in Harran. Yet, instead the Bible says and they came unto Harran and dwelt there, implying that they reached Harran for their first time.
Furthermore, Nahmanides proves that Abraham’s family originated in Harran not Ur Kasdim from the fact that after Terah took Abraham, Sarah, and Lot from Ur Kasdim to Harran—leaving Nahor where he was—Nahor was also found in Harran, even though he did not come there with his father. However, this proof is also unjustified and had already been addressed by Ibn Ezra (in his commentary to Gen. 11:29). Ibn Ezra writes that it is likely that Nahor arrived to Harran either before or after his father and for that reason he is not listed amongst Terah’s entourage when relocating from Ur Kasdim to Harran. In fact, there is Biblical precedent for Ibn Ezra’s first suggestion, for when Jacob and his family relocated from the Land of Canaan to Goshen in Egypt, Judah was sent there ahead of the rest of his family (see Gen. 46:28). In the same vein, it is likely that when Terah relocated his family from Ur to Harran, Nahor was sent ahead of everyone else.
In addition, Nahmanides proves from Abraham’s incarceration at Cutha that he lived in Aram at the time; however, contemporary scholars seem to agree that Cutha is actually in Sumer, not in northern Mesopotamia as Nahmanides mentions in the name of other researchers.[7]
Nonetheless, to Nahmanides’ credit, there is some proof that Cutha is in northern Mesopotamia, not in Sumer: The abovementioned Talmudic passage (TB Bava Batra 91a) notes that in addition to his incarceration at Cutha, Abraham was also jailed at Kardu. Where is Kardu? When the Bible tells that the Ark of Noah landed at the mountains of Ararat (Gen. 8:4), all the Tagumim (Onkelos, Jonathan, Neofiti, and Peshitta) explain that Ararat is Kardu. This leads to the conclusion that the location of Abraham’s imprisonment was Armenia, north of Assyria and northeast of Aram, the region in which the Ararat mountains lie (in present-day Turkey). In fact, the name Kardu is preserved by a contemporary nameplace in that region: Kurdistan and its inhabitants who are called Kurds.[8] Based on this, one can argue that if Abraham was incarcerated at Kardu, then Cutha is also likely in that same general area, placing the city closer to Aram than to Sumer.

R. NISSIM OF GERONA AND ABARBANEL DISAGREE WITH NAHMANIDES

R. Nissim of Gerona (1320–1376), in his commentary to the Torah, quotes Nahmanides and then proceeds to disagree. He argues that even if Ur Kasdim is in Sumer as Nahmanides assumes, the verse Your forefathers always dwelt ‘beyond the River’ is still not true. This is because the word always implies that Abraham’s family never lived elsewhere, yet even Nahamanides freely admits that the family lived in Ur Kasdim, which he does not consider within the region of beyond the river. R. Nissim reasons that if Haran and Lot were born in Ur Kasdim, then Terah’s family must have stayed there for at least thirty years (a reasonable age of fatherhood in the post-Babel era, see Gen. 11:10–26) for Haran to be born, mature, and father Lot.
Instead, R. Nissim proposes that Ur Kasdim is, in fact, considered beyond the river. Accordingly, he understood that Ur Kasdim is actually located in northern Mesopotamia [9] and Abraham was born there, as were Haran and Lot, before the family relocated to Harran, which is also within the same region. According to this explanation, Your forefathers always dwelt ‘beyond the River’ literally means that Abraham’s family never left that region, even when they lived in Ur Kasdim.[10] This view is also adopted by Abarbanel.[11]
In addition to the two difficulties mentioned above and R. Nissim’s question, Abarbanel points out two more difficulties with Nahmanides’ approach. He quotes the verse And Abram and Nahor took for themselves wives… (Gen. 11:29) and notes that by grouping together Abraham and Nahor’s respective marriages, the Bible implies that Abraham and Nahor married their wives together—at the same time and place. If so, this passage is at odds with Nahmanides’ explanation who understood that at that time, Nahor was in Harran while Abraham was in Ur Kasdim.
Abarbanel’s fifth and final difficulty is with Nahmanides’ assumption that Ur Kasdim is not considered beyond the river. He cites two Biblical verses which together imply that Ur Kasdim is considered beyond the river. When God identified Himself to Abraham He said unto him: ‘I am the LORD that brought thee out of Ur Kasdim, to give thee this land to inherit it’ (Gen. 15:7). Quoting God, Joshua says I took your father Abraham from beyond the River, and led him throughout all the land of Canaan, and multiplied his seed, and gave him Isaac (Josh.24:3). When analyzing these two verses collectively, one concludes that Ur Kasdim and beyond the river are synonymous, casting suspicion on Nahmanides’ view that Ur Kasdim is not considered beyond the river. (Nahmanides himself addresses this issue by differentiating between being “brought out of” Ur Kasdim and being “taken” from beyond the river, a distinction which Abarbanel rejects.)

WHO WERE THE CHALDEANS?

Another issue with Nahmanides’ abovementioned explanation (although not necessarily crucial to his position on Abraham’s birthplace) is his assumption that the Chaldeans were Hamites who did not live together with Semites and would certainly not marry them. This assumption is clearly at odds with other early commentators who assume that the Chaldeans were indeed Semitic peoples. Furthermore, the Bible never explicitly mentions the “Chaldean” people in connection with Sumer until the time of King Nebuchadnezzar of Babylon; thus, there is no reason to assume that the Chaldeans occupied Sumer in the time of Abraham.
The notion that the Chaldeans are Semitic peoples has its roots in early works. Josephus writes in Antiquities of the Jews that the Chaldeans descend from Arphaxad, the son of Shem,[12] an assertion echoed by R. Gedaliah Ibn Yahya (1515–1587).[13] Interestingly, the last three letters of Arphaxad’s name (KHAF-SHIN-DALET) spells Kesed (Chaldea), the eponym of the Kasdim (Chaldeans).
Ibn Ezra (to Gen. 11:26) writes that while Abraham was born in Ur Kasdim, the city was not yet known under that name in his time because Kasdim are descendants of Abraham’s brother Nahor.[14] It seems that Ibn Ezra understood that in Abraham’s time, the Chaldeans had not
yet developed into a nation. Similarly, Radak (to Gen. 11:28) writes that Ur Kasdim was not actually called “Ur of the Chaldeans” at the time that Terah’s family lived there because the Chaldeans did not yet exist. He explains that the Chaldeans are descendants of Terah’s grandson Kesed, son of Nahor (mentioned in Gen. 22:22, see Radak there) who was born later. Radak mentions this a third time in his commentary to Isaiah 23:13 where he notes that the Chaldeans, who descend from Kesed, son of Nahor, conquered the cities originally built by Assur and his descendants.
Maharal of Prague (1520–1609) explains[15] that the Chaldeans were mostly descendants of Assur (a son of Shem, see Gen. 10:22) but were called “Chaldeans” because the descendants of Kesed conquered them. Maharal also equates the Chaldeans with the Arameans, implying that the Chaldeans were not a Hamitic nation, but rather a Semitic nation descending from Aram, another son of Shem (see Gen. 10:22). By equating the Chaldeans with the Arameans, Maharal understood that the Chaldeans were not a Hamitic nation; but were Semitic. Maharal elsewhere[16] also identifies the Chaldeans with the Arameans and notes that his explanation is inconsistent with the words of Nahmanides in Parshat Hayei Sarah, but does not specify what Nahmanides says or even to which passage in Nahmanides he refers. Given our discussion, it seems that Maharal refers to the passage in question in which Nachmanides writes that the Chaldeans are descendants of Ham. In fact, Maharal in his commentary to the Torah (Gur Aryeh to Gen. 24:7) explicitly rejects much of what Nahmanides there writes.[17]
In short, most commentators understand that the Chaldeans were actually Semitic peoples, unlike Nahmanides’ assumption that they were Hamitic. Nonetheless, there is some support for Nahmanides’ position in the apocryphal Book of Jubilees (11:1-3) which tells that Reu, the great-grandfather of Terah, married the daughter of Ur, son of Kesed, who founded the city Ur.[18] While according to Radak, the Chaldeans descend from Kesed, a grandson of Terah, Jubilees seems to maintain that the Chaldeans descend from an earlier person named Kesed who already lived in the time of Reu, Terah’s great-grandfather, and merely married into the Semitic family.[19] Either way, there is certainly no validation of Nahmanides’ assertion that the Hamitic Chaldeans and the Semites were completely separate.

NEBUCHADNEZZAR THE CHALDEAN WAS A HAMITE

There is one Talmudic source which, by reasonable extension, might serve as a source for Nahmanides’ assumption that the Chaldeans were Hamitic peoples. The Talmud (TB Hagiga 13a) states that Nebuchadnezzar was “a son of a son of Nimrod.” As explicitly noted in the Bible, Nimrod was a Hamite (a son of Cush, son of Ham).[20] Prima facia, the Talmud explains that Nebuchadnezzar was a grandson of Nimrod, thereby making Nebuchadnezzar a Hamite. Although the Bible never mentions explicitly that Nebuchadnezzar was a Chaldean, it certainly implies such by calling his subjects in Babylonia “Chaldeans.” Furthermore, the Talmud calls Nebuchadnezzar’s granddaughter Vashti a Chaldean (see below), implying that Nebuchadnezzar himself was also Chaldean. All of this together raises the likelihood that the Talmud understood that Chaldeans are Hamites.
Rashi (to TB Pesahim 94b) endorses a somewhat literal reading of the Talmud and explains that Nebuchadnezzar was not really Nimrod’s grandson; he was simply a descendant of Nimrod (a view shared by Tosafot to TB Yevamot 48b). Rabbi Aryeh Leib Ginzberg (1695–1785) favors this approach in his work Turei Even (to TB Hagiga 13a), giving credence to the notion that Nahmanides took this Talmudic passage literally as well.
However, the Tosafists (there) reject a literal reading of the Talmud. They argue that since there is no source to the notion that Nebuchadnezzar was a descendant of Cush (Nimrod’s father), then the Talmud must not mean that Nebuchadnezzar was literally a grandson or even descendant of Nimrod.[21] Instead, the Tosafists explain that the Talmud was simply drawing an analogy between Nimrod, who was a wicked ruler of Sumer and persecuted Abraham, and Nebuchadnezzar, who was also a wicked king there and persecuted the Jews, as if to imply that Nebuchadnezzar was his “spiritual” heir. Furthermore, there is a Jewish legend which states that Nebuchadnezzar descended from the union of King Solomon and the Queen of Sheba.[22] According to this legend, Nebuchadnezzar was certainly not paternally Hamitic.[23]
Finally, some commentators understand that the Talmud does not mean that Nebuchadnezzar was literally a genealogical descendant of Nimrod, rather that he was a reincarnation of Nimrod.
All in all, there is no clear proof from the Talmud’s assertion about Nebuchadnezzar that the Chaldeans were Hamites.

THE LANGUAGE OF THE CHALDEANS

We shall now turn to a discussion concerning the Chaldean language, which may help us better understand the origins of the Chaldean people and whether they were Hamitic or Semitic.
The prophet Isaiah relates that God said, I will rise up against them—the word of God, Master of legions—and I will discontinue from Babylonia its name and remnant, grandchild and great-grandchild—the word of God (Isa. 14:22). The Talmud (TB Megillah 10b) tells that R. Yonatan would expound this verse as an introduction to the Book of Esther. The Talmud understood that this verse refers to the Chaldeans (the people of Babylonia) who destroyed the First Temple. R. Yonatan would explain that its name refers to their script, remnant refers to their language, grandchild refers to their monarchy, and great-grandchild refers to Vashti—the last scion of the Babylonian royal family who was wed to the Persian king Ahasuerus and was executed at the beginning of the Book of Esther. Accordingly, declares the Talmud, the Chaldeans are a nation that has neither script nor language.[24]
However, in actuality, the Chaldeans did have a language, for the Chaldeans spoke Aramaic. Why then does the Talmud not reckon with the fact that they spoke Aramaic? This question is asked explicitly by the Tosafists (to TB Megillah 10b, Avodah Zarah 10a) and is addressed by many commentators.
Rashi[25] explains that the Talmud does not mean that the language spoken by the Chaldeans would cease to exist, but rather that the Chaldeans borrowed their language (Aramaic) from other people (Arameans). According to this understanding, the Chaldeans were the inhabitants of Southern Mesopotamia (i.e. Sumer, where Babylon lies), while the Arameans were the inhabitants of Northern Mesopotamia (i.e. Aram) and are not the same people, they simply shared a common language. Although Rashi fails to explain the significance of the fact
that the Chaldeans borrowed Aramaic from the Arameans, his explanation does shed light onto the Talmud’s declaration that the Chaldeans do not have a language; the Talmud means that the Chaldeans do not have their own language.
The Tosafists (there) offer another answer. They explain that the when the Talmud states that the Chaldeans have neither language nor script, this does not refers to a common language and script, but rather to a royal language and script. That is, the Talmud acknowledges that the Chaldeans spoke Aramaic, but understood that they are to be “discontinued” in that their royal class would no longer have a special language of its own. It seems that the Babylonian royalty originally spoke a separate language (perhaps Akkadian[26] or the even older Sumerian) than did the rest of the nation, and this language was eventually lost as punishment for their role in the destruction of the First Temple.[27]
R. Shlomo Alkabetz (1500–1580) proves this explanation in the introduction to his work Manot HaLevi (a commentary to the Book of Esther). He shows from the fact that Nebuchadnezzar and all the Babylonian kings after him spoke Aramaic—by then the dominant language in the Ancient World—that the original Chaldean language fell into disuse. In fact, he notes, the Bible tells that the Chaldean language had to be taught to members of the royal household (see Dan. 1:4), proving that it was by then relegated to obscurity. It is unlikely that the “Chaldean Language” referred to is actually Aramaic because one would assume that members of the royal court in Babylon already knew Aramaic![28] R. Alkabetz further notes that by the time of Ahasuerus, king of Persia, the Chaldean language was almost extinct and with the demise of Vashti, the language completely died, allowing Ahasuerus to declare each man shall rule over his house and speak the language of his nation (Est. 1:22), marking the utter end of the language of Babylon.
Interestingly, R. Moshe Ashkenazi Halpern (c. 1555)[29] writes in his work Zikhron Moshe (to Est. 1:22) that Vashti justified her impudence by claiming not to understand the language of Ahasuerus. He explains that this is the meaning of the verse the queen Vashti refused to come at the king’s commandment (Est. 1:12) which can super-literally be translated as the queen Vashti refused to engage in the king’s words. Because of this, upon executing Vashti, Ahasuerus proclaimed that each man should be able to speak the language of his nation, i.e. without his wife claiming not to understand him.
Maharsha and R. Yehuda Aryeh Leib Alter (1847–1905)[30] reject a literal reading of the Talmud and instead explain it esoterically. They understand, in slightly different ways, that when the Talmud mentions that the language of the Babylonians would be discontinued, it does not refer to their actual language but to the “essence” of their existence, which their language represents. They are therefore not bothered by the question of the Tosafists that Aramaic continued and continues to exist as a spoken and written language because they understood that the Talmud was not actually talking about the discontinuation of their language, it was discussing the discontinuation of their core essence. Once their core essence disappeared, they needed to adopt the “essence” of other nations in order to continue to exist, thereby losing their own identity. If this meta-physical reality was mirrored by physical reality (a point which is unclear in those sources), it would probably mean that the Chaldeans originally spoke Akkadian and/or Sumerian, but when their “essence” was lost, they needed to borrow Aramaic from the Arameans, their northern neighbors (similar to the understanding of Rashi).
However, Maharal, who similarly interpreted this passage esoterically[31] and understood that the Chaldeans and Arameans are one and the same (as mentioned above), would certainly not agree with this theory. Instead, Maharal cites a Talmudic passage (TB Sukkah 52b) which relates that God “regretted” that He created the Chaldeans. Because of this “regret,” the Chaldeans are considered non-existent, personae non grata. If the Chaldeans do not exist, then their language, Aramaic, is to be considered equally non-existent, lingua non grata. For this reason, explains Maharal, Aramaic is not counted in the seventy languages.[32]

THE CHALDEAN LANGUAGE IN PERSPECTIVE

To summarize, according to Maharal, the Chaldeans and the Arameans are one and the same, so the Chaldean language is to be identified with Aramaic. This explanation precludes the view of Nahmanides who maintains that the Chaldeans were Hamitic people (as opposed to the
Arameans who were Semitic). In fact, we have already shown that Maharal explicitly disagrees with Nahmanides on this issue.
On the other hand, Rashi (and perhaps others) understood that the Chaldeans took Aramaic from the Aramean inhabitants of northern Mesopotamia. According to this explanation, the Chaldeans are a distinct people from the Arameans. This explanation leaves open the possibility for Nahmanides’ view that the Chaldeans were the original Hamitic inhabitants of Sumer, albeit their Semitic neighbors to the north influenced them linguistically.
Similarly, according to the Tosafists, the Chaldean language was spoken by the royal court in Babylon in tandem with Aramaic. This explanation also leaves open the possibility for Nahmanides’ explanation that the Chaldeans were the Hamitic inhabitants of southern Mesopotamia, and despite their acceptance of Aramaic (which originated from their neighbors to the north and had spread throughout most of the civilized world), they also maintained a distinct Chaldean language to be used by the ruling class.

IN SUMMATION

In short, Nahmanides proposes a new theory that Abraham was actually born in Harran (in the northern Mesopotamian region of Aram), before his family relocated to Sumerian Ur and eventually returned to Harran. Nahmanides offers several justifications for his theory, most significant of which is the notion that Sumerian Ur, which was inhabited by the Chaldeans, was Hamitic territory and it is therefore unlikely that Abraham’s family, who were Semitic, originated there. We cast doubt on this proof by noting that even if the Chaldeans occupied Sumer at that time, they were not necessarily Hamitic peoples and certainly there is no justification for arguing that non-Hamitic families could not live there. Additionally, we explored the possibility of Hamitic origins for the Chaldean by surveying various commentators’ understandings of the “Chaldean Language” mentioned in the Talmud. While some of those explanations definitely allowed room for Nahmanides’ position, none of them directly support it. Finally, each of the proofs that Nahmanides offers for his view is based on certain assumptions and we have shown that each of those assumptions is not universally agreed upon.

 

 

[1] A. Marcus, Keset
HaSofer
(Tel Aviv, 1971) pgs. 296–297 writes that Ur Kasdim was definitely
in the southern region of Mesopotamia, close to the Persian Gulf.

[2] TB Pesachim 118a, Bereishit Rabbah §38:13, Targum Jonathan
(to Genesis 11:28), and more.

[3] See Kitvei Yosef ben Matityahu, Kadmoniut
HaYehudim
Vol. 1 (Jerusalem: Reuven Mass, 1939) pg. 31.

[4] The work Nabataean
Agriculture
was written in Arabic by the 9th century Muslim
philosopher Ibn Wahshiyya. It is supposedly an Arabic translation of an ancient
Syriac text describing the beliefs of the Sabian religion. However, academia
believes this work to have been forged (at least in part) by Ibn Wahshiyya
himself.

[5] Interestingly, several
popular maps place Ur Kasdim southwest of the Euphrates River, meaning that it
is on the same side of the Euphrates as is the Land of Israel, technically
outside of Mesopotamia, albeit still within the same general vicinity. This lends
credence to Nahmanides’ view that Aram is considered “across the river”
while Ur Kasdim is not, even though both are in the general region of
Mesopotamia. See A. Kaplan, The Living Torah (New York: Maznaim
Publishing Corporation, 1985) pg. 42; Ramban Al HaTorah Bereishit
Vol. 1 (Artscroll/Mesorah Publications, 2004) pg. 593; and Y. Elitzur & Y.
Keel (eds.), Atlas Da’at Mikra (Jerusalem: Mossad HaRav Kook, 1998) pg.
66.

[6] C. Chavel (ed.), Writings
of the Ramban,
Vol. 2 (Jerusalem: Mossad HaRav Kook, 1963) pp. 202–203.

[7] M. Berenbaum and F.
Skolnik (eds.), “Cuth, Cuthah,” Encyclopedia Judaica 2nd ed.
Vol. 5. (Detroit: Macmillan Reference USA, 2007) pp. 344–345.

[8] Y. Elitzur & Y.
Keel (eds.), Atlas Da’at Mikra (Jerusalem: Mossad HaRav Kook, 1998) pg.
386.

[9] P. Berlyn, “The Journey
of Terah to Ur-Kasdim or Urkesh,” Jewish Bible Quarterly Vol. 33:2
(Jerusalem: Jewish Bible Association, 2005) suggests that Ur mentioned in the
Bible is actually Urkesh, an ancient city in Northern Mesopotamia. Other than
that, she accepts the narrative proposed by Nahmanides (that Terah
originally lived in Harran where Abraham was born, relocated to Ur, and later
returned to Harran), without mentioning him by name.

[10] L. A. Feldman (ed.), Pirush
HaRan Al HaTorah
(Jerusalem: Machon Shalem, 1968) pp. 153–154.

[11] See there for an
explanation of why Ur is associated with the “Chaldeans” if it is located in
Aram. Rabbi Eliezer Ashkenazi (1512–1585) disagrees with Nahmanides’
narrative and instead proposes that Abraham never lived in southern
Mesopotamia. He argues that Abraham’s family moved from within northern
Mesopotamia from Aram Naharim to Harran (which he understands to be two
separate places) and all references to Ur of the Chaldeans do not refer to a
southern Mesopotamian city named Ur but rather to the Chaldean (Sumerian?)
dominion over northern Mesopotamia in Abraham’s time. See Ashkenazi’s Maasei
HaShem
(Warsaw, 1871) pp. 78a–79a .

[12] Kitvei Yosef ben
Matityahu, Kadmoniut HaYehudim
Vol. 1 (Jerusalem: Reuven Mass, 1939) pg.
27.

[13] Shalshelet
HaQabbalah
(Jerusalem, 1962) pg. 218.

[14] A. Marcus, Keset
HaSofer
(Tel Aviv, 1971) pgs. 296 criticizes Ibn Ezra for confusing Kesed
son of Nahor with Kesed of the family of Arphaxad.

[15] Gur Aryeh to
Deuteronomy 32:21.

[16] Gevurat HaShem (Ch.
54).

[17] See also “Galut
V’Geulah”
(by Rabbi Chaim Wallin of Baltimore) printed in Kovetz
Yeshurun
Vol. 7 (New York-Jerusalem: Machon Yeshurun, 2000) pg. 572 who
elaborates on what Maharal writes there.

[18] E. Yassif (ed.), The
Chronicles of Jerahmeel
(Ramat Aviv: Tel Aviv University, 2001) pg. 121
gives “Milcah bat Ruth” as the name of Reu’s wife.

[19] Nonetheless, Jubilees
(9:4) mentions that Arphaxad’s land includes Chaldea, which implies that the
Chaldeans are descendants of Arphaxad (as Josephus understood).

[20] Rabbi Gershon Chanoch
Heinich Leiner (1839–1891) discusses Nebuchadnezzar’s lineage in light of his
previous position at the court of the Assyrian king Sannechreb. See Rabbi
Leiner’s Petil Tekheilet, (Lublin, 1904) pp. 137–138.

[21] R. Hayyim Yosef
David Azulai (1724–1806) in his work Petah Einayim (to TB Hagiga 13a) notes that a contradiction
between selections of Tosafot to differing tractates is not considered a
contradiction because they were authored by different people. However, Tosasfot
HaRosh
, which was ostensibly written by one person, namely R. Asher ben Yehiel
(1250–1327), also contains this contradiction: In Tosafot HaRosh to TB Hagiga
13a, he writes that Nebuchadnezzar was not literally a descendant of Nimrod,
while in Tosafot HaRosh to TB Yevamot 48a, he writes that he was. This
contradiction has yet to be resolved.

[22] See Rashi to I Kgs.
10:13 and J.D. Eisenstein (ed.), Otzar Midrashim (New York, 1915) pg. 46
and Rabbi David Yoel Weiss’ Megadim Hadashim (to TB Hagiga
13a).

[23] Nonetheless, it is
possible that his Hamitic lineage comes from his maternal genealogy, for Sheba
is listed as a grandson of Cush (Gen. 10:7). However, it is equally plausible
that the Queen of Sheba herself was Semitic as the name Sheba also appears
twice in Semitic genealogies, namely as a son of Joktan (Gen. 10:28) and as a
grandson of Abraham (Gen. 25:3).

[24] The Talmud elsewhere
(TB Avodah Zarah 10a) makes a similar comment about the Romans (who destroyed
the Second Temple), see the commentators there.

[25] To TB Megillah 10b, as
explained by R. Yosef Hayim of Baghdad (1832–1909) in his Talmudic work Ben Yehoyada (there).

[26] If, in fact, the
“lost language” to is Akkadian, then it is much easier to understand
how and why Aramaic suddenly superseded Akkadian as the lingua franca of the
Ancient world and why rabbinic literature seemingly never refers to that
language.

[27] Azulai in Petah
Einayim (to TB Megillah 10b) quotes
an anonymous scholar who explains the juxtaposition of the lack of a royal
language and the death of Vashti. He explains that because Vashti rejected
Ahasuerus’ request to appear before him unclothed by publicly responding to him
a disrespectful way, Ahasuerus had no choice but to execute his wife in order
to save face. Had there been a royal language used internally by the ruling
class, Vashti’s insolence would not have created such an impact because she
would have responded to her husband in that language, limiting the knowledge of
her disrespectful response to her husband and his royal courtiers, while the
other attendees at the party would not have realized what transpired.

[28] Ibn Ezra (Daniel 2:4)
writes that when the Bible says that Nebuchadnezzar’s necromancers spoke to him
in Aramaic, this refers to the Chaldean language, which was spoken by the king.
See also M. Amsel, Shut Hamaor Vol. 1 (Brooklyn, 1967) pp.
472–474.
[29] R. Halpern was either
the father-in-law or brother-in-law of the more famous scholar R. Shmuel
Eliezer Eidels (Maharsha). See Zikhron Moshe (Jerusalem: Zichron
Aharon  Publications, 2003) pp. 7–9 for
further discussion.
[30] Sfat Emet (to TB Megillah 10b).
[31] In the introduction to Ohr Hadash (a commentary to the Book of Esther).
[32] See Tiferet Yisrael (Ch. 13), Gevurat
HaShem,
(Ch. 54) and Chiddushei Aggadot (to TB Sotah 33a).



A note on an extra word in Rashi – “על ידי שבשביל” – גליון שנשתרבב?

A note on an extra word in Rashi
By L. Weiss
 
“על ידי שבשביל” – גליון שנשתרבב? מאת לייביש ווייס
בתחילת הפרשה (ויצא, כח: י) כתב רש”י: ויצא יעקב. על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וכתיב וירא עשו כי ברך וגו’, ומשגמר, חזר לענין הראשון.
פתיחתו של רש”י בדיבור זה מוקשה, מהו כפל הלשון “על ידי” “שבשביל”, הרי משמעותם אחת היא!? והיה די לו לרש”י לנקוט אחד מהם.
על קושי זה, עמדו הראשונים וראשוני האחרונים, ביניהם: מושב זקנים; חזקוני; ר”א מזרחי ועוד רבים, ותירוץ על פי פשטות נאמר על כך על ידי רבים מהם, כפי שנביא בהמשך. אך קודם נביא תירוץ מעניין, דבר שנמצא אצל שניים מגדולי האחרונים, והוא קשור ושייך לדרכם של הסופרים בימי קדם, וכפי שנרחיב בזה.
רבינו ישראל מברונא, (ק”ס-רל”ו), תלמידו של הגאון בעל תרומת הדשן, בגיליון כתב יד של ‘פירוש הטור על התורה’ הוסיף הערות וביאורים[i], אם דברים הקשורים לדברי בעל הטור בפרט, אם דברים על המקרא ומפרשיו בכלל, ובריש פרשתנו הזכיר קושי זה בדברי רש”י, וז”ל:
פרש”י “ע”י שבשביל כו'”, ומק”ה (=ומקשים העולם) למה פרש”י ב’ טעמים, ‘על ידי’ וגם ‘שבשביל’.
ובתחילת דבריו כתב מהלך אחד ליישב הדברים, אח”כ מביא בשם ‘י”א’ מהלך אחר שקשור בטעות סופר, יעו”ש דבריו. ולאחרונה הוא מוסיף לומר בדרך שלו, וכך הם דבריו:
וכהאי גוונא[ii] נראה לי דרש”י לא כתב רק ‘על ידי’, והתלמיד כתב בגיליון ‘על ידי’ פירוש ‘בשביל’, כדתנן בפרק הפועלים (ב”מ צג א) ‘קוצץ אדם “על ידי” בנו ובתו’ ופרש”י ‘”בשביל” בנו ובתו’.
דבריו נאמרו בקצרה – סתם ולא פירש – ואינם ברורים בלי שנכיר סדר כתיבת והעתקת ספרים בטרום המצאת הדפוס, על כן נפרט קצת הדברים.
בימינו, וכך כבר במשך כ-500 שנה, מחבר ספר, או מי שרוצה להוציא ספר של מחבר אחר, עושה זאת על ידי שמביאו לבית הדפוס, וכך מוציא לאור עולם מאות עותקים, כולם זהים. אבל לפני המצאת הדפוס בשנת ה’ אלפים ר”ל בערך (1470), דבר זה היה בלתי אפשרי, ומי שחיבר ספר והיה ברצונו להפיצו היה צריך לעמול קשה ולהוציא על כך הוצאות מרובות דמי סופרים – מעתיקים, שיעתיקו עבורו את הספר. וכמובן שלא ימלט שיהיו בו שגיאות קטנות, או אפילו גדולות, שייעשו על ידי שהמעתיק יחסיר איזה תיבות או אפילו שורות שלימות, או שיטעה בקריאת המקור או בהעתקה. ולכן על פי רוב ספר שהיה מבוקש הועתק לבקשת הלומד, ולא על ידי המחבר. וכדבר הזה כן הוא גם לגבי ספרי חז”ל כספרי התלמוד – גמרות, ומדרשים וכדומה.
מי שהיה בידו טופס של ספר כזה, כתוב בעט ובדיו, אם ימצא בו איזה טעות, או איזה חיסור, כמובן שיתקן זאת כדי לקיים “אל תשכן באהליך עולה” (איוב יא, יד; כתובות יט ב). את התיקון יעשה בדרך כלל על ידי שיוסיף בגיליון – בצד הטקסט – את החסר, או את התיקון למה שנכתב בטעות. דבר זה נמצא לאלפים ולרבבות בכתבי היד. אחר כך, מי שבא להעתיק את הספר מתוך עותק זה, היה עליו להעתיק את הכתוב בגיליון בתוך הספר, דהיינו להעתיק הדברים בשלימותם, דהיינו את ההוספה שבגיליון היה עליו להעתיק בתוך רצף הטקסט, ובכך לתקן את המעוות שנוצר על ידי המעתיק הקודם.
אולם, לפעמים היה הלומד בספר מוסיף על הגיליון לא רק תיקונים, אלא גם הגהות אחרות, אם הגהות וחידושים משלו – כפי שראינו למעלה גיליונות שכתב מהר”י ברונא בעותק של פירוש הטור שהיה בידו – ולפעמים הוסיף רק פירוש לכתוב בספר. ואף דבר זה היה נפוץ ביותר, וספרות שלימה הגיעה לידינו שהיא בעצם מהגהות שכתבו חכמים על ספרי קדמוניהם – לדוגמא בעלמא: הגהות רבינו פרץ (שנכתבו מסביב לסמ”ק ולתשב”ץ); הגהות מיימוניות (שנכתבו מסביב ספר יד החזקה להרמב”ם); הגהות אשרי (שנכתבו מסביב לפסקי הרא”ש) וכן עוד רבים.
מעתה, הוטלה על המעתיק עבודה קשה ויסודית, להבחין בשעת העתקה איזה גיליון בא להשלים תיבות חסרות שנחסרו ע”י המעתיק הקודם והשלימם על הגיליון – אשר זה עליו להשלים בתוך רצף החיבור אשר הוא מעתיק; ואיזה גיליון הוא תיקון לכתוב בפנים – אשר אז צריך לכתוב רק את הגיליון ולא את פנים החיבור; ומה אינו אלא ביאור או הוספה לכתוב בחיבור – אשר אינו שייך לתוך החיבור, ואם ברצונו להעתיק זאת, גם עליו להעתיקו בגיליון.
מה שקרה לפעמים – ובפרט אם הסופר המעתיק לא היה יודע ספר, ולא הבין את תוכן הדברים שהוא מעתיק – שלא ידע הסופר להבחין מהו תיקון טעות ומהו השלמה, ומה אינו אלא הוספה חיצונה.
כך קרה – לפי הצעתו של רבי ישראל מברונא – עם דברי רש”י שלפנינו, לדבריו רש”י כתב רק “על ידי שרעות…”, ובא התלמיד והוסיף בגיליון הפירוש של
‘על ידי’, דהיינו “שבשביל”, ולאחריו בא מעתיק ובחשבו שמדובר בתיבה שנחסרה העתיק את שניהם כאחד “על ידי שבשביל שרעות…”. ומאז והלאה השתלשלה הטעות וכפל הלשון.
**
כמאתיים שנה לאחריו, מביא הגאון ר’ נתן שפירא מהוראדנא[iii] (בערך ר”נ-של”ז) בספרו ‘אמרי שפר’ על התורה, שמצא כתוב כדבר הזה; וזה לשונו:
ואף על פי שמצאתי מי שכתב וז”ל: ראה ראיתי באמת כתיבת ידו של רש”י ז”ל, שלא היה כתוב בה אלא ‘על ידי’ שרעות בנות כנען כו’ ולא היה כתוב בה בפנים מלת ‘שבשביל’, אלא שום תלמוד (צ”ל תלמיד) היה כותב בחוץ בגליון מלת ‘שבשביל’, להורות שמה שכתו’ בפנים ‘על ידי’ פירושו הוא ‘שבשביל’, ואחר כך טעו הסופרים וחשבו שמלת ‘שבשביל’ הוא גם כן לשונו של רש”י ז”ל, כתבו בפנים ‘על ידי שבשביל’, עד כאן לשונו. כך מביא הגר”נ שפירא מאותו אחד שאת דבריו מצא באיזה מקום. אך הוא מגיב על זה בלשון הזה: ואני אומר אם זה האמת (כוונתו למה שכתב הכותב הנ”ל ‘ראה ראיתי “באמת” כתיבת ידו של רש”י…’) הוא אמת, הרי טוב וקבלה נקבל, ואם לאו הרי כבר פירש הרא”ם ז”ל מה שפירש… וכאן ממשיך ומביא פירושם של הראשונים וגדולי האחרונים בזה, וכפי שנביא מהם להלן.
**
מתגובתו של הגר”נ שפירא על דברי הכותב נראה שאין ברצונו לקבל הדברים, וכלשונו: “אם זה האמת אמת הוא”, ואכן לשונו של הכותב שצריך להעיד על דבריו בלשון כזה “ראיתי באמת” אכן נותנים לנו הרגשה שחשש שלא יאמינו לדבריו, אולם יש להסתפק אם עצם הרעיון לא היה ניחא ליה להגרנ”ש – ליישב הדברים באופן כזה שמדובר בגיליון שנשתרש לתוך דברי רש”י – או שהעדות שמעיד שראה “כתיבת ידו של רש”י” היה נראה בעיניו דבר רחוק. עכ”פ כל עוד ולא נדע מיהו הכותב קשה לדון כלל בדבר.
**
והנה, בעיני רבים אולי נראה דבר כזה – ליישב נוסח מוקשה ברעיון כזה, כדבר רחוק ומופרך, אשר על כן אמרתי להביא שני מקורות – מתוך רבים – שמצאנו לגדולי הדורות שכתבו כדבר הזה.
ראשונה נביא תשובה שנכתבה על ידי רב שרירא גאון (ד”א תרס”ו-ד”א תשס”ו), או על ידי בנו רב האי גאון (ד”א תרצ”ט-ד”א תשצ”ח), כפי הנראה לבני קירואן, ששאלו ממנו לבאר לו פירושה של תיבה אחת בגמ’. הגאון מזכיר השאלה: וש’אלת הא דאיתמר אמ’ר רבא כת’ שור ושור פסולי המוקדשין שננחו. מהו כת’ שור. הדברים מוסבים על גמ’ במסכת בבא קמא, דף נג א-ב, שם איתמר בדין שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו, ולפניו היה נוסח ‘אמר רבא כת’ שור ושור פסולי המוקדשים’, מהו תיבת “כת'” שנראה כֿ’כתיב’, הרי מה שייכותה כאן?
והשיב לו הגאון: זה שכתבתם כת’ אינו בתלמוד כל עיקר, והא שמעתא הכין גרסינן לה איתמר שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו אביי אמ’ משלם חצי נזק רבינא אמ’ משלם רביע נזק. ופירושו שור פסולי המוק’ דעדאן (=דעדיין) לא פריק. ואנו לא גרסנן בשמועה זו אמ’ רבא כאשר כתבתם. ואף רבנן דגרסי השתא אינן אומ’רים בה אמ’ רבא. אלא שנמצא בנוסחי דגמ’ דבי רב ישי שכתוב בהן אמ’ רבא שור ושור פסולי וכול’. הגאון מביא שבנוסחאות הגמ’ שלהם לא נזכר כלל “אמר רבא” אלא “איתמר” (וכן היא בגמרא בדפוסים שלנו), ויש נוסח בגמרא דבי רב ישי אשר שם כתוב “אמר רבא” במקום “איתמר” (וגירסה כזו הובאה שם גם ע”י הרמב”ן).
ועתה מבאר לנו הגאון מנין באה הגירסה שהיתה לפני השואל: וכן ניראו לנו הדברים, כי אדם כתב את התלמוד בלשון שלנו ‘איתמר שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו’ כשאין בה ‘אמ’ רבא’. וכשמצא נוסחא דכתי’ב בה ‘אמ’ רבא’ כאשר פירשנו למע’לה תלה על ראש השמועה ‘אמ’ רבא כתי” – כלומ’ר מצאתי שכתוב ‘אמ’ר רבא’. ובא הנוֹסח (=המעתיק) ומצא שם תלוי כך, וחשבו כשאר דברי התלמוד, ולא ידע כי זכרון הוא, ונסח (=והעתיק) את הדברים כולן בקולמוס אחד ‘איתמר אמ’ רבא כתי’ שור’ וכול’.
הגאון מפרט לנו בטוב טעם היאך קרה זאת, שבגיליון הוסיף אחד “אמר רבא כתי'” להורות שיש גירסה “אמר רבא” במקום “איתמר”, ולאחר מכן בא המעתיק והעתיק את שניהם כאחד עם תיבת כת’, וכך נגרם שבא לידי אותו שואל גמרא ובה נוסח כפול, ואף נוסף בה ההוראה ‘כתיב’! ומסיים הגאון:
והרבה מצוי כן שתולין בקצה הנוסח (=בגיליון) או בין טורין (=בין השורות) תיליא דאדכרתא (=מילים לזכרון) או דפירושא או לשון אחר, ובא הנוסח וחושבו עיקר וכותבו כולו כאחד, ומטעה הוא, עד שיפול בידי חכם שהוא מצרף את הדבר ומוציא את כל מילה לטעמה[iv]. עד כאן לשון תשובת הגאון, והדברים מדברים בעד עצמם.
כך מצאנו גם ל’רבינו תם’ בספר הישר[v], שכתב על גמ’ במס’ נדרים יט א: אבל תלמידים כתבו ברייתא דפירקא קמא דפסחים דמיתנייא הכי לאקשויי על הך שמעתא, וטעו סופרים וכתבוה בפנים[vi].
**
ראינו שליישב קושי בנוסח בדרך זו, מקובל הוא, מעתה נחזור לדברי רש”י. הנה כשנבדוק את דפוס הראשון של פירוש רש”י, שנדפס ב’ריג’ו די קלבריה’ שבדרום איטליה, בשנת רל”ה, שם אכן הנוסח הוא: “על ידי שרעות בנות כנען…”, ואין בו “שבשביל”, דבר זה מתאים היטב להשערה הנזכרת שתיבה זו רק נוספה בגיליון כפירוש ל’על ידי’, ולכן אינה כאן.

 

אולם באמת, אין נראה כלל לסמוך על מקור זה לומר שמקורי הוא, אלא יותר נראה הדבר כתיקון שנעשה על ידי מגיה, שבא לתקן כפל הלשון ולכן מחק תיבת ‘שבשביל’, שכן כבר בכתבי היד הקדומים והחשובים של פירוש רש”י נמצא כפל לשון זה, וביניהם כתב יד לייפציג[vii], כתב יד שנכתב על ידי חכם אחד בשם ‘מכיר’ במאה הי”ג (=1300-1200), שהעתיק את הפירוש מתוך פירוש רש”י כתיבת ידו של רבינו שמעיה תלמידו הגדול של רש”י [ראה צילום]; וכן בכתב יד מינכן 5, כתב יד שנכתב בשנת ד’ אלפים תתקצ”ג (=1233).
וכן יעידו שאר דפוסים הקדומים, בהם הנוסח הוא כשלפנינו. וראיה לכך, שכן מצינו גם כתב יד[viii] (מאוחר יחסית) בו נעשה תיקון הפוך, שכתוב בו רק ‘שבשביל’ בלא ‘על ידי’, דבר המעיד שסופר/מעתיק היה עלול לתקן בהעתקתו את כפל הלשון, בהבאת רק אחד מהם.
מעניין הוא להביא כאן מעוד כתב יד[ix], שנכתב כנראה בארצות המזרח בסביבות שנת ק’, ונוספו עליו השלמות ותיקונים בכתב מאוחר אשכנזי, אשר הסופר כתב ברש”י רק “על ידי שהיו רעות בנות כנען…”, והמגיה המאוחר, הוסיף “שבשביל”, ולא בתור פירוש, אלא בתור הוספה, כאשר יוכיח ההוספה בתחילת שורה הבאה, ולא בסמוך ל’על ידי’.
**
אשר על כן, ולסיומא, נביא הפשט הפשוט בכוונת רש”י, אותו כתבו כמה וכמה מגדולי מפרשי רש”י, ונביא דבריו הקולעים והקצרים של המהר”ל ב’גור אריה’: כפל הלשון ‘על ידי’ ‘שבשביל’, מפני שמלת ‘בשביל’ – לומר: בשביל שרעות בנות כנען הלך עשו אל ישמעאל, ו’על ידי’ – לומר: על ידי זה הפסיק הענין בפרשתו של יעקב. וראה עוד ב’ביאורי מהרא”י’ לבעל ‘תרומת הדשן’, שכתב שהיה אפשר לסרס הלשון, ולכתוב כל אחד בנפרד, אלא שאז היה רש”י צריך לומר “על ידי כך”, ועכשיו הרוויח שאין צריך לתיבת “כך”. וה’לבוש’ ב’לבוש האורה’ כתב כעין זה, אלא לדבריו הרוויח פחות מזה, שהיה צריך לכתוב “שהפסיק” ועתה הרוויח אות שי”ן וכתב רק “הפסיק”. יעו”ש דבריהם.

 

[i] הספר יצא לאור בשם ‘גליון רבינו ישראל מברונא’, א”י תשס”א.
[ii] בדרך של טעות סופר, כהמהלך הקודם שם.
[iii] בעל ‘מבוא שערים’ על ‘שערי דורא’, זקנו של ה’מגלה עמוקות’.
[iv] תשובות הגאונים, הרכבי, ברלין תרמ”ז, סי’ רעב; ב”מ
לוין, אוצר הגאונים, ב”ק, ירושלים תש”ג, עמ’ 37; רנ”ד רבינוביץ,
תשובות ופירושי רב שרירא גאון, ב, סי’ עה, ירושלים תשע”ב, עמ’ תרל-תרלא.
[v] מהד’ שלזינגר, עמ’ 60, סי’ עד.
[vi] לדוגמאות נוספות ראה י”ש שפיגל, ‘לשונות פירוש והוספות
מאוחרות בתלמוד הבבלי’, תעודה, ג, ת”א תשמ”ג, עמ’ 112-91.
[vii] על כת”י לייפציג, ראה א’ גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים,
ירושלים תשס”א3, ע”פ המפתח, ובפרט עמ’ 193-187.
[viii] כת”י ירושלים, NLI Yah. 228, כתיבה
ביזנטית מאה הט”ו.
[ix] פרנקפורט, הספריה העירונית והאוניברסיטאית, Ms. hebr.
qu. 19



“המעט קחתך את אישי” (בראשית ל’ ט”ו)

“המעט קחתך את אישי” (בראשית ל’ ט”ו)
הרב נתן קמנצקי ירושלים
אם לומדים את המקרא בלי דברי חז”ל יכולים לחשוב שלאה הייתה תמימה עם יעקב כשאביה רימה אותו והחליף אותה לבוא במקום אחותה. זאת אומרת, שלאה כלל לא ידעה על ההסכם בין אביה לאחיינו על נישואיו “לרחל בתו הקטנה” שהופר ע”י לבן, והיא נקטה שהיא נבחרה מלכתחילה להיות אשתו של יעקב. ולפיכך כשרחל נכנסה לאהל יעקב אחר שבעת ימי המשתה שלה, באה רחל לצרור עליה בחייה. ולכן, אחרי כמה שנים כשרחל מבקשת ממנה את הדודאים שראובן מצא, מתריסה נגדה לאה ואומרת, מי ביקש זאת מיידך להתחתן עם בעלי, וכעת את מבקשת עוד את דודאי בני? שביעת מרורים הריני ממך, אחותי. כך לומדים בלי לדעת את דברי חז”ל. אכן זכורני שבריש שנת תש”ח אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה גם באזור הים השקט בתבוסת יפן, ומאות תלמידי ישיבת מיר שנתקעו בשאנכאי בתחילת המלחמה כבר הורשו להגר לארה”ב, הם שוכנו בשכונה יהודית בברוקלין בשם “איסט ניו יורק (מזרח ניו יורק)”. בית כנסת מרווח על רחוב אשפורד שם הפך להיות בית מדרשם, בו המשיכו ללמוד בשקידה ושם הרצה לפניהם המשגיח האגדי ר’ יחזקאל לווינשטיין זצ”ל את שיחותיו המוסריות.[1]
  אני, בעשור הראשון של המאה השמינית באלף החמישי בחור ישיבה צעיר הלומד ב”מתיבתא תורה ודעת”, התארחתי בשבת פרשת ויצא בשכונה ההיא אצל גיסי ואחותי הרב ישראל ומלכה שורין, נוחם עדן. באתי שמה כדי לראות במו עיניי מהי ישיבה אירופאית. אימרת כנף של הרב אברהם קלמונוביץ, נשיא ישיבת מיר, אשר נשא אותה כאשר ישא האומן את היונק במשך כל ימי גלותה בשאנכאי, הדהדה באותה תקופה בעולם הישיבות. הוא שאל, הייתכן שאחרי שנח האכיל את האריה שאתו בתיבה במסירות מדי יום ביומו, האם כשאיחר פעם להביא את מנתו מגיע לו נשיכה כזאת שהשאירתו צולע? ותירץ, האריה ההוא בתיבה לא היה סתם אריה כבגן חיות אלא היה האריה היחיד ששרד בכל העולם כולו, ולאריה כזה אין מאחרים מזונו אפילו פעם אחת. ר’ אברהם כיוון את מליצתו כלפי ישיבת מיר שהייתה הישיבה האירופאית היחידה ששרדה מעולם שחרב, שישיבה כזאת צריכים להעריך בלי גבול. ולבחור ישיבה כמוני היה כדאי לבוא ממרחקים לראות אותה ישיבה יחידאית ולהתבשם מאווירתה.
בשבת ההיא כשנטו צללי ערב בבית המדרש החשוך והצפוף שח המשגיח שיחת מוסר שנשארה בזכרוני יותר מששים ושש שנים. הוא ביסס את דבריו על מאמר רבי יהושע בן לוי במסכת יומא (ע”ב ע”ב) מאי דכתיב “וזאת התורה אשר שם משה”, זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה, נעשית לו סם מיתה, והוא פירשו, שאם אינם לומדים את הפסוקים כמו שפירשום חז”ל נעשית לו התורה עצמה סם מוות. והדגים את זה בפרשת אותו שבוע ואמר כי בלי דברי חז”ל מבינים שיעקב אחרי שבא בשנים מחליט שהגיע הזמן להתחתן, ורואה בנות לבן האחת ככה והאחרת ככה ובוחר באחת מהן, ואחר זמן הוא אומר מתי אעשה לביתי וכו’ וכו’, ומהי כוונתו של יעקב אבינו? להתיישב בחיים ולהקים משפחה כדרך כל הארץ. אמנם לימוד כזה והנהגה כזאת סם המוות הוא לאדם. ומתי התורה נעשית סם חיים? רק כשמבינים את הכתובים כמו שחז”ל הבינום כאשר פירשו “וללבן שתי בנות” (כ”ט ט”ז) כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו (כלו’, אל תקרי בנות אלא בונות, על דרך “אל תקרי בנייך אלא בונייך”, שאחיות אלו הן שתיים שבונות את העולם) זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים וכו’ לזו ניתן שני לילות ולזו ניתן שני לילות, ללאה לילו של פרעה ולילו של סנחריב, ולרחל לילו של גדעון ולילו של מרדכי וכו’ (ילקוט שמעוני סוף אות קכ”ד), זאת אומרת, שיעקב רואה את שתיהן כבונות את כלל ישראל ונצחייותו וכל מה שהוא עושה הוא לכוונת ייסוד עם ה’. ואם כך מסתכלים על כל צעד של אבינו יעקב אזי נעשה לו לימוד התורה סם חיים. כשהרצה המשגיח אז בפני בחורי ישיבת מיר, שכבר מזמן לא היו צעירים, ואשר משפחותיהם נספו באירופה והתעייפו מרבות בשנים שנעו ונדו במקומות נידחים, כוונתו הייתה לבל יזומו ויבשלו להם תוכניות בארץ החדשה להם לפנות איש לשדהו ואיש לכרמו, כי סם מוות בסיר, אלא יתייעצו בעצמם איך לבנות את עולמם באופן שיתרום למען טובת כלל ישראל ונצחייותו. ולמרות שפשטן אנכי ואת פשוטו של מקרא אני אהב, אזהרת המשגיח ז”ל איך ללמוד פסוקי תורה באופן שיהיו סם חיים מלווה אותי מאז ועד עתה.
ובכן, בענייננו, אם לומדים את הסיפור של שתי האחיות כפי שחז”ל למדוהו, רואים אנו בעין רוחנו איך שרחל, אחרי שחשבה ותכננה במשך שבע שנים להתחתן עם יעקב, אינה יכולה ברגע המאושר כשעומדת לפני החופה לסבול את בושתה של אחותה הגדולה ומחליטה לתת לה את הסימנים. ואנחנו מתפעלים מהעדינות של רחל שנראית לנו כבלתי ניתנת לבן אדם להשיג – ולית דין בר נש! ואכן לא בחנם אמרו חז”ל שאמנו רחל היא זאת שתשכנע כביכול את הקב”ה לעתיד לבא שלא יקנא בעמו ישראל כשיעבדו ע”ז והמצע יקצר מהשתרע[2] כי הרי היא בסבלנותה הכניסה צרה לביתה ולא קינאה בה, ובזכותה זאת עתיד הקב”ה להשיב בנים לגבולם (סוף פתיחתא כ”ד דאיכה). הרי שלאה ידעה היטב שהיא מרמה את יעקב ושתחת אחותה היא עומדת להיכנס לחופה, ויתר על כן, שאחותה משתפת איתה פעולה כדי שהמזימה תצליח. ואכן כלום יש בר בי רב חד שאינו יודע מבית רבו שרחל מסרה את הסימנים לאחותה? או אז דברי לאה אליה “המעט קחתך את אישי” מרפסין איגרי, כי הלוא רחל במעשה הירואי איפשרה ללאה להתחתן עם יעקב, וכי משום כך איבדה את זכותה להיות אשת יעקב?! ואדרבה לפי חז”ל רחל היא זאת שהכניסה צרה לביתה היא, ולא
שנכנסה היא לצרור על אחותה כהאשמת לאה! וידעתי גם ידעתי שמפאת קושי זה נכנסו  שני מפרשי התורה, הרמב”ן ו”האור החיים”, לפשט דחוק לומר שלאה התלוננה על רחל על מה שהיא דוחקת את רגליה במעמדן היחסי אצל יעקב. כי הרמב”ן מפרש שלאה טענה נגדה שהיא מתנהגת כאילו היא הגבירה ואחותה היא האמה – ומה שקשה ללמוד כך הוא כי לכאורה ניהוג כזה מצד רחל אינו מוזכר בתורה. ואולי מה שרחל קפצה בראש  כאשר יעקב ביקש מנשותיו שיסכימו לצאת מן ארם ללכת ארצה כנען (ל”א י”ד) הוא סימן שהרגישה עצמה כגבירה על לאה. אבל דעת רבי יוסי היא שרחל הייתה רשאית לדבר בפני אחותה הגדולה מפני שלה קרא יעקב תחילה (ל”א ד’) (מ”ר ע”ד ד’), וגם כל זה אינו מוזכר טרם תבקש את הדודאים. והאור החיים מפרש שלאה טענה נגד מה שקביעות מטתו של יעקב הייתה אצל רחל – וגם זה קשה כי עובדה זו  שאוהל רחל הוא אצל יעקב אינה מוזכרת בתורה עד שדלק לבן אחרי יעקב וחיפש את תרפיו אליבא דרש”י (בל”א ל”ג), והרמב”ן בכלל חולק עליו בפירוש הפסוק ההוא עיי”ש. ואף שעצם העניין שרחל הייתה עקרת הבית, לא לאה, אכן מוזכר ברש”י על ל”א ד’ לפני שברח יעקב מבית חמיו, ואף מרומז לפני לידת שמעון לפי דרשת חז”ל על “ורחל עקרה” (כ”ט ל”א) עיקרו של בית (מ”ר ע”א ב’), אבל מה ללאה להלין על רחל בזה כי לא עליה תלונתה כי אם על יעקב שהרי הבעל הוא הקובע מי מנשותיו עיקרית ומי טפלה. אלא שרבותינו אלה ז”ל, הרמב”ן והאור החיים, למדו איך שלמדו כי להבין את דברי לאה כפשוטן[3] לא עלה על דעתם כנ”ל. ומה שמצאתי בפירוש הנפוץ בזמננו “דעת מקרא” מעניין הוא, כי אף לפי דרכו של הפירוש ההוא ללמוד מקרא על פי פשוטו מסכים כאן שלאה נטלה חלק ברמאות ואף בידיעתה של רחל כנ”ל, ואף מתאר בתמונה מן החיים איך שלאה יושבת בצד מוסתר בבית המשתה של רחל כשהיא מחופשת בצעיף של כלה וברגע הקריטי לוקח אותה אביה ומכניסה ליעקב בתור הכלה שלו (“ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו”). ולגבי מה שלאה אמרה אחר כך “המעט קחתך את אישי” אומר “דעת מקרא” באופן לקוני: “כאן כפרה לאה בטובה שהטיבה עמה רחל”, ותו לא. ודברים אלו בענייותי אין הדעת סובלתם כי חלילה לתאר אחת מאמותינו כמושחתת במידותיה ר”ל. ותא חזי, לפי ה”דעת מקרא” מתוארות רחל ולאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, האחת כעדינה עד בלי גבול והאחרת כחסרת אנושיות אלמנטרית, אתמהה! וידוע שאף שיש שיטה בראשונים, והיא שיטת רבנו בחיי (בכ”ט כ”), ש”באמהות הנביאות אין בהן כיעור ולא רוע מוסר” והרמב”ן איננו מסכים לכך כשאומר על מה שכתבה תורה לגבי הגר “ותענה שרי” (ט”ז ו’) כי “חטאה אמנו בעינוי הזה” – וב”דעת מקרא” שם מסכים עם
הרמב”ן והביא שגם הרד”ק כתב על עינוייה של הגר “ולא נהגה שרה בזה למידת מוסר ולמידת חסידות” – ואם כן, למה לא כתב הרמב”ן כעין מה שכתב כלפי שרה גם אצלנו כי “לאה חטאה כשדיברה ככה לאחותה”, במקום להטות את טענת לאה לכוונה שנראית דחוקה כנ”ל? אלא שהרמב”ן ידע שאם נלמד את דברי לאה כפשוטם, כאשר אכן למד בעל “דעת מקרא”, אין מדובר כאן בחוסר של מוסר וחסידות  גרידא אלא בליקוי באנושיות יסודית, כנ”ל, ולא חטא חטאה לאה אלא פשעה פשע חמור, אשר על כגון זה אינן חשודות אמותינו חלילה, וחס מלהעלות על הדעת דברים כאלה על נשים גדולות הללו.
ואענה בע”ה את חלקי בזה והלוואי שמן השמים הניחו לי מקום להתגדר בה. רש”י כתב בסוף פרשת תולדות על  המלים האחרונות שבפסוק “וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו” (כ”ח ה’), “איני יודע מה מלמדנו”, כלו’, שקשה לרבנו שלמה פרשנדתא, וכי אין אנחנו יודעים מי הם צאצאי רבקה שהתורה צריכה להוסיף שלוש מלים אלו? ונראה לתרץ קושייתו בהקדמת עיון בטעמי המקרא. כי לכאורה טעם האתנחתא שבפסוק הייתה צריכה להיות במילה “יעקב” שהרי המלים הבאות אחר כך, דהיינו, “וילך פדנה ארם” ממשיכים לסיפא דקרא “אל לבן בן בתואל וגו'”, דהיינו שיעקב הלך אל לבן בן בתואל וכו’ שבפדן ארם. אבל בעלי הטעמים שמו את האתנחתא במלה “ארם” כי למדו שסיפא דקרא המתחיל במלים “אל לבן” קאי על השליחות, היינו שיצחק שלח את יעקב אל לבן וגו’, והמלים “וילך פדנה ארם” הן מאמר מוסגר שבדרך אגב מוסיף קרא שבסופו של דבר יעקב אכן ביצע את השליחות, וכעין מה שנאמר להלן (פסוק ז’) לגבי איך שעשו ראה את התנהגותו של יעקב “וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם” כלו’ שראה עשו שיעקב שמע אל הוריו ועזב את באר שבע, ובסופו של דבר אכן ילך לפדן ארם עיי”ש בפירש”י. והטעם למה למדו בעלי הטעמים שהפסוק מדבר על הפרידה מיצחק ולא על הגעתו לארם הוא פשוט, כי אלמלי כוונת הפסוק להגיד על בואו של יעקב לפדן עיקר פסוק זה אינו במקומו, והיה צריך להיכתב להלן אחרי שהתורה מספרת שיעקב נשא רגליו והלך ארצה בני קדם (כ”ט א’), ולכן העדיפו ללמוד שהמלים “אל לבן וכו'” מוסבות על השליחות כנ”ל. אלא שלפי זה צריכים להבין מה בא כל הפסוק (ה’) ללמדנו שהרי כבר נאמר לעיל (פסוק ב’) שיצחק צווה לבנו שילך לפדן ארם לקחת מבנות לבן לאשה ומה מוסיף פסוק זה, וגם צריכים להבין למה שם נאמר ששלחו “ביתה בתואל” וכאן לא הוזכר הבית אלא רק “לבן” בשמו. וצריך לומר שחוץ ממה שיצחק בירך את יעקב בברכת אברהם וציווה אותו באופן כללי מה עליו לעשות (פסוק ב’), לאחר מיכן כשהלה היה מוכן לצאת כבר לדרך נפרד יצחק ממנו במלים שתוכנן היה: עכשיו, בני, אפרט לך יותר מה עליך לעשות כשתגיע לייעדך ביתה בתואל: דבר אל לבן שבוודאי יואיל לעשות לך נחת רוח כי בן אחותו אתה ויסכים לתת לך אחת מבנותיו לאשה, וגם, מכיון שנודע לי לא מזמן שקנית את הבכורה מבני הגדול עשו, תזכור את הדבר הזה בהגיעך שמה, דהיינו שעכשיו אתה הוא הגדול ועשו הוא הקטן, “אם יעקב ועשו” דיקא! ומה רצה יצחק להגיד לו בזה ברגע שיצא לבצע שליחותו? כוונתולומר לו, עד עכשיו התוויתי לך רק את הכיוון הכללי דהיינו לקחת אחת מבנות לבן בלי לסמן איזו מהן תקח, אבל עכשיו אני מפרט ואומר לך, כיון שאתה הוא הגדול, לכן צריך אתה לקחת את לאה הגדולה שבבנותיו. זאת כוונת פסוק זה.[4]
והטעם למה התורה רק רמזה לפקודה חדשה זו של יצחק ולא כתבה אותה בפירוש הוא פשוט. שהרי בהגיע יעקב לחרן וראה את שתי בנותיו של לבן מצאה דווקא הצעירה חן בעיניו והתורה מדגישה פעם ופעמיים את גודל האהבה שיעקב אהב את רחל[5] כדי להסביר מפני מה לא ציית יעקב לאביו לישא את לאה, כי יעקב אבינו נהג על פי מה שנפסק בשו”ע יו”ד סס”י ר”מ להלכה שאם אב מצווה את בנו שלא לשאת אשה פלונית שהבן חפץ בה איננו מחוייב לציית לו, והוא הדין שאם האב מצווה את בנו לשאת אשה פלונית שאיננו חפץ בה איננו חייב לציית לו. ואמנם לכן לא כתבה תורה בפירוש שיצחק ציוה ליעקב לישא את לאה, והסתפקה ברמז לכך, משום שאע”פ שאמת נכון הדבר שבן אינו מחוייב לציית לאביו בשאלה למי להתחתן אבל אל לו לדגול במרייו, ואת ההיתר לא לשמוע בקול אביו אין ראוי לו לבן לפרסם, ולכן גם התורה העלימה את הדבר. ואל יאמר אליי הקורא מה שאמר רבי יהודה בן בתירה לרבי עקיבא כשהלה גילה שהמקושש היה צלפחד (ברייתא בשבת צ”ו ע”ב) “אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו”, כי שפיל לך להמשך הגמרא שם (בריש צ”ז ע”א) שאומרת והא [רע”ק] גמיר גזירה שווה, ופירש”י וז”ל וא”כ לא כסתו התורה, דהווה ליה כמפורש עכ”ל ואם ג”ש נקראת “לא כסתו התורה” כ”ש שמה שנלמד בעיקר פשוטו של המקרא אינו נקרא דבר מכוסה. ובכלל, כל מה שאני אומר על יעקב אבינו הוא שאכן נהג על פי דין תורה, וכיון שלא בפירוש איתמר בתורה שיעקב לא שמע בקול אביו אלא ברמז, דהיינו באופן שדורש מין גילוי, התרסה נגד אביו מצד יעקב אבינו כבר אין כאן, ודוק.[6]
והנה כשהפציע בוקרו שלמחרת חתונת יעקב “והנה היא לאה”, התקיים דו-שיח בין הזוג. קודם כל הוכיח יעקב את לאה על שרימתה אותו – והיא השיבה לו, ממך למדתי לעשות דבר כזה שהרי אף אתה רימית את אביך כשרצה לברך את עשו ונכנסת אתה במקומו, ואין רב שאין לו תלמידים (בראשית רבה ע’ י”ט). ובענייותי ארחיב ואשלים דו-שיח זה ואומר שלא ללאה נשארה המלה האחרונה והמנצחת, כי יעקב אבינו הוסיף ואמר ללאה, “דעי לך שכשהגעתי לחרן לפני שבע שנים אמרתי לאחותך שרוצה אני להתחתן איתה, והיא הזהירה אותי באומרה אבי ינסה לרמות אותך ויחליף את אחותי הגדולה בי, ועניתי לה אז שלא יוכל לרמות אותי כי ‘אחיו אנא ברמאות’ (מגילה י”ג ע”ב). עכשיו דעי לך, לאה, שמה שאמרתי לה הוא אמת לאמתה, ואין אדם שיוכל לרמות אותי, לו יהא כחמי החדש רמאי בן רמאי וממקום של רמאים (בראשית רבה ס”ג ג’). ותשאלי איך איפוא הצלחתם בזה אמש? תדעי לך שכשאבא הצדיק נפרד ממני בצאתי מבאר שבע אישר שמה שקניתי את הבכורה מאחי עשו הרבה שנים לפני כן, בהיותי רק בן חמש עשרה (ב”ב ט”ז ע”ב), היה קנין שתקף לעולמים ושאדע שאני הוא הבכור ולא עשו, ובכך פקד עליי להתחתן אתך הבת הבכירה. ואעפ”י שלא רציתי לציית לו ולהתחתן אתך, וברם לא הייתי מחויב על פי דין לשמוע בקולו, מ”מ גזירת צדיק הייתה כאן שעליה נאמר ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ”ב כ”ח, וע’ שבת נ”ט ע”ב ועוד). זאת אומרת, לא את ואביך הצלחתם לרמותני אלא אבא שליט”א הצליח לכוף עליי לישאך כפי רצונו”. ובכך גילה גם יעקב ללאה שאיש אמת הוא ואיננו רב-שקר[7] כמו שהיא חשבה, ושאין לו תלמידים שקרנים, כי בעצם לא רימה את אביו ארבעים ושמונה שנים אחרי שקנה את הבכורה בקחתו את הברכות שכווונו לעשו, כי יצחק התכוון לברך את בכורו וחשב שעשו הוא הבכור, ואכן הוא, יעקב, היה כבר אז הבכור האמיתי ולא עשו אחיו. או אז נגה אור חדש על לאה בת הכ”ב (סדר עולם רבה פרק ב’) כי כעת נודע לה שלשווא הייתה דואגת כל ימיה שמא תיפול בגורלו של עשו ולחינם בכתה על כך כל שנותיה (בבא בתרא קכ”ג ע”א) כי ארבעים ושבע שנים טרם נולדה כבר נעשה יעקב הבכור במקום עשו, וברגע שנולדה כבר הייתה מיועדת ליעקב ולא לאחיו הרשע. ואמנם בעקבות שיחה זו ידעה לאה לומר כשנולד ראשית אונו של יעקב, בנה ראובן, “ראו מה בין בני לבן חמי וכו’ כי בן חמי, עשו, אחרי שמכר את הבכורה והייתה כבר שייכת לבעלי ערער על כך באופן תקיף כל כך עד שכל ימיי חשבתי אני בטעות שעשו הוא הבכור, ואף כל בני דורי חשבו ככה – עד שחמי היה צריך להדגיש בפניו טרם היפרדם שהוא, יעקב, אכן הבכור, וגזר בגזירת צדיק שישא אותי הבכירה”.
ואל תתמה על עצם חידושי שיצחק רצה שבנו ישא את לאה היכן מצינו דבר כזה בחז”ל, כי ראה זה מצאתי ברבנו בחיי (על כ”ח ה’) שהקשה למה נענש יעקב על היעדרו מבית הוריו כ”ב שנה במה שבנו יוסף נעדר ממנו לאותו מספר שנים (מגילה ט”ז ע”ב וי”ז ע”א) והלוא יעקב נשלח לפדן ארם על יד הוריו ולמה שיהיה בשהותו שם משום ביטול מצוות כיבוד אב ואם לכ”ב שנה. ותירץ רבנו בחיי, “דעתם [של הוריו] היה שיקח את לאה ושיחזור מיד כשישלחו בשבילו אבל הוא נתן עיניו ברחל הקטנה ליופיה”, ומשמע שרבנו בחיי סובר שאלמלי היה מתחתן עם לאה בהגיעו לחרן לא היה לבן דורש ממנו לעבוד אצלו כלל, ורק משום שיעקב רצה את רחל היה מוכרח להתחייב לעבוד אצל אביה שבע השנים – ונראה שלמד כן בדברי יעקב ללבן, “אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה”, שפירושם, כיוון שהיא הקטנה ואין אתה עומד להשיאה, אעבדך שבע שנים ובזה תתרצה להשיאה לפני הגדולה. ודברי רבנו בחיי קצ”ע כי הרי בציוווי המפורש של אביו נאמר לו (כ”ח ב’) “וקח לך אשה מבנות לבן אחי אמך” שמשמעו שיקח אחת מבנותיו כשבידו לבחור איזו מהן שירצה, ולכאורה אם בוחר את האחת שיכריח לו להיעדר מבית הוריו אין כאן משום ביטול כיבוד אב, ולמה ייענש על היעדרו מבית אביו,[8] ואף מלשון ריש דבריו של רבנו בחיי שכתב “דעתם היה שיקח את לאה” משמע שכלל לא ניתן ביד יעקב הבחירה למי להתחתן, והדבר תמוה. ועל כרחן שרבנו בחיי למד כחידושי בהבנת פסוק ה’, “וישלח יצחק את יעקב וגו”, דהיינו שברגע הפרידה מהוריו נרמז ליעקב פקודה חילופית למה שנצטווה בתחילה, דהיינו, שלא הוא יבחר למי להתחתן אלא ישא דווקא את לאה הגדולה, ודברי רבנו בחיי מרוווחים. והנה החידוש של רבנו בחיי שעבור נישואי לאה לא היה צריך יעקב לעבוד אצל לבן נסתר לכאורה ממה שלמד הרמב”ן במלים “מלא שבוע זאת” כי פירושן תגמור את הזמן שחייב אתה עדיין לעבוד בשביל לאה עיי”ש והרי בשביל בת לבן הגדולה לא היה צריך לעבוד כלל, וגם קשה למה לא היה יכול יעקב לזקוף על חשבונה של רחל את שבע השנים שכבר עבד בחינם עבור לאה ולמה היה חייב לעבוד עוד שבע שנים אחרות עבורה. ובכלל קשה שאם נאמר שלבן היה זכאי לעבודת יעקב רק משום שהלה לוקח את הצעירה לפני הבכירה, למה היה צריך לעבוד בשביל רחל הצעירה גם אחרי שלאה הבכירה כבר נישאה. ואולי לבן, שדעתו מתחילה הייתה לרמות ולתת ליעקב את הבכירה (כמו שרחל הזהירה את יעקב מיד כשנפגשו שאביה עומד לעשות כן כנ”ל), וגם ידע שיש על יעקב השגחה מיוחדת מאת הבורא ית’ כאומרו “ניחשתי ויברכני ה’ בגללך” (ל’ כ’), אחרי שראה שיעקב מוכן לעבוד שבע שנים למעשה עבור לאה החליט שמן השמים מורים לו שגם בשביל לאה אף שעומדת בתור להתחתן צריך לתבוע שבע שנות עבודה, ולכן גם תבע עבודת שבע שנים עבור רחל אף אחרי שהגיע תורה להתחתן. וכמובן צ”ע רב לרדת לסוף דעתו של רמאי. ואוסיף בדרך אגב הפירוש בהמשך דברי רבנו בחיי, היינו מה שכתב שדעתם של הוריו היה “שיחזור מיד כשישלחו בשבילו”, שאף שרבנו איננו מאריך לבאר את דבריו, כוונתו בוודאי שרבקה גם שלחה שליח מיד בהגיעו לבית לבן להודיעו שהסכנה מעשו כבר חלפה עברה ויוכל לחזור מיד הביתה, שנמצא שכל כ”ב השנים נשאר שם שלא ברצון אביו ולא ברצון אמו. ואכן מצאתי בחידושי הגדות למהרש”א בסוף פרק קמא דמגילה, ט”ז ע”ב, ד”ה גדול ת”ת, שכתב וז”ל למה נענש על אותן כ”ב שנים כיון דברצון אב ואם ובמצוותן הלך יעקב מסתמא מחלו על כבודם ותירץ בעל “אמרי נועם” בשם הר”י מפרי”ש שלבסוף י”ד שנה שהיה בבית עבר נתקררה דעתו של עשו ושלחה רבקה את דבורה מניקתה אחריו לבית לבן והוא שהה שם כ”ב שנה עכ”ל המהרש”א, ובדקתי בספר “אמרי נועם” שהוא מאסף של חידושי ראשונים על התורה ונדפס מחדש בירושלים בשנת תש”ל, מה לשונו בדיוק, ומצאתי שכך איתא שם: והשיב הר’ יהודה מפרי”ש  שלבסוף י”ד שנה ששימש יעקב בבית עבר נתייאש עשו לבקשו, ואח”כ בא לחרן. וכשידעה רבקה שנתקררה דעתו של עשו שלחה אחריו דבורה מניקתה כדפירש”י לק’ בפרשת וישלח גבי ותמת דבורה וגו’. נמצא כשבאת דבורה אל יעקב עדיין לא נשתהה יעקב בבית לבן כי אם שנה והוא לא רצה לבוא ולכך נענש לפי ששהה כ”ב שנה אחרי ציוווי אמו עכ”ל.[9] נמצא שרבנו יהודה הסביר באריכות את מה שרבנו בחיי כתב בהבלעה “ושיחזור מיד כשישלחו בשבילו”.[10] והנה אם נקח את תירוצו של רבנו יהודה כשלעצמו (אשר אכן כך ציטט אותו המהרש”א) הוא מאד קשה, שהרי יצחק כלל לא ידע שיעקב בורח מעשו כי רק לרבקה הוגד שעשו מתנחם לו להורגו, ורק רבקה היא ששלחה את יעקב חרנה כדי להינצל מחמת עשו (כ”ז מ”ג-מ”ה), כאשר צווויו של יצחק ליעקב היה שילך ביתה בתואל כדי לישא אשה מבנות לבן, ולו שאחרי שהוטמן בבית עבר נתבטלה פקודתה של אמו עדיין פקודתו של אביו במקומה עמדה, וקשה עדיין למה נענש על היעדרו מבית הוריו. וצריך לומר ששני התירוצים של הראשונים משלימים אחד את השני, שרבנו בחיי הסביר למה כיבוד האב להתחתן שם לא הכריח אותו להישאר בחרן, והוא מפני שהיה צריך לישא את לאה ולחזור מיד, ורבנו יהודה מתרץ למה כיבוד האם לברוח שם מפני עשו לא הכריח אותו להישאר בחרן, והוא מפני שחמת עשו כבר שככה. וזה כפתור ופרח בס”ד.[11]
[12]
ולפי חידושי זה בפשט פסוק ה’ הגענו בע”ה להבנה חדשה בדברי לאה לרחל “המעט קחתך את אישי”, שלאה איננה מדברת על מה שרחל התחתנה עם יעקב אחרי שמסרה לאחותה הגדולה את הסימנים ועזרה לה להתחתן עמו, כי בכך לא אבדה רחל את זכותה להינשא לו אף היא כנ”ל, אלא לאה מדברת על מה שרחל משכה את לבו של יעקב מלכתחילה בהיפגשם, כאשר יעקב הבכור היה מיועד לא לה, בת לבן הצעירה, אלא לבת לבן הבכירה. זאת טענת לאה נגד אחותה. ובעצם לא הייתה ללאה שום תרעומת על אחותה על כך, שהרי כל חייה טעתה רחל וחשבה שהיא זאת המיועדת ליעקב, כמו שלאה בעצמה טעתה כל חייה שהיא המיועדת לעשיו והייתה בוכה על כך עד שנשרו ריסי עיניה (ב”ב קכ”ג ע”א), ולאה רק אומרת לרחל, “המעט לקחת בלא יודעין את האיש אשר לי היה מיועד, כי עכשיו את רוצה לקחת ביודעין את דודאי בני”. ובזה מתורץ גם הלשון הקשה של קיחה שנאמר כאן, שהרי “כי יקח איש אשה” כתיב ולא “כי תקח אשה איש”, והאשה היא שנקנית לבעלה, ולא האיש נקנה לאשה, ואף לא כתיב “כי תלקח אשה לאיש” (עיין תוס’ ר”י הזקן בגיליון ש”ס וילנא קידושין ה’ ע”ב) כי האיש הוא שפועל ולא האשה, ולאה הייתה צריכה לומר לאחותה “המעט שנתת לאישי לקחת אותך”, ולא “המעט שאת לקחת את יעקב” – ואלמלי הייתה מנסחת את דבריה כפי שלכאורה הייתה צריכה לנסחם, כל החדות של סוף דבריה “ולקחת גם את דודאי בני” הייתה נקהה, כי הרי עד הדודאים כלום רחל לא לקחה. אכן לפי חידושי ניחא עניין של קיחה שנאמר כאן, כי עצם המשיכה שאשה מפעילה, בין בכוונה תחילה ובין שלא בכוונה, כדי לקרב את דעתו של האיש אליה נקראת “קיחה”, כמו שאמר החכם כשמזהיר את הבן מלהילכד בידי אשה רעה “אל תחמד יפיה בלבבך ואל תיקחך בעפעפיה” (משלי ו’ כ”ה). וסדרן של דברים שבין איש לאשה כך הוא: אחרי שהאשה “לוקחת” את האיש שתמצא חן בעיניו ויאהב אותה[13] קופצת עליה קללתה של חווה “ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך” (בראשית ג’ ט”ז), זאת אומרת, שנאמר לחווה אחרי שאת כבר לוקחת את האיש והוא “אישך”, השלב הבא בהתקשרותכם יהיה שהאיש הוא זה שיקח אותך לנישואין ואין את פועלת בדבר כלום. ואולי נכלל זה במה שרש”י בפירושו על פסוק זה סתם והוסיף, “הכל ממנו ולא ממך”, דהיינו שאיש לוקח אשה, ואין אשה לוקחת איש – ועיין קידושין ה’ ע”ב וו’ ע”א שאפילו הנוסח הריני אישך אין בו בית מיחוש, וההסבר הוא כי אעפ”י שהוא נותן לה את הכסף, אמירה זו יכולה להתפרש שמדובר על מה שהיא משכה את לבו כהקדמה לקנין, כמו “אישך” שבפסוק הקללה הזה. וכשלאה אומרת “המעט קחתך את אישי” היא אכן מדברת על השלב הקמאי, על עצם המשיכה שרחל הפעילה כנ”ל אשר בזאת רחל לקחה את יעקב כאשר היה מיועד ללאה.
אסיים את דבר תורה זה בהוספה שבעצם מיותרת לבן תורה שגדל בעולם הישיבות, והיא קשורה למה שפתחתי בו שתורה נעשית סם
חיים רק אם לומדים אותה בדרך הנכונה, ואם לומדים אותה אחרת היא הופכת ח”ו לסם מוות. והיינו, שכשמדובר על קדמונים, ואין צריך לומר על האבות והאמהות, כשאנחנו אומרים שבגלל אהבתו של יעקב אבינו לרחל היה רשאי לא לשמוע בקול אביו, ושרחל
“לקחה” את יעקב, אין מדובר ברגשות שאנחנו אנשים פשוטים חוווים בדורותינו
אלא בדברים שהם סוד בניין העולם וקיומו, וכמו שהבאתי בראש המאמר שר’ חצקל
זצ”ל הביא מהילקוט ש”וללבן שתי בנות” פירושו שתים שבונות את הנצח. ואולי מצד מדת הפחד של יצחק אבינו התחשב עם מה “שהיו אומרים בפרשת דרכים: כך
היו התנאים (בין רבקה ללבן לפי ה”מתנות כהונה”, או מאת הקב”ה מתולדותם לפי פירוש מהרז”ו), הגדולה לגדול והקטנה לקטן” (ב”ר ע’ ט”ז וגמ’ ב”ב קכ”ג ע”א), בזמן שיעקב שמדתו היא אמת לא היה חייב לאמץ את מה ש”הכל היו אומרים” (פירש”י על כ”ט י”ז), ואדרבה מצד מדת התפארת שלו, העדיף את רחל עם כח הסבלנות שבה על לאה. ומה שאמרנו שרחל אמנו “לקחה” את יעקב הלא זוהי הבעה של מה שלימדונו חז”ל בבראשית רבה (י”ז ז’) שהכל מן האשה, וממילא גם שלמות צדקותו של יעקב באה ע”י אשתו, ולכן טענה לאה לאחותה למה הפעמת את את יעקב לרוח ה’ כאשר לי הייתה שייכת הזכות הזאת, ובדברים העומדים ברומו של עולם עסקינן.

 

 

[1] כידוע, אחר תקופה לא ארוכה מאס ר’ חצקל באמריקה ועלה ארצה לישיבת
מיר בירושלים ואחרי פטירת ר’ אליהו-אליעזר דסלר עבר לבני ברק למלא את מקומו בישיבת
פוניבז’.
[2] ע’ רש”י יומא ט’ ע”ב ד”ה שני רעים.
[3] ובספורנו משמע שאכן הבין אותם כפשוטם עיי”ש.
[4] ואולי במסורה של רש”י הייתה האתנחתא במלה “יעקב”
וסיפא דקרא מדבר על הגעתו לפדן ארם ולא על השליחות ולכן נשאר בקושיא “מה
מלמדנו”, והתורה מספרת כבר שאכן הגיע לבסוף לחרן אחרי שדחה את הליכתו שמה כמה
שנים כשישב באהלי עבר כהקדמה למה שנאמר להלן שעשו ראה שיעקב שמע בקול הוריו והלך
לפדן ארם.
[5] ועיין ב”דעת מקרא” עמ’ תב-תה, שם מציע המפרש ר’ יהודה
קיל ז”ל שאהבת יעקב לרחל ריחפה כדוגמא לעיני שלמה המלך כשכתב ספר “שיר
השירים” על אהבת הרועה והרועה.
[6]
ובדרך אגב אסביר את החלק השני בדברי ריב”ב לרע”ק בברייתא
שם “ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק” – ובספרי בפרשת מקושש שבסדר
שלח אין בגירסתנו כל ה”ואם לאו” הלזה – כי כוונתו לומר לרבי עקיבא שאף
אם חבריך ידחו את זיהוייך שצלפחד הוא המקושש ואף תודה להם בכך, הרי עדיין יישאר
אמירתך שצלפחד הוא אדם ששייך לחשוד בו שיחלל שבת, אשר גם לחשוד באדם הכשר הזה על
כך הוא חטא שעתיד אתה ליתן עליו את הדין.
[7] בב”ר (נ’ ג’) נמנה אדם בשם רב-שקר כאחד מחמשת ראשי דיינים
שבסדום.
[8] ובדוחק נלמד בדבריו של רבנו בחיי כמו שמפרשים אחרונים (שאזכירם
בע”ה בהערת שוליים 12 להלן) שהעונש הגיע ליעקב משום שעבר על דקויות שבמצוות
כיבוד אב ואם, ונלמד שאע”פ שאביו נתן לו זכות הבחירה, היה לו לבחור דווקא
בזאת שמיד אחרי שישא אותה יוכל לחזור אל הוריו, דהיינו בלאה, והקב”ה מדקדק עם
סביביו כחוט השערה.
[9] המהרש”א השמיט את מה שהר”י מפרי”ש כתב “נמצא
כשבאת דבורה אל יעקב עדיין לא נשתהה יעקב בבית לבן כי אם שנה” שאכן קשה להבין
מה התכוון רבנו יהודה בזה. ולולא דמסתפינא הייתי משנה את הגירסא ומחליף
“שנה” ב”חודש”, וכוונת הר”י מפרי”ש היא שדבורה
הגיעה אחר שישב עם לבן “חודש ימים” [כ”ט י”ד] ולא יותר, כלו’
טרם התחייב יעקב לעבוד את שבע השנים, כי אז היה יכול עדיין לשוב להוריו מיד בלי
להפר שום התחייבות מצדו כלפי לבן ודוק.
[10]  ובדרך אגב: מה שהביא
הר”י מפרי”ש מפירש”י בפרשת וישלח (שרבנו שלמה כתב שם שלמד פשט זה
מתוך דברי ר’ משה הדרשן) שדבורה היא הייתה השליח להודיע ליעקב שיוכל לחזור לבית הוריו,
ושעליו ביסס רבנו יהודה לומר שמיד כשהגיע יעקב אבינו לחרן נשלחה דבורה להחזירו,
לאו כולי רבוותא סבירי הכי, כי דבר נשגב מצאתי בספר “מושב זקנים”, אשר
גם הוא אוסף מבעלי התוספות על התורה, על הפסוק “ושלחתי ולקחתיך משם”
[כ”ז מ”ה], וז”ל תימה לא מצינו ששלחה [רבקה] או מי היה השליח,
נ”ל שהי’ הקב”ה השליח שנאמר “ויאמר ה’ אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך
ולמולדתך [ל”א ג’]”. בוא וראה כמה גדולים צדיקים שהקב”ה בעצמו עושה
שליחותם לקיים מה שנאמר [ישעיה מ”ד כ”ו] ועצת מלאכיו ישלים עכ”ל
ואם השליחות של רבקה היא ציווויו של הי”ת הרי לא מצינו שהקב”ה דיבר עם
יעקב על שובו לארץ ישראל תיכף בהגיעו לחרן אלא רק אחרי ששהה בבית לבן עשרים שנה
[ל”א מ”א], דהיינו אחרי לידת יוסף [ל’ כ”ה] ואחרי שפרץ מאד מאד
והי’ לו צאן רבות וכו’ [ל”א ג’-ל”ב ב’].
[11] ועל המהרש”א שציטט רק את דברי רבנו יהודה מפרי”ש בלי
לקשר אותם לרבנו בחיי הקושיא שיעקב היה צריך להישאר בחרן כדי להתחתן נשארת ללא
תירוץ. והפלא הגדול הוא בזה שהמהרש”א מזכיר בקושייתו ש”ברצון אב ואם
ובמצוותן הלך (לחרן)”, היינו ברצון שני הוריו, ותירוצו מתייחס רק לרצון האם
וצע”ג
[12] ועיין ב”בן יהוידע” לרבנו ה”בן איש חי” על
מס’ מגילה שם וב”כלי יקר” בתחילת פרשת ויצא שתירצו את הקושיא למה נענש
יעקב באומרם שלמרות שמעשיו של יעקב בשהותו בחרן היו רצויים אבל כוונתו לא הייתה
רצוייה, ובוודאי כוונו לומר שהקב”ה דקדק עם יעקב בחירו כחוט השערה. ה”בן
יהוידע” אומר שמה שיעקב נשאר בחרן עוד שש שנים אחרי שגמר גם את שבע השנים
האחרות שבשביל רחל, יצר פתח לשטן לטעון שכל כ”ב השנים שבילה בחרן לא היו מצד
השליחות של הוריו אלא מצד רצון עצמי (וכל העונש של היעדרות בנו חביבו יוסף בא רק
לסתום פה השטן), וה”כלי יקר” אומר שיעקב לא רק “הלך” לחרן כמו
שאמר לו אביו “קום לך פדנה ארם” אלא גם “יצא” מבאר שבע, כאילו
שכח את בית אביו ועל זה נענש, עיי”ש.
[13] ובקיחה זאת היא לוקחת אותו להיות שר ומלך עליה (ע’ רמב”ם
פט”ו ה”כ מהל’ אישות), כלו’ היא “ממליכה” אותו עליה.



על הספר מגילת פלסתר

 על הספר מגילת פלסתר[1]
מאת
עקביא שמש
א. סקירה קצרה על
הספר
עיקרו של ספר זה הוא
דיון בספר מגילת ספר לר’ יעקב ב”ר צבי עמדין (ריעב”ץ). כידוע ספר מגילת
ספר הוא מעין יומן אישי שנכתב ביד ריעב”ץ, ויש בו תיאורים אישיים, דעותיו של
ריעב”ץ על חכמי דורו, ועוד שפע של פרטים מסוגים שונים. הרב גשטטנר (מכאן
ואילך: הר”ג) מאריך בפרטי פרטים על כל השתלשלות ההדפסה של החיבור החל משנת
תק”ע שבה הודפסו לראשונה רק מספר דפים מהספר בכתב העת המאסף. הוא מציין מספר
ספרים רבניים שהדפיסו את הדפים הללו בספריהם, והלכו שולל אחרי הלשון העמומה של
המאסף, וחשבו כי מדובר בכתב יד קדשו של היעב”ץ. הספר כולו יצא לאור לראשונה בידי
ד’ כהנא, ורשא, תרנ”ז, ואחריו במהדורות נוספות. הר”ג מלמדנו כי בידי
כהנא לא היה כתב היד אלא רק העתקה ממנו, וכי הוא זייף את ההעתקה שנמסרה לו, והכניס
בה משלו. את זיופי כהנא מוכיח הר”ג בהראותו (עמ’ קכב) צילום של כתב היד של
מגילת ספר הנמצא באוקספורד, מול צילום (עמ’ קב) מהוצאת כהנא. הר”ג דן גם בכתב
היד הנמצא באוקספורד ומראה שאין הוא כתב היד המקורי, אלא העתקה. הוא מוכיח שהמעתיק
הוא אליעזר ריסער. הר”ג דן רבות באישיותו של ריסער, כפי שהוא דן רבות גם
באישיותו של כהנא, וקובע ששניהם משכילים, כופרים, מלעיגים על דברי חז”ל, וגם
זייפנים, ועוד כהנה וכהנה. מכאן שגם ריסער חשוד שלא העתיק את כתב היד המקורי
בנאמנות, אלא שתל בו זיופים. לכן עניינים מסויימים במגילת ספר שלדעת הר”ג לא
יתכן להעלות על הדעת שהיעב”ץ יכתבם, כגון עניינים שיש בהם לשון הרע על גדולי
ישראל ועוד, ברור לו להר”ג שריסער זייפם, כדי לנגח את גדולי ישראל.
בשנת תשל”ט נדפס
שוב מגילת ספר ע”י א’ ביק (שאולי), ירושלים, תשל”ט. ביק כתב  במבואו שהוא הדפיס את כל ההשמטות שהשמיט כהנא.[2]
הר”ג יוצא כנגד מהדורה זו משתי סיבות: האחת, ביק הדפיס במבוא גלוי דעת מאת
ר”י מליסא על חשיבות מגילת ספר, והר”ג מראה שיש כאן זיוף, ושמעולם
ר”י מליסא לא כתב כן על מגילת ספר. השנייה, ביק גילה שמעתיק כתב היד הוא
אליעזר קצנלבוגן, שהיה חתנו של ר’ רפאל מהמבורג בעל ושב הכהן. הר”ג טוען שביק
העלים במכוון שאותו אליעזר יצא לתרבות רעה ונהיה לאליעזר ריסער, פוקר ועוכר ישראל.
לדברי הר”ג ביק העלים מידע  זה, כדי
שהקורא התמים יחשוב שמעתיק כתב היד היה משלומי אמוני ישראל, שהרי הוא היה חתנו של בעל
ושב הכהן, ולא היא.
רא”י בומבך
הדפיס שוב את מגילת ספר, ירושלים, תשע”ב. הר”ג מתקיף קשות גם מהדורה זו.
לדבריו, הסיבה לביקורת שיש לו היא משום שרא”י בומבך ידע מערעור הר”ג על
מגילת ספר, ואף ציין אליה במבואו, ובכל זאת בומבך לא התחשב באמור בה.[3] בנוסף לכך יש להר”ג טענות נוספות
כנגד בומבך על זיוף הסכמה למהדורתו, ועוד ועוד.
על יסוד כל מה שכתב
הר”ג על ההדפסות של מגילת ספר, הוא ייחד את פרק י שבספר ל”אזהרת רבותינו
נגד ספרים מגדולים כשה’מוציא לאור’ אינו ירא שמים”. על האמור בפרק זה אפשר לדון
עמו. אבל אמרתי לעצמי זה נושא רחב, וכבר נשאו ונתנו בו כמה מבני דורנו, ובמיוחד נשאו
ונתנו בדברי ר”מ פיינשטיין בתשובתו על פירוש ר’ יהודה חסיד על התורה
שהר”ג נתלה בהם, ולכן איני רואה שיש כאן מקום לעסוק בזה.
עם זאת אעיר באופן
כללי על לשון הר”ג. מצער לראות שהר”ג לא הקפיד על כתיבה נכונה בעברית.[4]
יותר מצער לראות שהר”ג לא הקפיד על שפה נקיה, והוא כותב בשפה בוטה, וגם כנגד
חכמים שאינם קשורים כלל ועיקר לנושא.[5]
ב. על הנספח
הר”ג כתב נספח מיוחד
בסוף הספר (עמ’ שסג-תו), שבו הוא דן בדברים שעברו בין ר’ יוסף קולון (מהרי”ק)
לר’ משה קפסאלי (מכאן ואילך: רמ”ק), על פי הכתוב בשו”ת מהרי”ק (סי’
פג-פז). כשקראתי את הנספח אמרתי שיש להתייחס לדבריו.[6]
הרי בנספח זה קיים הר”ג ביודעין את ‘רבן דקרו רבן דחפו’, ואין מדובר ברבנים
בדורנו או בדורות שקדמו להם, אלא מדובר באחרוני הראשונים. על כן ידע הקורא שמעתה
ואילך דבריי אמורים רק לגבי הנספח.
הר”ג הדפיס את שם
ספרו בצורה הבאה: מגילת פלסתר. הוא מסביר (עמ’ לג) כי רמז בכך שאם נבטל את האותיות
שנדפסו בגופן שונה (אותיות ל, ת), נקבל: מגילת ספר, ורצונו לומר שמגילת ספר הפכה
בידי המוציאים לאור למגילת פלסתר, ועוד הרחיב שם במשמעות שם הספר.
אני הייתי מוסיף ואומר
שאף שהר”ג כיוון בשם הספר רק ביחס לאמור בדבריו על מגילת ספר, עלה בידו לכוון
בשם זה גם לנספח. זאת משום שבנספח של הספר מגלה הר”ג ומוציא לאור פלסתר על
גדולי ישראל, ובכך הפך את הנספח לספחת, וכמו שאבאר.
ג. מטרות הנספח לפי
הר”ג
טרם שנדון בנספח, יש
מקום לשאול מה ראה הר”ג להוסיף חלק זה ובכך הגדיל את הספר בעוד 40 עמודים.
הרי לכאורה אין לנספח שום קשר עם הספר עצמו. הר”ג עצמו כתב בעמ’ תז-תטז:
“סוף דבר, סיכום היוצא מתוכן ספר זה”, והקורא רואה שיש שם סיכום לספר
ללא הנספח. משמע שגם לשיטתו של הר”ג “ספר זה”, אינו כולל את הנספח.
א”כ השאלה היא מה ראה הר”ג לכתוב את הנספח. התשובה היא שלהר”ג יש בכך
שתי מטרות.
מטרה ראשונה.
הר”ג להוט להוכיח את מה שהוכיח עד עכשיו: אין לסמוך על ספרים שפורסמו על ידי
משכילים, שהרי הם זייפנים. לדבריו אף בדברים שעברו בין מהרי”ק לרמ”ק הם
זייפו פרטים מסויימים, מטעם של ‘רדיפת שלום’ או ‘הצלת התורה’ וכדומה (עמ’
שסג-שסד), שלדעת הר”ג טעמים אלו הם רק אחיזת עינים.
מטרה שנייה, הוא רוצה
להראות ש”הפוסק כדעת המיקל (היינו כדעת רמ”ק), בניגוד ל’כללי ההוראה
והכרעה’ הוא ‘עוקר דת'” (עמ’ שסו). יתר על כן, גם אם לפוסק יש “כוונה
טובה כדי להציל היהדות הוא מוחלט[7]
כ’רשע’ ו’עוקר הדת'” (עמ’ שצב).
ובכן כדי לאשר את
טענתו הראשונה הר”ג מנסה להוכיח שהמשכילים סילפו במתכוון את דמותו של רמ”ק
ועשאוהו כגדול הדור כדי להעמידו שוה כשוה מול מהרי”ק. כדי להראות שאכן יש
בדבריהם משום סילוף האמת, לא נמנע הר”ג מלכתוב על רמ”ק כדברים הבאים:
“והנה דרגת גדולתו של הר”ם קפסולי בתורה, עמומה וסתומה, דאין בידינו שום
תשובה או ‘בירור הלכה’ ממנו, מה שיוכיח על ‘גדלות’ מופלגת בתורה, או שהיה בכוחו
למישקל ולמטרי בבירור הלכה כאחד הגדולים”.
ד. דיון בנספח
1. לא ראינו אינה
ראיה
ואתה עומד ומשתומם
למקרא דברים אלו, וכי לא לימדונו רבותינו (ב”מ נט ע”ב) אם תלמידי חכמים
מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם? אבל הר”ג לשיטתו יאמר  כיון שלא שמענו מרמ”ק דברי הלכה, א”כ
אין דברי חז”ל עומדים כנגדו. אבל נוסיף ונשאל הרי לימדונו רבותינו (זבחים קג
ע”ב) “אין לא ראינו ראיה”. וכי חסרים אנו גדולים שפעלו לפני חמש
מאות ולא נשארה מהם שום תשובה או בירור הלכה? אתמהה.
די לעבור על שם
הגדולים להחיד”א או על קורא הדורות לר”ד קונפורטי ולמצוא רשימה של רבנים
חשובים, בין ראשונים ובין אחרונים, שלא כתבו כלל ועיקר, או שכתבו וכתביהם לא הגיעו
אלינו. אמנם חסד עשה הקב”ה עם דורנו שלא רק ספריות העולם פתוחות לפני כל
דורש, אלא חלק ניכר מאוצרותיהם נמצא באתרי האינטרנט, והרי הכל גלוי.
אגב אורחא נשאל את הר”ג
מאין יש לו העוז לקבוע גדלות של חכמים בתורה על יסוד לא ראינו, ואין הוא חושש
ללשון הרע. הרי הוא עצמו בעמ’ שצ, יצא בטענה זו כנגד אלו הסוברים שמהרי”ק
הוטעה, ויחסו השלילי כלפי רמ”ק נובע מעלילת שקר כפי שייאמר לקמן, למרות שטענת
הסוברים כך היא על יסוד ראינו וראינו. אלא שזו מדה מהלכת בספר, שהר”ג מדבר
גדולות על כל איש מישראל שאינו מתאים לשיטתו.
2. דברי הנודע ביהודה
ומנחת יצחק
אבל טרם שנמשיך, יש
לתמוה על הר”ג שלא הביא לדבריו תנא גדול דמסייעו. הרי הנודע ביהודה
מה”ת, אהע”ז, סי’ קלא, כתב על רמ”ק כדברים האלה: “ולא כמעשה
דמהרי”ק בשורש פ”ד ששם התיר מהר”א קפצולי שהוא היה הדיוט גדול רק
עשה עצמו מורה הוראה בזה”.
ואם תאמר מה נענה אנן
אבתריה, הרי לכאורה הצדק עם הר”ג. התשובה ברורה, והיא מלמדת על הענין
שלפנינו. הנודע ביהודה שידע רק מה שכתוב בשו”ת מהרי”ק, ולא היו לפניו מקורות
אחרים, אנוס היה לכתוב מה שכתב על פי הדבור של מהרי”ק. אבל צא וראה בדברי
שו”ת מנחת יצחק ח”א סי’ צא אות א שכתב: “ומה שהתיר אותה רב ריפורמי
אף אם מתנהג כשורה גרע הרבה מן הר’ משה קפסלי, אף לדעת מהרי”ק בת’ (סי’
קס”ח[8]),
אשר לפי דעתו, החטיא את הרבים וחילל ש”ש, בהתרת יבמה לשוק ואיסור א”א
עיין שם, ועי’ ת’ נו”ב תניינא (סי’ ק”ל[9]),
ועי’ שם הגדולים דהמחבר זקן אהרן יצא לישע רבו הר’ משה קאפסאלי הנ”ל במחלוקת
המהרי”ק עמו, כמבואר שם (מע’ א’ אות קס”ט), וכפי הנראה הנוב”י לא
ראה זאת, מדכ’ שהיה הדיוט גדול”.
רי”י ווייס מלמד
זכות על הנודע ביהודה שכתב את מה שכתב משום שלא ראה את שם הגדולים. וכבר המהרש”ם
בתשובותיו ח”ב סי’ קי”א הזכיר לימוד זכות על יסוד האמור בשם הגדולים, והביאו
הר”ג עצמו בעמ’ שצב.
3. דברי ר’ בנימין
מוטאל בהקדמתו לשו”ת זקן אהרן
בעקבות דברי
רי”י וויס נעתיק אפוא את דברי החיד”א בשם הגדולים, בערך ר’ אליה הלוי
בעל שו”ת זקן אהרן: “והיה תלמיד הרב משה קאפסאלי והוא יצא לישע רבו נגד
מהר”י קולון במחלוקת העצום ורב שהי’ ביניהם כמבואר בשו”ת מהר”י
קולון… כמ”ש הרב בנימן מוטאל בהקדמתו לספר זקן אהרן ושם האריך בשבח הרב”.
דברי החיד”א
מסתמכים על ההקדמה שכתב ר”ב מוטאל לשו”ת זקן אהרן. הבה נעיין בכתוב
באותה הקדמה: “בית ישראל ברכו את ה’ כי נתן לכם את המורה לצדקה רב להושיע הוא
הרב הגדול[10] חותם תבנית…
אשר יצק מים על ידי הרב הנערב השר הגדול כמהרר”מ קפסיאל זלה”ה כאשר העיד
עליו באגרתו והליץ בעדו[11]
בכל מה שהשיג והשיב עליו מהרר”י קולון זלה”ה, והביא תשובות ההשגות שהשיב
מהר”ר משה קפסיאל למהרר”י קולון בביטול כל דבריו בגאוה ובגודל לבב, ורבינו
הרב[12]
משתבח במלוליו ונותן טעם לדבריו ומתגדל ומתנשא לאמר שהוא מקטני תלמידיו”.
ובכן, מדברי ר”ב
מוטאל בקטע זה יש  בידינו שלוש ידיעות:
(א) ר’ אליה הלוי השיב והשיג על דברי מהרי”ק. (ב) רמ”ק עצמו כתב תשובות
והשגות כנגד דברי מהרי”ק. (ג) ר’ אליה הלוי הוא תלמידו של רמ”ק, והוא
משתבח בעובדה זו ובכך שהוא מקטני תלמידיו.
וכי מה יש לומר לאחר
דברים ברורים כאלה? לא רק שרמ”ק היה גדול בתורה, אלא שגם השיב והשיג על דברי
מהרי”ק, ואף העמיד תלמידי חכמים גדולים כמו ר’ אליה הלוי בעל שו”ת זקן
אהרן.
4. דעת הר”ג על
ר’ בנימין מוטאל
אבל הר”ג סבור שדברי
ר”ב מוטאל אין בהם כדי להראות על גדולתו של רמ”ק, וכה כתב (עמ’ שעה):
“דברי חלומות ועזות מן מו”ל זקן אהרן נגד מהרי”ק והפרכת
דבריו”. לאמור, סמי מכאן ר’ בנימין מוטאל, אלא מעתה ואילך הוא נקרא בפי הר”ג
רק בשם “מוציא לאור”. לא רק את תואר הרבנות הסיר הר”ג מעליו, אלא
גם את שמו אין הוא מזכיר יותר. הר”ג נאמן לכלל שקבע, שאם אין לנו תשובות ממנו
ולא בירורים הלכתיים, מן הסתם אין הוא ראוי לבוא בקהל. ואף אם החיד”א כתב על
ר”ב מוטאל:[13] “ושמעתי
שהי’ מדקדק עצום וחיבר כמה ספרים בחכמת הדקדוק”, מן הסתם ספרי דקדוק לאו
ספרים נינהו.
5. דעת הר”ג על
הכתוב בשם הגדולים ותשובתנו על כך
הר”ג הוסיף ונימק
מדוע אין לסמוך על עדותו של ר”ב מוטאל, וכתב שני טעמים לכך שנעמוד עליהם מיד.
אלא שלכאורה כיצד אפשר לומר שאי אפשר לסמוך על עדותו, והרי החיד”א סמך עליו.
גם לכך יש להר”ג תשובה והיא, שלאמתו של דבר החיד”א לא סמך עליו, ואף שלא
כתב כן במפורש הרי שרמז לכך. וכן כתב הר”ג על האמור בשם הגדולים: “הרי
לנו שדלג[14] על דבריו[15]
מש”כ שהר”ם קפסולי עצמו דחה דברי מהרי”ק, ולא הזכיר רק מה שכתב:
שתלמידו [הרב בעל זקן אהרן] השיב עליהם, עיי”ש, ומשמע שלא האמין לו
ע”ז” (עמ’ שעז הערה א). כלומר, לדברי הר”ג החיד”א כתב שבדברי
ר”ב מוטאל נמצאות רק שתי ידיעות, שהן: (א) ר”א הלוי השיב על דברי
מהרי”ק. (ב) ר”א הלוי היה תלמידו של רמ”ק. אבל החיד”א שמיט את
הידיעה השלישית, שהיא: רמ”ק כתב תשובות והשגות כנגד דברי מהרי”ק, כפי
שהראנו לעיל במס’ 3.
אבל נראה שהר”ג לא
צדק בזה, שהרי החיד”א כתב את דבריו בערך ר”א הלוי, ולכן הוא מציין את
שאנו יודעים על ר”א הלוי. ברור שאין כאן המקום לכתוב דברים על רמ”ק,
ולכן השמיט החיד”א את הידיעה השלישית.
והנה עד שהר”ג
נדחק למצוא רמז בשם הגדולים כדי לדעת מה התכוון החיד”א, הרי ראינו לעיל במס’
2, שמהרש”ם, וכן רי”י ווייס בעל מנחת יצחק, סמכו ללא כל פקפוק על שם
הגדולים והבינו דברים כפשוטם, וא”כ אף אנו נלך בעקבותם ונקבל את הבנתם.
6. עוד דיוק בשם
הגדולים
איברא, אם רוצים אנו
לדייק מהכתוב בשם הגדולים, הרי שיש ליתן את הדעת על העובדה שהחיד”א אינו
מזכיר את רמ”ק בספר זה. האם יש בכך ללמדנו על יחסו של החיד”א אל
הרמ”ק? קשה לענות על כך. אמנם יש החושבים שחכם, או ספר, שחיד”א לא
הזכירו הרי שהדבר מלמד על יחסו אליו, אבל נראה לי שהדבר אינו מוכרע. הנה לדוגמה
הבקי הנפלא רי”ח סופר העיר על יחסו של החיד”א לשו”ת באר עשק וכי
דחה את דבריו, ואגב זאת העיר רי”ח סופר שיש לשים לב שספר באר עשק לא נזכר בשם
הגדולים.[16] וסתם רי”ח
סופר ולא פירש מה רצונו לומר בזה, אבל כוונתו ברורה ורצה לרמז שהואיל והחיד”א
לא הזכירו, הדבר מלמד על יחסו השלילי של החיד”א אל הספר. אבל לאידך גיסא, רי”ח
סופר עצמו נשאר בתימה באחד מספריו[17]
הכיצד החיד”א לא הזכיר את ר’ ישמעאל הכהן בעל זרע אמת, שהרי הוא עשה קיצור
מספרו זרע אמת ח”א והזכירו תדיר בספרו מחזיק ברכה. על כן נראה שעדיין לא ירדנו
לסוף דרכו של החיד”א בספרו שם הגדולים, ולעת עתה אין להביא ראיה מחכם שאינו
נזכר בו, בבחינת לא ראינו אינה ראיה.
7. האם לשונו של
ר”ב מוטאל פוגעת בת”ח
עתה נדון בשני הטעמים
שכתב הר”ג המוכיחים שאין לסמוך על עדותו של ר”ב מוטאל. נתחיל מהטעם
השני: “המו”ל זקן אהרן מתחצף נגד גדולי ישראל וצריך בדיקה אחריו”
(עמ’ שעז). לפי הר”ג חוצפתו מתבטאת בכך שהוא “מתאר את רבן של ישראל
המהרי”ק ז”ל, בזלזול ובלעגי שפה, כאילו שדבריו נכתבו ‘בגאוה ובגודל לבב’
[ח”ו]”.
הר”ג הבין
שהביטוי ‘בגאוה ובגודל לבב’ הנמצא בדברי ר”ב מוטאל מתייחס לדברים שכתב
מהרי”ק, ולפיכך הר”ג הוסיף מעצמו בסוגריים מרובעים את הביטוי “[ח”ו]”, כדי לשמור על כבודו של מהרי”ק. אבל הקורא את דברי
ר”ב מוטאל שהבאנו במלואם לעיל במס’ 3, יווכח לראות כי לא כך יש להבין את דבריו.
כוונתו היא כי רמ”ק השיב על דברי מהרי”ק, ודברי רמ”ק הם אלו שנכתבו
‘בגאוה ובגודל לבב’, ונמצא שאין כאן שום זלזול של ר”ב מוטאל בכבודו של
מהרי”ק.
הר”ג ממשיך
וכותב: “ומהלכו המוזר הזה[18]
מבצבץ ויותר וחוזר גם במפתחות (שם, לסי’ קיט) שנערך על ידו, איך שהוא כותב בזלזול
נורא וגס גם על הבנימין זאב…[19]
הדבר מובן לכל בר בי רב, דאין זה משנת חכמים, ולאו אורח ארעא הוא, לצאת בכותבת
הגסה בצורה שפילה כזו, נגד גדולי פוסקים מובהקים כמהרי”ק והבנימין זאב, אשר
חלק גדול מיסוד השו”ע נבנה על הוראתם”.[20]
הר”ג הוסיף לחזק את דבריו באומרו שהבית יוסף הזכיר את מהרי”ק כחמש מאות
פעם, הרמ”א הזכירו יותר ממאתים וחמשים פעם ואת בנימין זאב הזכיר
הרמ”א  כעשרים פעמים.
אבל לא דק פורתא. הרי
ר”ב מוטאל לא כתב כנגד בנימין זאב, אלא הוא רק כתב בקצרה את העולה מדברי ר’
אליה הלוי בשתי תשובותיו שנכתבו כנגד בנימין זאב. אדרבה, לשונו של ר”א הלוי בתשובות
חריפה פי כמה וכמה מונים ממה שכתב ר”ב מוטאל במפתחות.
8. סמכותו של ספר
בנימין זאב
יתר על כן. צא וראה
כי כדי לקטרג על ר”ב מוטאל, קבע הר”ג שבעל ספר בנימין זאב הוא ‘גדולי
פוסקים מובהקים’. ואין אני מעמיד עצמי ח”ו כמעריך את המחבר ר’ בנימין, אלא רק
תוהה על קביעתו הנחרצת של הר”ג ממה שהוא כתב בעצמו, והבאנוהו לעיל במס’ 7. הרי
הוא עצמו דייק שם וכתב שמהרי”ק נזכר הן על ידי הב”י והן על ידי
הרמ”א, ואילו בנימין זאב נזכר רק ברמ”א, הלא דבר הוא? וזאת ללא קשר עם
מספר הפעמים המועט שהוא נזכר על ידי הרמ”א. הדבר מתברר היטב מדברי
החיד”א בתשובותיו יוסף אומץ סי’ יד:[21]
“וספר בנימין זאב כבר נודע שבבית יוסף אינו מזכירו וטעמו ונימוקו עמו”.
ואם לא די בזה הרי ידועים דברי האחרונים שכתבו בחריפות כנגד פסקיו של בנימין זאב,[22]
ולא אביאם כאן. ואף הסוברים שניתן לסמוך עליו, דומה שאין הם מעמידים אותו בדרגה
שהעמידו הר”ג.[23]
9. בספר בנימין זאב
משבח את רמ”ק
עוד אני תוהה על
הר”ג, אם כדבריו שבעל בנימין זאב הוא מ’גדולי פוסקים מובהקים’ מדוע לא העתיק הר”ג
את שכתב בעל בנימין זאב עצמו בתשובותיו ריש סי’ עו על רמ”ק: “הצודק
בתורה ומפואר, הוא השר והטפסר, בכל מדע ובינה יתנשא עץ עושה פרי האשל הגדול הגאון
מהר”ר משה קפשלו יצ”ו אני הצעיר הרשו’ בשולי נשתוונא דא תוהא ומשתומם על
פסק דין האנוסים מענין החליצה שפסק הגאון בתשובה כדלעיל ואני צעיר שבצעירים מבקש
מחילה ממעלת כ”ת”, וכו’. והוא חותם את תשובתו: “זהו מה שראיתי
להשיב על הדין שכתב הגאון מהר”ר משה קפשלי ז”ל לפי מה שנר’ לע”ד
אני הוא העני בנימין בכה”ר מתתיה זלה”ה”. הרי לנו שאחד מ’גדולי
פוסקים מובהקים’ מחשיב את עצמו כ’עני’ לנוכח הגאון רמ”ק.
אמנם הר”ג הכיר
את דברי הבנימין זאב הללו, אלא שהוא התייחס אליהם משום מה מאוחר יותר ורק בהערה בעמ’
תג הערה ט, ולדבריו שם “ומה שהבנימין זאב השיב לו בהכנעה גמורה ולא יצא נגדו
בחרב ובחנית… כנראה דהבנימין זאב אכן היה דר תחת ממשלת אותה המלכות[24]
וע”כ נבצר ממנו לעשות כן”.
10. דברי ר”ג
כנגד דברי ר”ב מוטאל
ועתה לראיה הראשונה
של הר”ג כנגד דברי ר”ב מוטאל. הרי לנו דברי הר”ג (עמ’ שעז):
“איה הפלפולים הגדולים של הר”ם קפסולי מה שמספר עליהם”. כוונתו, הואיל
ואין בידינו תשובותיו של ר”מ קפשאלי כנגד השגותיו של מהרי”ק, הרי מוכח
מכאן לדברי הר”ג שלא היו ולא נבראו. היינו, שוב הולך הר”ג בשיטה לא ראינו
זו ראיה טובה, בניגוד לדברי חז”ל (זבחים קג ע”ב) שקבעו: “אין לא
ראינו ראיה”. לכל היותר יש כאן שאלה שדרוש לענות עליה, אבל עדיין אין כאן
ראיה.
ולא זו בלבד, אלא שלפי
הר”ג (עמ’ שעח): “דברי מו”ל זקן אהרן נפרכים מדברי מהרי”ק
עצמו”. שהרי מהרי”ק עצמו בסי’ פג כתב: “איך שמעיד עליו[25]
שלא ידע לאהדורי כלום לא רק ב’סברא’… אלא דגם ב’בקיאות’ לא היה לו יד ושם”.
ברור להר”ג שיש לסמוך על עדותו של מהרי”ק כיון שהוא לפי הר”ג: “רבן
של ישראל ומי שכל בית ישראל נשען על הוראותיו”. ומנגד אי אפשר לסמוך על עדותו
של ר”ב מוטאל בכל דבריו שכתב להצדיק רמ”ק, וכלשון הר”ג (עמ’
שעט-שפ): “אף לא במש”כ שהזקן אהרן דחה את כל דברי מהרי”ק,
וכש”כ דלא במש”כ שהר”ם קפסולי עצמו השיב על כל טענותיו של
מהרי”ק עליו ודחה אותם. וכנראה דכן מסתבר דמאיזה טעם שאינו ידוע לנו רדף אותו
המו”ל להליץ בעד מהר”ם קפסולי, וע”כ שפך את חמתו בכותבת הגסה על מהרי”ק
והבנימין זאב מפני שחלקו עליו”.
11. דברי חכמים
כדרבונות
והנה יש להבין, האם
באמת יש לתפוש את דברי מהרי”ק כפשוטם? הרי ידוע הוא שכאשר יש דברי ריבות בין
חכמים, הם מבטלים זה את זה, וכדברי חז”ל (קידושין ל ע”ב) “נעשים
כאויבים זה את זה”. פשוט הדבר כביעתא בכותחא שמהרי”ק נקט בדבריו כנגד
רמ”ק לשון גוזמא[26]
ואין ללמוד מכאן דבר. אדרבה, יש לתמוה על הר”ג שסבור שיש להחשיב את דברי
מהרי”ק כעדות ממש. הנה לדוגמא דברי ר”מ שטראשון על דברי ריבות שעברו בין
גדולי ישראל:[27] “וכן היה
דרכם של תקיפי קמאי ללחום מלחמת האמת בכל נפשם, ויהי הנקל בעיניהם לזרוק מרה אף
בגדולי הדור עבור דבר קטן שיצאו מן הנהוג”, והוא מציין שם לכמה ספרים שבהם
הוזכרו דברי ריבות בין גדולי הדור, מבלי להביא את דברי הריב ממש. ובדוגמא הראשונה
ציין למחלוקת שהיתה בין רמ”ק למהרי”ק על פי המוזכר בשו”ת
מהרי”ק. נמצא שפשוט היה לר”מ שטראשון שאין להבין את דברי מהרי”ק
כפשוטם.
12. דיון בדברי
ר”ב מוטאל
ולא זו בלבד אלא שעשה
הר”ג את ר”ב מוטאל כמעיד נגד מהרי”ק. והלא ר”ב מוטאל כתב
שרמ”ק ענה למהרי”ק, ויש לשאול וכי מהרי”ק כתב שרמ”ק לא ענה
לו? הרי אין דבריו של מהרי”ק אלא לשון גוזמא כמו שכתבנו. ואף אם נתפוש את
הלשון כפשוטה, הרי אין לנו בשלימות את כל הדברים שעברו ביניהם, אלא רק מה שכתב
מהרי”ק באותה העת, ומי יתקע לידינו שרמ”ק לא השיב לו מאוחר יותר, ואין
לפנינו אלא רק את דברי מהרי”ק הראשונים. פלא הוא שעל יסוד דיוקי דיוקים שאין
להם הכרח, עושה הר”ג את ר”ב מוטאל כרודף את מהרי”ק. ומה גם שהר”ג
לא מצא סיבה הגיונית לרדיפה זו, והוא עצמו הודה שהטעם לרדיפה זו “אינו ידוע
לנו” (לעיל סוף מס’ 10).
צא וראה באלו דוחקים
נכנס הר”ג כדי לעשות אדם מישראל רודף ומעיד שקר, ללא כל הוכחה הכרחית וללא כל
סיבה הנראית לעין. אתמהה.
13. דיון בעדות
שהובאה בדברי ר”ד קונפורטי
הר”ג התייחס
לעדות נוספת שרמ”ק השיב למהרי”ק ודחה אותה, והבה נבדוק זאת. הר”ג
הביא בעמ’ שעה את דברי ר”ד קונפורטי בקורא הדורות:[28]
“ואמר לי חכם אחד מתושבי קושטנדינא כי הוא ראה בקושטנדינא כתבים אחרים שכתוב
בהם מרורות קשות יותר מן הראשונות שנדפסו שכתבו ב’ הרבנים הנזכרים זה לזה והוא
קראם כלם, ולא נדפסו מפני הכבוד”. לכאורה יש כאן עדות נוספת על עדותו של
ר”א הלוי שהבאנו לעיל, שרמ”ק אכן ענה למהרי”ק. אבל להר”ג יש
תשובה גם על כך, וכתבה כבר בכותרת: “המלצתו המעורפל[29] של ‘קורא הדורות’ על הר”ם
קפסולי”. ואם תשאל מדוע ‘מעורפלת’, יענה לך הר”ג: “דהרי אף אם
נסמוך על מה ששמע מאדם אחד, מ”מ הרי לא נזכר שם רק שתוכן המכתבים היו ‘דברי
מרורות’ [שהתווכחו זע”ז מדוע שביזהו],[30]
אבל אין כאן משמעות שהיה ביניהם ‘פלפולים בד”ת'”.
צא וראה כיצד
הר”ג כאגב אורחא ובמשיכת קולמוס הוריד ממעלתו “חכם אחד” הנזכר אצל
ר”ד קונפורטי, וקראו בשם “אדם אחד”,[31] וברור שעל יסוד זאת קל יותר
להר”ג לומר שספק אם יש לקבל את עדותו. מפליא שר”ד קונפורטי ששמע ממנו,
לא חשדו בעדות שקר, אבל הר”ג שלא דבר עמו ולא ראהו, הפכו ל”ההוא
גברא” וחושדו בעדות שקר. אתמהה.
אבל בכל זאת נראה
שקשה להר”ג לבטל לגמרי את העדות ששמע ר”ד קונפורטי, ולכן כפי שהבאנו את דברי
הר”ג לעיל הוא סבור שאין בעדות זו הוכחה שהיו בין רמ”ק ומהרי”ק
חילופי דברים של דברי תורה, אלא היו ביניהם רק דברים בעלמא. ויש לשאול מנין
להר”ג שלא היו ביניהם דברי תורה על העניין הנדון, שהיו מלווים גם בדברי
מרורות כפי שכתב מהרי”ק בראשונה. ברור שהר”ג לא יקבל זאת, כי אם נאמר
כן, אין זה מתאים לשיטתו, ולכן הוא “יודע בודאות” שלא היו ביניהם דברי
תורה, אלא רק דברי ריבות גרידא. כלומר לדברי הר”ג, באגרות השניות לא רק שרמ”ק
שאינו יודע “לאהדורי סברא” כתב כמובן רק דברי מרורות, אלא גם
מהרי”ק כתב בהן רק דברי מרורות, או דברי הצטדקות על שביזה את רמ”ק, ללא שכתב
דברי תורה כלל ועיקר. האם זה מתיישב על הדעת? נניח שהמהרי”ק צריך להצטדק, האם
לא יעשה זאת על סמך דברי תורה?
14. סיכום ביניים של
האמור עד הנה
אם נסכם את הדברים עד
כאן, עולה כי יש בידינו שלושה[32]
חכמים המעידים על גדלותו של רמ”ק, והרי הם לפי סדר הדורות: בעל בנימין זאב,
ר”ב מוטאל, ר”ד קונפורטי על פי עדות חכם אחד מקושטא.[33]
ראינו שהר”ג יודע להסביר כיצד ניתן להפריך כל אחת מהעדויות הללו. אולם כפי
שהראנו עומד כנגדו הסבר אחד לכל העדויות, דהיינו שהן נכונות כפי שהן וללא פלפולים.
הדבר מזכיר את הדברים המפורסמים בשם ר”ח סולוביצ’יק, שאם יש הסבר משותף ויחיד
לכמה עניינים, ברור שהוא עדיף על הסברים פרטיים לכל עניין ועניין.[34]
גם הר”ג עצמו משתמש בכלל זה (סוף עמ’ תיא, וגם קודם לכן), ואם כן עליו להסכים
עמו גם ביחס לנדון שלפנינו.
15. עדות של ספר
‘ליקוטים שונים’ שרמ”ק השיב לטענות מהרי”ק נדחית על ידי הר”ג
הר”ג יודע גם
יודע שבשנת תרכ”ט נדפס בפדובה ספר בשם ‘ליקוטים שונים מס’ דבי אליהו לא נדפס
עד הנה מלאכת יד הגאון מוהר”ר אליהו קפשאלי’ וכו’, על ידי משה לאטיש איש
ויניציאה. והנה בליקוטים הללו שהדפיס לאטיש מסופר כי המחלוקת בין מהרי”ק לרמ”ק
נגרמה עקב שקרים וסילופים שהפיצו על פסקיו של רמ”ק, וכשהביאום לפני
מהרי”ק ברור שכתב נגדו מרורות. מאוחר יותר כשנודע למהרי”ק על מעשה נבלה
זה, הוא ניחם על דבריו, ולפני פטירתו בקש מבנו ר’ פרץ שיפייס את רמ”ק. גם
גדולי הדור כמהר”י מינץ ור”י מרגלית עמדו לימין רמ”ק, וכתבו כנגד
מהרי”ק.
דברים אלה כתב
הר”ג בספרו בעמ’ שעו, שפ-שפא ועמ’ שפו-שפז. אולם, הואיל והדברים הללו אינם
מתאימים לשיטתו של הר”ג, הרי שהוא שופך מרורות על “המשכיל ליקוטים
שונים” ולדבריו הכל “עדות שקר”,[35]
והוא מאריך בזה (עמ’ שפ-שפט). לאחר מכן דן הר”ג (עמ’ שפט-שצא) את ‘מכון
ירושלים’ ברותחין, הואיל ובמבוא לתשובות מהרי”ק שיצא על ידם, הם קיבלו את
העובדה שמהרי”ק חזר בו, ולדברי הר”ג לא ראו שאלו הם  דברי שקר שכתב משכיל.
16. הר”ג לא
בירר מאומה על המביאים עובדה זו מכתב יד בניגוד לדרכו בספר
כדי להראות כי מדובר
במשכיל שקרן העתיק הר”ג מדברים שכתב משה לאטיש עצמו כהקדמה וגם כפרשנות לקטעים
שהעתיק, ועל פיהם מראה הר”ג כי (עמ’ שפד) “ריח ‘השכלה’ מבצבץ ויוצא מבין
השיטין בדבריו”.[36]
והנה על יסוד הקביעה הזו שלאטיש הוא משכיל, מסיק הר”ג כדבר ברור שאין להאמין
לו גם במה שהעתיק מכתב ידו של ר’ אליהו קפשאלי (עמ’ שפ, שפו), שהרי משכיל חשוד
לזייף. והנה יש לתמוה על הר”ג שבעוד שבספר הקדיש בירורים נרחבים מאוד על
אישיותו של אליעזר ריסער שהעתיק את מגילת ספר, והביא עליו ספרות רחבה ביותר כולל
כתבי המשכילים, ואילו כאן בנספח קבע שמשה לאטיש הוא משכיל בלי לחקור אחריו. האמת
היא שלו היה חוקר יותר היה הר”ג מגלה שמשה לאטיש היה תלמידו של שד”ל,[37]
ומן הסתם לבטח היה מציין זאת כהוכחה ניצחת לדבריו. נראה שבכתיבת הנספח לא הלך
הר”ג בדרך שהלך ביחס למגילת ספר.
אבל גם אם לאטיש הוא
משכיל, מכאן ועד להאשמתו של לאטיש בזיוף הדרך רחוקה. כדי לוודא חשד מסוג זה עלינו
לבדוק את המקורות שעמדו לפני לאטיש. הרי כך נהג הר”ג עצמו ביחס למגילת ספר. הרי
שם חקר הר”ג בכל פינה ופינה, וכאן עמד מלחקור ולפשפש. אילו עשה כן היה רואה
שלאטיש עצמו ציין בהערותיו שכאן[38]
העתיק מספרו של גרץ[39]
ולא מכתב יד. ברי שהר”ג היה שמח מאוד אילו ידע שהמקור לדברי לאטיש הוא גרץ,
שהרי אם לאטיש נחשב כמשכיל בלבד, הרי לפי המקובל בידיו גרץ עולה עליו בהרבה. ברור
שהר”ג היה אומר בודאות גמורה שגרץ זייף גם זייף. יתר על כן, גם גרץ עצמו כתב
במפורש שלא ראה את כתב היד, אלא היתה לפניו העתקה שהעתיק למענו “אוהבי שהלך
לעולמו הר”ר נסים נ”ע מכ”י שהיה אצלו”. לו חקר הר”ג
כדרכו והיה עומד על השושלת הארוכה של המוסרים, היה מחזק את דבריו ואומר שהדבר ברור
ששושלת של שלושה אנשים ששנים מהם משכילים,[40] מעידה על עצמה ומתוכה שהכל זיופים
ושקרים. אבל כפי שנראה בהמשך ההעתקות הן נכונות ואינן זיוף.
17. בניגוד לדרכו
בספר, הר”ג לא טרח לבדוק את כתב היד שבו נאמר שרמ”ק השיב למהרי”ק
עוד יש לתמוה על
הר”ג. הרי ביחס למגילת ספר כתב בעמ’ כג: “אמנם כהיום שהגישה לאותה[41] ה’כתב יד’ היחיד שיש מספר זה[42]
[המונח באקספארד][43] נוחה וקלה
מאוד לכל מאן דבעי [על ידי אמצעים אלקטרוניים]”. היינו, הר”ג טרח ובדק
את כתב היד של מגילת ספר, ולא זו בלבד אלא נתן גם צילומים לפני הקורא (עמ’ קכב,
קלב), כדי שיווכח במו עיניו שנעשו זיופים בהדפסת מגילת ספר. אם כן יש לתמוה מדוע
שינה מדרכו זו ביחס ל’ליקוטים שונים’. הרי גם כתב היד שההעתקה ממנו הביא לאטיש
מדברי גרץ, שהעתיק עבורו ר’ נסים, מונח כיום באוקספורד כפי שנכתוב לקמן, ומדוע הר”ג
לא בדק מה כתוב בו, כפי שבדק את כתב היד של מגילת ספר. האם הוא לא בדקו משום
שלאטיש לא ציין את מקורו המדוייק של כתב היד? זו אינה תשובה, שהרי היה על
הר”ג לטרוח ולבדוק ולהגיע למקומו הנוכחי של כתב היד, ממש כפי שעשה במגילת
ספר. אמנם כאן מלאכת המעקב אחרי גלגוליו של כתב היד עד שהגיע לאוקספורד קשה יותר.
אבל כאמור ביחס למגילת ספר הוא יודע לפשפש בחורים ובסדקים, וכאן משום מה שינה
מדרכו.
אם כן התמיהה גדולה
על הר”ג, נעלם ממנו מי המעתיק מכתב היד, נעלם ממנו היכן כתב היד, וכמובן שאין
צילום ממנו, אבל גלוי לפניו שודאי שיש כאן זיוף. אתמהה.
18. הר”ג לא ידע
כי כתב היד האמור נדפס בדורנו
זאת ועוד. בדורנו
נדפסה מכתב יד תשובתו הארוכה של ר’ אליהו קפשאלי הנקראת ‘נועם חובלים’ כחלק מהספר
‘זאבים טורפים את בנימין’, על ידי החוקר מ’ בניהו, תל אביב, תש”נ. בעמ’
65-63, יש תיאור מפורט של כתב היד,[44] ובניהו גם הוכיח שכתב היד נכתב בידי
תלמידו של ר”א קפשאלי. ואם לא די בזה הרי שר”א קפשאלי עצמו הגיה את כתב
היד. כדי להוכיח זאת נתן בניהו בעמ’ 62 צילום מכתב היד שבו נמצא אישורו של
ר”א קפשאלי וחתימתו שכתב היד הוגה על ידו.
והנה שם בעמ’ 80-71,
נמצא במדוייק ובשלימותו כל הנדפס בספר ליקוטים שונים, ואתה נוכח לראות שכל מה
שהעתיק לאטיש, דהיינו שהעתיק גרץ שקיבל את ההעתקה מר’ נסים, שריר וקיים בכתב היד.
כלומר, מסופר שם להדיא שאכן מהרי”ק חזר בו מטענותיו כלפי רמ”ק ולפני
פטירתו הוא שלח את בנו ר’ פרץ לפייס את רמ”ק. גם שאר הפרטים שכתב לאטיש
בליקוטים שונים כגון הסכמות מהר”י מינץ ור”י מרגלית לפסקי רמ”ק
נמצאים שם.
אבל לשיטתו של
הר”ג מן הסתם הוא יאמר שאין בכך כל פירכא. אמנם אין לומר ח”ו שר”א
קפשאלי הוא משכיל, אבל הר”ג ימצא פתח אחר לבטל עדות זו ויאמר, שברור הוא שר’
אליהו קפשאלי “המציא” את כל הסיפור כדי להצדיק את רמ”ק, שהרי הוא
קרובו.[45]
אלא שפירכא זו אינה
אפשרית במקרה שלפנינו, משום שבעמ’ שפ הודה הר”ג בעצמו שר”א קפשאלי
“היה גדול בתורה, ויש לו פתחון פה בהלכה עם גדולי הפוסקים”. האם ניתן
לומר על גדול בתורה כדברים האלה? אולי הר”ג יאמר שבכל זאת אפשר לא להסתמך על
דברי ר”א קפשאלי במקרה זה, שהרי השו”ע לא נוסד על פי פסקיו.
19. פרטים נוספים על
גדולת רמ”ק על פי הנדפס בדורנו
לא זו בלבד. בדורנו
נדפסו כמה תקנות של רמ”ק, כן נדפסו אגרות שנשלחו אליו, המלמדות על גדלותו
בעיני בני דורו, הקטנים עם הגדולים.[46]
זאת ועוד. ר’ יעקב נפתלי הכהן בספרו הגדול אוצר הגדולים אלופי יעקב, חיפה,
תשכ”ז, חלק ז, עמ’ קלה-קמא, כתב על רמ”ק באורך והביא מקורות נוספים שלא
ציינתי כאן. עולה על כולם החוקר מ’ בניהו שבספרו רבי אליהו קפשאלי איש קנדיאה, תל
אביב, תשמ”ג, עמ’ כו-מא, הביא את כל הידוע על ויכוח זה, וכדרכו ציין לכל
הידוע על רמ”ק ועל גדולתו בעיני חכמי דורו, והאריכות בזה למותר. אבל
הר”ג כנראה שלא הכיר ספרים אלו, וגם לא חקר ובדק יתר על המידה למצוא ספרים
העוסקים בעניינים אלו, או שמא התעלם במכוון מספרים אלו. הרי כפי שכבר נוכחנו לראות
הוא לא ראה לדקדק כל כך בנספח כמו שראה לדקדק במגילת ספר.
20. תשובות והשגות
רמ”ק כנגד מהרי”ק לא נדפסו מפני הכבוד
אמנם לא אעלים עיני, שאכן
יש במעשה רמ”ק ומהרי”ק דברים שצריכים בירור, ועל חלק העיר הר”ג
ובצדק, ועמד עליהם כבר לפניו החוקר בניהו. ניתן לתמצת את השאלות הללו ששאלו שניהם,
בשאלה מרכזית אחת: מדוע לא נדפסו תשובותיו של רמ”ק כנגד מהרי”ק ואלו של
מהרי”ק שוב כנגדו, אם בספר שו”ת מהרי”ק עצמו, ואם בספר בפני עצמו כמו
למשל יחד עם תשובות ר’ אליה הלוי תלמידו של רמ”ק. זו שאלה הדורשת הסבר.
בנוגע לשאלה זו בניהו
סבור שהתשובה הנזכרת בדברי ר”ד קונפורטי, שהבאנו דבריו לעיל (מס’ 13), היא
המתקבלת ביותר על הדעת, ואלו דברי בניהו:[47]
“דומה שמה שנראה לפי שעה קרוב אל האמת הוא, שחכמי קושטא סברו מאי דהוה הוה,
מה שנדפס אין להשיב ואין להוסיף עליו, על אחת כמה וכמה שתשובות אחרונות היו קשות
מן הראשונות, וכי יפים לכך דברי קהלת ‘גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה’ (קהלת ט, ו)”,
ונראים דבריו.
21. סוף דבר
גם אם יש מי שעדיין
יפקפק בתשובת בניהו, ולא נחה דעתו בה, לבטח לא ימצא מנוח בתשובתו של הר”ג
לקושי האמור, שמנוי וגמור עמו שלפנינו אגודה של שקרנים ומסלפים. על אחת כמה וכמה שקשה
לקבל תשובה מסוג זה כאשר יסודותיה רעועים והיא נאמרת ללא בדיקה של המקורות. והקשה
מכל הוא להשלים עם הקלות שבה עושים את חכמי ישראל לעמי הארץ.
יש להדגיש שהדברים
שכתבנו עד הנה התייחסו כאמור לעיל רק לנספח של הספר, וכבר כתבנו לעיל שאין אנו
מחווים דעתנו על שאר חלקי הספר, שבהם ניכר לכל שהמחבר יגע הרבה כדי לברר מקחו של
צדיק הוא היעב”ץ, וממש כמעט שלא הניח זוית ופינה שלא נכנס בה.[48]
[1]     ספר מגילת פלסתר, מאת ר’ אברהם שמואל
יהודה גשטטנר, תשע”ד. בשער כתב המחבר: “אשר בו יבורר בעזהשי”ת שידי
זרים ומשכילים שלטו בספר ‘מגילת ספר’ המיוחס לרבינו הגה”ק יעב”ץ מעמדין
זצ”ל, ועשאוה פלסתר, ואין לה שום סמכות כלל”, ועוד האריך בשער במהות
ספרו. ספר זה הוא מהדורה מורחבת של מהדורה קמא שיצאה לאור בשנת תשס”ט.
[2]     בומבך, בהקדמה למהדורתו הנזכרת
לקמן, טוען שביק עשה במגילת ספר ככל העולה על רוחו, שינה והוסיף מדיליה. הר”ג
אינו מתייחס לנוסח של ביק פרט לנקודה אחת. הוא מאשר שביק הכניס לספר את כל לשונות
הגידופים הנמצאים במגילת ספר ושכהנא השמיטם במהדורתו. אבל הר”ג לא התרעם עליו
בזה, אדרבה לדבריו (עמ’ רסד, הערה ב) בזה עזר ביק להבין שכתב היד של מגילת ספר הוא
מזוייף, שהרי לא יתכן שריעב”ץ יכתוב גידופים כאלה על גדולי ישראל.
[3]     בומבך ציין שם למאמרו של
רמ”מ גולדשטיין בקובץ עץ חיים (באבוב), ח (תשס”ט), עמ’ רלט-רסג. הכלל
העולה ממאמר זה הוא “בוודאי שאין רוח חכמים נוחה מאלו שהדפיסו את הספר… אך
מכל מקום הטוב ממנו נקבל” (עמ’ רמ). ואכן מטרת מאמרו של רמ”מ גולדשטיין,
להראות שיש במגילת ספר הרבה פרטים נכונים, וגם פרטים חדשים חשובים.
[4]     ראה לדוגמה הערות 29, 41. שיבושים דומים לאלו נמצאים בכמות רבה בספר.
[5]     לדוגמה בעלמא. בעמ’ רנד כתב:
“הפוקר אברהם ביק/שאולי, מי ששימש כ’מזכירו’ של ‘קוק'”. והנה לא די
שהסיר את כתר הרבנות מעל הראי”ה קוק, שהוא חזון נפרץ בימינו כידוע, אלא
דקי”ל שבמשנה תורה דרשינן סמוכין (יבמות ד ע”א), ולפי הר”ג ניתן
לומר שב’דברים’, כלומר, בלשון הרע דרשינן סמוכין. ודי בזה.
[6]     מה עוד שלדבריו ביחס למגילת ספר
כבר התייחסו אחרים, ראה לעיל הערה 2.
[7]     כלומר, יש להחליט לגביו, יש
להחשיבו.
[8]     נראה שצ”ל: פג.
[9]     לפנינו הוא בסי’ קלא.
[10]   כוונתו לר’ אליה הלוי.
[11]   כצ”ל.
[12]   כוונתו לר’ אליה הלוי.
[13]   שם הגדולים בערך ר’ אברהם מוטאל,
מערכת א, סי’ עה.
[14]   כלומר, החיד”א בערך ר’ אליה
הלוי שהובא לעיל.
[15]   כלומר, על דבריו של ר”ב
מוטאל.
[16]   ראה רי”ח סופר, כנסת יעקב,
ירושלים, תשמ”ט, עמ’ קמח, אות טו.
[17]   ראה רי”ח סופר, מנוחת שלום,
ירושלים, ח”ו, תשס”ב, עמ’ סב.
[18]   כוונתו, לר”ב מוטאל.
[19]   כאן הוסיף וציין גם לדברי
ר”ב מוטאל במפתחות סי’ קצ”ז, ששם כתב בלשון קשה על הבנימין זאב.
[20]   דוק בדבריו, כי רצה בזה להציל את
עצמו ממה שהוא עצמו כתב לשונות מבזים על רבנים וחכמים. אלא מאי? הרי השו”ע לא
נוסד על פי רבנים אלו, ולכן מותר לכתוב כנגדם. או שרבנים אלו הם ‘מהרסי הדת’ ולכן
מותר לכתוב כנגדם.
[21]   וכן כתב בספרו שם הגדולים בערכו,
מערכת ב, סי’ כג, ושם ציין לספרי הפוסקים שכתבו כנגדו, אלא שהחיד”א לא כתב
במפורש שהם כתבו כנגדו, כנראה מפני כבוד אלקים הסתר דבר, וכפי שמצינו בעוד מקומות
בשם הגדולים.
[22]   די לציין לספר יד מלאכי לר”מ
הכהן, כללי הפוסקים סי’ מג, שציטט מדברי מהרש”ל ועוד, שאין ללכת אחר ספר
בנימין זאב. וראה בהערה לעיל בדברי החיד”א.
[23]   עי’ בספרו של מ’ בניהו, מבוא לספר
בנימין זאב, ירושלים, תשמ”ט, ברוב פרקי הספר, ובמיוחד פרק עשירי.
[24]   כלומר, שהיתה תחת מרותו של של רמ”ק
מטעם המלכות.
[25]   כלומר, על רמ”ק.
[26]   הר”ג עצמו מודה במקצת בעמ’ שצב:
“מיהא ברור שהר”ם קפסולי היה ‘רב’ ו’מורה’ בעיר, ודבריו מובאים בבנימין
זאב וכנ”ל, ובכנה”ג (או”ח סי’ שיא [צ”ל: ש”א. עקביא] הגה”ט),
ומדברי מהרש”ם (ח”ב סי’ קי”א) משמע, שהיה עכ”פ בגדר ‘תלמיד חכם’,
עי”ש”. משמע שגם לשיטתו דהר”ג אפשר שרמ”ק ידע גם לאהדורי
סברא.
[27]   מבחר כתבים, ירושלים, תשכ”ט,
עמ’ קפב.
[28]   מהד’ אהבת שלום, ירושלים,
תשס”ח, עמ’ קה.
[29]   צ”ל: המעורפלת. טעויות בלשון
מסוג זה יש בכמות רבה בספר, ולכן אין כאן טעות דפוס.
[30]   כך במקור.
[31]   יש לציין שלדעת מ’ בניהו בספרו,
רבי אליהו קפשאלי איש קנדיאה, תל אביב, תשמ”ג, עמ’ כז-כח, המעיד בפני
ר”ד קונפורטי, הוא ר”ב מוטאל עצמו שהיה בן זמנו. ברם, אין לו ראיה של
ממש לכך, אלא זו השערתו בלבד. אמנם אילו הכיר הר”ג את דברי בניהו מן הסתם
מאמץ אותם, שהרי לדבריו ר”ב מוטאל הוא רק “מוציא לאור”, וברור
שאינו “חכם אחד”.
[32]   היינו אין אני מקבל את דעתו של
בניהו (לעיל הערה 31) שר”ב מוטאל הוא החכם הנזכר בדברי ר”ד
קונפורטי, ולכן כתבתי שיש לפנינו שלוש עדויות.
[33]   אפשר היה לצרף לכאן את
החיד”א בשם הגדולים, אלא שהוא מסתמך על דברי ר”ב מוטאל ואין כאן עדות
ממש.
[34]   ראה לדוגמה לאחרונה ספר דף על
הדף, לרא”נ קליין, רד”א מנדלבוים, ר”י לפקוביץ, ירושלים,
תשס”ז, על מסכת חגיגה ג ע”ב, דף תסט ע”ב.
[35]   בסוכה כט ע”א איתא:
“ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין על כותבי פלסתר ועל מעידי עדות שקר”
וכו’. ומראה מקום אני לך, והדורש סמוכין ידרוש.
[36]   גם בעמ’ שעה התקיף הר”ג את
דברי הפרשנות של לאטיש: “שצחוק עשה לנו בזה אותו ‘משכיל’ ו’מתחכם’, דמי
ישתכנע מן אמתלא העלוב הזה”.
[37]   כפי שכתב הוא עצמו בסוף ליקוטים
שונים בעמ’ 115.
[38]   אני מדגיש זאת, כיון שלאטיש השתמש
גם בכתב יד של הספר דבי אליהו של ר’ אליהו קפשאלי, אבל עשה כן ביחס לקטעים אחרים
שהדפיס בספרו. אבל את האמור על רמ”ק העתיק מגרץ.
[39]   צ’ גרץ, דברי ימי ישראל, מתורגם
בתוספת הערות ועוד ש”פ רבינוביץ, ח”ו, וורשא, תרנ”ח, עמ’ 435-433.
גרץ האריך שם בבירור האישים הנזכרים ובעוד פרטים. לאטיש לא ראה מהדורה זו, אלא את
המהדורה בגרמנית, אבל אין נפקא מינה לענייננו.
[40]   על ר’ נסים ראה לקמן הערה 44. יתכן שהר”ג היה מחשיבו כמשכיל, אבל נמנעתי מלעשות
כן.
[41]   כבר כתבתי לעיל (הערה 29), על שיבושים בעברית המצויים למכביר בספר.
[42]   הכוונה היא לכתב יד של מגילת ספר.
[43]   הסוגריים מקור, וכן גם בהמשך.
[44]   בעמ’ 63 כתב בניהו כי המעתיק ר’
נסים (לעיל הערה 40), הוא ר’ שלמה נסים שהיה רב באיטליה בערים: סיינא,
גוואסטאלה ומנטובה.
[45]   לענייננו יש לדעת שסבו של ר’
אליהו קפשאלי הוא ר’ דוד קפשאלי, שהיה אחיו של רמ”ק.
[46]   לדוגמה: סיני, א (תרצ”ז),
עמ’ לב-מ, עמ’ קפב-קפג [=ר”ש אסף, מקורות ומחקרים בתולדות ישראל, ירושלים,
תש”ו, עמ’ 212-209]; ה (תרצ”ט-ת”ש), עמ’ קמט-קנח, תפה-תפו. ויש
מקורות נוספים.
[47]   בספרו רבי אליהו וכו’ (לעיל הערה 31), עמ’ מא.
[48]   ועל דבריו ביחס למגילת ספר, כבר
כתבנו לעיל בהערה 3, שכתבו בעניין זה חכמים אחרים.



Review of Outside the Bible: Ancient Jewish Writings Related to Scripture by Shaye J.D. Cohen

Review of Outside the Bible: Ancient Jewish Writings Related to Scripture

 

by Shaye J.D. Cohen

Shaye J. D. Cohen is the Littauer Professor of Hebrew Literature and Philosophy in the Department of Near Eastern Languages and Civilizations of Harvard University. This is his first contribution to the Seforim blog.

Outside the Bible: Ancient Jewish Writings Related to Scripture.


Outside the Bible: Ancient Jewish Writings Related to Scripture.
Edited by Louis H. Feldman, James L. Kugel, and Lawrence H. Schiffman. Philadelphia: Jewish Publication Society, and Lincoln: University of Nebraska Press, 2013. xxviii+3361.

These three hefty volumes, comprising three thousand three hundred and sixty one pages, have been a long time coming. Planning began in 1994. We can only admire the editors’ persistence and the publisher’s patience. The volumes show us what the rabbis of antiquity did not want us to read. The Mishnah, the Talmud, and the Midrash jump back to the Bible directly, skipping over the intervening centuries. The rich and manifold literature of the late second temple period, whether in Greek, Hebrew or Aramaic, whether from the land of Israel or the diaspora, no matter the genre, and no matter the social setting – all these works were resolutely ignored by the rabbinic sages of Israel and
Babylonia. Aside from a few scattered citations of Ben Sira and a few references to the Greek version of the Torah (the Septuagint), the rabbinic literature of antiquity does not mention, refer to, or cite any the texts included in these volumes. The rabbis did not read these texts and, we may assume, did not want us to read them either.

Why not? Perhaps because some of these texts emanated from circles that were at odds with the progenitors of the rabbinic sages. Or perhaps because some of these texts were composed in Greek, and the rabbis’ pervasive disdain for Greek literature extended even to Greco-Jewish literature. Or perhaps because some of these texts say amazing, unexpected things. Two texts (Jubilees, the Temple Scroll) seem not to accept the canonicity of the Torah. Any number of texts tell stories about the mysterious giants of Genesis 6:1-4, a race brought into being through the miscegenation of (fallen) angels with mortal women (Book of Enoch, Genesis Apocryphon). Two texts tell stories about Moses’ military campaign in Ethiopia (Artapanus, Josephus), one text tells of the military campaign of Qenaz, father of Othniel (Book of Biblical Antiquities), others tell of the military campaign of the sons of Jacob against the sons of Esau
(Jubilees, Testament of the Twelve Patriarchs). Needless to say, Scripture knows nothing about any of these campaigns. One text attributes to Joseph the institution of Egyptian polytheism and theriolatry (Artapanus). Medieval rabbinic culture was more tolerant of such free invention than was ancient rabbinic culture.

The editors of these volumes are keenly aware of the relative neglect from which these texts have suffered across the millennia. The editors see their task as reclamation, to reclaim these texts for Jewish culture and, dare I say it, for Judaism. Most of these texts were preserved by Christians for Christians, and Christian scholars have studied these texts for much longer, and valued these texts much more highly, than have Jews. Witness the Jewish reception to Wilhelm Bousset’s classic The Religion of Judaism in the Late Hellenistic Period (published in German, first edition 1903). Bousset based his portrait of second temple Judaism on the Jewish texts of the period that had been preserved by Christians, in other words, on the texts presented in Outside the Bible. Bousset more or less ignored rabbinic texts. Jewish scholars were scandalized. Rabbinic texts were written after the second temple period, replied Bousset, and cannot claim to be anything other than the work of a lettered elite, whereas these texts are of “popular” origin. Jewish scholars retorted: these texts are not “Judaism,” because we Jews have abandoned them long since. Nowadays most modern Jews have a more capacious definition of Judaism than did Bousset’s opponents, and it is for them that these volumes are intended. Between the Bible and the Mishnah – the subtitle Ancient Jewish Writings means “pre-rabbinic Jewish writings” – is a rich and fascinating storehouse of Jewish literature.

The collection is called Outside the Bible, that is, outside the Hebrew Bible. The canon of the Hebrew Bible (or Tanak) is a relatively narrow one; all the books it contains were composed and preserved in Hebrew (or Aramaic, a cousin language to Hebrew), and none explicitly acknowledges that it was composed later than the Persian period (5th century BCE). Modern scholars believe that any number of biblical books were either composed after the Persian period (for example, Daniel), or contain sections composed after the Persian period (for example the Psalms), but the key point is that the Hebrew Bible itself does not acknowledge such a late date of composition. Certainly the rabbis of antiquity, and after them traditionalist Jews of our own time, had no doubt that all the biblical books were composed not later than the fifth century BCE. Greek-speaking Jews apparently had no such scruples. Their canon, which forms the basis of the Christian Old Testament, contains many works that do not hide the fact that they were composed after the Persian period (for example, the books of Maccabees) or in Greek (for example, the Greek translation of Ben Sira, or the second book of Maccabees). These books, which are to be found in the Christian Old Testament but which are absent from the Hebrew Bible, are called “deuterocanonical” by Catholics and “apocryphal” by Protestants. Outside the Bible includes them all for the simple reason that these books are outside the Hebrew Bible.

The collection of texts that most nearly approximates Outside the Bible is the two volume set edited by James Charlesworth, The Old Testament Pseudepigrapha (1985). The collections resemble each other but also differ from each other. The editors of Outside the Bible have wisely chosen not to perpetuate the title “Pseudepigrapha,” which is a perfectly fine description for literary works that bear a false attribution (from the Greek pseud+epigraph) but which is a misleading and useless catch-all heading for ancient Jewish literature. The Old
Testament Pseudepigrapha
is arranged by genre, more or less (Testaments, Apocalypses, Rewritten Bible, etc.), while Outside the Bible is arranged by relationship with Scripture. First comes the Greek translation of the Bible, then commentaries on the Bible, then paraphrases and retellings of the Bible (notably the works of Philo and Josephus), then testaments, prayers and psalms, wisdom writings, and philosophical treatises of Philo. By this point the biblical connection has become rather tenuous. The volumes conclude with stories set in biblical times, stories set in post-biblical times, and sectarian texts (from Qumran). Outside the Bible thus includes works omitted by Old Testament Pseudepigrapha (notably excerpts from the Septuagint, Philo, and Josephus, and various texts from Qumran), and omits works included by Old Testament Pseudepigrapha (works that are Byzantine in date and Christian in origin, or that bear scant relationship with the Bible, e.g. the Sibylline Oracles). For the most part the terminus ad quem for Outside the Bible is the destruction of the temple in 70 CE, but a few late-comers are allowed to join the party: the Fourth Book of Ezra and the Syriac Apocalypse of Baruch, two works lamenting the destruction of the temple, and Greek synagogal prayers, which admittedly are not directly related to Scripture but which are full of biblical idioms and in any case are of great interest.

As a rule the editors of Outside the Bible did not commission new translations; they were content to incorporate and revise translations that had already appeared in Old Testament Pseudepigrapha or elsewhere. For these texts the novelty of Outside the Bible is the annotation that it provides, which is far more detailed and far more sustained than what can be found in Old Testament Pseudepigrapha. For some texts, though, the translations are new; among them are the sermons On Jonah and and On Samson, falsely attributed to Philo, now translated into English for the first time, two unique specimens of Hellenistic Jewish preaching; Philo’s Questions and Answers on Genesis and Exodus, newly translated from the Armenian (the Greek original being mostly lost); the Testaments of the Twelve Patriarchs; the Genesis
Apocryphon
from Qumran; the Temple Scroll from Qumran. Aside from the new translations and the extensive introductions and annotations, there are no novelties in these volumes. No heretofore undiscovered texts. No long lost documents. No secret scrolls. (Contrast Old Testament Pseudepigrapha: More Noncanonical Scriptures, volume 1, edited by Richard Bauckham, James R. Davila and Alexander Panayotov [2013] which is full of newly-translated and long-neglected texts, mostly of Byzantine origin.)

The canonization of the Hebrew Bible was an enormous goad to Jewish creativity. Across genres, styles, and languages, the Jews of the second temple period reacted to, interacted with, interpreted and re-interpreted, the words of the Bible, especially the Torah, in an extraordinary variety of ways with an extraordinary variety of results. The words of the Bible, especially the Torah, seem to have consumed the Jews to such an extent that they produced little literature that did not somehow engage the Bible and its concerns. Outside the Bible is a good entry point for the study not just of ancient Bible interpretation but also of ancient Judaism as a whole.

Who will read Outside the Bible? From cover to cover, probably no one. As a work of reference, as an anthology of ancient Jewish Bible interpretation, no doubt scholars will consult it and be grateful for the breadth of its scope and the erudition of its annotations. But who else will read it, and, what is more important for the publisher, who will want to purchase it? I am not sure that there is an audience for this act of cultural reclamation. Traditionalist Jews, beholden to the rabbinic suspicion of all “external” literature, who purchase ArtScroll/Mesorah Publications by the carload, will probably not be interested in these books. Will secular Jews be interested? I hope so, but that seems unlikely. So who is left? Christians interested in Jewish bible interpretation and in the “Jewish background” to the New Testament, and liberal Jews whose intellectual horizons extend beyond the rabbinic corpora. Will these two groups be persuaded to part with two hundred dollars plus for these three weighty tomes? That remains to be seen.




“Ask Rabbi Google”!! ??

By Yaakov Rosenes
Continued from here
When Rav Yisreal Gustman Zts”l eulogized Harav Moshe Feinstein Zts”l beside his grave at Har Menuchot he mourned the loss of  the last real Talmid Hacham, i.e. the last Rav whose knew all of the Torah and Shas Poskim, Rishonim and Ahronim, Midrash and Aggadata, Mussar and Hashkafa. But to comfort the mourners and the holy Niftar, Rav Gustman said something new. He said that today although no individual is likely to approach Rav Moshe in his breadth of knowledge but the sum total of all the individuals learning Torah rivals and even surpasses Rav Moshe. Seeing that today there is an unprecedented number of people studying Torah therefore their common knowledge is like a Rav Moshe! For all his prescience I am not sure that the Rosh Yeshiva Z’l understood then in 5747 (1987) that what he was also prophesying an entirely new phenomenon which would become a reality in a few short years.
It is true today we have unprecedented Koach Haklal . There are more people are sitting and studying Torah that any generation since Har Sinai but unfortunately the Torah of our generation is fragmented and there no one person, no Gadol Hador, who can unify, filter and absorb all of it. Today sadly each Talmid Hacham is sitting in his corner and working on his project but there is no Rav Moshe who can compile it and view it its entirety. Rav Gustman himself was simultaneously a leading: Rav, Dayan, Rosh Yeshiva and a Baal Eitza. How many people in our generation can aspire to all these titles? Today thousands of Talmid Hachamin are working on thousands of Hibburim of Torah all over the world but with little coordination, with much duplication and unfortunately a high percentage of wasted resources.

 

In terms of printing Seforim I once believed that we need a Vaad HaRabbonim for publishing – a coordinating committee that would approve and recommend who should publish his Sefer and who not. However I quickly rejected this idea as totally undo-able and ill advised. Then I dreamed of a grandiose project which would coordinate authors and tell each Mehaber on what topic to write. Sadly the age of grandiose projects like the Encyclopedia Talmudit has passed and even the Encyclopedia Talmudit which has a good start will need at least another 36 volumes or 75-100 years to reach the end of the aleph-bet!
However it recently dawned on me that there is another approach, an organic approach which is even happening on its own. There is a new Rav Moshe on the horizon,a new star has risen, a new Super Talmid Hachami, and he isn’t even Jewish – his name is Rabbi Google! Before you exclaim
“Rachmane Letzlan” and go on to the next screen let me tell you a story. At a wedding 12 years ago I once asked Hagaon HaRav Shlomo Fisher Shlita if computers are not a “Maase Satan”. His answer shocked me to the core. In his quiet way he dropped a bomb. “There is no such thing as a Maase Satan”. Computers and cell phones and Internet and all of the technology that is driving the world towards distraction are only a Golem. If  we choose to use it for good – Hashem Yaazor, and if we choose to use it for bad -Hashem Yaazor. Let’s step back and look at Limud Torah and the Mesora of Torah from generation to generation and lay down certain premises. 1. No word of Torah that has been thought, spoken, written, or printed, from Har Sinai until today, was in vain. Every single Torah Hiddush, idea, expression or word is intrinsically significant. Of course there are levels and levels and levels of Torah thoughts. There are Torah essays that are fully formed, succinct and encompassing and there are those that are far less – but every Torah thought is significant. No Torah thought should be left to wither. Each thought should be explored and examined and if found true recorded somewhere in the Torah of Klal Yisrael. As the Haffetz Haim wrote technology which records past events is only a Mashal (metaphor) how every deed (or for our purposes word of Torah) is remembered in heaven.

2. Hazal themselves say that Rav Eliezer Ben Hyrcanus’  teachings could not be recorded, even if all the inhabitants of the world were Soferim and all the reeds were quills and all the heavens were parchment. What do they mean by this hyperbole? I suggest that it should be taken literally! Today we have almost unlimited machine memory: Terabytes, Petabytes, Exabytes, Zettabytes,and Yottabytes of memory. If this happening now in the physical universe certainly in the spiritual universe all of our Torah is being recorded.

3. Shlomo HaMelech writes that there is no end to books and we all know the adage that not every thing you think should be expressed and not every thing you speak should be written and not everything you write should be printed etc. However I have noticed that almost every Sefer has at least one reader. Among the thousands of Seforim I have handled over the past 40 years invariably someone has become excited and asked me to find that specific Sefer. Even the most unremarkable Sefer in my eyes seems to somehow attract a kindred Jewish spirit somewhere in the world who wants to learn from it. That is not to say that there are no Seforim out there which the groaning bookshelves of the world would prefer not to bear – there are thousands. But nevertheless, at least from the point of view of the author, it was a learning experience – he didn’t waste his time.
So if we posit that the main benefit of publishing Seforim today is for the author and not the reader – how do we restructure Jewish publishing so
that it reflects this new function? The immediate answers are simple:
  1. Rule 1 Stop, Don’t Print – Research!  Check your local Seforim store and Torani library to see if your topic is already covered and if your content is original. Look on Google.
  2. Ask the Rabbis who are giving you letters of recommendation for advice. What could I do to improve the book? How can I make it shorter? Soft-cover or Hardcover? How many copies?
  3. Show your manuscript file to a professional editor and book designer and get a price.
  4. Print an edition of 100 copies for distribution via your personal network of friends and students.
  5. If you run out of copies copy in .pdf files or print digitally and bind soft-cover another 10
  6. If you sell out in a month take your Sefer to a commercial publisher or Machon to get their opinion.
  7. Completed all of the above – Now you can print
No matter what we can be sure that printing a “best seller” today on a Torani topic is a major illusion. Today in Jerusalem one only has to pass by one of the Shteiblach to witness the death of  uncontrolled Seforim printing. There out in the elements, in winter’s rain and summer’s heat, hundreds of Seforim sit on tables offered for only 5 shekels each and sadly no one is buying them! However the world of joint publishing is coming into its own. The Torani databases: The use of: Otzar HaHachma and Hebrewbooks.com, Otzrot HaTorah and The Judaica Archival Project are growing by leaps and bounds. I have been told that new authors can now send unprinted works in digital format directly to these databases. Electronic books and electronic readers are not at all suitable for commercial Torani publishing but as learning tools and a place to mine information the electronic media have no comparison. Let’s be frank with ourselves sometimes despite the stigma we may feel the best person to ask is “Rabbi Google”.