תיובתות דחפץ חיים תיובתות – עלומות בשולי ההדפסה הראשונה של המשנה ברורה חלק א

מנשה קפלן, רחובות

לזכר הרב איתם הנקין הי”ד. חסרונו חי עימנו. אנקדוטות דפוס, ומסביבן, שבאופן טבעי, אותו היינו משתפים, עימו היינו מתייעצים, וממנו היינו לומדים. “ספר משנה ברורה – תהליכי כתיבתו, הדפסתו והפצתו” היה פרק מתוכנן בהצעת הדוקטורט שהרב איתם תכנן לכתוב על הח”ח ואין שום ספק, שכדרכו, היה נכנס לפרטים ולפרטי הפרטים. חבל על דאבדין. המקום ימהר עמידתו בקרוב, יחד עם כל נשמות חללי הטרור האזרחים, חללי צה”ל ומערכות הבטחון – ההרוגים על, ובשביל, עם ישראל ומלכות ישראל – המעלים את חימת המקום, במחיצת פפוס ולולינוס. הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב.

• הקדמה
• סימני ההדפסה הראשונה
• מעורבותו העמוקה של הח”ח בהדפסת ספריו
• “מוגה”
• צילומים של המשנה ברורה ח”א
• השינוי בשורות לאחר ההקדמה
• הוצאות דפוס ספרי לימוד – בכלל החזקת התורה?
• מחיר הספר לחותמים מראש
• אין כאן ריבית דברים
• דפי הפרענומערנטן
• גליונות הדפוס
• שורת האזהרה שלא להדפיס ללא רשות
• גליונות הדפוס של תחילת הספר וסופו
• כמות ההדפסה הראשונה
• סיכום הוואריאנטים
• סוף דבר

הקדמה

את ספר משנה ברורה, והמקום המרכזי שתפש ותופש בחיי היהודים שומרי תורה ומצוות אין צריך להציג. מהדורות המשנה ברורה נסקרו היטב ע”י גב’ ברמה (ראו בהמשך) אך עדיין יש פרטים ביבליוגרפים הטעונים בירור ורישום (ולהעיר, אף מקור נוסח המחבר והרמ”א שבספר מ”ב טעון בירור, וכן כמה הערות מתודה¹ ).

למען ירוץ בו הקורא נא ראו ראשי תיבות עותקי המ”ב המוזכרים במאמר².

בתשמ”ד יצא ספרון: כתבי “החפץ חיים”: הרב ישראל מאיר הכהן מראדין: רשימה ביבליוגרפית, הרב משה גליס ואביעד הכהן, בצירוף תעודות ומסמכים לתולדות “החפץ חיים” (המשנה ברורה בעמ’ 76) – אך הוא קצר, ואין בו תיאורים או הערות.

בעבודת המ”א החשובה של גב’ מרב ברמה³: לדרכו של ה”חפץ חיים” בספר “משנה ברורה”, עבודת גמר (מ”א) – אוניברסיטת בר אילן, תשס”ח 2008 – המחברת רשמה, בנספח ו’ (עמ’ 119 ואילך) את מהדורות המשנה ברורה, באופן די מפורט, והוסיפה הערות כהנה וכהנה. הרשימה כוללת את המהדורות הרגילות (מה שקרוי הסטריאוטיפיות) שהן הקשות לרישום. המחברת לא נכנסה לפרטי ההדפסה של חלק א’ – נשוא רשימתנו.

המחברת מציינת (עמ’ 122, הערות למהדורות השונות, הערה 1) שההדפסה הראשונה נדירה ביותר, ומן הסתם, ההדפסה הראשונה אינה מצויה, נכון לאז. אך משנת 2008 נוסף מקור לא אכזב בדמות המכירות האינטרנטיות הפומביות, בעיקר באתר בידספיריט. בציון המהדורות הסטריאוטופיות נפלו שגיאות רישום, כפי שהמחברת ציינה, בצדק, שם בהערה, וגם בבידספיריט יש מוכרים ששוגים ברישום. להלן, בעזרת מפעל הביבליוגרפיה של הספריה הלאומית, יובהר מהי ההדפסה הראשונה ומה סימניה, ובעז”ה נעמוד על וואריאנטים נוספים.

עיקר עבודתה החשובה של הגב’ ברמה עוסקת במתודיקה של החפץ חיים בחיבורו המשנה ברורה, ולא בהיבטים – הצדדיים לתוכן החיבור – שאנחנו מעלים כאן. אגב אורחא, ובשולי עבודתה, בעמ’ 15, המחברת התייחסה להיעדר הסכמת ר’ ישראל סלנטר לספר חפץ חיים, והיא משערת, שההסכמה ניתנה – למרות הסתייגות הרב סלנטר ממתן הסכמות – אך בשל ריבוי שבחי הח”ח, הח”ח הוא זה שנמנע מלהדפיסה (ראה המקור לזה שם בהערה 43). המעיין בהסכמות הקיימות במ”ב יראה די שבחים. סיבה אחרת, ומרתקת, שההסכמה כלל לא ניתנה, הביא הרב אהרן סולוביציק, מהרב הוטנר (פרח מטה אהרן, ספר המדע, תשנ”ז, עמ’ 88, ועמ’ 187)⁴.

מכיוון שמן השמיים זימנו לנו עותק מההדפסה הראשונה של המשנה ברורה חלק א’ (אמנם לא עותק יפה – תן עיניך למהדורה), וחלק ב’ הראשון שיצא, הלכות שבת (ראו בהמשך), הזדמן לנו לבחון מקרוב, ומשם רשימתנו צמחה. כמעט שלא מדובר על התוכן ההלכתי של החיבור עצמו, אלא על עניינים בדפים שלפני גוף החלק ההלכתי שבספר, ולאחריו, שאף בהם, הלכה, הנהגה, ותלמוד מעורבבים.

מלבד גאונותו ומידותיו, החפץ חיים היה אינדיבידואליסט ו”קנאי” של ממש בכל הנוגע להכנת ספריו לדפוס, מכירתם והפצתם. הערותינו הביו-ביבליוגרפיות נוגעות, איפוא, בו, ובאישיותו הגדולה.

ולהערה שמקומה כאן: בתחילת הדרך כשכבר ידעתי לאן פניי מועדות, החלפתי דברים עם ביבליוגרף מוערך מאוד. הוא העירני שחלק מהשאלות שלי על הח”ח מוגזמות וכי אני מדייק בו, ומפלפל בו, בהגזמה רבתי – משל היה הלכה סתומה ברמב”ם – הרי מדובר בסך הכל בהליכי הדפסה, ובחלק מהמקרים, פכים קטנים, ושוליים, וזה “לא כ”כ מקצועי”. הביקורת במקומה, ממקומה. האומנם שאני הקטן, בע”ב פשוט – איני מסכים לה. הח”ח היה דייקן בכל דבר שכתב ועשה, כתפיים רחבות לו להכרעות פסיקה, קפדן גדול בכל הליכותיו, קפדן טקסטים, קפדן בפרטים, שישב פיזית בבית הדפוס, מדי יום, זמן ממושך, על חשבון לימודיו הקבועים. כל זיז ורז דפוס לא אניס ליה, והיה איכפת לו. איש גדול, שאופיו אופי פרטים – גם בפרטים קטנים וגם בפרטים “קטנים”, וזה חותמו. ברור לנו לגמרי שהח”ח חשב על הכל. אין כאן “פרומקייט”, ואף לא “האדרה” מלאכותית. כי זה האיש הגדול הזה, וזה אופיו. הקורא החושש שהמאמר יעסוק במופלג, שולי ומוגזם, יוכל לפרוש עכשיו.

יובל מאה וחמישים שנה להתחלת הדפסת המשנה ברורה יארע בעז”ה בעוד שנים ספורות (תשצ”ג-ד, 2033-4). היובל צפוי לעורר הד גדול בעולם היהודי, למשוך תשומת לב מכל גווני העולם היהודי, בכתב ובע”פ. כולם יכנסו לטרקלין ההשפעה העצומה של החיבור, ולשיטת עבודתו. רשימתנו אינה אלא סנונית קטנה ב”עטיפה” וב”פרוזדור” של החיבור. משגיאות ושגגות נקני.

סימני ההדפסה ראשונה

נקודת התחלה ראויה, תהיה במפעל הביבליוגרפי של הספריה הלאומית, על מנת לדעת שהיו שתי הדפסות של המשנה ברורה חלק א באותה שנה לועזית – 1884. באשר להדפסה הראשונה נרשם כך:

המדפיסים שבלועזית – במקור באותיות קיריליות. ‬

5 הסכמות⁵: ר’ יצחק אלחנן [ספקטור], קאוונא, כב שבט תרמ”ד, ר’ מרדכי קלאצקי לידא, רבני ווילנא: ר’ יוסף ב”ר רפאל [סאקוביץ] ור’ שלמה בר”י [ב”ר ישראל] משה הכהן, יב ניסן תרמ”ג , ר’ בן ציון ב”ר אריה ליב [שטרנפלד], קאלוואריע, כ סיון תר”ם, ו- ר’ שמואל זנוויל במוהרי”ז [יעקב זאב קלפפיש], ווארשא, כא אדר א תרמ”ג

משה מאיר ישר בספרו “החפץ חיים, חייו ופועלו”, כרך א, בני ברק תשנ”ז, עמ’ 222, כותב: ’בקיץ של שנת תרמ”ג הופיע הראשון לששת חלקי ה”משנה ברורה“’. אך בנו של המחבר, ר’ אריה ליב פופקא, כותב “בשנת תרמ”ד הדפיס אבי את חיבורו משנה ברורה ח”א” (מכתבי הרב חפץ חיים, וורשה תרצ”ז, עמ’ 30(

1 דף בסוף: “שמות החתומים”

ובאשר להדפסה השניה נרשם כך:

בשער: 1884. הפרט משנת תרמ”ג. מעבר לשער צנזורה מתאריך 1 למאי 1884 וכן שם הספר, שמו של המחבר ברוסית, ושוב התאריך 1884.

לעומת הוצאת 1884 המקורית, יש כאן השינויים הבאים: אין כאן שמו של המדפיס, לא בשער ולא מעבר לשער; תאריך רשיון הצנזורה שונה; בהוצאה המקורית אין שם הספר והמחבר ברוסית, ועוד. כמו כן נשמט כאן הדף האחרון עם רשימת החותמים. בשולי העמוד האחרון נוספה אזהרה מאת המחבר שלא להדפיס הספר ללא רשותו. ‬

בעמ’ 192 יש שינויים בתוכן (ב”ביאור הלכה”): נוספה הערת-כוכב בשולי העמוד; באמצע דבור-המתחיל ’יצא’, במקום “בלבדו שלא הוציא בשפתיו”, תוקן ונדפס : “בלבו שלא השמיע לאזנו משמע”. ‬ [להעיר שבטופס ההדפסה הראשונה שתח”י כתוב “בלבו שלא הוציא בשפתיו”, לא “בלבדו” – שמא זו ט”ד של המפעל?]

עם הסכמות ר’ יצחק אלחנן ספקטור, ר’ מרדכי קלאצקי, ר’ יוסף סאקוביץ, ר’ שלמה ב”ר ישראל משה הכהן, ר’ בן-ציון שטרנפלד ור’ שמואל זנוויל קלפפיש, מההוצאה הקודמת (אף היא משנת 1884).

הסכמת הרב וואקס אינה רשומה במפעל הביבליוגרפיה בשתי ההדפסות. בעותק ה”ב ההסכמה מופיעה. בעותק ההדפסה השניה של 1884 היא מופיעה בעותק לג/2 (מכירה 3.11.24 פריט 45). עכ”פ יש לנו כמה סימנים להדפסה הראשונה: תאריך הצנזור 23 לדצמבר 1882, שם המדפיס נמצא, והפרטים האחרים. כנראה שעורכי מפעל הביבליוגרפיה ראו רק דף חותמים אחד, בעותק שלפניהם, ולא ידעו שיש עוד שניים.

צילומי עותק ה”ב ביחס להסכמת הרב וואקס הבאנו בהערה 5. אמנם הוספה או גריעה של הסכמה היא שינוי, אך לא מסוג עלומות הדפוס שנצביע עליהם. זה לעיתים תלוי-מקום, או תלוי שוק, ודבר טבעי. לעניין אחד השינוי הזה מתווסף: הצורך לסדר ולנתב את העותקים לאנשים וקהילות, באופן שההסכמה “תתאים”, או היעדרה.

מעורבותו העמוקה של הח”ח בהדפסת ספריו

פרטים על מעורבותו של הח”ח, בהדפסת ספריו, מצויים בספר של בן הח”ח, הרב אריה ליב הכהן: תולדות וקורות חייו של החפץ חיים שיצא בשנת 1927 והדפסה חוזרת 1952. חזר ונדפס בראש ספרו האחר של הרב אריה: מכתבי הרב חפץ חיים זצ”ל, מהדורה שניה ניו יורק תשי”ג, אך המדפיס לא שמר על העימוד המקורי, צופף את הדפוס, ועימד מחדש. התיחסותנו תהיה, איפוא, למהדורה המקורית שנמצאת באתר היברובוקס.

קישור להיברובוקס

ליקטנו כמה פרטים מתוך הספר – בסוגריים עגולות מספר העמוד, והערותינו בסוגריים מרובעות באותיות קטנות יותר. בסוף המאמר הבאנו נספח צילומי הדפים הרלבנטים.

הח”ח נסע בעצמו לגייס חותמים – פרענומערנטן – לספרו החפץ חיים (עמ’ י”א), [כנראה בשנת 1872 שכן הספר יצא בתרל”ג], הוא גייס כמה אלפי ! חותמים (י”ב), [בסוף הספר הדפיס 8 עמודים עם כ- 1,200 שמות], ובשנת תרל”ח הדפיס בווילנה 4,000 עותקים ונסע לחלק לחותמים (י”ב) [זו המהדורה השניה ולא ראינו שיש בה רשימות חותמים].

הנה הקישור למהדורת תרל”ג שבסופה נמצאים 8 עמודי הפרענומערנטן – עמ’ 161-168 לפי עמודי היברובוקס:

קישור להיברובוקס

על המשנה ברורה הח”ח עבד 28 שנים (י”ז). בשנת תרמ”ד הדפיס חיבורו משנה ברורה חלק א’ (כט) [רישום האותיות בשער הוא תרמ”ג. יתכן שהשער הוכן עוד בתרמ”ג אך ההדפסה גלשה לתרמ”ד – עדיין 1983 – והלאה לשנת 1884 ככתוב בתחתית השער. האם יתכן שכתבו את השנה הלועזית מראש? באופן שהספר אכן יצא בקיץ תרמ”ג – 1883 – כפי שהרב ישר כתב בספרו: החפץ חיים חייו ופועלו, הוצאת נצח, תל אביב, תשי”ח – 1958, כרך ראשון, עמ’ ריד? וכמצוטט במפעל הביבליוגרפיה? איננו יודעים⁶].

בעת ההדפסה ישב בוורשה ונכנס יום יום לבית הדפוס להשגיח שלא יצא קלקול, לא בטח בשום אדם, ביטל בשביל זה כמה חודשים מלימודיו התמידיים, וכך נהג בכל חלק וחלק בעת הדפסתו (ל).

מקום תפילתו בורשה היה בבית המדרש של הליטאים שעזרו לו בקיבוץ הפרענומערנטן (ל), ונקבצו חתימות הרבה והדפיסם בדפים האחרונים בספרו (לא) [“דפים” גרסינן ולא דף אחד. הגבירים שעזרו לח”ח באופן מיוחד אינם מוזכרים אצל הרב אריה. לכאורה, נעדר אצלו פרט משמעותי, שמא לא מקרי, כי ההודאה לתורמים הללו אינה מופיעה בכל ספרי המהדורה, ועל כך בהמשך דברינו].

אחרי צאת ספר משנה ברורה, הח”ח חילק למנויים בוורשה, ונסיעותיו הראשונות היו למעזריץ ולובלין. נסיעותיו עם ספריו היו כמעט רק בפלכי ליטא. לפלכי פולין הרחוקים שרוב הקהילות חסידים לא נסע מעולם עם ספריו (ל”ג) [“מעולם” ! זו קביעה קטגורית די מפתיעה ומעוררת השתאות. וכי למה לא? הלוא גם חסידים רכשו ולמדו את המ”ב. מ- 1883 ועד 1933, שנת פטירת הח”ח, יחלפו חמישים שנה, וכי לא נסע עם ספריו ל”כרכי פולין הרחוקים” בכל חמישים השנים הללו? טעון בדיקה]

החלק הבא של משנה ברורה דילג להלכות שבת, מפני שראה דחיפות לעורר את הדור על השבת, ורק לאחר הדפסת הלכות שבת התפנה לחזור להלכות נ”כ וברכות הנהנין, לפיכך נדפס על השער של הלכות שבת, בהדפסה הראשונה, “חלק שני”, אם כי כבר בהדפסה הבאה, ועד היום, הוא חלק ג’ (ל”ח). כותרת “חלק שני” היא איפוא סימנה המובהק של ההדפסה הראשונה של הלכות שבת.

ממה שאנחנו יכולים להתרשם, הח”ח לא בטח באיש והשגיח יום יום בבית הדפוס על מלאכת ההדפסה, ביטל מלימודו הרוטיני חודשים רבים, בכל חלק וחלק מהמשנה ברורה שהדפיס. אין ספק שהיה “קנאי” וקפדן גדול בכל הנוגע לתהליכי ההדפסה, והמכירה. לאור מעורבותו המלאה של הח”ח בהדפסה ובהגהה, פשיטא שלא ניתן לייחס מקריות בשינויים שנציג, ואין לנו שום ספק שחותמו של הח”ח, טבוע, על כל שינוי ושינוי, ועל הכל חשב.

“מוגה”

הח”ח הוציא הרבה הוצאות למגיהים ועל כל ספר היה כתוב מוגה, והקפיד על זה מאוד (אצל בנו, עמ’ ל”א)⁷.

בתי המכירות מציינים בהבלטה, כאשר המלה “מוגה” כתובה, בעט או עיפרון, כי כולי עלמא מאמינים שזה סימן מובהק שהספר יצא מידיו של הח”ח בכבודו ובעצמו, וכי המלה “מוגה” נכתבה על ידו. למרות שהשוואה אקראית של המילה “מוגה” נראית אולי דומה לעין רגילה, לא מקצועית, אך, ככל הנראה, על זה אין לסמוך כלל.

היות והרב אריה היה דייקן גדול והשתתף בכתיבת המשנה ברורה – ברא כרעא דאבוה – הוא מציין שאביו שכר מגיהים, וכי אביו הקפיד שעל כל ספר – “היה כתוב מוגה” גרסינן – ולא “היה כותב”. מדובר, כנראה, באלפי ספרים, ולכאורה, אם הח”ח היה כותב, אישית, על כל ספר “מוגה”, היינו מצפים שטרחה כזו, שלוקחת הרבה זמן ומאמץ, תהיה די חשובה, מרעישה ובולטת, שבנו יציין זאת.

לאחר העלאת הספיקות בשורות הללו, ראינו שגב’ ברמה, הוסיפה בעבודתה החשובה, מקור מפורש יותר (פסקה 3 בעמ’ 122), מבת הח”ח, פייגע זקס, שהמלה “מוגה” נכתבה ע”י הח”ח, או בני משפחתו או המגיהים ששכר. על פי שני ילדי הח”ח, יקום דבר.

בעותקים שבידינו (מ”ק) של הדפסה הראשונה של חלק א’, ובחלק שני המקורי – הלכות שבת תרנ”א – המלה “מוגה” איננה. אין לנו הסבר להיעדר “מוגה” בחלק שני-הלכות שבת (אם נכתב בעיפרון אולי נמחק?). ביחס להיעדר “מוגה” בחלק א’ אולי חסר עמוד חוצץ ששם היה כתוב, או שמא ההיעדר מכוון? איננו יודעים. עיון אקראי בבידספיריט יראה שלא תמיד נמצא את המלה “מוגה”. כנראה שההקפדה לא הייתה מאה אחוז, על אף עדות ילדי הח”ח.

בכל אופן, ולאור ורסיות הדפוס של ההסכמות, ההודאה המיוחדת לתורמים, ודפי החותמים שנעסוק בהמשך – האם “מוגה”, והיעדרו, הם יד המקרה? לאור דברינו צריך להניח שאין מקריות אצל הח”ח. מה הטעם? לא נדע. על כן גם זו תיובתא דח”ח תיובתא, מדוע לא נרשם “מוגה” בכל העותקים, במיוחד שהיה צוות שעסק בזה. על רקע הווריאציות השונות של עמודי הפתיחה של הספר, ודפי החותמים בסוף – “מוגה” מקבל משנה חשיבות. האם “מוגה” שימש אות: הרכב ספר זה דווקא לפלוני? או לקהילה פלונית? אין לנו אפשרות היום לראות כמות גדולה ומייצגת של ספרי ההדפסה הראשונה, ולא נוכל לבדוק ולהיווכח מה היה ה-“כלל ופרט” של הח”ח, או בלשון העידן שלנו, מה היה “תו התקן” של הח”ח.

בתי המכירות והקונים ישימו לב כאשר רואים את המלה “מוגה”. אך אדרבה, יזהר הקונה שרואה את המלה “מוגה”. ממש לא בטוח שזה כתב ידו של הח”ח, והסיכוי הסטטיסטי שכתב ידו הוא זה, הוא, נניח, אחד לעשר בערך, במקרה הטוב, בלקיחה בחשבון את בני המשפחה והמגיהים. תשע כתיבות “מוגה”, ו”מוגה” אחד כת”י הח”ח בעצמו, כמחצה על מחצה דמי?

צילומים של המשנה ברורה ח”א

הספר מצולם במספר אתרים, ונחזור על הסימונים.

עותק הספריה הלאומית סימנו ס”ל, יש לחפש לפי הרשומה:

990011055150205171 , השלישי ברשימה (דרך הקטלוג מגיעים לטופס ה”ב שלהלן ולא לטופס המצולם של הספריה הלאומית).

עותק מלא המצולם בהיברובוקס סימנו ה”ב.

קישור להיברובוקס

עותק בית המכירות Legacy Judaica עם צילומים בודדים סימנו ל”ג/1 – מכירת 13.9.20 פריט 64.

עותק נוסף ממכירה אחרת של Legacy Judaica עם צילומים בודדים ל”ג/2 – מכירת 3.11.24 פריט 45.

העותק ברשותנו סימנו מ”ק.

השינויים בשורות לאחר ההקדמה

אנחנו רוצים להצביע על שינוי מעניין. בטופס ה”ב לאחר סוף ההקדמה המשך העמוד ריק. בעותק מ”ק מופיע הודאה לתורמים. בעותק ס”ל בסוף ההקדמה מודפסות שתי שורות של הערה הלכתית בנוגע לסימן ס”ו:

“א”ה [אמר המחבר מ.ק.] בבה”ל סי’ ס”ו כתבתי דבין ויאמר לאמת ואמונה דינו כבין הפרקים, ולאחר העיון נ”ל דדינו כמו בין ויאמר לאו”י עיין ברכות י”ד חייא בר רב אמר אמר אני ה’ אלהיכם צ”ל אמת וע’ ברש”י שם”.

גירסה קמא מופיעה בביאור הלכה בסימן ס”ו, בד”ה *ואלו הן בין הפרקים וכו’, עמ’ 200, פיסקה שניה.

לפחות בעותק מ”ק נוכל להעיד שמדובר באותו קטע קמא ללא השינוי. ואכתי קשיא מדוע ההערה ההלכתית אינה מופיעה בכל ההדפסה ראשונה? תיובתא דחפץ חיים תיובתא.

ועוד שינוי. בעותק מ”ק, לאחר ההקדמה, מודפס קטע של כמה שורות הודאה, לשלושה תורמים שעזרו בהדפסה: דוב ב”ר זאב זעלדאוויץ, בן אחיו ברוך דוד זעלדאוויץ ו- יעקב אהרן ב”ר דוד ראגאווין. השניים הראשונים “הלוו לי סך מסויים”, והשלישי “נתן לי סך מסויים”. לא מצויין מהיכן הם. הקטע הזה אינו נמצא בעותקים האחרים שראינו. זה מעורר תמיהה. וכי מדוע יישמט נדבתם בעותקים אחרים? ותמיהה כפולה – הכיצד בעל ספר החפץ חיים (שקדם למשנה ברורה) – לא יוקיר להם תודה בכל מהדורת ההדפסה? גם זה תיובתא דחפץ חיים תיובתא.

אי אזכור מקום מושבם מושך תשומת לב, במיוחד על רקע ציון ערי חותמי הפרענומערנטן. בגוגל לא מצאנו עליהם פרטים, אבל באתר המצויין עיתונות יהודית היסטורית, נמצאו, כפי הנראה, קצת פרטים על שניים מהם, ונקווה שקלענו, ואכן הם המה. הג’ [הגביר] דוב זעלדאוויץ מוזכר ב”הצפירה” 7.7.1885 כתושב מינסק, וב”המליץ” 8.7.1894 הוא עדיין תושב מינסק. ב- 1896 הוא תושב אודיסה, וב- 1900 כתורם לספריה שיסד ד”ר חזנוביץ (לימים הספריה הלאומית), והוא מהעיר יליסובטגרד (כיום קרופיבניצקי) דרום מזרח לקייב. ז”א שבזמן הקרוב להדפסת הספר, דוב זעלדאוויץ הוא תושב מינסק. המרחק בין מינסק לראדין הוא 192 ק”מ, והמרחק בין מינסק לוורשה הוא 557 ק”מ. גם אם המרחק לא כ”כ רחוק מראדין – הוא מספיק רחוק מוורשה.

בהמליץ 9.3.1899 מופיעה ידיעה על פטירת [יעקב] אהרן ב”ר דוד ראגאווין, במינסק. “זה כשנה שב מטאמסק”, ז”א 1898. הוא היה כנראה נדבן גדול, וצויין שישב בטומסק חמש עשרה שנה. זה מביא אותנו לשנת 1883, כך שכנראה היה בעיר טומסק בזמן הדפסת חלק א’ של המשנה ברורה. העיר טומסק היא בירת מחוז טומסק, המחוז הפדרלי בסיביר, במערב סיביר. המרחק בין טומסק לראדין הוא 4,581 ק”מ, והמרחק בין טומסק לוורשה הוא 4,938 ק”מ ! רחוק ממש.

אם כנים דברינו, והאנשים הם המה, הנדבנים רחוקים מוורשה, ומקהילתה, והרבה. לפי הדברים היפים שהח”ח כתב עליהם, הם הלוו לו, והרימו תרומה משמעותית, שכנראה הייתה נחוצה מאוד לח”ח בהדפסת הספר, על כן בדין יזכירם לטובה. ולמה לא יזכירם בכל עותקי ההדפסה הראשונה? מוכרח להיות לזה סיבה, וסיבה כזו שתעמוד במבחן מחבר ספר החפץ חיים. האם יכול להיות שהח”ח לא רצה לציין את תרומתם כדי לא לבייש אחרים, או את אנשי וורשה? הנה נדבנים רחוקים מוורשה, האחד במרחק 557 ק”מ, והשני במרחק 4,938 ק”מ, הם שעזרו, ומתוך שבחם יבוא לגנות את אנשי וורשה חותמי הפרענומערנטן שלא הרימו די? מצד שני, בעותק מ”ק (ראה להלן) מצורף דף חותמי וורשה, ובתחילת העותק ההודאה לתורמים. תיובתא דחפץ חיים תיובתא.

עם סגירת הגליון, ראינו שבית המכירות Winner`s במכירה 148, פריט 174, מיום 30.3.25, מכר עותק של חלק א’ הדפסה ראשונה הכוללת את ההודאה לתורמים, ובסופה עמוד פרענומערנטן מסוג לג/2.

הוצאות הדפסת ספרי לימוד – בכלל החזקת התורה?

הח”ח כתב ספר בשם: שם עולם [חלק ראשון] 1895, וחלק שני 1897. על פי שער הספר, תעודתו, בין היתר, לעודד את החזקת התורה. בחלק ראשון, פרק ט”ו, שכותרתו היא: “בו יבואר גודל חיוב החזקת התורה וגודל שכרה”. בעמ’ 40, עמודה ראשונה, מונה הח”ח את סוגי החזקת התורה: לשלם שכר לימוד התורה של עניים, החזקת ישיבות ות”ת שלא יתמוטטו, החזקת תלמידים ורבנים הלומדים תורה, נתינת סחורה לת”ח להשתכר, ולהשיא בתו לת”ח. בחלק שני, עמ’ 14, בהערה השניה בעמוד, שנמשכת לעמוד 15, הח”ח מרחיב על תמיכת זבולון ביששכר, באופן שסוחר יקח מופלג בתורה ויתן לו כל צרכי חיותו בשלמות, והאופן השני של החזקת תורה, להחזיק ישיבות.

על פי שניים עדים יקום דבר, ועל פי שניים עדים יעדר דבר. די מפתיע, לכאורה, שמימון להדפסת ספרים אינו ברשימה. בשנת 1895, הח”ח הרי כבר אחרי הדפסת שמירת הלשון, ואחרי הדפסת שתי הדפסות מ”ב חלק א’, וגם חלק שני הלכות שבת – בודאי בשנת 1897. קשיי המימון – הרי חש היטב. על כן גם זו – תיובתא דחפץ חיים תיובתא. ודו”ק: אמנם אולי אפשר להסתפק האם סיוע במימון הדפסת ספר היא צדקה במובנו הממוני, אך כאן ההדגשה היא על החזקת התורה, ולכאורה עזרה במימון הדפסת ספר – בודאי ספר יסוד הלכתי – היא החזקת תורה במובן הכי קלסי, ללמוד ולקיים, בין בהלוואה ובין בתרומה. וגם זו – תיובתא דח”ח תיובתא. ומה זה אומר על הנדיבים? מה המצווה שהם קיימו? חסד ודיו?

מחיר הספר לחותמים מראש

הרב ישר (בספרו: החפץ חיים חחיו ופועלו, הוצאת נצח, תל אביב, תשי”ח-1958, כרך ראשון, עמ’ ריג) מצטט מכתב שהח”ח כתב לר’ חיים ליב הכהן מטיקטין, מיום ד בשלח תרמ”ג (ט’ שבט – 17.1.1883) , ובו בקש ממנו להשיג פרענומערנטן לספרו החדש המשנה ברורה. הח”ח צרף דפים לדוגמה של הספר, וכמו בספרו “חפץ חיים” שהיו לו יותר מאלף חותמים, התשלום יהיה כשיקבלו את הספר, במחיר רובל כסף, ושמותיהם יודפסו. אין אנו יודעים מה היה מחיר הספר לקונה הרגיל שלא חתם מראש – אותו מחיר? תמצאו את שמו של ר’ חיים הכהן רשום בעמוד הראשון של דף החותמים השני (טיקטין) – עותקים ס”ל, ה”ב ו- ל”ג/1, עמודה ימנית שורה 17 למטה, ראו להלן התמונה.

באשר למחיר הספר לחותמים מראש, יש אי בהירות. במכתב המצוטט המחיר רובל כסף אחד. הרב אריה, בנו, כותב בעמ’ ל”א (ראה בנספח) שהמחיר היה 1 רובל כסף ו-15 קופייקות (עם כריכה?). עכ”פ בנו מציין שם בעמ’ ל”א שהוצאות ההדפסה היו כאלף וחמש מאות רובל (לשתי הדפסות שנת 1884? לא נראה – רק להדפסה הראשונה). לפי שלושה דפי החותמים הידועים לנו, היו כאלף חותמים. אזי למחיר הפרענומערנטן יש משמעות כלכלית גדולה. לאלף חותמים, ההפרש משמעותי: אלף רובל או רק חמש מאות רובל. אפילו תאמר אלף רובל עדיין השלמת חמש מאות רובל זה סכום נכבד, וההודאה המיוחדת לשלושה מתבררת כמשמעותית ביותר. עכ”פ התיובתא – באשר להיעדר תמיכה בהדפסת ספר בגדר החזקת התורה – ממקומה, לא יצאה.

אין כאן ריבית דברים

דבר אחד ניתן להגיד בבטחה: ציון שם חותם מראש (למרות שמשלם רק עם קבלת הספר), ציון שם המלווה, וציון שם תורם – כולם אינם בכלל ריבית דברים לדעת הח”ח. על רקע ההלכות של ריבית דברים, היה מעניין לדעת מה דעת הח”ח מתי מותר לשבח בדברי ברכה החמים למי שהלווה לו, ולמי שתרם לו⁸. אגב אורחא, חיפשתי אצל הח”ח בספר אהבת חסד התייחסות לריבית דברים. לא מצאתי, ופניתי לצאט איי אי (בתשלום). בתחילה מסרו קטעים עם ציון לספר. בבדיקות במהדורות שונות שהם ציינו, לא נמצאו הקטעים. חזרתי לצאט, הם בדקו בדיקה חוזרת, חזרו בהם והתנצלו (ומכאן משנה זהירות בשימוש בצאט. אך אדרבה, שימוש מושכל והעמדת הצאט על התיקון מועילה לכלל המשתמשים, וחשובה, כי הצאט מתגבש, למעשה, לסטנדרד עולמי. יש להקפיד לרשום לצאט בצורה ברורה שהציטוט אינו נכון ולבקש, בנימוס, שיתקנו על אתר. הצאט מודה בטעות, מודה לתיקון, ומתקן על אתר. במקרה אחר ביקשנו מאדם אחר שיבדוק אחרי כמה ימים, וראינו שתיקנו הכל. והרי הכל במהירות “תוך כדי דיבור”). אכן אין באהבת חסד התיחסות לריבית דברים, וזה, לכאורה, המקום הטבעי להתייחס לזה. מכיוון שאין מקריות אצל הח”ח, ההשמטה, גם היא תיובתא דח”ח תיובתא.

דפי הפרענומערנטן

חותמים מראש על ספרים – פרענומערנטן – היא תופעה די מוכרת⁹. יש בזה עזרה כלכלית בקבלת תשלום מראש, אולי גם הנחה מהמחיר המלא לאחר ההדפסה וההפצה, ושוברו בצדו – הוקרה מודפסת. הח”ח, דווקא הקפיד שלא לקבל שום תשלום מראש אלא רק עם קבלת הספר. יש בזה הכרה שהספר ראוי, ומעלין בקודש אם משיגים גם שמות ת”ח חשובים, דבר העוזר לקונה להחליט לקנות. מלבד ההיבטים הללו, אגב אורחא, יש עיסוק גדול סביב עצם רשימות השמות למקצוע הגניאולוגיה, וזיהוי מקומם של אנשים. ספר יסודי הוא ספרו של בערל כהן: פרענומערנטן (1975), שיש בו הקבלת שמות, ערים, וספרים. הוא הקיף הרבה ספרים, ויש לקוות שיום אחד הספר יושלם בספרים שכהן לא רשם.

חשבנו שאנחנו יודעים על שני דפי רשימות חותמים – ארבעה עמודים של שמות. בית המכירות ל”ג/1 ציין בהגינות, בתארו את העותק שהעמיד למכירה – שבעותק הנמכר יש דף אחד משני דפים, וצילם את הדף. מדובר בדף אחד שבראשו אנשי העיר טיקטין (וכן נובוגרד, סטוויסק ו-קאלנע). דף טיקטין מופיע גם בעותק ס”ל וגם בעותק ה”ב. בשני העמודים של דף טיקטין מופיעים 325 שמות בשבעה טורים.

בעותק מ”ק יש רק את הדף השני. בסוף העמודה הימנית בעמוד הראשון מנויי וורשה (והעיר שציצין), 8 עמודות עם 322 שמות. 5.5 עמודות לאנשי ורשה, ועמודה וחצי לאנשי שציצין. הדפים הם בסדר אל”ף בי”ת “כדי שלא לנגוע בכבוד שום אדם” ככתוב בכותרת דף טיקטין. השם החותם בסוף עמ’ 2 בדף טיקטין הוא: ר’ דוב ב”ר מאיר מארקעוויץ, ושם החותם הבא בעמודה הראשונה בדף השני הוא: הר”ר יצחק ב”ר שמואל חונה בוואנסעס (לא איתרנו). אומנם קפיצה מאות דל”ת-דוב, לאות יו”ד-יצחק, אבל הרצף, אפשרי.

עם סגירת המאמר, מצאנו שבית המכירות ל”ג העמיד למכירה עותק מההדפסה הראשונה עם דף שמות חותמים שלישי, השונה משני הדפים שהכירונו. על רקע הערת הרב אריה ליב בן הח”ח (עמ’ ל”ג) שהבאנו לעיל, על כך שהח”ח לא נסע לקהילות החסידים הרחוקות בפולין לחלק את ספריו – היה מעניין לראות שבצילום עמוד החותמים שבאתר בידספיריט ל”ג/2 – עמודה רביעית, שורה 18 מלמטה מופיע: ר’ חיים יצחק לוריא בעד בהמ”ד חסידים. הערים המנויות בדף שלישי זה הם (העתקנו ככתבם): נאיישטאט, גרעאייעוי (גריבה), מייאגוסטאוו, זעלווע, ו-דערעטשין.

האם מותר להעלות השערה שהח”ח הפריד את דפי החותמים, במכוון? באופן שדף חותמי וורשה יהיה צמוד לעותקים שחילק בוורשה ושציצין, דף טיקטין צמוד לעותקי חותמי טיקטין והערים שנמנו, ובשאר המקומות לא צרף את דפי החותמים האחרים¹⁰? מדוע לא יצרף את כל שלושה הדפים לכל עותק? מטעמי חיסכון? לא מסתבר. אולי זה נעשה כדי שלא לבייש מי שלא היה בין החותמים? אולי טפסים שנמכרו אחרי ההדפסה לקונים שלא חתמו מראש, לא כללו שום רשימת חותמים? ולמי הלכו ספרים שכללו את התודה לנדבנים בסוף ההקדמה? מצד שני, על המשקל, תודה לחותמים מראש מראש! דבר אחד ברור לנו: היות ואין מקריות אצל הח”ח, על כן תיובתא דחפץ חיים תיובתא.

ביחד, בששת העמודים, מופיעים כאלף שמות. היות ואין לנו ידיעה על דפי חותמים נוספים (אולי עוד נגלה!) מעניין ומוצדק לתהות מדוע הח”ח ציין, פחות חותמים למשנה ברורה מספר חפץ חיים? האם מפני שהיו, יחסית, פחות חותמים למשנה ברורה? האם ששת העמודים משקפים את כל החותמים? הזכרנו לעיל שבספר חפץ חיים, מהדורה ראשונה, תרל”ג, הודפסו כ-1,200 שמות של חותמים. מדוע מוצאים פחות במשנה ברורה? האם היו יותר חותמים מהמודפס? ואם היו מדוע נפקד מקומם? אם נכונה השערתינו שהח”ח בחר בקפידה את דף החותמים המסויים, להפצה אישית, באזור או קהילה, ובכלל זה את התודה המיוחדת לשלושה התורמים שבסוף ההקדמה – אין מנוס, וכל השאלות מוצדקות. אם איכשהוא יישבנו בדוחק את התמיהה על השמטת קטע התודה לנדבנים – מה נאמר כאן? ועל כולנה מרחפת התיובתא הגדולה – מדוע הח”ח לא כלל בכל עותקי ההדפסה גם את ההערה ההלכתית, גם את התודה לשלושה התורמים וגם את ששת עמודי החותמים? תיובתא דחפץ חיים תיובתא. ותיובתא בתוך תיובתא: ראינו לעיל שהרב אריה ציין שהנסיעות הראשונות של הח”ח לאחר הדפסת המשנה ברורה חלק א’, היו למעזריץ ולובלין – ולפלא ששתי הערים אינן ברשימת חותמי הספר (אולי אכן עוד יתגלו דפי חותמים?).

גליונות הדפוס

כדאי להתעכב על פרט טכני של הדפוס. בתי דפוס משתמשים בגליונות דפוס בגדלים שונים כדי שקיפולם, וחיתוכם יביא לכמות דפים הדרושים, ולגודל הפיזי של ספר. איש הדפוס, היה מקפל ומסדר את הקונטרסים המודפסים זה אחר זה. כדי למנוע בלבול ושיבוש מקום הגליון כסדרו, בטעות, לעיתים הודפס בצד התחתון של העמוד הראשון בקונטרס, בצד, סימון מספר הקונטרס והדף, למען יקופל, ויונח במקומו הרץ, הנכון. לאחר מכן הספר מוכן לחיתוך, שיפריד את הדפים, ומשם לכריכה. כשהוצאות דפוס ונייר יקרים, עושים חשבון בבחירת גודל הגליון ע”מ להתאימו לגודל הדפים הרצוי, ומשתדלים שהגליונות ינוצלו באופן מלא ללא עודפים, במיוחד כשמקבלים תרומות להדפסה.

גודל הדף של המ”ב הדפסה ראשונה שבידינו הוא: 21.8 על 18 ס”מ. בתחתית העמוד בצד ימין (ראה בתמונה הבאה), בעמוד האחרון של ההלכות, מסומן “לח 6” – עמוד שישי בגליון 38. נוצר עודף לא מנוצל של דף אחד (שני עמודים). כך בשני העותקים (לג/2 לא ראיתי). יש סימונים לגליון לכל החלק ההלכתי מסימן א’ ואילך, אך לא בעמודים הפותחים או בדפי החותמים. בדיקה בדפי הספר תראה שמכל גליון יוצאים 4 דפים, יחד 8 עמודים. היוצא הוא, שלהשלמת הגליון, נשאר דף אחד ריק (2 עמודים), שהיה יכול להתאים, בהנחה שצורף רק דף חותמים אחד. אך דף אחד לא יספיק, שכן דף השער וההקדמה גם הם מחוץ לחשבון, וממילא יש שלושה דפי חותמים. את החשבון ננסה לערוך בהמשך.

לפעמים רואים ספרים, שנייר דפי ההפרדה, בתחילה וסוף, הם אותם דפי הדפסה, ולפעמים רואים דפי הפרדה מאיכות שונה של דפי הספר, שכנראה באים מנייר זול, או משאריות נייר של בית הדפוס, ולא מגליונות הדפוס של הספר.

לאור שלוש וורסיות של תחתית העמוד האחרון של ההקדמה, ורסיית הסכמת הרב וואקס, ושלושה דפים שונים של חותמים, תכף ננסה לעשות חשבון לגליון הדפוס. היות ובכל הדפים הללו אין סימן גליון, מתחזקת מאוד הנחתנו שהח”ח ברר את כל הדפים הללו בנפרד, וסדר להם צירופים שונים, כנראה בהתאם למקומות, לאנשים ולקהילות ששלח את עותקי ההדפסה הראשונה, או שנסע לשם בעצמו. ושוב, אין מקריות אצל הח”ח. מאי טעמא? איננו יודעים – תיובתא דח”ח תיובתא.

בטרם ניכנס לחשבון, נכון לציין כי בחלק שני (הלכות שבת), שתחת ידינו, דפי הספר קצת יותר גדולים – 22.4 על 18.3 ס”מ, וכל גליון דפוס הכיל 8 דפים-16 עמודים, כאשר הגליונות מסומנים החל מהשער. הגליון האחרון היה רק 3 דפים-6 עמודים. כאן רואים שנייר, כנראה, בוזבז, אך סימון הגליון הוא, על הסדר, מתחילה ועד סוף.

שורת האזהרה שלא להדפיס ללא רשות

בטרם ניכנס לחשבון הגליונות, עלינו להתייחס לואריאציה נוספת. בחלק מעותקי ההדפסה הראשונה מופיעה אזהרה בסוף ההלכות:

“אזהרה בל יזיד איש לחזור ולהדפיס את הספר משנה ברורה בלתי רשותי או רשות ב”ב, המחבר”

אצל כמה מוכרים בבידספיריט מודגשת ההערה הנכונה, שהשורה הזו לא חזרה ונדפסה אח”כ. בעותקי ס”ל, ה”ב, ו- מ”ק היא לא נדפסה. יתכן שהשורה הושמטה בטעות ממטריצת הדפוס הראשונה, וכשהח”ח גילה, הוסיפה. על כן יימצאו טפסים ללא האזהרה, עד ששמו לב, הוסיפוה, והח”ח לא רצה לחזור ולהדפיס את הגליון האחרון של ההלכות – גליון לח – מחדש, בכל הטפסים, כדי לא להטריח ולהכביד על ההוצאות. בהנחה זו, לא מדובר בהשמטה מכוונת. או דילמא שלכתחילה דווקא סבר שלא להגביל, ולא הדפיס את האזהרה, ואח”כ חזר בו והוסיף את השורה למטריצת הדפוס. או איפכא שבמטריצת הדפוס הראשונה ההגבלה הודפסה, והח”ח חשב שנית, והחליט שלא תודפס משם ואילך, ומחק את השורה ממטריצת הדפוס. תיובתא דח”ח תיובתא.

כך או כך, שוברו בצידו. הסכמות כוללות לעיתים איסור הדפסה ללא רשות המחבר, ובדר”כ הגבלה למספר שנים. ההסכמות, לרבות הסכמת הרב וואקס, אינן כוללות הגנה כזו, וכאן, לאו מקרה הוא. מותר לנו להניח שהמסכימים שאלו את הח”ח אם הוא חפץ בהגנה כזו, והח”ח, כנראה השיב בשלילה. אם כך הוא, והרי הח”ח הדפיס את האזהרה – מדוע לא בקש גם מהמסכימים שיציינו את האזהרה? יתכן להסביר שההגנה בהסכמות בדרך כלל נקובה בזמן של כמה שנים, והגבלת הח”ח, ללא הגבלת זמן, לא הייתה נוחה למסכימים.

אפשר והח”ח חשב קדימה (על יסוד הצלחת הספר חפץ חיים?), ודעתו הייתה, שלמחבר, מותר באופן כזה להגביל את ההדפסה, ללא הגבלת זמן, שתהיה רק “בלתי רשותי או רשות ב”ב”. אך נוסח ההגבלה, מעומעם למדי, דבר, שלא היינו מצפים שיצא תחת הח”ח, המדקדק הגדול. “ברשותי” – ניחא שהתכוון לחייו הוא, אך “בני ביתי”? גם אחרי לכתו מהעולם? או במקביל לחייו? מיהם? הכוונה לכל ילדיו? או שמא כל צאצאיו החיים כאן היום, או אף לאחריהם? ניתן להניח שלא נחה דעתם של המסכימים, והם לא חשבו שזה ראוי, וחששם בידם. כשמדקדק בשיעור קומה של הח”ח משאיר הוראה מעומעמת – תיובתא דח”ח תיובתא, בדינא היא.

באופן כללי, הגבלה שלא להדפיס למספר שנים, תסתיים במועדה, כי תלמוד תורה ולימוד תורה חייבים להמשיך, וללא ספרים קשה. אולי רבנים-מסכימים לא ימהרו להטיל הגבלה שיתכן ותמנע תלמוד תורה בעתיד, כי לך תערוב מה יחשבו “בני ביתו” בעוד דור – ובכלל, כמה שני תקופת “בני ביתו”? – הן לעצם הרשות להדפיס והן לשמירת מחירו העממי (ובדומה, אף בימינו, למרות עושר הספרות במאגרים, עדיין יש ספרים שבעלי-זכויות או יורשיהם אינם מרשים להעלות לרשת). גם כך הייתה, אז, מצוקת ספרים קשה¹¹ – מצוקה שאינה קיימת היום כלל.

סוגיית ההסכמות לספרים נדונה הרבה ואכמ”ל. אך הערתנו צריכה תלמוד של הח”ח, לרבות משמעות השמטת השורה במהדורות הבאות. לכתחילה מאי קסבר? ולבסוף מאי קסבר? ולמה חזר בו? ההגבלה הרי יצאה מהח”ח (לא בדקנו את מכתבי הח”ח המרשים להדפיס את הספרים). תהא מסקנת הדין איך שתהא, זה יכול, אולי להתאים, לתשובה שהח”ח נתן, כששאלוהו מדוע אינו ממשיך לחבר את המשנה ברורה על חו”מ (הרב ישר: החפץ חיים, כרך ראשון, הוצאת נצח, תל אביב תשי”ח -1958, עמ’ רח’ הערה 4), והוא ענה: בנוגע לחו”מ אי אפשר לסדר הלכה ברורה מיוסדת על רוב הפוסקים, יען כי כידוע, המוחזק יכול לטעון קים לי כמיעוט פוסקים, ולפיכך הדבר תלוי בהכרעת דיין, לכן לא שייך לכתוב ספר הלכות על כך. מה היה איפוא ה”קים לי” קמא של הח”ח? אפשר והסתמך על “תקנת הקדמונים”¹² אם כי לא ראינו ש”בני ביתו” בכלל התקנה.

כך או כך, בין אם שורת ההגבלה הודפסה בתחילה והושמטה, או איפכא, לא הודפסה ונוספה, במכוון, ואף אם נשמטה בטעות והוספה, תיובתא דח”ח תיובתא.

גליונות הדפוס של תחילת הספר וסופו

כעת נחזור לתחתית עמוד מספר 6 בחלק א’ שיש בו שלוש ורסיות: ריק (עותק ה”ב), עם הערה הלכתית קצרה לאחת ההלכות (עותק ס”ל), ו- ההודאה לתורמים (עותק מ”ק). נזכור שגם הייתה ורסיה של תוספת הסכמה של הרב וואקס בעמוד 4, אם כי ניתן לשער שזו הייתה בכל ההדפסה השניה של חלק א’ באותה שנה, אך רק בחלק מההדפסה הראשונה, לפי שמצאונה רק בעותק ה”ב.

הממצאים זהים בעותקים (מלבד לג/2 שלא ראיתי). גיליון א מתחיל בדף ראשון של ההלכות, הוא דף ד’, הרביעי לספר, ובצדו השני עמ’ 8 (2 עמודים). מהדף הבא, עמ’ ה’ לספר, מתחיל גליון ב’ 4 דפים-8 עמודים, במתכונתו, עד סוף ההלכות בספר. זה ממצא מעניין. הרי יש 4 דפים מהשער ועד דף ההלכות הראשון (כולל), וזו הרי מתכונת הגליון של הספר. ולא היא. גליון א הוא של שני עמודים, והוא מתחיל לאחר שלושה הדפים ראשונים (6 עמודים) ללא ציון גליון. זה מתאים מאוד, כאמור, למי שעושה שינויים, ומתכוון לעשות צירופי דפים שונים. בנוסף, לא ברור מדוע גליון א’ הוא 2 עמודים, והספר מסתיים בעמ’ 6 לגליון לח. הרי 2 עמודים זה בדיוק מה שחסר לניצול מלא של גליונות הדפוס, של פנים הספר.

בואו חשבון לגיליון:

דף ראשון – 2 עמודים: עמוד שער ועמוד אישור הצנזורה. העותקים שווים בזה = דף אחד (ושני העמודים הללו אפשר להדפיס 4 פעמים בכל גיליון דפוס).

דף שני – הסכמות. היות והסכמת הרב וואקס נמצאת בהדפסה הראשונה בעותק ה”ב, לזה צריך 2 דפים שונים = 4 עמודים.

דף שלישי – העמוד הראשון של ההקדמה שווה בכולם. אך בעמוד הבא, לאחר ההקדמה יש שלוש ורסיות: ריק, הערה הלכתית, ו- הודאה לתורמים. לזה צריך 3 דפים = 6 עמודים (כדי להדפיס דף אחד עם כל ואריאציה).

עד כאן מנינו 6 דפי דפוס שהם גליון וחצי של דפוס.

לו הח”ח היה מדפיס את ההסכמות באופן אחיד, ובסוף ההקדמה היה מאחד את ההערה ההלכתית ואת ההודאה לתורמים היה לו 4 דפים, שהוא גליון אחד שלם, והיה חוסך חצי גליון דפוס. על רקע זה תמיהתנו מתחזקת, וכי מה הפריע לח”ח שלכל הקונים תודפס ההערה ההלכתית וגם ההודאה לתורמים. התיובתא, איפוא, חוזרת וניעורה.

3 דפי החותמים – 6 עמודים. לזה צריך להדפיס 3 דפים שונים.

לו הח”ח היה מפרסם את כל 6 עמודי הפרנומערנטן יכול היה לצמצם לגליון אחד. ואם היה מדפיס את העמודים הראשונים בשלמותם כאמור לעיל, היה יוצא עם שארית של דף אחד בלבד. מה היו שיקוליו בהפרדת דפי התורמים ולמה לא יזכיר את כולם לכל עותק? התיובתא חוזרת וניעורה מהכיוון הזה.

ומכיון שלא עשה כך, הפיזור יצא לו 9 דפים שהם 18 עמ’. על כן במתכונת הרגילה של גליונות הדפוס המסומנים – 4 דפים שהם 8 עמודים – 9 דפים הם 2.25 גליונות, נוצר “בזבוז” של 3 דפים. מכיוון שאיננו יודעים את כלל הרכבת הואריאציות, תמיד קיימת אפשרות של הכנת סוגי גליונות שונים, באופן שלא יהיה בזבוז. חזקה על הח”ח שחסך ולא בזבז את כספי התורמים. לפי השערתנו לעיל לא נצרכו לשתי מאטריצות דפוס בשל השמטת אזהרת הדפוס של הח”ח, אלא הוסיפו או החסירו שורה למאטריצה, אחרת היה בזבוז נוסף.

נראה לנו שניתן להסיק מכל הממצאים, שליטה וגמישות מלאה של הח”ח בתהליך הדפוס, ושליטה מלאה של הח”ח בסידור הדפים הראשונים והאחרונים של הספר, הדפים שיש בהם שינויים, וצירופיהם. את סידורם לא ניתן להניח ליד המקרה של עובדי בית הדפוס, או עובדי הכריכה. בסבירות גבוהה מאוד, נדרשה השגחה צמודה לסידור הדפים בספרים, לפי הואריאציות השונות, לאחר חיתוך הגליונות והכנסת הדפים, עובר לכריכה, וסידור כל סוג בנפרד.

כל החשבון שעשינו לדפים הוואריאנטים הוא על בסיס ההנחה שצריכת הדפים הוואריאנטים שווה. הנחה זו, כמובן אינה מבוססת, כי איננו יודעים מה הייתה הכמות המדוייקת של הצריכה, ויכול מאוד להיות שהיא הייתה לא שווה. אולי טפסים עם הסכמת הרב וואקס היו רק 20%, או טפסים עם ההודאה לנדבנים היו רק 18%, או טפסים עם דף חותמים פלוני היו רק 15%, וכן הלאה. זאת אומרת שהיה ויסות. יכול מאוד להיות שעבור 9 הדפים הווארינטים, הח”ח השתמש בכל 3 גליונות הדפוס ללא שאריות וללא בזבוז, כי הכפילו דף בגליון, שהיה צריך יותר.

כך או כך, הח”ח היה צריך לדעת ולתכנן מראש כמה טפסים יהיו בהרכב דפים כזה או אחר, ולהתאים את החשבון, מראש, על מנת לעשות שימוש יעיל בגליונות. זו אופרציה מהותית, ארגונית וטכנית גדולה, שבודאי דרשה זמן ומאמץ. זאת אומרת שהנוכחות של הח”ח בבית הדפוס הייתה לא רק להשגחה על ההגהה, אלא, גם, לתכנן, עד הפרט האחרון, את הרכב הטפסים, והכמויות. מכיוון שמלכתחילה הח”ח תכנן שיהיו הרכבי טפסים שונים, היה עליו גם להקפיד להימנע מטעויות. היה צריך לסמן את הערימות הממוינות, ולהשגיח שהם ילכו לחיתוך הדפים ואח”כ לכריכה, ויישארו מסומנים, גם אחרי הכריכה (או ללא כריכה שכן ראינו שמכר טפסים ללא כריכה). מכיוון שהיה חשוב לח”ח הרכב הדפים הוואריאנטים, הייתה צריכה להיות השגחה קפדנית על המיון והסימון של החבילות, ע”מ שלא תהיינה טעויות. אין ספק שהוא ידע היטב שזה מחייב הרבה זמן ומאמץ, שאינו דומה לשום ספר “אחיד” אחר. לא פלא שהיה יום-יום בבית הדפוס. הח”ח היה איפוא איש פנטסטי גם בארגון וסדר.

לא קשה איפוא לדמיין את הח”ח, בני ביתו ומגיהיו, עומדים טרודים ודרוכים בבית הדפוס ביום סידור הטפסים, מול ערימות של גליונות מקופלים ולא חתוכים, של כל החלק ההלכתי, ולפניהם 9 דפים שונים מופרדים וחתוכים לבודדים, בשורה על השלחן, כשהח”ח נותן הוראות: כך וכך עותקים לסדר כאשר דף אחרון של ההקדמה ריק, כך וכך עותקים עם דף חותמים מסויים בסופו, וכך וכך עותקים עם ההודאה לתורמים ודף חותמים כזה או אחר בסופו, וכך וכך עותקים עם סיום ההערה ההלכתית עם דף חותמים מסויים, הסכמת הרב וואקס, וכן הלאה כל האפשרויות השונות שהח”ח תכנן, לפי תוכנית סדורה מראש. הארגון הקפדני הזה המשיך למסעותיו למכירת הספרים, שהיו צריכות להיות מתוכננות עד הפרט האחרון, לאן נוסעים, איזה הרכבי טפסים לוקחים, וכמה. הצורך הארגוני הקפדני הזה כנראה הצריך שהח”ח יסע, אישית, לחלק את הטפסים למנויים, ולמכור את היתר לאחרים. זה מסביר למה הוא טרח לנסוע ולא שלח שליחים. יכול להיות ששלח אחרים לקהילות שהחלוקה הייתה פשוטה – של טופס מסויים, או שניים, אבל לא במקומות המורכבים. איננו יודעים אם יש עלומות הדפסה מסוג זה גם במהדורות הבאות של המ”ב חלק א’, וכן בחלקים הבאים. אם יש תיעוד מסודר של כל הנסיעות של הח”ח להפצת ספריו, בשנים הראשונות, אולי יהיה אפשר לנסות לבנות “תוכנית התאמה” של הרכבי טפסים למקומות. עכ”פ מ- 1884 ועד 1891, השנה בו הוציא את “חלק שני” הלכות שבת – במשך 7 שנים של מכירת חלק א’, לכאורה היה צריך לנדוד למכור את הספר, אישית, כדי להימנע מטעויות, על פי ההרכב ה”מתאים” שהח”ח החליט, די בכל אתר ואתר.

נדמה (דל”ת קמוצה) לעצמנו: מה נכבד המעמד הזה. שולחן ארוך, מעברו, או מאחור, כמה אנשים מסדרים את הדפים הוואריאנטים לפי הוראות הח”ח, זה לכאן וזה לכאן, מעל ומתחת לחלק ההלכתי הלא כרוך. מצרפים את הדפים, כל אחד לפי יעדו או יעודו הוא, מסדרים בערימות, מסמנים, הלאה לכריכה, ומשם בחבילות מסומנות. מחזה גדול ומרשים. מן הסתם בני ביתו ומגיהיו שאלוהו באותו מעמד: רבינו החפץ חיים על מה ולמה צרפתם כך? ועל מה ולמה צרפתם אחרת? והח”ח השיב להם אחת לאחת. ואולי לבסוף, היה גם מי ששאל, לתדהמת כל הסובבים – שמא נער קטון בבית הדפוס או בכריכיה – רבינו הגדול, ולמה לא כל העותקים יהיו מלאים ושווים? והח”ח נשקו על מצחו, נצחתני בני נצחתני. מי יתננו.

כמות ההדפסה הראשונה

בכמה עותקים הח”ח הדפיס את חלק א של המשנה ברורה? איננו יודעים. אפשר לשער שמדובר באלפים – דבר שחייב את הח”ח להתכונן ולהיערך, כלכלית, והפצתית (ובודאי כשהוא מקפיד למי הספרים יגיעו לפי הדפים הוואריאנטים!), ולאותה כמות היה עליו להיערך לחלקים הבאים של המ”ב. כנראה שלא נדפסו די עותקים בהדפסה הראשונה והיה ביקוש גדול להדפסה שניה או שהח”ח חיכה לקבל את ההכנסות מההדפסה הראשונה כדי לממן את ההדפסה השניה. הזכרנו לעיל את דברי הרב אריה בן הח”ח שספר חפץ חיים מהדורה שניה, 1878, הודפס בארבעת אלפים עותקים, בנקל, אפשר לשער שהודפסו אלפים רבים של ספרי משנה ברורה בשנת 1884, בשתי ההדפסות. הח”ח הרי כבר היה ידוע, והיה פעיל במכירת ספריו.

אין לדעת כמה עותקים מההדפסה הראשונה של חלק א’ נמצאים כיום בעולם. אף אם יימצאון חמישים, מאה, מאתיים או אפילו ארבע מאות עותקים, ונדע בכמה מהם מופיעה ההסכמה הנוספת, בכמה ההודאה לתורמים, ההערה ההלכתית או היעדרה, שורת ההגבלה, ובכמה דפי חותמים, או דף חותמים אחד – לא יהיה בזה די כדי לבסס ממצא כללי, אלא רק ממצא מדגמי. לעניינינו, אם מעט ואם הרבה, תיובתות דח”ח תיובתות, במקומן עומדות.

אגב אורחא, מעניין לציין שבערל כהן בספרו פרענומערנטן (1975), שהזכרנו, רשם את המשנה ברורה ורשה 1884 ומציין את אנשי ורשה (עמ’ 88-89, 316), ז”א שדווקא ראה את דף חותמי ורשה, אך את דף טיקטין לא ציין, ולא ראהו, כמו גם את דף החותמים ל”ג/2.

סיכום הוואריאנטים

נסכם את הוואריאנטים:

1. עם או בלי הסכמת הרב וואקס

2. בסוף ההקדמה, אחת מאלה:

1. ריק

2. ההערה ההלכתית

3. ההודאה לתורמים

3. בסוף ההלכות, עם או בלי, ההערה על קבלת רשות

4. אחרי ההלכות: 3 דפים (6 עמודים) של שמות חותמים

נסכם את הוואריאנטים (מלבד דפי החותמים שסוקרו במאמר) בעותקים הפתוחים לציבור (לא של בתי המכירת):

עותק ס”ל – ללא הסכמת הרב וואקס, בסוף ההקדמה ההערה ההלכתית, אין אזהרת הדפסה

עותק מ”ק – ללא הסכמת הרב וואקס, בסוף ההקדמה הודאה לתורמים, בסוף ההלכות אין אזהרת הדפסה

עותק ה”ב – הסכמת הרב וורקס קיימת, בסוף ההקדמה ריק, בסוף ההלכות אין אין אזהרת הדפסה

סוף דבר

דבר אחד אי אפשר להגיד על הח”ח והדפסת ספריו – מקריות. כל רז הדפסה לא אניס ליה. העולם התורני מתנהל על פי המשנה ברורה מזה 140 שנה באורח החיים. ער, מודע, ומנסה להיזהר בשמירת הלשון מזה 150 שנה. הח”ח כתב עוד חיבורים. את כולם הדפיס תחת השגחתו הקפדנית. כדאי וראוי הח”ח שנדקדק בדרכי הדפוס שלו, כי הוא היה איש גדול גם בזה.

תיובתות דחפץ חיים תיובתות, ואידך זיל גמור. הרב איתם, אייכה?

תגובות והערות תתקבלנה ברצון למייל: menashec@gmail.com

Comments and remarks are welcomed, kindly email: menashec@gmail.com

---

הערות

• תודה להרב יוני וידר, הרב הראשי של יהודי אירלנד, העסוק, גם, בכתיבת דוקטורט על החפץ חיים, שהתפנה לקרוא את המאמר, האיר והעיר.

• לא היה באפשרותי לעיין בסדרה מאיר עיני ישראל.

1. א. אגב אורחא למאמר, לעת עתה לא מצאנו התייחסות הח”ח מאיזה מהדורה, או מהדורות הש”ע, העתיק הח”ח את טקסט המחבר והרמ”א לספר מ”ב. אין ספק שהח”ח היה חייב להחליט על כך, ולהחזיק בידיו את מהדורת הש”ע או מהדורות הש”ע, שממנו ציווה להדפיס. מה היו כל המהדורות שהיו לפניו לבחירה? אף זו איננו יודעים. מדוע הח”ח לא ידבר על זה? האין זה טבעי ובסיסי? הרי בסוף ההקדמה (תשע שורות מהסוף) יכתוב הח”ח “כי ב”ה יש לי הרבה ספרי ראשונים” והוסיף כמה חשוב להעתיק במדוייק כל ספר שציטט. הלוא, לכאורה, ק”ו, עאכ”ו היה מצופה שיפרש מהיכן העתיק את נוסח השו”ע והרמ”א?! לא כן? תעלומה, ותיובתא דח”ח תיובתא.

ב. באשר לדפוסי השולחן ערוך, ראו בקובץ החשוב: רבי יוסף קארו, בעריכת יצחק רפאל, מוסד הרב קוק, תשכ”ט-1969, במאמרים של הרב ראובן מרגליות (עמ’ פ”ט), של נפתלי בן מנחם (עמ’ ק”א), ובמיוחד במאמר של הרב יצחק ניסים: ההגהות על שולחן ערוך (עמ’ ס”ד). נוסח המחבר והרמ”א מחייבת בחירת מקור, ק”ו ההגהות והמקורות שבסוגריים, שכולם נכנסו למהדורות לאחר פטירת המחבר והרמ”א.

ג. אציג הלכה מאתגרת מהרמ”א שנקרתה בדרכנו, המראה, עד כמה צריך עיון מתודי בנוסח הח”ח במ”ב: או”ח סימן נ”ג סעיף כ”ה עוסק בהעברת חזן ממקומו עקב התנהגות לא הולמת. המחבר כותב: “אין מסלקין חזן מאומנותו אלא אם נמצא בו פסול“. הרמ”א הרחיב גם לחזן המזמר מוסיקה או שירה מסויימים, וכך זה מנוסח במהדורה הראשונה של הרמ”א, קראקא ש”ל-1570, שיצאה בחיי הרמ”א: מרנן בשירי הגויים עובדי עבודה זרה. במהדורת קראקא 1646 כשבעים שנים אחרי פטירת הרמ”א: מרנן בשירי עכו”ם (ז”א מה שאינו ע”ז מותר). בדומה, בהגהת הרמ”א בשולחן ערוך שתילי זיתים של התימנים – מרנן בשירי אלילים (זו מהדורה סלקטיבית של הגהות הרמ”א. המחבר, הרב דוד משרקי, הביא נוסח השולחן ערוך ללא הגהות הרמ”א, ונהג להוסיף את הגהות הרמ”א רק במקום שבו הן מסכימות לשיטת השולחן ערוך ולמנהגי תימן על מנת להקל על הלומד!). בגוף השולחן ערוך שבספר משנה ברורה: מרנן בשירי עגבים. ועכשיו לאתגר: בדבור המתחיל של המשנה ברורה (ס”ק פ”ב): מרנן בשירי הנכרים. רואים כאן דבר די פנטסטי. הח”ח שינה את נוסח הגהת הרמ”א באופן שאיננו מתאים לטכסט הרמ”א למעלה. כמה פעמים במ”ב יש כזה? אם הרבה ואם מעט, מכל האמור, המתודה של הח”ח בקביעת נוסח המחבר והרמ”א – היא משימה בפני עצמה.

ד. ראה דיון אקראי: https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=33844, המביא, מקור, שלח”ח היה עותק המהדורה הראשונה של הש”ע שיצאה בחיי רבי יוסף קארו, שכ”ה – 1565. העורך ר’ אליעזר בראדט – ותודה לו – הפנה אותי למכתב הח”ח לר’ אליעזר פרינץ המזכיר שהיה לח”ח עותק דפוס ראשון שנדפס בחיי המחבר (פרנס לדורו, התכתבות אליעזר ליפמן פרינץ עם חכמי דורו. הוצאת כתב, תשנ”ב, עמ’ 310). ומכאן, נראה שהמהדורה הראשונה של הרמ”א קראקא ש”ל-1570 לא הייתה לפניו. היות ולח”ח היה עותק דפוס ראשון של הש”ע הנ”ל, בודאי שם לב שאין שם שום הערות למקורות בסוגריים וברוך שכיווננו לדעת הרב איתם הי”ד להלן (וכנ”ל אין הערות מקורות במהדורה הראשונה של הרמ”א).

ה. בכתבי הרב איתם הי”ד נמצאה ההערה הבאה – ברשות הרבנית חנה הנקין באמצעות העורך ר’ אליעזר בראדט – תודה לשניהם:

“המשנ”ב השתדל והשיג שולחן ערוך דפוס ראשון, והשתמש בו כמה וכמה פעמים כדי לתקן את הגירסאות: במשנ”ב סי’ תנ”א שעה”צ ס”ק ע”א הוא כותב: “וכן ראיתי בספר השולחן ערוך שהדפיס המחבר ז”ל בחייו, שזכני השם יתברך להשיגו”, ובדומה לזה בסי’ שפ”א שעה”צ ס”ק ה’, “וכן מצאתי הגירסא בשו”ע הראשון שהודפס בחיי המחבר”, ובמשנ”ב סי’ תצ”א ס”ק א’, “וכן מצאתי בשו”ע הראשון שהדפיס המחבר בחייו”, ובסי’ תמ”ז ס”ק כ’, “וכן מצאתי הגירסא בשו”ע הנדפס עם נחלת צבי ובשו”ע הראשון שהדפיס המחבר בעצמו (ובדפוסים האחרונים נשתבש הגירסא)”. ושוב הזכיר בקצרה דפו”ר זה בסי’ תקל”ה במשנ”ב ס”ק ג’, ובסי’ תקל”ג בביה”ל ד”ה ואם לקטן, ובסי’ תקל”ו במשנ”ב ס”ק ג’, ובסי’ תקנ”א ס”ק כ”ח. הכל בחלקים ד’-ו’ של משנ”ב. ובקצת מקומות בדק את הגירסה מול “דפוס ישן”, בביה”ל בסי’ תרנ”ו ד”ה אפילו, וראה גם בסי’ תכ”ז ביה”ל ד”ה כשראש – מעניין שגם דוגמאות אלה הם בחלקים ד’-ו’. ואגב את מה שהציונים ברמ”א אינם ממנו, למד המשנ”ב ממה שהם חסרים בשו”ע במהדורות הראשונות – עיין ביה”ל סי’ ת”ח ד”ה ויש לו. — במקום אחד ציין המשנ”ב כראיה את גירסת השו”ע שנדפס בספר עולת שבת, “במחבר שבעולת שבת” (סי’ שנ”ח ס”ק כ’)”.

עד כאן הערת הרב איתם הי”ד. העורך ר’ אליעזר בראדט העירני גם לאזכור כללי לדפוסים אחרים בסימן תכ”ח, שער הציון ס”ק ב’ “ויש ספרי שו”ע ישנים שכתוב בהן…”.

ו. כאמור, נחוץ יהיה לזהות את הדפוסים שהח”ח השתמש בהם להגהות הרמ”א, והדפוסים שהשתמש בהם למקורות שבסוגריים הן במחבר והן ברמ”א (עיין היטב במאמר הרב ניסים בקובץ רבי יוסף קארו שהזכרנו לעיל). לכאורה, לא פחות חשובה השאלה, האם יש משמעות לכך ביחס לפוסק מובהק כמו הח”ח, שלא היה לפניו דפוס ראשון של הגהות הרמ”א, קראקא ש”ל-1570, שנדפס בחיי הרמ”א. וגבוה מעל גבוה, מה, אם בכלל, יש להסיק, היום, הלכה למעשה, בעקבות דיון-המהדורות. האם יתכן בזה נ”מ לדינא? בין לחלוק, ובין השערה שאם המ”ב היה יודע על שינוי אולי היה פוסק אחרת? או דילמא, זה לא משנה כלום, כי המ”ב חוק חקק לנו, על כן אין שום משמעות לדיון-מהדורות. השאלה נכונה בין אם נמצא מעט מקרים של שינוי, ק”ו אם יש מקרים הרבה. קשה לקבל שהח”ח לא היה מוטרד מנוסחים, ומדפוסים, ומי שטוען כך, עליו, להבנתנו, להביא ראיות מובהקות. ושתיקתו, תיובתא דח”ח תיובתא.

ז. פן נוסף שיש להבין במתודיקה של המ”ב: מתי, ומה המשמעות, כאשר הח”ח לא התייחס לדין של פוסק מובהק, במקום מובהק. בביאור הלכה ובשער הציון יש התייחסויות לדעות אחרות בשפע. הנה הלכה שנקרתה בדרכנו. הח”ח מזכיר את שלחן ערוך הרב בעל התניא (“הגר”ז”) לעיתים קרובות, וגם בסימן תמ”ח, “דין חמץ שעבר עליו הפסח” (ובערוה”ש הוסיף לכותרת: “ודיני מכירת חמץ”), הגר”ז מוזכר. הח”ח בביאור הלכה (ד”ה דבר מועט – עמ’ 63) כתב שלאחר תשלום מקדמה במכירת חמץ, היתרה היא בזקיפת מלווה, אך הח”ח נמנע מכל התייחסות לשיטה המיוחדת של בעל התניא, שהקדיש לה פרק מיוחד וסוער בשו”ע הרב (יחד עם דין מכירת בהמה מבכרת), שיתרת התשלום במכירת חמץ אינה יכולה להיות בצורת זקיפת מלווה על החוב (דין חוב-מכר ולא זקיפת הלוואה ויש נ”מ ביניהם). בעל התניא כתב קונטרס על שיטתו, שאבד בשריפה. נכתב ספר מקיף על הנושא ע”י הרב יצחק יוסף בעלינאוו: ספר מכירת חמץ בערב קבלן, תשמ”ה – ואין להשיגו. לשיטת שו”ע הרב, מחוייבים למכור חמץ (וצריך להשאיר חמץ למכירה). ובדווקא מכירת החמץ חייבת להתבצע באמצעות ערב קבלן יהודי, שיהיה ערב לחוב הלא-יהודי שקנה את החמץ, ולנתק את הקשר בין מוכר החמץ לגוי. במהדורת משנה ברורה דרשו (תשפ”ב) חשו בזה, והעירו: “ומשמע מדברי הביה”ל [יותר נכון משתיקת הביה”ל! מ.ק.] שאין לחוש לדברי השו”ע הרב”. זו הנמקה לא מוצלחת, שהרי יכול היה ללא קושי להזכירו ולחלוק או לציין בעצמו “ואין לחוש”. זה דין מובהק של פוסק מובהק במקום מובהק. נחוץ לברר, איפוא, מה משמעות ההתעלמות, וכמה פעמים זה קורה בחיבור כולו. לטעמנו, אין מקריות אצל הח”ח, והוא היה איש גדול שירד היטב לפרטים. ואגב הלכת בעל התניא, מוזר ומפתיע לראות שטופסי הרשאה למכירת חמץ של חב”ד שראינו, לא מצאנו תנאי, שהמכירה תיערך בשיטת ערב קבלן. שאלתי מומחה גדול ומובהק של חב”ד, והוא לא חשב שהשאלה רצינית. הקשיתי עליו: הרי שטרי הרשאת מכירת חמץ מתגלגלים עד שמגיעים לאחרון שמבצע את המכירה, ומי יודע אם יתגלגל לידי למדן משנה ברורה, שאינו ער לשיטת בעל התניא וימכור בזקיפת מלווה – והרי שיטת בעל התניא היא, שאין בלתה, ומכירה בזקיפת מלווה אינה תקפה?! הלה ענה: אכן אם יארע כזה, כל החמץ הזה הוא חמץ שעבר עליו הפסח! הדרא קושיא לדוכתא. מה יותר פשוט מלציין תנאי שיהיה בערב קבלן? כמו כל תנאי אחר? לבעל בית פשוט כמוני, התשובה אינה מתיישבת.

ח. בערוך השלחן (תמ”ח ס”ק כ”ב) לאחר שכתב שהיתרה, מעבר למקדמה, זוקף עליו במלווה, הזכיר את דינו של שו”ע הרב ללא ציון שמו, ובאופן טבעי יישם: “ויש מהגדולים שאמר דמקצת מעות לא מהני ותיקן שהקונה יעמיד ערב קבלן בעד המעות וכבר בארנו שם סעיף ג’ [חו”מ סימן ק”צ] דאין שום חשש בזה וכל רבותינו הראשונים והאחרונים סוברים דמקצת כסף קונה ע”ש ומ”מ טוב גם לעשות ערב קבלן וכן אנו נוהגים”. זה דינו של שו”ע הרב, שמיושם אצל ערוה”ש ללא קושי, למרות שלדעתו אין שום חשש בזה. א”כ התחזקה הקושיה על הח”ח שהתעלם – וגם זו תיובתא דח”ח תיובתא. אמרנו שמיושם באופן טבעי, כי רבנותו של ערוך השולחן הייתה בתחילת דרכו בנוביזיבקוב – עיירה של חסידי צ’רנוביל וחב”ד, והייתה קירבה וכבוד בינו לאדמו”ר חב”ד הצמח צדק. ראה ספרו המונומנטלי של הרב איתם הנקין הי”ד: תערך לפני שלחן, תשע”ט, שעורך האתר, ר”א בראדט התקין, בעמ’ 51-58. פרשת נסיעת הרב אפשטיין ללובביץ’ לפגישה המפורסמת עם הצמח צדק, טופלה לכל פרטיה ודקדוקיה שם בנספח א’, עמ’ 321-348.

ט. העבודה המצויינת של הגב’ ברמה שנציין בהערה 3, טיפלה, ביסודיות, בשיטת הליקוט והעיבוד של הח”ח במשנה ברורה. כאן הוספנו כמה פירורים, שהרב איתם הי”ד היה בודאי מעלה ומפצח אחד לאחד. ↩

2. העותקים שהמאמר מתייחס אליהם: עותק הספריה הלאומית – ס”ל, עותק היברו בוקס – ה”ב, עותק בית המכירות Legacy Judaica – ל”ג/1, עותק נוסף של Legacy Judaica – ל”ג/2, ועותק המחבר – מ”ק. ↩

3. תודה גדולה לעורך ר’ אליעזר בראדט שהפנה אותי לעבודה. הנה הלינק לעבודה המצויינת של גב’ ברמה – וממש כדאי לקרוא ולעיין בה: ↩

4. הח”ח פסק (ח”ח חלק א’ כלל ד’ סעיף י”ב) שצריך לפייס אדם שדבר לשון הרע נגד חבירו, אפילו אם האיש שדבר נגדו אינו יודע מזה. כשגמר הח”ח לכתוב את ספר ח”ח, נסע לרבי ישראל סלנטר לבקש הסכמה. רי”ס אמר לו שלא יוכל לתת הסכמה אלא אם יקרא את כל הספר. הח”ח השאיר את הספר לכמה ימים וחזר לרי”ס. רי”ס אמר לו שעבר על כל הספר בעיון גדול והכל נכון מלבד פסק הח”ח על האיש שאינו יודע שדברו עליו לה”ר שהמדבר חייב לפייסו, ולדעת רי”ס זה אינו נכון, ואם לא יוציא את ההלכה מהספר לא יתן הסכמתו. הח”ח ענה לו שכך הוא הבין את רבינו יונה בשערי תשובה סעיף ר”ז. רי”ס טען שמוכרחים להניח שרבינו יונה מדבר על איש שדברו נגדו, היודע שדברו עליו, אך אינו יודע מה דברו, ולא מדובר על איש שאינו יודע מאומה על כך שדברו עליו, כי אז המפייס רק יצער אותו לחינם. האחד לא הצליח לשכנע את השני. הח”ח הציע, איפוא, שרי”ס יכתוב הסכמה ויסתייג מההלכה הזו. רי”ס השיב שאינו יכול לעשות זאת משום שיש הרבה אנשים שקוראים את הספר, לא מסתכלים בהסכמות, או לא יקראו את ההסכמה היטב, ואז הוא עובר על “לפני עוור”. ההסכמה, איפוא, לא ניתנה. ↩

5. בעותק ה”ב קיימת ההסכמה הנוספת של הרב חיים אלעזר וואקס (זה איות שמו בהסכמה) של ההדפסה הראשונה (צנזור 23 לדצמבר 1882 ושם המדפיס מופיע). כדי שהקורא יראה שמלבד עמוד ההסכמות יתר הדפים זהים להדפסה הראשונה, הבאנו כאן את צילומי ארבעת העמודים הראשונים, ואת עמוד ההדפסה ללא הסכמת הרב וואקס מעותק מ”ק, וסליחה על איכות הצילום. רואים בבירור שהעמוד – ובמלאכת הדפוס הדף משני צדדיו – סודר מחדש. ↩

ההסכמה והיעדרה היא פרשה בפני עצמה. הרב וקס היה בעל רקע חסידי מובהק, וישב בוורשה, ובאופן טבעי עולה מחשבה שההסכמה כוונה לעודד את הציבור החסידי לרכוש את הספר. נקדים במעט את המאוחר, בשולי הדיון על דפי החותמים בהמשך המאמר בפרק דפי הפרענומערנטן. מעניין לציין, שלעותק הזה, היינו אולי מצפים לראות את דף החותמים מוורשה מצורף, אך לא היא, ודווקא דף חותמי טיקטין נמצא בעותק זה. לכאורה, הציפייה אינה במקומה, שכן ההנחה היא שהחותמים מוורשה הם הליטאים הקשורים לח”ח, ואכן בנו של הח”ח העיד שמקום תפילתו בוורשה היה בבית המדרש של הליטאים שעזרו לו בקיבוץ הפרענומערנטן (ראו בהמשך בפרק: מעורבותו העמוקה של הח”ח בהדפסת ספריו). שמא, ע”מ שזה לא ייראה מוזר שהרב החסידי נותן הסכמה והחותמים הם מתנגדים, צורף דף חותמי טיקטין הרחוקה 180 ק”מ מוורשה ע”מ לעודד לקנות? לאור דברינו במאמר, קשה לשלול את האפשרות. עכ”פ אין באפשרותנו לערוך בירור, ולא בירור על השמות ולוודא את היותם כולם או רובם מתנגדים. אומנם, הרוצה קצת לחדד, יוכל לעורר ספק-ספיקא שמא תמיד צורפו שני דפי החותמים ודף אחד או שניהם נשרו, אך על החידוד להתאים לממצאים ולהערות להלן בדיון סביב גליונות הדפוס, וסביב דף החותמים השלישי. לבסוף נעיר שהסכמת הרב וואקס אינה רשומה במפעל הביבליוגרפיה. גם כאן עשה הח”ח שימוש בשתי ואריאציות – עם ובלי ההסכמה.

6. אגב אורחא, ראינו דבר קצת דומה בעוד ספר: מסכת סנהדרין דפוס וילנה המפורסם שהיה במחלוקת (עותק ת”י). בשער הראשון: תר”ד, בתחתית השער 1844, ומעבר לעמוד השער (מתחת לאישור הצנזור לב בורובסקי מיום 18 לפברואר 1835!), מודפסת הערה על דינא דמלכותא, של חיים דוד זאהן מוורשה (הוא הרב דוידזון אב”ד והרב הראשי של וורשה) מיום כ”ז תמוז תר”ה! הוא יום 1.8.1845, כשנה אחר כך! ובמסכת עבודת כוכבים שת”י (בספר מאמר על הדפסת התלמוד, עמ’ קל”ו, רשם הכותרת “עבודת כוכבים ומזלות”) לאותו דפוס וילנה, בשער: תר”ד (ובספר הנ”ל עמ’ קל”ד רשם תר”ג). בתחתית השער 1843, ומעבר לעמוד השער מודפסת אותה מודעה הנ”ל של הרב דוידזון מאותו תאריך (מתחת לאישור הצנזור פרופ’ איבן אשקביץ מיום 31 למרץ 1843). זה לשונה: ↩

“הנני מודיע לאחי בני ישראל, כי פסקי התלמוד לענין דיני ממונות, עונש בידי אדם וכדומה, אין להם בזמן הזה כח בפועל, כי לפי התלמוד בעצמו דינא דמלכותא דינא, בלי שום שינוי והתנגדות. ווארשוי יום ה’ כ”ז תמוז תר”ה לפ”ק הק’ חיים דוד זאהן חונה פה ק”ק ווארשויא” [ההגדלות במקור – מ.ק.]

מה גרם למדפיסי וילנה להוסיף את המודעה של הרב דוידזון? לא ברור על רקע איזה חשש. שמא כדי להשקיט את קוני ש”ס וילנה בוורשה שהכל כשר וישר? אולי זו הייתה דרישת הצנזורה? או שזו הייתה מעין “הסכמה נסתרת”? איננו בקיאים בכל פרטי הפרשה הסוערת. עכ”פ רנ”נ רבינוביץ: מאמר על הדפסת התלמוד, מוסד הרב קוק, תשי”ב, עמ’ קלו (והברמן לא העיר על כך), כתב:

“…בחודש אדר שנת ת”ר נשרף בית הדפוס בווילנא, ועל ידי כך ירדו המדפיסים ממצבם ולא עצרו כוח להדפיס עוד אלא רק לאט לאט. ובראשית שנת תר”ג השתתפו עמהם בהדפסה הגביר מו”ה יוסף עלישבערג וחתנו הרה”ג מו”ה מתתיהו שטראשון מווילנא, וקיבלו עליהם שישלימו הדפסת התלמוד על הוצאותיהם. אבל הצענזור מווארשא היה בעוכרם, שלא הניח להביא את הכרכים הנדפסים בכל ממלכת פולין, ושם היו להם שמונה מאות חותמים, ועל כן התנהגה המלאכה גם אצלם בכבדות עד שנשבתה ההדפסה לגמרי בשנת תר”ה, אחרי שהיה חסר להם עוד כל סדר קדשים. וקרוב לאותו הזמן מת המדפיס ר’ מנחם מן, ונשאר הדפוס בידי בנו ר’ יוסף ראובן, והוא שכר מן הממשלה את הזכות להדפיס ספרים עברים לבדו בלי שותף, ובזמן קצר התעשר מזה, והתחיל בשנת תרי”א להשלים את התלמוד אשר לא זכה אביו לגומרו”.

האם יתכן שהדפסת ההערה של הרב דוידזון הייתה מעין הסכמה נסתרת, או אות לאנשי וורשה ופולין, שהגבלת הצענזור מוורשה – “שהיה בעוכרם” – הוסרה או הסתיימה? וכי ניתן לרכוש את הכרכים שכבר נדפסו, לפני תר”ה, ללא חשש? על הבקיאים בפרשה הסוערת, המלאכה לגמור.

בחזרה לשינויי הזמנים, יש כאן קצת “אין מוקדם ומאוחר” שיכול לנבוע מחישובי המדפיס או הצנזורה, או הגבלות שיווק וכיוצ”ב. בעותקי אוסף ליובאוויטש, המצולמים בקטלוג המאוחד, הערת הרב דוידזון איננה מודפסת בשתי המסכתות, ולא ראינום בשום מסכת אחרת המצולמת שם. לעת עתה לא מצאנו מי שהעיר בזה. מעניין שהן בטופס לובביץ’ והן בטופסים שת”י, ספירת הגליונות מתחילה בדפי התלמוד, ולא מהשערים. זה מעורר את האפשרות ששערים הודפסו בנפרד וכך התאפשר לצרף דף אחר, שונה או “מעודכן” יותר, מאוחר יותר. נרחיב את הדיבור בהמשך המאמר בנוגע לתופעה דומה בהדפסת המ”ב. מרחק הזמן מאישור הצנזורה הוא ג”כ פרט מעניין, בכלל, ובמסכת סנהדרין הנזכר 9 שנים! בהדפסה הראשונה של המ”ב האישור הוא מדצמבר 1882, ז”א לפחות שנה וחצי עד להתחלת ההדפסה, ובהדפסה שניה של 1884 האישור הוא ממאי 1884, ז”א קרוב להדפסה. מדוע היה נחוץ אישור חדש? איננו יודעים.

7. גם בזה הח”ח היה יוצא דופן שהקפיד שיהיה כתוב “מוגה” – תופעה לא כל כך מוכרת אצל מחברים (למרות שלא רואים “מוגה” בכל עותקי המ”ב). מחברים השאירו את ההפצה לבית הדפוס או למו”ל, שלעיתים היה רחוק מהמחבר (למשל ר”י קארו היושב בצפת וספריו יוצאים בויניציאה). ואילו הח”ח עסק בהפצה ובמכירה בעצמו, וגם משפחתו. לפעמים נמצא מדפיס שמציין שאם ספר אינו חתום בחתימה או חותמת, הוא נגנב מבית הדפוס, אך זה לא מקרה הח”ח. ↩

8. תיתי לו להרב דוד גוטפרב מח”ס אהבת חסד עם ביאור תורת חסד, תשע”ד. העליתי בפניו את השאלה היאך השבחים שהח”ח העטיר על אלה שהלוו לו, מתיישב עם ריבית דברים, ומה דעתו על השמטת ריבית דברים בספר אהבת חסד, שלכאורה זה מקומו הטבעי. הרי התופעה של שבחים נפוצה והיינו מצפים שהח”ח יעיר. שאלת ריבית הדברים נמצאה ראויה על ידו ומאתגרת. הרב גוטפרב שיתף ת”ח ופוסקים אחרים, והם הציעו כמה כיוונים, אלא שלבעל בית פשוט כמוני, מסופקני: א. נפסק דריבית דברים היא באיסור דרבנן ומבואר ביו”ד קס ס”י דהותרה לצורך תלמוד תורה (מסופקני, כי העירונו במאמר שהוצאות דפוס אינן בגדר החזקת תורה לדעת הח”ח). ב. בספר דרכי אבי מבן המחבר שהח”ח לא היה לו רווחים מספריו ולכן כולו קודש ללמד דעת את העם ולכן הותר לו בזה ריבית דברים (זה צריך חיזוק. ראו במאמר, בדיון סביב ההערה, בסוף ההלכות של ההדפסה הראשונה, שנותן רשות לבני ביתו להדפיס, וכי ההגנה הזו, או כל הגנה אחרת, אינה מופיעה בהסכמות. הח”ח לא סייג את עניין הרווחים. אמנם ההערה לא חזרה על עצמה בהדפסות הבאות, וממ”נ לא ברור מה הייתה כוונתו כפי הדיון שעוררנו, שהרי במחשבה קמא, איך ישלוט בדורות אחריו? על כן צריך חיזוק מפורש). ג. דברי המרדכי, והרמב”ם פ”ה הי”ב דריבית דברים אחר הפירעון מותרת ויתכן שהספר הודפס אחר שח”ח פרע כבר חובו (מסופקני מאוד. הרי הח”ח נסע לחלק הספרים, ומהחותמים קבל, רק אז, את התשלום. כל המכירה התנהלה אחרי ההדפסה. כדי שההשערה תתפוס נצטרך ראייה ברורה שאכן החוב נפרע, ואיך ייפרע לפני ההדפסה? מהלוואה אחרת? מתרומה?). ד. יתכן שלא ניתן כהלוואה ממש אלא כפיקדון עד שיקבל תמורת הספר מהקונים שבזה אין איסור ריבית כלל (אינו נראה, שכן הח”ח קבל תשלום מהחותמים רק עם מסירת הספר, ופשיטא שמי שהלווה לו לא לקח ספרים תחת ההלוואה, ואם מדובר על שני המלווים שהזכירם, היה מציין זאת…). ה. המציאות היתה אז, כנראה, שהח”ח קיבל את ההלוואה כעיסקא, דהיינו שאם לא יהיו רווחים ההלוואה תהיה כתרומה ואם יהיו רווחים ישולם רק מכספי הריווח (כנ”ל אינו נראה. וכי לא חזקה על הח”ח שהיה כותב כך במפורש? הרי אם יש ספק הלכתי, וכי הח”ח לא יהיה הראשון להגיד: עשיתי על פי הכללים?). קיצורו של דבר איני רואה כיצד “הוברח” הח”ח מהבעיה, מקום בו היינו מצפים להתייחסות מפורשת. אולי מוטב להישאר ב”תיובתא”. גם היעדר התייחסות לריבית דברים, צמוד להערות על ריבית, בספר אהבת חסד, תיובתא היא. הרב גוטפרב לא מצא מקום אחר בו דבר הח”ח על ריבית דברים. היות וברור לנו שאין מקריות אצל הח”ח, התיובתות במקומן. לאחר הדברים האלה נתוודענו לקונטרס שפת תמים של הח”ח שהוא מדריך ליושר בעסקים, ואזהרות גזל. כאן גם היה, לכאורה, מקום טבעי לעסוק בריבית, אך לא מצאנו שם התייחסות לריבית. תיובתא דח”ח תיובתא. ↩

9. סביב חותמים מראש, ומסכימים, יש אנקדוטות מעניינות. העירונו על שניים, ברשימה בבלוג הספרנים – הערות על ספרים – גיליון כ”ג, שיצא ע”י הספרן, הביבליוגרף, והידען הגדול רבי אבישי אלבוים (ובהזדמנות זו נודה לו על עזרתו בכל עניין, תמיד, ותכף לבקשה, מענה). בקצרה, הראשון – בספר אבן משה, ווארשא תרי”ט – 1859, כותרתו “הסכמה”, היחידה שיצאה מהרבי מקוצק, שנעשתה ע”י שמשו, בשמו, ובחייו, שיקח ספר אחרי שיודפס (ואין לך הסכמה גדולה מזו!). עד שהספר יצא, הרבי מקוצק נפטר, וברשימת הפרנומערנטן מופיע שמו ולצידו ז”ל. השני – ספר נחלה לישראל, נא אמון (אלכסנדריה), מצרים תרכ”ב – 1862 (ובמקרה הספר הראשון שיצא בעיר זו ראה A Gazetteer of Hebrew Printing, Aron Freimann, New York 1946) – שתי הסכמות שניתנו ע”י שני כמרים (!) נוצרים לספר תורני מובהק. ביבליוגרפים ואספנים יכולים בודאי להוסיף כהנה וכהנה אנקדוטות לרוב. ↩

10. ראה דברינו בהערה 5 לעיל, וצרף לכאן. ↩

11. ראו, אקראית, הערה 14 במאמרו של יצחק ריבקינד: ראש ישיבה אלמוני בוולוזין ר’ יחיאל-מיכל מנשויז, עמ’ 236 בספר טורוב, בוסטון, 1938 – שכאשר המחבר למד בישיבת וולוזין סחו לו סבי-וולוזין, שמלמדים בעיירות הסמוכות היו באים מדי שבוע בשבוע לישיבה כדי להעתיק לעצמם דף או שני דפי גמרא ע”מ ללמד לתלמידיהם. ↩

12. לאחרונה ראיתי הסכמה מעניינת שיכולה, אולי, ללמד על דעת הח”ח. הספר הוא: “קיצור שלחן ערוך מהדורא חדשה וסביב לו ספר מסגרת השלחן והפירוש החדש הנקרא בשם לחם הפנים”, לובלין תרמ”ח – 1888. זו המהדורה השניה של מסגרת השלחן והמהדורה הראשונה של לחם הפנים (ראה הרב יהודה רובינשטיין: תולדות הגאון רבי שלמה גאנצפריד זצ”ל וביבליוגרפיה של ספריו, המעין, ניסן-תמוז תשל”א. בעמ’ 20 ציין שלא ראה מהדורה זו, לובלין תרמ”ח). שם במאמר, הביא את ציטוט הרב גאנצפריד בהסכמתו לספר מסגרת השלחן תר”מ – 1880 שיצא ללא טקסט הקש”ע: ↩

“אך את אשר עלה בדעתו להדפיסו אצל ספרי קצור שו”ע לא ניחא לי מכמה טעמים, אם יש את נפשו הטובה להדפיס חיבור בפני עצמו יהי ה’ עמו, יגדיל תורה ויאדיר”.

שניים מהמסכימים למהדורת לובלין 1888, הוטרדו מכך שהרב גאנצפריד (שנפטר 1886), לא הסכים, בחייו, שהמחבר ידפיס את התוספות הללו יחד עם גוף הספר. ואכן יש לשאול שתיים: א. מדוע לא רצה? ב. אם הרב גאנצפריד לא רצה בחייו אזי למה אחרי מותו הצירוף נכון? השניים – הרב אברהם רויטנברג מתלמיד הרב יוסף שאול נתנזון, והרב יהודא ליביש ליכט – העירו על כך. הרב ליכט כתב:

“אמנם כן כי עתה אשר הרב ר’ שלמה ז”ל הוא בעולם האמת ודאי ניחא ליה למלאות רצונו” (!).

הרב רויטנברג כתב:

“והאומנם כי לא אדע טעמו מדוע אז לא חפץ בזה להיותם נצמדים יחד ספר מסגרת השלחן עם הקיצור שלחן ערוך ויכול להיות יען כי יש להמחבר זכות בהדפסת חיבוריו לכן לא רצה לאבד זכותו אם יבואו פנים חדשות על ספרו.”

רושם פרשת מחלוקת הדפסת הש”ס סלאוויטא-וילנה, עודנו פועם אצלו. הרב רויטנברג, בכנות רבה יש לומר, הוטרד והתלבט מאוד באשר לעצם הלגטימיות להסכים להגבלה על הדפסת הספר מסגרת השלחן שהודפס עכשיו – 1888 – פעם שניה תוך זמן יחסית קצר, והוא די נדחק. נעתיק את דבריו:

“אמנם אודה ולא אבוש כי לפע”ד לא אדע על פי הדין למה יש להמחבר הספר הכח הזה לעצור בעד הרוצה להדפיס חיבורו עוד הפעם אחרי אשר מכר חיבוריו אשר הדפיס המחבר בפעם הראשון. ולא יבוא לידי הפסד. ועיין בחו”מ סימן רצ”ב סעיף כ’ ובסמ”ע ובש”ך שם לענין העתקת ספרים שלא מדעת בעלים דשרי מטעם לא יבוזו כו’. ובאמת יש לדון בזה אם המחבר ספרים לזכות הרבים הוא בכלל לימוד תורה לרבים ויהיה מחויב להיות בחנם משום מה אני בחנם וכו’. אמנם עיקר מה שיכול להנות הוא משום שכר בטילה בעד העת שעוסק בהדפסת החיבור. והדברים ארוכים. וגם לענין פסק דין מבואר בש”ע חו”מ סימן כ”ג דאחרי אשר יצא הפסק דין מתחת יד הדיין הרי הוא כאיש אחר [?-מ.ק.]. וכבר נודע תשובות הגאונים המפורסמים דק”ק ווילנא להדפיס ש”ס בשם טרם כלות הזמן מהסכמות על הש”ס סלאוויטא. אמנם הש”ס סלאוויטא היה נמכר. ולא באו לידי הפסד. רק רצו להדפיס ש”ס עוד הפעם עם הסכמות הראשונים. והאריכו הגאונים בתשובותיהם שהכח שיש בזה ביד הרבנים לעצור בעד המדפיסים עוד הפעם הוא רק תקנת הקדמונים להרבות תורה בישראל. ולא יהיו נמנעים המדפיסים לעשות הוצאות על הדפסת ספרים פן יסיגו גבולם. ועיין בליקוטי שו”ת חתם סופר סימן נ”ז. ולפע”ד גם הזכות שיש להמחבר הספר שלא להדפיס בלתי רשותו הוא ג”כ תקנת הקדמונים מטעם הנ”ל”.

כאן רואים גישה מאוד דומה לאזהרת החפץ חיים, אם כי הח”ח הוסיף את בני ביתו. ז”א, לכאורה, תקנת הקדמונים, אינה מוגבלת בזמן, אלא לאדם. אפשר שזה מקור אזהרת ההדפסה של הח”ח, שאולי לא הייתה מוסכמת על דעת המסכימים. לא ראינו דיון על הגבלת זמן בתשובה הנ”ל של החתם סופר, ואף לא בתשובתו, הוא, שהפנה אליו בליקוטי שו”ת סימן נ”ז: חו”מ מ”א, אם כי עסק שם גם בהגבלת הגבול הגאוגרפי. בין השורות של ההתלבטות של הרב רויטנברג, יוצא, לכאורה – דבר מתוך דבר – שכשם שפטירת הרב גאנצפריד עשתה שינוי, כך תנאי מתן הרשות הוא לחיי המחבר בלבד, ולזה אין הגבלת זמן מוגדרת – כל ימי חייו. זה יתאים לאזהרת הח”ח על קבלת רשות ממנו, אך לא בקבלת רשות מבני ביתו. אם כן בני ביתו מנין? תיובתא דח”ח תיובתא.

נספח – העמודים הרלבנטים מהספר: תולדות וקורות חייו של החפץ חיים, 1927

Were the Ba’alei Tosafos Familiar with Aesop or Buddhism?

By Rabbi Akiva Males

I – The European Cheder Rebbi and the Ba’alei Tosafos^[1]

While completing my Kollel studies in the early 2000’s, I took part in a well-run teacher’s training program. During one session, a noted Jewish educator shared the following first-hand experience: In speaking with an old-school European cheder rebbi years earlier, he asked that rebbi how he shared positive reinforcement with his young charges. The rebbi was confused by the question, so our instructor re-phrased it. This time, he asked the older rebbi how he dealt with students who misbehaved. With a heavily-accented Yiddish he responded matter-of-factly, “I give patsh”. A bit taken aback, our instructor followed up by asking that rebbi what he did when his students had done something right. Surprised by the question, the older man responded, “I don’t give patsh.”^[2]

The lesson conveyed to our group of aspiring young educators was that a lack of punishment should never be seen as a replacement for rewarding good behavior. I fondly recalled that humorous incident as I prepared my Shabbos Derasha for Parshas Toldos 5786 / 2025. While looking over that week’s Torah portion, I chanced upon a remarkable explanation offered by the Da’as Zekeinim mi-Ba’alei Tosafos^[3] which seemed to mirror the remarks of that old-school cheder rebbi.

In Bereishis 26:26, we find that not long after having expelled Yitzchak Avinu from his locale (Ibid. 26:16-17), Avimelech – king of the Pelishtim – had a change of heart. Together with his military leadership, he approached Yitzchak interested in entering into a peace treaty. Taken aback by Avimelech’s offer, Yitzchak expressed his surprise. In explaining himself, Avimelech commented (Ibid. 26:29) on how nicely he and his people had previously treated Yitzchak: “וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום – and as we have done with you only good, and we sent you away in peace”.

Avimelech’s words are startling. By all measures, Yitzchak had been terribly mistreated by Avimelech and the Pelishtim. After his people destroyed the vital wells which had been previously dug by Yitzchak’s father Avraham, Avimelech himself ordered the expulsion of Yitzchak and his family from his lands (Ibid. 26:15-16). How could such actions be described as, “we have done with you only good, and we sent you away in peace”?!

In order to explain Avimelech’s seemingly bizarre statement, the Da’as Zekeinim mi-Ba’alei Tosafos (Ibid. 26:29) offers a wonderful parable:

A parable can be made to a lion who had a bone stuck in his throat. He proclaimed, “Anyone who comes and removes it will be greatly enriched by the king!” Along came a bird named Agron^[4] that had a long neck and said, “I will extract it.” The bird inserted its head into the throat of the lion and removed the bone. After he extracted it he asked for his reward. The lion responded, ‘Is it not enough that I sent you off in peace, and I did not eat you when you placed your head in my throat? Now you still ask for a reward?!’ This is what Avimelech said to Yitzchak, “We behaved with great kindness by sending you away in peace – as we normally harm all who enter our locale.”

According to the Ba’alei Tosafos, Avimelech truly felt that he had behaved compassionately with Yitzchak. How so? He normally treated foreign visitors in a more brutal fashion. Thus, in Avimelech‘s mind expelling Yitzchak – in a way which did not hurt him – qualified as having acted in a manner that was “only good”, and that he had in fact sent Yitzchak away in peace. I grinned as I thought of the old-school cheder rebbi who confused his “not giving patsh” with actively rewarding his students for their good behavior.

II – Aesop’s Fables and Buddhist Texts

It soon hit me that there was something about the Ba’alei Tosafos’ parable which I recognized. The more I thought about it, the story of a long-necked bird who plucked a bone out of the throat of an ungrateful predator seemed familiar to me. Where had I seen / heard this story before?

After conducting some online research, I was shocked to discover a tale in Aesop’s Fables^[5] entitled, “The Wolf and the Crane.” Here is that short story as translated by George Fyler Townsend:^[6]

A Wolf who had a bone stuck in his throat hired a Crane, for a large sum, to put her head into his mouth and draw out the bone. When the Crane had extracted the bone and demanded the promised payment, the Wolf, grinning and grinding his teeth, exclaimed: “Why, you have surely already had a sufficient recompense, in having been permitted to draw out your head in safety from the mouth and jaws of a wolf.”

The moral of the story according to Townsend: “In serving the wicked, expect no reward, and be thankful if you escape injury for your pains.”^[7]

The striking similarities between the parable of the medieval Baalei Tosafos and that of Aesop left me quite confused. After all, Aesop told his stories in ancient Greece nearly 1,800 years earlier than the Ba’alei Tosafos had flourished in France. In order to explain a difficult passage in Parshas Toldos, had the Ba’alei Tosafos borrowed this tale from Aesop?

I paused to better understand what troubled me. After all, Jewish tradition encourages us to accept wisdom from outside sources. For example, our Sages taught in Pirkei Avos (4:1): “איזהו חכם? הלומד מכל אדם – Who is wise? One who learns from all men.” The Sages again taught in Midrash Eicha Rabbah (2:13): אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין” – Should someone say to you that there is wisdom among the nations, believe him.” Finally, in his introduction to his Shemoneh Perakim, Rambam – who was well known for his openness to Greek wisdom – famously expressed: “שמע האמת ממי שאמרה – Listen to the truth from whoever said it.”

Nonetheless, I had a hard time believing that the Ba’alei Tosafos had applied those aphorisms to use one of Aesop’s parables in their commentary to Parshas Toldos. After all, were the Ba’alei Tosafos known to be as comfortable as Rambam in employing ancient Greek wisdom in service of their Torah learning? Even if they were, to my knowledge, Aesop the storyteller was never grouped together with the famous philosophers, scientists, and naturalists of classical Greece. Is there any indication that Aesop’s Fables were viewed by our Rishonim as an important font of wisdom?

While I considered all this, my research soon revealed that a nearly analogous version of this same parable exists in Far Eastern traditions. I learned of a work in Buddhist literature known as the Jataka Tales. That text is a collection of stories – each containing a moral lesson – of what the Buddha said he experienced in previous lives. I was surprised to discover one of those stories known as the ‘Javasakuna Jataka’. In that tale, the Bodhisatta (i.e. the one who would eventually become the Buddha) was a woodpecker. It reads as follows:^[8]

The Bodhisatta was once a woodpecker. One day he saw a lion suffering and asked what ailed it. The lion answered that a bone was stuck in his throat, causing him pain and preventing him from eating anything. After the lion promised not to eat him, the Bodhisatta agreed to help. But not entirely trusting the lion, he propped his mouth open with a stick for added safety before poking his head in to dislodge the bone. Then he kicked out the stick and flew away into a tree without a word of thanks from the lion.

Sometime later, the Bodhisatta saw the lion eating a wild buffalo. He flew onto a tree branch nearby and asked if he could get something for saving the lion’s life. The lion told him that not eating him when he had the chance was sufficient reward.

I now felt completely flummoxed. How was one to make sense of the Ba’alei Tosafos proposing a parable to explain a difficult verse in Parshas Toldos – when that parable was nearly identical to a much earlier Buddhist teaching? (After all, Buddhism can be traced back to the sixth or fifth century BCE^[9] – which would make Aesop and the Buddah almost contemporaries.) Putting aside the question of using Aesop’s Fables, it seemed entirely unreasonable to imagine that the medieval French Ba’alei Tosafos had any familiarity with Far Eastern Buddhist texts.

Additionally, I had discovered three nearly identical versions of the same parable. Considering the numerous startling similarities they each shared, it seemed too unlikely for them to be unrelated. However, considering the vast distances in geography, culture, and time which separated all three, how could their commonality be explained?

III – The Jewish Origins of the Ba’alei Tosafos’ Parable: Two Possibilities

After some more research I became confident that the source of the Ba’alei Tosafos’ parable was found on the shelves of their own Beis Medrash. At least two Jewish texts contain the same parable employed by the Ba’alei Tosafos. Of those two sources, one was contemporaneous and the other was of much older vintage.

Berechiah ben Natronai ha-Nakdan^[10] (Hebrew: ברכיה בן נטרונאי הנקדן) was an acclaimed Jewish writer, grammarian, translator, poet, and philosopher. Scholars believe he lived in 12^th or 13^th century England or France (or both). He is best-known for his work entitled Mishlei Shu’alim (“Fox Fables”).^[11]

Although it is now little-known, Mishlei Shua’lim was once quite popular. According to Dr. Anchi Ho (a program specialist in the African and Middle Eastern Division of the Library of Congress):

Fox fables were a popular genre in his day, and scholars have noted that Berechiah could have drawn his fables from any number of existing collections, including the Aesop’s Fables then circulating in various vernaculars or the French fox fables written closer to his own time by Marie de France. Berechiah did not so much make up his stories as render them in Hebrew for a Jewish audience.^[12]

In his introduction, Berachiah readily states that he collected many valuable parables from other cultures and languages. After adding Jewish themes, rhymes, and poems to those parables he produced a unique work filled with ethical and moral lessons. Though the makeup of his book seems rather unusual for his era and locale, until modern times, Berachiah’s Mishlei Shua’lim was readily found in Jewish libraries and homes throughout Europe.

Parable number eight in Mishlei Shu’alim is entitled: זאב ועגור / The Wolf and the Crane – the exact same appellation used by Aesop for his fable involving identical creatures. While Berachiah’s version of that parable is far more verbose than Aesop’s (it is nearly four times longer), it shares the very same story and moral lesson. As such, it seems clear that Aesop – who preceded Berachiah by over 1,500 years, was the source for the eighth parable found in Mishlei Shu’alim.

One could posit that when commenting on Avimelech’s strange choice of words in Parshas Toldos, the Ba’alei Toasafos readily recalled the parable of the wolf and the crane found in Mishlei Shu’alim. Realizing that story could beautifully explain the verses in question, they employed Berechiah ha-Nakdan’s parable. Unfamiliar as they may have been with Aesop’s Fables, by making use of Mishlei Shu’alim, the Ba’alei Toasafos unknowingly enshrined one of Aesop’s tales into their commentary to the Torah.

However, there is a second – and much older – authentically Jewish text where the Ba’alei Toasafos’ parable can be found. See Midrash Bereishis Rabbah (64:10), where it is recorded that the Sages – living over a thousand years earlier than the Ba’alei Tosafos – utilized that very story, and even connected it to the same Biblical verses in Parshas Toldos.

Before we see the parable as recorded in the Midrash, the context in which it was taught is crucial for our discussion. According to that Midrash, at some point following their destruction of the second Beis HaMikdash, the Roman Empire had a change of heart, and granted the Jews permission to rebuild their temple in Jerusalem. Upon hearing this news, our ancestors in the Holy Land were ecstatic. They quickly began making great preparations to accommodate the anticipated return of their exiled brethren.

Soon, however, the Samaritans – who had long caused problems for their Jewish neighbors – strongly petitioned the Roman government to cancel their earlier allowance. The Romans sided with the Samaritans and reneged on their short-lived permissive proclamation.

With their hopes now dashed, the Jewish people were understandably devastated. In their frustration, some began talking of rebelling against the Romans once again. Knowing what the terrible outcome of such an effort would certainly be, the Sages sought to calm the Jewish zealots who were considering this uprising.

The Midrash reports that the Sages felt that the great Rav Yehoshua ben Chananya was capable of speaking to and calming his aggrieved countrymen before it was too late. He was dispatched on this crucial mission, and he shared the perfect message with the people who most needed to hear it. Rav Yehoshua succeeded by means of the following parable:

A lion tore its prey and a bone became stuck in its throat. He said: “Anyone who extracts it, I will give him a payment.” An Egyptian koray [bird] with a long neck^[13] came, inserted its neck, and removed it. It said to him [the lion]: “Give me my payment.” He [the lion] said to it: “Go, boast, and say that you entered the mouth of a lion in peace and emerged in peace.” Likewise, it is sufficient that we entered into dealings with this nation in peace, and departed in peace.^[14]

Using this parable, Rav Yehoshua ben Chananya successfully calmed his kinsmen. He validated their feelings of immense frustration and expressed his agreement that they were in fact owed recompense by the Roman Empire. At the same time, he reminded them of their opponent’s brutal nature. Considering that track record, it would be wise to take note of their well-being and view that as compensation of sorts.

The Midrash states that this parable can be used to explain Avimelech’s seemingly strange statement in Bereishis 26:29. Based on his normally violent behavior, in a sense, he really had done good for Yitzchak when he sent him away in peace.

One could argue that after taking note of Avimelech’s odd choice of words in Parshas Toldos, the Ba’alei Toasafos recalled the Midrash’s parable of the lion and the long-necked bird. Realizing that tale could perfectly explain the verses in question, they made use of it as well. If Rav Yehoshua ben Chananya’s teaching from the Midrash was the source of the Ba’alei Toasafos’ parable, it follows that nothing from Aesop’s Fables was inadvertently included in their Torah commentary.

IV – Which Jewish Text Was the Most Likely Candidate?

We have seen two Jewish texts from which the Ba’alei Tosafos could have sourced of their parable. For the following four reasons, I believe that the Ba’alei Tosafos’ parable was based on the Midrash Rabbah and not on Mishlei Shu’alim:

1. Length and style of the parable: The Midrash’s version of this parable is only forty-nine words long. It is concise and to the point. Similarly, the length of the story recorded by the Ba’alei Tosafos is just sixty-nine words. Like the tale found in the Midrash, the Ba’alei Tosafos’ parable is also written in a straightforward fashion. In stark contrast, with a word count of two hundred and ninety-four (not including an additional poetic moral lesson), the parable found in Mishlei Shu’alim is extremely verbose. Furthermore, unlike the Ba’alei Tosafos’ parable, Berachiah’s tale is a winding elaborately rhyming poem.
2. The animals involved: The parable taught by Rav Yehoshua ben Chananya in the Midrash Rabbah involved a lion and a long-necked bird. It was precisely those same two animals which were the key figures in the Ba’alei Tosafos’ version of the story.However, the predatory animal in Mishlei Shu’alim’s parable was a wolf – not a lion. In fact, the two animals involved in Berachiah’s tale were a wolf and a crane – the very same creatures in Aesop’s version of the story.
3. Use as Biblical commentary: Midrash Rabbah serves as a running commentary on the Torah. Rav Yehoshua ben Chananya‘s parable of the lion and the long-necked bird was specifically cited by the Midrash to explain Shemos 26:29. In order to make sense of Avimelech’s strange choice of words, the Ba’alei Tosafos used that same tale in their commentary to that very verse. Mishlei Shu’alim, however, shares that parable completely unconnected to any Biblical narrative. It is not used in the context of offering any commentary on the Torah.
4. Likelihood of familiarity: Mishlei Shu’alim was penned by a contemporary of the Ba’alei Tosafos. With the advent of the printing press still a few hundred years away^[15], that work was only available in manuscript form. Copying such texts by hand was a laborious process. As such, it would take time for handwritten editions of Mishlei Shu’alim to spread across Europe. One can imagine that during the period of the Ba’alei Tosafos, they were far more familiar with a classical Jewish text – such as the Midrash Rabbah – than they were with an unusual new work like Mishlei Shu’alim.

Thus, the Ba’alei Tosafos’ parable seems to have been based on a lesson they knew from the Midrash Rabbah rather than on a tale in Mishlei Shu’alim. As such, it was Rav Yehoshua ben Chananya’s teaching in the Midrash – and not Aesop or a Buddhist text – that was the basis of the Ba’alei Tosafos’ parable.

V – The Need for Further Clarity

I now felt confident that the Ba’alei Tosafos had drawn their parable from a much earlier – and authentically – Jewish source. I realized, however, that I had only kicked the proverbial can down the road. After all, Rav Yehoshua ben Chananya’s parable – as found in the Midrash Rabbah – was taught to quell a would-be-rebellion against Rome after the destruction of the second Beis HaMikdash. That places his teaching of this parable at some point after the year 70 CE.

However, as we have seen, that same parable was shared by both Aesop and Buddhism some 500-600 years before the incident recorded in our Midrash. That being the case, I wondered about the originality of what Rav Yehoshua ben Chananya taught. In the spirit of the Sages’ earlier cited teachings in Pirkei Avos and Midrash Eicha Rabbah about being open to foreign wisdom, might he have borrowed his parable from the works of Aesop or Buddhism? On the other hand, based on what I shared in Part II regarding the Ba’alei Tosafos, it seems just as unreasonable to claim that Rav Yehoshua ben Chananya had based his parable on either of those earlier sources.

VI – The Spread of Jewish Teachings in the Ancient World – Approach A

I would like to present two approaches which can explain how this parable is of authentic Jewish vintage.

In 1995, I had the good fortune of spending close to six months furthering my Yeshiva studies in Jerusalem. While there, I discovered that Ohr Somayach – a nearby Yeshiva catering to English speaking men beginning their Jewish journeys – had an extensive Torah tape cassette lending library. While looking through their offerings, I was pleasantly surprised to find several tapes of question-and-answer sessions that had been led by Rabbi Simcha Wasserman, zt”l.^[16] I borrowed them and quickly discovered that they contained a treasure trove of information.^[17]

During one of those recorded sessions, a recent arrival to the Yeshiva posed the following question to Rabbi Wasserman: Prior to exploring his Jewish identity and finding his way to Israel, he had spent a significant amount of time in the Far East. While there, he immersed himself in the culture and study of various Eastern religions. The young man expressed his surprise at the similarity between several of the moral lessons he had imbibed in the Far East and some of the ancient Jewish wisdom he was now studying in Jerusalem. He found this occasional confluence of ideas confusing, and he asked Rabbi Wasserman for help making sense of those unexpected commonalities.

I remember being struck by Rabbi Wasserman’s response, and how I rewound the tape to listen to it a few times. Rabbi Wasserman began by validating that sincere student’s query. He stated that he too had thought about that question and then shared an approach that he had found helpful.

Rabbi Wasserman referred to the end of Parshas Chayei Sarah (Bereishis 25:6), which states:

ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם.

“And to the sons of Avraham’s concubines, Avraham gave gifts, and he sent them away from his son Yitzchak while he [Avraham] was still alive, eastward to the land of the East.”

The Torah clearly states that Avraham had children other than Yitzchak whom he had raised and (one can assume) educated. In order to ensure that there would be no doubts as to Yitzchak being the sole heir to his legacy, Avraham sent those other children away before his passing. Where were those children sent? The Torah tells us they were sent “קדמה אל ארץ קדם – eastward to the land of the East.” That double expression, suggested Rabbi Wasserman, may indicate that they were sent not just east of Israel, but very east – i.e. the Far East.

It would make sense that those children of Avraham took many of his teachings with them to their new locales. With time, those children – and the Abrahamic teachings they had brought with them – fully assimilated into their new societies. Rabbi Wasserman posited that this could explain why some ideas contained in ancient Far Eastern cultures / religions bore strong similarities to several of Judaism’s ancient teachings. Those particular Far Eastern concepts may have originated with Avraham. However, due to the vast number of miles and years, their Jewish origins had been forgotten.

In the years since hearing Rabbi Wasserman’s novel (and ever so practical) theory, I thought of an additional way to support and expand on it. The Torah tells us that accompanying Avraham and Sarah to the land of Canaan were the “נפש אשר עשו בחרן – the souls whom they had made in Charan” (Bereishis 12:5). Rashi quotes the Midrash which explains that the verse refers to the students whom Avraham and Sarah had shared their unique monotheistic teachings with. According to Rambam (Mishneh Torah, Hilchos Avodas Kochavim 1:3), Avraham amassed a following of tens of thousands of students – and composed texts of religious instructions for them as well (see also tractate Avoda Zarah 14b). Rambam adds that both Yitzchak and Yaakov continued teaching others – outside of their immediate family.

As such, there were thousands of people who had been exposed to – and learned directly from Avraham, Yitzchak, and Yaakov. In time, those multitudes of devotees parted ways with the Jewish people and charted their own destinies. Despite the eventual assimilation of those one-time-students of the Jewish patriarchs (and matriarchs), some of what they had learned surely stuck with them, and would align with what would eventually become known as Jewish teachings.

VII – The Spread of Jewish Teachings in the Ancient World – Approach B

Tanach provides us with another clear avenue to explain how Jewish teachings spread throughout the ancient world. In I Melachim 3 we find that Shlomo HaMelech asked Hashem to bless him with wisdom – and that his wish was granted. In I Melachim 5:11-12 we read that Shlomo’s wisdom exceeded that of all other men, and that he composed thousands of parables and songs. As word of his incredible wisdom gained renown, many traveled from around the world to meet Shlomo and bask in his wisdom (Ibid. 5:14).

It follows that after spending time learning from Shlomo HaMelech in Jerusalem, those visitors returned to their homelands and shared some of what they had learned with their countrymen. As such, much of Shlomo’s teachings (including his parables) would have been introduced to many ancient nations and religions quite distant from Israel and Judaism. With time, and a lack of recorded history, the origins of that imported wisdom were forgotten as it was subsumed by the nations whose ancestors had imported it.

VIII – The Jewish Origin of Lion and Bird Parable

Based on either of the above-mentioned approaches, it makes perfect sense why occasional similarities are found between the age-old teachings of Judaism and those of other ancient cultures / religions. One can argue that those ideas from extraneous sources which mirror Jewish teachings may have originated with the earlier teachings of either Avraham Avinu or Shlomo HaMelech. As we have seen, each of those foundational pillars of the Jewish people shared their knowledge and wisdom with a vast number of foreign pupils eager to learn from them. Those students, in turn, took what they had learned with them when they returned to their home countries – both near and far.

We can propose that the Midrash’s parable of the ungrateful lion that required a bird to dislodge a bone from its throat was absolutely Jewish in origin. It was a creative lesson first taught by either Avraham or Shlomo to those who had gathered around them to partake of their knowledge. Those who appreciated the lesson of that parable brought it back home (along with other teachings) and shared it with their students, families, and friends. Thus, a teaching which had originated with either Avraham Avinu or Shlomo HaMelech was later taught and recorded with a few minor tweaks (which perhaps reflect the wildlife found in each locale) by both Aesop and Buddhist scribes.^{[18] [19]}

IX – Rav Yehoshua ben Chananya’s Role

In order for this theory to function, there is one final detail which must be ironed out. As pointed out in Parts III and V, Rav Yehoshua ben Chananya’s taught this parable in order to quell a would-be-rebellion against Rome. This incident occurred in the aftermath of the destruction of the second Beis HaMikdash.

However, we proposed that this parable was authentically Jewish, and originated with either Avraham Avinu or Shlomo HaMelech. That being the case, how are we to make sense of the Midrash attributing this parable to Rav Yehoshua ben Chananya – who lived after 70 CE?

I would posit that the Midrash never stated that Rav Yehoshua ben Chananya created this parable. Instead, the Midrash taught us that he transmitted that parable. I would further suggest that this was an ancient Jewish parable – developed by either Avraham Avinu or Shlomo HaMelech – that Rav Yehoshua shared with an audience who needed to hear it.

At a time when Torah she-Ba’al Peh – Judaism’s oral teachings – was not yet written down, only the great Sages and their students were knowledgeable of the full corpus of Jewish wisdom. The Sages saw Rav Yehoshua ben Chananya as a walking repository of the Torah she-Ba’al Peh. They felt confident he could recall the perfect homiletic teaching that would convince the zealots to end their saber rattling.

This understanding fits perfectly with the words of the Midrash. In selecting Rav Yehoshua ben Chananya for this role, the Midrash stated: “אמרין יעול חד בר נש חכימא וישדך צבורא. אמרין יעול רבי יהושע בן חנניא דהוא אסכולסטקיא דאורייתא. – They [the Sages] said, ‘One wise man should go and pacify the community.’ They said, ‘Rabbi Yeshoshua ben Chananya should go, for he is the master scholar of the Torah.’”^[20] The commentaries^[21] to the Midrash suggest the term “אסכולסטקיא דאורייתא – the master scholar of the Torah”, connotes one who is fully proficient in the traditional Jewish homiletic teachings which calm the hearts of those who know them.^[22]

According to the Midrash, our Sages acted wisely in selecting Rav Yehoshua ben Chananya for this task. At that fateful moment in Jewish history, he was able to recall the perfect ancient parable – first taught by either Avraham Avinu or Shlomo HaMelech. That parable contained the precise lesson which successfully averted a disastrous rebellion against Rome.^[23]

X – Conclusion

Not all of us will spend time immersed in the cultures of the Far East. Nonetheless, it is quite likely that we will one day find ourselves just as perplexed as that sincere young man in Jerusalem who turned to Rabbi Simcha Wasserman for a lifeline. While studying Torah, we are bound to stumble upon instances where age-old Jewish wisdom and a teaching or two from ancient foreign cultures seem to mirror one another. Being able to point to Avraham Avinu or Shlomo HaMelech to explain how some of our people’s venerable teachings may have spread far beyond Israel is an extremely useful tool to have in our toolkits. One never knows when it might even prove invaluable.

Photo of Rabbi Simcha Wasserman by Harry Green, c. 1986, South Bend, IN harrygreenphoto@gmail.com

1. I thank Rabbi Yitzchok Shapiro (Boca Raton, Florida) and Rabbi Dr. Eliezer Brodt (Ramat Beit Shemesh, Israel) for their important comments to an earlier version of this article. I thank my father, Mr. U. Harold Males (Jerusalem, Israel) for his editorial assistance. ↑
2. In a humorous Forward article linked below, the author turned to an expert who proposed these definitions for the following Yiddish words: “A zets is a strong punch. A patsh is a common slap, whereas a frask is a sharp, stinging one, given with a vengeance.” See: https://forward.com/news/547/martial-arts-in-yiddish/ . After reading this, I felt relieved that the older cheder rebbi had only made use of a patsh – and not a zets or a frask. ↑
3. The Da’as Zekeinim mi-Ba’alei Tosafos is a Torah commentary compiled from the writings of French and German Tosafists who lived in the 12th and 13th centuries. ↑
4. I was unable to find information about a bird named אגרון / Agron. However, the Hebrew word for the crane is עגור / Agur (see Isaiah 38:14 and Jeremiah 8:7). A crane is a long-necked bird which certainly matches the winged creature in the Ba’alei Tosafos‘ parable. ↑
5. Aesop (c. 620–564 BCE) was a Greek storyteller credited with a number of tales which are collectively known as ‘Aesop’s Fables’. See: https://en.wikipedia.org/wiki/Aesop ↑
6. See: https://classics.mit.edu/Aesop/fab.1.1.html ↑
7. I have no recollection of ever reading Aesop’s Fables as an adult. Did my parents or older siblings read a children’s book of Aesop’s Fables to me when I was young? Had I read such a book to my nieces / nephews when they were little? ↑
8. See: https://thejatakatales.com/javasakuna-jataka-308/ ↑
9. See: https://en.wikipedia.org/wiki/Buddhism ↑
10. See: https://en.wikipedia.org/wiki/Berechiah_ha-Nakdan and https://en.wikipedia.org/wiki/Mishl%C3%A8_Shu%27alim ↑
11. The term Mishlei Shua’lim is clearly taken from Sanhedrin 38b where we learn ג’ מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר ואנו אין לנו אלא שלש – Rabbi Meir had composed 300 fox fables (i.e. parables involving animals – the fox being chief among them), but we are only left with three of them. ↑
12. https://blogs.loc.gov/international-collections/2021/09/a-fox-fable-goes-digital-bialiks-classic-hebrew-story-for-children-finds-new-life-at-the-library-of-congress/ ↑
13. Eitz Yosef quotes Aruch who translates מוקרה as ‘its neck.’ It should be noted, however, that Rashi translates מוקרה as ‘its beak.’ ↑
14. I initially wondered if this Midrash might also be the basis for the lyrics “פרוק ית ענך מפום אריותא – save Your flock from the mouths of the lions” in the Shabbos song ‘Kah Ribon’. However, a little research revealed that the term “פום אריותא – the mouths of the lions” is a clear reference to Daniel 6:23. ↑
15. See: https://en.wikipedia.org/wiki/Printing_press ↑
16. Rabbi Elazar Simcha Wasserman (1898 – 1992) was a son of the storied Rabbi Elchonon Wasserman, zt”l (1874 – 1941) – head of the pre-WWII Yeshiva in Baranovich, Poland. Prior to the Holocaust, Rabbi Wasserman (the son) immigrated to the United States where he played important roles in Jewish education and outreach (particularly in California). He and his wife moved to Israel in 1979, where they spent the final and ever-productive chapters of their lives in Jerusalem. I vividly recall attending the funerals of both Rabbi Simcha and Rebbetzin Faiga Rochel Wasserman (sadly, she passed away just after observing Shiva for her late husband) while first studying in Jerusalem in 1992. On November 5, 1992, the Los Angeles Times published an obituary for Rabbi Wasserman. See: https://www.latimes.com/archives/la-xpm-1992-11-05-we-1397-story.html . For a book-length biography, see: Fox, Dovid (1995) Greatness in Our Midst: The Life of Rav Simcha Wasserman. Jerusalem: Feldheim Publishers. For a more recent article on Rabbi Wasserman, see Eytan Kobre, “Building Worlds.”, Mishpacha, November 14, 2023. https://mishpacha.com/building-worlds/. ↑
17. Some of Rabbi Wasserman’s presentations have been digitized and are posted on Ohr Somayach’s website. However, among those that are available, I was unable to find the question-and-answer session cited in this article. See: https://audio.ohr.edu/showperson/id=20 ↑
18. At this point, I believe an important disclaimer is in order. By suggesting that this parable is of ancient Jewish vintage, I am not claiming that that it was stolen from Jewish sources and plagiarized by foreigners. (Neither was that what Rabbi Wasserman had suggested.) A long tradition of such claims seems to go back to Philo (c. 20 BCE – 50 CE), and Josephus (c. 37 CE – 100 CE). For a scholarly treatment of such assertions, see Norman Roth, “The ‛Theft of Philosophy’ by the Greeks from the Jews,” Classical Folia, vol. 32, no. 1 (1978): 52-6. For some important rabbinic sources on such claims, see Rabbi Moshe Isserless’ Toras Ha’olah 1:11 (end of the chapter) and Metzudos Dovid to I Melachim 5:12. For a more recent rabbinic source see Rabbi Joseph B. Soloveitchik’s commentary to Tisha B’Av Kina 37 on page 574 in Posner, Simon. 2010. The Koren Mesorat Harav Kinot: The Lookstein Edition: Tefilla for Tisha B’Av, Kinot, Eikha. New York: OU Press; Jerusalem. (See footnote 19 for additional sources on this theme.) ↑
19. See the link below for a series of five thorough articles (with extensive footnotes) published in the Ohr Yisroel journal (Monsey, NY) by Rabbi Yaakov Yisroel Stahl: (10) מקור חכמת אומות העולם מעם ישראל In these articles, Rabbi Stahl cites an incredible amount of material on the theme of ancient Jewish wisdom making its way into the teachings of the nations of the world. I thank Rabbi Dr. Eliezer Brodt for bringing these articles to my attention. ↑
20. I credit Artscroll / Mesorah’s Kleinman Edition of Midrash Rabbah (2010) for the translation of this passage. ↑
21. See Matnos Kehuna, and Eitz Yosef Ibid. ↑
22. Both Rashi and the Eitz Yosef (Ibid.) note the clearly Latin roots (i.e. scholastic) of the word אסכולסטקיא. ↑
23. As demonstrated above in Part IV, this Midrash was the source of the parable shared by the Ba’alei Tosafos. ↑

Do you recall Hrubieszow?

Hrubieszow, Home to an Active Early Nineteenth Century Hebrew Press^[1]

Marvin J. Heller

A barely remembered Hebrew press, one credited with as many as forty books, although that number is uncertain, was active in Hrubieszow (Hrubyesho), Lublin district, in southeastern, Poland from 1816 to1821 and then intermittently until 1827. The variance in the number of titles printed may be attributed to the manner in which books are recorded, some titles being a composite of three works. In some instances, the town or the printers’ names are omitted from the title-page due to censorship or book tariff payment. The books published by the press are relatively small varied books, designed to meet the community’s needs and interests. The first works printed include several Yiddish titles. Most of the books are small format, ranging from duodecimo (12⁰) through quarto (4⁰) formats. The article describes a small portion of the Hrubieszow imprints to give a sense of the press’s publications, their variety, indicative of the community and how, through their books, the press served it. The selected works are generally of a scholarly and specialized nature, primarily Hasidic works on the weekly parasha (Torah reading), ethical, and halachic tomes, although varied within each category. These works reflect both the composition and interests of the community.

A barely remembered Hebrew press, one that is credited by the Thesaurus of the Hebrew Book with as many as forty books in the early nineteenth century, was active in Hrubieszow (Hrubyesho), Lublin district, in southeastern, Poland.^[2] Jewish presence in Hrubieszow dates to the first half of the fifteenth century, Jews being recorded there as tax farmers and merchants, doing business in such diverse areas as Walachia, Turkey, the Crimea, and Kiev.

In the 10th century, the Hrubieszow district had been part of the Polish state. In 981, however, it was seized by the Kievan Rus’, subsequently changing hands several times, even falling to the Mongol Empire in the mid-13th century. Even earlier, the founding of Hrubieszow dates to the early Middle Ages when there was a defensive ‘gord’ (a medieval Slavonic fortified settlement) on the Huczwa river island. Hrubieszow is mentioned as early as 1254, as a hunting settlement amid forests. In 1366, Hrubieszow, then known as Rubieszów, was recaptured by King Casimir III the Great, again becoming part of the Kingdom of Poland (see banner of early Polish monarchy, right). In about 1400, the town received a charter from Polish king, Władysław II Jagiełło. Hrubieszow (Rubieszów) was destroyed several times by Crimean Tatars, who raided the area in the 15th, 16th and 17th centuries, and by rebellious Cossacks.

In 1772, After the First Partition of Poland, Hrubieszow was annexed by Austria. In 1800, Stanisław Staszic founded the Hrubieszow Agricultural Society, the first cooperative organization in Europe, which existed until 1945. In 1802, the name Rubieszów was changed to Hrubieszow, the name by which it is known today. Seven years later, in 1809, after the Austro-Polish War, Hrubieszow became part of the short-lived Polish Duchy of Warsaw, subsequently becoming, in 1815, by the Congress of Vienna ,part of the Russian-controlled Congress Poland, within the Lublin Governorate.^[3]

As noted above, Jews were active in Hrubieszow from the first half of the fifteenth century. At some point in that century, Jews in Hrubieszow received several privileges for wine trade and management of the town tax chamber. By 1551, thirteen Jewish residents occupied four houses, that number rising to 40 Jews living in 5 houses by 1560. That number continued to increase, so that from the 18^th century until the beginning of the 20^th century Jews comprised a considerable majority of Hrubieszow’s population, controlling trade, industry, and craft. In 1578, King Stephen Bahory granted the Jews in Hrubieszów extensive rights. Less than a century afterwards, during tah-ve-tat (the Chmielnicki massacres of 1648-49), the Jewish community was almost entirely destroyed. Soon afterwards, however, the Jewish community was reestablished – a yeshivah was opened, headed by R. Isaac ben Judah Charif. Hrubieszow would subsequently be home to a number of prominent rabbis and became influential in the Arba’ah Artzot (Council of the Four Lands).^[4] In the 18^th century the Hasidic movement became active in Hrubieszow, the city becoming a center of Berdichev Hasidism. Among its leaders was R. Joseph ben Mordecai Katzenelboigen (R. Mordechai of Neszhchiz), who relocated there in the 1790s.^[5]

We now turn to our subject, Hebrew printing in Hrubieszow. As noted above, the Hrubieszow press is credited by the Thesaurus with as many as forty titles, although that number may be uncertain; in contrast, Avraham Yaari records only thirty-four titles for Hrubieszow.^[6] Those works are relatively small varied books, designed to meet the community’s needs and interests, published from 1816 to1821 and then intermittently until 1827. This article will describe a small portion of those works, to give a sense of the press’s publications, their variety, indicative of the community and how, through their books, the press served it. To address a greater number would be tedious for both the reader and the writer.

Dr. N. M. Gelber and Avraham Yaari inform that attempts to establish a Hebrew press in Hrubieszow were made from 1792 through 1804, in the Austrian period, but that the matter was delayed, the privilege to do so not granted. In late 1816, a Hebrew press was established in Hrubieszow, now part of Congress Poland. The founder of the press was R. Menahem Mendel Finkelstein (Finkel Stein). He had partners, namely R. Moses Tzikor and R. Saul Moss Goldstein of Łaszczów. Finkelstein provided the financing, the latter two the necessary skills, being experienced printers, having been partners in the Hebrew press in Łaszczów. Management of the press changed in the following years. Goldstein left the press in 1819, returning to Łaszczów, Finkelstein left the press in 1821, leaving Tzikor in charge. Tzikor then took Solomon ben David as a partner. Eight master printers were employed by the press as compositors and press operators, namely Daniel Ze’ev ben Segal, Baruch Abraham ben David, both from Hrubieszow, Isaac ben David from Łaszczów, Hayyim ben Eliezer from Zhovkva, Israel ben Raphael, Menachem Mendel ben Baruch, Pesach Joseph from Łęczno, and Eliezer Segal, perchance from Hrubieszow.^[7]

Printing began shortly after the privilege was granted, the first works being published, including several Yiddish titles. Vinograd records ten titles for 1816-17, beginning with Shir ha-Shirim (1816), Orhot Zaddikim, Gedolus David u-Malchus Shaul, Haggadah shel Pesah, Sefer Hasidim, Lekah Tov, a siddur Tefillas Nehora, Noam Elimelekh, Shivhei ha-Ba’al Shem Tov, and Tanna de-vei-Eliyahu. These are all small format books, ranging from duodecimo (12⁰) through quarto (4⁰) formats. These works are indicative of the variety of the Hrubieszow imprints and the community the press served. For example, R. Judah ben Samuel he-Hasid’s (c. 1150-1217) Sefer Hasidim, an ethical, mystical, and halakhic work; Tanna de-be-Eliyahu is an aggadic midrash attributed to Elijah the prophet as dictated to the third century amora Anan bar Rav: Noam Elimelekh by R. Elimelech of Lizhensk; Shivhei ha-Ba’al Shem Tov, collection of Hasidic tales about the founder of Hasidim, and in contrast to the prior works, Joseph ha-Efrati’s Gedolus David u-Malchus Shaul, a maskilic (enlightened) drama.^[8]

Noam Elimelekh – We begin with R. Elimelech ben Eliezer Lippman (Lippa) of Lizhensk’s (1717-87) Noam Elimelekh, a classic and primary Hasidic work, representative of the press’s output and the communities’ interests. R. Elimelech was a student of R. Samuel Smelke Horowitz (Rebbe Reb Shmelke, 1726-78), and afterwards a disciple of R. Dov Baer the Maggid of Mezhirech (1704–72), as well as meeting by the latter R. Levi Yitzhak of Berdichev (c. 1740-1809). After the Maggid’s passing, Elimelech became the acknowledged head of the Hasidic movement and is considered the theoretician and creator of “practical zaddikism.”^[9]
Noam Elimelekh was published as a 23 cm. work ([1], 94 ff.) The title-page begins with honorifics of Elimelech of Lizhensk and informs that in order that there should not be blank paper at the beginning of the book and for benefit of the public, they have published the testament of the author (see below), and at the end of the volume is R. Joseph Gikatilla’s Tamei Ha-Mitzvot. Not noted but also at the end of the volume are Likkutei Shoshana and Iggeret ha-Kodesh. The title page is dated with the chronogram “[for he said] the God of my father’s [house] was my help כי אמר אלקי אבי בעזרי (577 = 1817)” (cf. Exodus 18:4). Elimelech’s testament, entitled conduct (הנהגות) of a man is on the verso of the title-page and consists of twenty-one admonitions for a person.
The title-page states that Noam Elimelekh was published at the press of Menahem Mendel Finkelstein. According to Ch. B. Friedberg the references to the publisher on the title-page varies between books. He notes that initially references to the printer stated Menahem Mendel Finkel Stein and associates. Afterwards, however, he does mention the names of his partners.^[10]

1817, Noam Elimelekh

The text, a hasidic Torah commentary on the weekly Torah portion, follows. It emphasizes the role of the zaddik in worship and divine service. At the end of the concluding section of the book are two decorative tail-pieces. These tail-pieces, particularly the one on the left, appear on title-pages of several Hrubieszow books.

Noam Elimelekh is a classic Hasidic work. First printed by his son after his death in Lvov 1788, Noam Elimelekh has proven to be an immensely popular work. This, the Hrubieszow printing, is the sixth edition. It is reported that more than 50 editions of Noam Elimelekh have been printed.^[11]

Sefer Hasidim – R. Judah ben Samuel he-Hasid’s (c. 1150–1217) Sefer Hasidim, a different but computable work is, as noted above, an ethical, mystical, and halakhic work. Judah was a disciple of his father, R. Samuel (ben Kalonymous) he-Hasid (c. 1120-75) an eminent kabbalist and ascetic; portions of Sefer Hasidim are attributed to Samuel he-Hasid. They are among the most renowned members and leaders of the Hasidei Ashkenaz, the influential Jewish pietist movement in medieval Germany.

It is reported that when Judah’s mother was pregnant with him, she was walking along a path by a bet medrash (Torah study hall) when a wagon came bearing down upon her, with no place to turn, neither to the right nor to the left. Just as she was about to be crushed by the horses’ hoofs, the walls of the bet medrash opened saving her and her son. It is also told that Samuel he-Hasid witnessed the heavens opening; asked what kind of son he wanted, he replied, one of exemplary piety. Judah reputedly hosted the prophet Elijah, was able to revive the dead, and performed miracles, particularly saving Jews from oppressors. He practiced an ascetic form of mysticism, fasting two days for Yom Kippur, throughout the week, eating at night only, and often fasted on Shabbat, claiming that the change would cause him pain, detracting from his pleasure in Shabbat. It was said by a contemporary that if Judah had lived in the times of the prophets he would have been a prophet.

1817, Sefer Hasidim

The title-page of Sefer Hasidim, published is octavo format (8⁰: [64] pp.) is in Yiddish, excepting the names of the printers and the publication date. All of the printers are cited here in bold letters, that is, Menahem Mendel Finkel Stein, Moses Tzikor and Saul Moss Gold Stein. The date in the chronogram, “Let the faithful exult in glory;
let them sing joyously upon their beds יעלזו בכבוד ירננו על משכבותם )577 = 1817).” (Psalms 149:5)

Sefer Hasidim is foremost an ethical manual, practical rather than theoretical, encompassing all aspects of life, including the minutiae of personal, family, and business matters. Numerous examples are cited, containing, considerable information about contemporary Jewish life. Advice is detailed and pragmatic, with the goal of achieving strict adherence to an ethical and pious life. These instructions, often based on kabbalistic teachings, have been influential because of the author’s great piety. Sefer Hasidim is also a mystical work, explaining biblical and talmudic passages.^[12]

Gedolus David u-Malchus Shaul – A very different work is Joseph Ha-Efrati of Tropplowitz’s (c. 1770–1804) Gedolus David u-Malchus Shaul, a drama in Yiddish. Among the smallest Hrubieszow imprints, it was printed in duodecimo format (12⁰) 29 ff.

1817, Gedolus David u-Malchus Shaul

The author, born in Tropplowitz, Silesia, was a Hebrew poet, dramatist, and tutor. While working in the last capacity he wrote the first acts of the drama Melukhat Sha’ul from Melukhat Sha’ul completed in Prague in 1793. Gedolus David u-Malchus Shaul is a Yiddish translation, retitled. This version, that is the Yiddish translation, has been described as “part of the traditional Purimshpil (“Purim play”) in many Lithuanian and Polish towns . . . the first modern Hebrew drama of the Haskalah period, is noteworthy for its new egalitarian and humanistic ideas.” In writing Melukhat Sha’ul Ha-Efrati was reputedly influenced by Shakespeare, Goethe, Schiller, and von Haller, as well as M. H. Luzzatto. The primary characters, Saul. David, Jonathan, and Michal reputedly signify abstract ideas rather than lifelike characters, representing “the pathos of a suffering hero, ridden with envy and guilt, torn by fears and loneliness, and not merely a proud and jealous king.”^[13]

The title-page is misdated, the date, given in a straightforward manner, is תקלז (= 1777). Depending on when the misdating was caught, it may have been corrected with a stop-press correction, that is, when an error was found the press would be stopped, the error would be quickly corrected and printing resumed. As one copy only of Gedolus David u-Malchus Shaul was seen it not known if that was done or if this is the sole uncorrected title-page for that work.^[14] Friedberg writes that he has seen several of the press’s books that are misdated^[15] For other examples, see below.

The text is in Yiddish excepting paragraph headers and, similarly, except here vocalized, the names of the participants in the drama on the verso of the title-page. This is the third edition of Gedolus David, the first having been printed in Lvov in 1801; It is a popular work, as many as fourteen editions are recorded for Gedolus David in the Bet Eked Sefarim and only twelve editions for Melukhat Sha’ul.^[16]

The following year, 1818, saw the publication of five titles, primarily Hasidic works, among them such classics titles as R. Menahem Nahum Twersky of Chernobyl’s Me’or Einayim, homilies on the weekly Torah portions; R. Samuel ben Nathan Ha-Levi Loew Kolin’s Maḥaẓit ha-Shekel on the Shulḥan Arukh Oraḥ Ḥayyim and Yoreh De’ah; R. Jacob ben Solomon Habib’s Ein Ya’akov, collection of aggadah in the Talmud; R. Levi Yitzhak of Berdichev’s Hasidic classic Kedushat Levi discourses on the weekly Torah readings, and, in Vinograd’s listing, a second Hrubieszow edition of Noam Elimelekh.

Kedushat Levi – R. Levi Yitzhak of Berdichev’s Kedushat Levi, a classic Hasidic work of weekly discourses. was published in quarto format (4⁰: [1], 78, 27, 15 ff.) in the year “Isaac pleaded [with the Lord] ויעתר יצחק (571= 1818)” (Genesis 25:21). R. Levi Yitzhak of Berdichev, who defended Hasidus against its opponents, settled in Berdichev, in 1785, residing there for the rest of his life. When he passed away, it seemed, to R. Nahman of Bratslav that “the light of the world had been extinguished.” Levi Yitzhak was held in the highest regard and affection by Jews. An example of his sensitivity, even to transgressors, is the following incident,

When he happened to meet “a young man eating in public on the fast of Tisha B’Av (the anniversary of the day on which both the first and second Temples were destroyed) the rabbi asked him mildly, “Have you forgotten that today is the Ninth of Av? Or are you perhaps unaware that it is forbidden to eat on the Ninth of Av?” “I have not forgotten what day it is and I am well aware of the prohibition,” answered the young man. “Possibly, my son, you are not in good health and have been advised by your doctor to eat?” the rabbi of Berdichev inquired further. No, I am in excellent health,” was the reply. “See, O Lord,” exclaimed the sage with joy, “how admirable Your children are! Even when they transgress Your Commandments, they do not stoop to falsehood.” ^[17]

Levi Yitzhak’s first published work, also entitled Kedushat Levi, is discourses on Hanukkah and Purim, printed in Slavuta in 1798. It was subsequently included in later editions of Kedushat Levi on the weekly Torah readings.

1818, Kedushat Levi

The title-page of this edition of Kedushat Levi begins with honorifics for R. Levi and then informs that it also includes additional material on various subjects. On the verso of the title pages is an approbation from four rabbis from Berdichev; R. David Shalit, R. Aaron Isaac ha-Kohen, R. Nathan Aryeh Davir, and R. Mordecai באאימו son of my lord, my father, teacher, and rabbi David Shalit. Below the approbation is the standard disclaimer that the people among whom the Jews reside today are not like those in the time of the Talmud, immoral idol worshippers, but today show respect for Torah and do justice and righteousness in their lands, The text follows, primarily on the weekly parsha, but also addressing other biblical books, festivals, and concluding with a final section addressing various subjects, including Pirke Avot. Kedushat Levi.

First published in Berdichev in 1811, this, the Hrubieszow edition, is the third printing of Kedushat Levi. A popular work, it has frequently been republished.

Sefer ha-Yashar – Among the books published in 1819 is R. Zerahiah ha-Yevani’s (13th or 14th century) popular ethical work Sefer ha-Yashar (Book of Righteousness). The title-page attributes the work to R. Jacob ben Meir Tam (Rabbenu Tam, c. 1100-1171), a not infrequent error, as well as it being attributed to R. Jonah Gerondi (13^th century). The former did author a Sefer ha-Yashar (Vienna, 1811), but that is another work, consisting of responsa and novellae, while the style of the latter, who wrote ethical works, differs from this book. A number of manuscripts, however, name Zerahi ha-Yevani’s as the author. While many now accept him as the author, that attribution is not definite. Little is known about Zerahiah, except that he was a resident of the Byzantine Empire and that he is credited with Sefer ha-Yashar.

Sefer ha-Yashar was published in octavo format (8⁰: [2], 40 ff.). The title-page begins that it is “the path of life and moral reproof, to go on a straight path. It is dated “it is [very] indeed upright וישר הוא מאוד (579 = 1819)” (cf. Deutronomy 32:4; Psalms 21:29). The printers names are given on the title-page as Menahem Mendel F. Sh. and Moses Tzikor,

1819, Sefer ha-Yashar

There is an introduction, in which Zerahiah brings proof for the Torah and its precepts from both reason and from the prophets, and bemoans the pursuit of pleasure, wealth, and honor in his time, rather than religion and morality. Sefer ha-Yashar, with the purpose of directing one’s soul towards the correct worship of God, piety, and ethical content, is written in an easy style so that it will influence others to right conduct. Sefer ha-Yashar is comprised of material from earlier ethical works, although they are not mentioned in the text by name nor directly quoted. It is evident, from the book, that he was familiar with Jewish philosophic works. The most significant of the prior works, acknowledged in the introduction, is Bahya ibn Paquda’s Hovot ha-Levavot, studied by Zerahiah, but too long and complex for the average reader. It provides, in summary, the essence of several chapters. Another important influence, evident in the text, is Maimonides.

The text, divided into eighteen chapters which address, beginning with the creation of the world, worship, repentance, knowledge of God, the will of God, the world to come, complete repentance, the significance of the righteous, accountability of a person, remembrance of the day of death, and the distinction between the righteous and the wicked. Zerahiah’s primary subjects are the need to imitate God, conditions of proper prayer, both theoretical and practical; correct conduct and obstacles to be overcome to achieve it; and repentance.^[18]

A popular work Sefer ha-Yashar was first printed in Constantinople (1540); this is the twenty-second edition, of slightly more than fifty recorded by the Bet Eked.Sefarim.^[19]
Levushe Serad – Another different work, also published in 1819, is R. David Solomon Eybeschuetz’s (Eibenschutz) halachic Levushe Serad on the Shulhan Arukh Yoreh Deah, particularly on the laws pertaining to shechita (ritual slaughter). Printed as a folio (2⁰: [2], 2-102 ff,) in the year “attired as thin beast לבושי השרד בהמה דקה (561 = 1801).” This date is certainly incorrect, a bet ב at the head of the word בהמה (beast) which make the verse meaningful but gives a date in error, as opposed to a kafכ which would read כהמה and would give the correct value of (579 = 1819) but be meaningless. I would suggest, and this is entirely speculative, that the printer wanted the meaning of beast even if that threw the date off. Support for this conjecture can be found in the correct date, immediately below the Hebrew date, in Arabic numerals, that is, 1819. This is the only title-page seen among the Hrubieszow imprints with an Arabic numeral date.

The author, R. David Solomon ben Yerachmiel Eybeschuetz, was born in Russia and studied under R. Moses Ẓevi Heller. He served as rabbi in several locations, among them Buzhanow, Soroki (Volhynia), and Jassy, (Rumania). Eybeschuetz made aliyah, that is, he went up to Eretz Israel, residing in Safed, where he died in 1812. Eybeschuetz was also a kabbalist as well as a Talmudist. His other works include responsa, Ne’ot Deshe (part one, Lvov, 1861), part two and manuscripts, including a commentary on the Torah and discourses.^[20]

The title-page describes Levushe Serad as being comprised of three parts, the first explaining the laws pertaining to laws of falling and broken bones in cattle and fowl; the second, laws applying to lungs; and the third, applying to Yoreh De’ah. The printers are given here as Menahem Mendel Finkel Stein. and Moses Tzikor.

The verso of the title-page has an approbation from R. David Shalit. The text is comprised of the commentary in two columns. The text of this volume on Yoreh Deah varies from the previous volume on Orah Haim. Chaim Tchernowitz describes this volume as following R. Alexander Sender Shor’s (d. 1737) influential Simla Hadasha, also on shechita; Levushe Serad being described as the most important commentary on that work ^[21] It does not include the text of Yoreh De’ah, on which Levushe Serad comments and elucidates.

1819, Levushe Serad

Levushe Serad on Orah Haim was first published in Mohilev (1805). This volume, on Yoreh Deah is the third edition, it too having been printed previously in Mohilev (1812).^[22]

Havvat Da’at – Among the books printed in 1820 was another work on Shulhan Arukh Yoreh Deah, but considerably different from Levushe Serad, that is, R. Jacob ben Jacob Moses Lorbeerbaum of Lissa’s (c. 1760–1832) Havvat Da’at. It was published as a folio (2⁰: [1], 37 [should say 36], [34] ff.) in the year “Day to day makes utterance, night to night speaks out יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת (470 = 1805)” 19:3), This chronogram is also misdated, as is noted by the NLI catalogue, which records it as a circa 1820 imprint; which also states that the printer, who is not identified on the title-page, is unknown.

1820, Havvat Da’at

Jacob Lorbeerbaum of Lissa was a distinguished rabbi, who served in several communities, writing, in addition to Havvat Da’at other valued works. ^[23] However, his early days were difficult and troubled. His father, rabbi of Zborow, passed away prior to Lorbeerbaum’s birth; he was raised by R. Joseph Te’omim (Pri Megadim, 1727–1792), a relative. He initially combined learning and business, being a partner in a brewery but, when that failed, Lorbeerbaum became rabbi in Monasterzyska, founding a yeshivah there. He subsequently became rabbi of Kałusz writing many of his earliest works there, including Havvat Da’at which, reflecting his great humility, was originally published anonymously. When his authorship was subsequently identified ,Havvat Da’at became the name by which he is known.^[24]

In 1809, Lorbeerbaum became rabbi of Lissa. Lorbeerbaum was an opponent of the Haskalah movement, their influence resulting in his leaving Lissa in 1822 and returning to Kalisz. Disputes there forced him, in 1830, to again relocate again finally settling in Stryj, serving there as rabbi until his death.

The title-page of Havvat Da’at states that it is on Shulhan Arukh Yoreh Deah, which is a tree of knowledge “desirable as a source of wisdom” (Genesis 3:6), for the pure and the impure. It continues that it is comprised of two parts, Biurim, explanations in depth based on prior commentaries and Hiddushim, novellae, interpretative explanations of statutes and critical analysis. On both sides of the pressmark is the standard disclaimer that the contemporary peoples among whom the Jews dwell today are not immoral idol worshippers as in the past.

The commentary, as described on the title-page, is in two parts, about the text of the Shulhan Arukh. Chaim Tchernowitz describes the subject matter of Havvat Da’at as being on such subjects as salting of meat, meat and milk, mixtures, interest, niddah, and other halakhot dealing with prohibitions such as Stam Yeinam (gentile wine), and treifus. He concludes that according to Havvat Da’at even with laws dealing with permitted and prohibited foods there is room for critical and analytical critique.^[25]

Given the title-page variations of this edition, described above, it is not surprising that Avraham Yaari questions, concisely, whether Havvat Da’at is a Hrubieszow imprint. He suggests that it was published elsewhere, writing “one more book that is listed as having been published in Hrubieszow was actually published in Polonne. This is Chavat Da’at by Ya’akov of Lissa.”^[26] While we have noted a number of variations in Havvat Da’at, such as the dating error in the chronogram, albeit not that unusual for Hrubieszow publications, the absence of the printers’ names, and a pressmark that is not common to Hrubieszow title-pages, there is also the fact, in contrast to these varoiances, that the place of printing is clearly given on the title-page as Hrubieszow. Furthermore, other bibliographic sources, such as Friedberg’s Bet Eked Sefarim and Vinograd’s Thesaurus record Havvat Da’at as a Hrubieszow imprint. An examination of a sample of Polonne and Sudylkow (also suggested) title-pages did not show any like images. The question of whether Havvat Da’at was a Hrubieszow imprint or was published elsewhere is a teku (u nresolved).

Another Hrubieszow imprint by Jacob Lorbeerbaum of Lissa is a folio edition of Beit Ya’akov, novellae and commentary on Shulchan Aruch, Even Ha–Ezer and tractate Ketubot. The printers are given as Moses Tzikor, of Laszczow, and Solomon, ben David Lev, of Laszczow, Menahem Mendel Finkel Stein having already left the press.

This is the fourth printing of Havvat Da’at. The first edition was published in Lvov (1799).

Avodat ha-Kodesh – Among the books printed in Hrubieszow in 1820 is Avodat ha-Kodesh by R. Ḥayyim Joseph David ben Isaac Zerachia Azulai (Hida, 1724-1807), a prominent kabbalist, rabbinic scholar, bibliophile, and prolific author. More than eighty works are attributed to him, sixty in print, on a wide variety of subjects on Torah, halachah, aggadah, and kabbalah.^[27] Avodat ha-Kodesh, an 18 cm. octavo(80: 40 ff.) is comprised of three related works, Vinograd records each independently, that is, Avodat ha-Kodesh, Moreh be-Etzba, and Ziporin Shamir as separate entires. All three titles, kabbalistic explanations of customs, are in octavo format (8⁰) and relatively small works. Shimon Vanunu, describes Avodat ha-Kodesh as a compilation of several of Hida’s prior works.^[28]

Hida was born in Jerusalem to a prominent Sephardic family, descendant from exiles from Spain, and his great-grandfather was the kabbalist R. Abraham Azulai (c. 1570–1643, Hesed le-Avraham), originally from Fez, Morrocco and on his maternal side from R. Joseph Bialer, a German scholar. He was educated by leading rabbinic figures, among them R. Isaac ha-Kohen Rapoport, R. Shalom Sharabi, and R. Haim ibn Attar (Ohr ha-Haim). He served as rabbi in several communities and beginning in 1755, served as an emissary from Eretz Israel to Jewish communities in Europe.

1820, Avodat ha-Kodesh

The title-page has the heading Avodat ha-Kodesh in large bold type and below notes the other two works, and then that the book was brought to press by R. Jacob ben Naphtali Hertz of Brod and that it had been printed previously in Livorno. The title-page is dated in a straightforward manner as (תק”פ = 1820). The verso of the title-page has the disclaimer that the non-Jews among

whom the Jews noted above that contemporary nations are unlike the earlier nations who were immoral idol worshippers, but today show respect for Torah and do justice and righteousness in their lands. It is followed by the tailpiece noted above that appears on the title-pages of several books. Examples of the text are:

147: all who say shirat ha-yam (Exodus 14:30 – 15:19) with joy as if he himself had been delivered from the sea, Pharoh, and his army, when they drowned in the sea, and says Shira with great feeling is forgiven his iniquities.

148: all who weep and mourn for a person who was kosher is forgiven his iniquiites.

149: all who pray erev Shabbat and say [the prayer] ויכלו “the heavens and earth were completed” (Genesis 2:1), two angles say to him turn your eyes and your sins will be atoned for.

The pressmark appears at the end of the book as a tail-piece.

Tomer Devorah – Another work published in 1820 is R. Moses ben Jacob Cordovero’s (Ramak, 1522-1570) popular and much reprinted Tomer Devorah. A small kabbalistic, ethical, and inspirational treatise, it was published as a 19 cm. octavo (14 ff).

Moses ben Jacob Cordovero was the first to describe the dialectical process through which the Sefirot pass in their development and to interpret the various stages of their emanation as manifestations of the Divine mind.^[29] Based on his name, Cordovero appears to have been descended from Jewish exiles from the city of Cordova. It has been suggested, but this is uncertain, that he was born in Safed. Cordovero was a student of R. Joseph Caro (1488-1575) in nigleh (revealed, literal Torah) and, after heeding a heavenly voice that urged him to study Kabbalah, of his brother-in-law, R. Solomon Alkabez (Lekhah Dodi) in nistar (esoteric Torah, Kabbalah). Cordovero became a leader of the ascetic mystical community of Safed, preparing for it a list of rules of conduct, primarily instructions and commands. He served as a dayyan in Safed and founded a yeshivah there in about 1550, which he headed until his death in 1570.

Among Cordovero’s students were R. Elijah de Vidas (Reshit Hokhmah), R. Abraham Galante (ha-Kadosh), R. Samuel Gallico (Asis Rimmonim, an abridgement of Pardes Rimmonim), R. Hayyim Vital, and R. Isaac Luria (ha-Ari). Although Luria was Cordovero’s student for a short while only, and his system of Kabbalah would supplant that of Cordovero, Luria refers to Cordovero as his master and teacher, testifying that Cordovero was completely free of sin, that both the sages of the Mishnah and Elijah the Prophet appeared to him, and that at Cordovero’s funeral a pillar of fire preceded his coffin. Others, such as R. Menahem Azariah da Fano, although in Italy, considered themselves disciples of Cordovero. A prolific writer, he is responsible for several of the classics of Kabbalah.^[30]

Tomer Devorah is entitled from “And she sat under the palm tree of Deborah (Tomer Devorah) between Ramah and Beth‑El in Mount Ephraim” (Judges 4:5). The title-page urges man to follow a straight path, to end his isolation and reflect on his ways, to cleave to the order of the sephirot. The printers are given as Menahem Mendel Finkel Stein and Moses Tzikor of Łaszczów, their names preceded by honorifics. The title-page is dated with the chronogram in the year “This is the Teaching that Moses placed before the children of Israel זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (580 = 1820)” (Deuteronomy 4:44).

1820, Tomer Devorah

The text is comprised of ten chapters describing Divine qualities and how man should strive to emulate them. They are, 1) the Supernal Crown (Keter) and the thirteen attributes of higher mercy which belong to it; 2) the qualities of the crown, such as humility and kindness, eradicating pride from the heart; 3) wisdom (Hokhmah), love and care for all creatures; 4) understanding (Binah) and repentance; 5) on mercy (Hesed), the methods of performing mercy and assisting the Sefirot to function harmoniously; 6) power (Gevurah), utilizing the evil inclination to serve God; 7) beauty (Tiferet), the study of Torah and behavior appropriate to a scholar; 8) Endurance, Majesty and Foundation (Netzach, Hod and Yesod), support of Torah students and purity of life; 9) Sovereignty (Malkut), sacrifices for Torah and performing marital duties with holiness; 10) Man’s conduct so that he is never separated from the world of the Sefirot. An example of the text, from Keter, is:

Keter – Some major activities that are the main governance: Further for a person to resemble his Creator from the secret of the trait of the Crown (Keter), he must [do] some major activities – which are the main governance. The first: The trait of humility – which includes everything – because it is dependent on the Crown. As behold, It is a trait over all of the Traits, but it does not raise itself and become proud above [the others]. Indeed, It goes down and always looks downwards. And that is from two reasons: The one is that It is embarrassed to look at Its Cause, rather Its Emanator always looks down upon It to benefit It; and It looks down to the lower ones. So [too,] must a person be embarrassed from staring upwards, to be proud. Rather, he must always stare downwards, to diminish himself all that he can.^[31]

The title page is followed by a brief introduction from R. Moses Basola, with the pressmark. He found the manuscript of Tomer Devorah in the library of R. Menahem Azriah, who gave it to Basola, in order to bring it to press to merit Israel.

Tomer Devorah is replete with allusions from Talmudic and kabbalistic sources, systemizing and vividly presenting abstruse concepts. It has been frequently republished and translated into other languages, among them English. Tomer Devorah was first published in Venice (1588); this the Hrubieszow edition, is the fourteenth. The Bet Eked Sefarim records thirty-two editions, several with annotations, and not recording translations.^[32]

Ayyelet Ahavim – A rhetorical and poetic treatise on the Akedah (sacrifice of Isaac) by R. Solomon de Oliveyra (1633-1708). Ayyelet Ahavim was printed as a 19 cm. octavo (8⁰: [4], 20, [1] ff.). It is dated in a straightforward manner as תקפ”א,ה ([5]581 = 1821).

R. Solomon de Oliveyra is accounted among the Sephardic sages of Amsterdam.^[33] Oliveyra’s place of birth, whether Lisbon or Amsterdam, is uncertain. Albert Van Der Heide suggests that as Oliveyra’s parents were fugitive co1nversos, as documented in Amsterdam in 1628, he must have been born in the latter location. Also, based on the marriage certificate issued by the city of Amsterdam, Oliveyra married Rached Dias in 1660, when twenty-seven years old, again attesting to Amsterdam as his place of birth.^[34] Oliveyra served as rabbi (hakham) and teacher in the Talmud Torah Etz Haim of the Keter Torah association of the Amsterdam Portuguese community, of which he later became president. He was a member of the rabbinical council, over which he presided after the death of R. Jacob Sasportas (c. 1610-98). In addition to these rabbinic positions, Oliveyra worked as a corrector in the printing-house of Uri Phoebus.^[35] Oliveyra was the author of a number of varied multi-lingual works on grammar, lexicography, other philological subjects, poetry, and riddles. Van Der Heide has described Oliveyra as “the preeminent and omnipresent Hebrew poet of Jewish Amsterdam.” Oliveyra became, for a time, an adherent of Shabbetai Zevi, composing liturgical verse in his behalf as well as writing approbations

The primary publisher of Oliveyra’s books was David de Castro Tartas (c. 1625–c. 1700), active from 1662 to 1698 in Amsterdam. Their relationship began in 1665, when our subject work, Ayyelet Ahavim ws published. The title-page begins that it is Igeret: words of truth, “to understand a proverb, and a figure” (Proverbs 1:6). It is entitled Ayyelet Ahavim for it was “a precious vessel” (Hosea 13:15, Nahum 2:10, II Chronicles 32:27), “To receive the instruction of wisdom” (Proverbs 1:3), “He established it and searched it out” (Job 28:27), by the rav, the Sephardic sage SOLOMON ben DAVID Oliveyra, in the month of Ziv in the year תי”ז (1657, printed in Amsterdam in the year תכ”ה (1665). It adds that it has now been brought to press by R. Abraham Moses ben Solomon ha-Levi of Lublin: with the permission of the censor in Hrubieszow at the press of Moses ben Tzikor of Łaszczów.

1821, Ayyelet Ahavim

Oliveyra’s introduction follows (2a-b) in which he states that he does not wish to delve into deep explanations nor to go up to the heights of discourse, but rather his heart wishes to speak of the greatness of that “righteous man, who quarried the fetters of love, of that which he formed יצורו for the love of the One Who formed him יוצרו.” Oliveyra’s intent is to investigate this holy and wondrous deed. Among the several reasons that he entitled this work Ayyelet Ahavim is that it is on the love of Abraham and his soul for God “As the hart longs for water streams” (cf. Psalms 42:2). The wide-ranging text is comprised of numerous aggadot, and including riddles and parables. In one section the alternating paragraphs of verse are between father and son. The prose text is accompanied by infrequent marginal references.

First printed in Amsterdam (1665) this is the third and last published edition Of Ayyelet Ahavim.^[36]

Summation – Ten books have been described. The selected books give an insight to the type of works published by the Hrubieszow press. They are generally of a scholarly and specialized nature, primarily Hasidic works on the weekly parasha (Torah reading), ethical, and halachic tomes, although varied within each category. These works reflect both the composition and interests of the community. One book, Gedolus David u-Malchus Shaul, stands out, being of a contrary nature, that is, it has maskilic overtones. The provenance of one other work, Havvat Da’at, has been questioned. Also published were two editions of Shir ha-Shirim (1816, 1827), the former not seen, the latter (1820) with the commentaries of R. Eliezer ben Judah (Rokeah) and R. Moes ben Nachman (Ramban).

A lacuna in the press’s publications is the absence of Mishnaic and Talmudic volumes, attesting to the press’s emphases on small books, perchance the nature of its’ operations, a small publisher catering to and meeting a small market’s needs. It did, however, print an Ein Ya’acov, on the aggadot in the Talmud, this with the commentary Kotnot Or. The emphasis on small works does not in any way detract from the value of the press’s publications. Indeed, the books were well printed and attractive. Yaari, however, while approving of their appearance is not so positive as to the titles printed, writing “The books printed in Hrubieszow were elegant in appearance, but not of significant content. Most had been printed previously by other presses. These books were in great demand, such as popular Yiddish books.”

As noted above, the Thesaurus credits the Hrubieszow press with as many as forty titles, although that number appears uncertain, or perhaps exaggerated; Avraham Ya’ari recorded thirty-four titles only. Perchance, the difference in number can be attributed to the manner in which books are recorded. Avodat ha-Kodesh, for example, is a composite of three works, each listed independently in the Thesaurus but one entry only in Yaari’s listing. Summerly, there are three entries in the Thesaurus for Siddur Tefillat Nehora, a two-part prayer book designed so that it can be used for both Ashkenaz ads Sephardic rites. There is one listing only by Yaari, but more detailed. The entries in the Thesaurus for Tefillat Nehora are several years apart (1817, 1821, [1824]). To complicate matters, Yaari has several entries for Kotnot Or but the Thesaurus has one entry only for the Ein Ya’acov. The exact number of publications must remain then a teku (unresolved).

We have noted misdates and censors’ remarks. Yaari comments on this writing:

The names of the town or the printers are omitted from the title pages of several of the books printed in Hrubieszow. This is probably due to censorship, or book tariff payment. Sometimes the printers mentioned their names in some copies but not in others; sometimes they even inserted the name of a different town or stated a different year, to deceive the censor or the tariff–collector

No books omitting Hrubieszow were seen or noted.^[37] Why then, printing with the censors’ approval they would omit their names is unclear. Indeed, the books described above, all, with the exceptions of Havvat Da’at all have the printers’ names. In conclusion, as already noted, the Hrubieszow press published small varied books covering a variety of subjects. The books served communal needs, were works of value, and attractively printed. A press only active for a brief period, it served the Hrubieszow community well. It deserves, should be remembered, in addition entries in bibliographic and historical records.

1. I would like to express my appreciation to Eli Genauer for reading the article and his corrective comments, and Eli Amsel for his additional insights. All the title and text page images are courtesy of the National Library of Israel. The Polish monarchy banner is a public domain image. ↑
2. Vinograd, Yeshayahu. Thesaurus of the Hebrew Book. place, and year printed, name of printer, number of pages and format, with annotations and bibliographical references II (Jerusalem, 1993-95), p. 167 [Hebrew]. ↑
3. https://en.wikipedia.org/wiki/Hrubiesz%C3%B3w ↑
4. The Encyclopedia of Jewish life Before and During the Holocaust, editor in chief, Shmuel Spector; consulting editor, Geoffrey Wigoder; foreword by Elie Wiesel I (New York, 2001), pp. 532-34; Polin: Virtual Shtetl https://sztetl.org.pl/en/towns/h/266-hrubieszow/99-history/137366-history-of-community; Dr. N. M. Gelber, Notes on the History of the Jews of Hrubieszow, tr. Yael Chaver, https://www.jewishgen.org/yizkor/Hrubieszow/hru021.html. ↑
5. Hurvitz Tzvi Ha–Levi Ish Hurvitz, “The Town of Hrubieszow and its Rabbis,” translated by Yael Chaver, Columns 51-52. https://www.jewishgen.org/yizkor/Hrubieszow/hru051.html ↑
6. Avraham Yaari, “The Hebrew Printing Press in Hrubieszow,” Kiryat Sefer, (Jerusalem, 1943–4), pp. 219–228 [Hebrew], tr. by Yael Chaver https://www.jewishgen.org/yizkor/Hrubieszow/hru051.html#Page57 ↑
7. Dr. N. M. Gelber, Notes on the History of the Jews of Hrubieszow, tr. Yael Chaver, https://www.jewishgen.org/yizkor/Hrubieszow/hru021.html.. ↑
8. Ch. B. Friedberg, History of Hebrew Typography in Poland from the bginning of the year 1534, and its development up to our days . . . Second Edition, Enlarged, improved and revised from the sources (Tel Aviv, 1950), pp.150-52 [Hebrew]. ↑
9. Mordechai, Margalioth, ed., Encyclopedia of Great Men in Israel I (Tel Aviv, 1986), cols. 179-80 [Hebrew].Tzvi M. Rabinowicz, The Encyclopedia of Hasidism (Northvale, 1996), pp.111-12. ↑
10. Ch. B. Friedberg, History of Hebrew Typography in Poland, op. cit. ↑
11. Arnold Green, “Elimelekh of Lizhensk, “The Yivo Encyclopedia of Jews in Eastern Europe, Gershon David Hundert, ed. I (New Haven & London, 2008), p. 467; Rabinowicz, op. cit. ↑
12. Marvin J. Heller, The Sixteenth Century Hebrew Book: An Abridged Thesaurus II (Leiden, 2004) p. 697: Simcha Kogut, “The Language of Sefer Hasidim, Its Linguistic Background and Methods of Research,” in Studies in Medieval Jewish History and Literature, ed. Isadore Twersky, II (Cambridge, 1984), pp. 95-108; Reuben Margaliot, ed., Sefer Hasidim (Jerusalem, 1973), pp. 3-9 [Hebrew]. ↑
13. https://www.encyclopedia.com/religion/encyclopedias-almanacs-transcripts-and-maps/ha-efrati-tropplowitz-joseph ↑
14. To replace a sheet with a single error would necessitate replacing several pages, the number depending on the book format. The normal practice, therefore, was to retain the original defective sheet and use both it and the corrected sheet in copies of the book. Due to cost factors, both of paper and labor, the sheet with the error would be replaced only if the error was substantial or substantive. It is therefore possible for books to consist of non-uniform copies, having several sheets with variant readings. For examples of such errors see Marvin J. Heller, “Who can discern his errors? Misdates, Errors, and Deceptions, in and about Hebrew Books, Intentional and Otherwise” Hakirah: The Flatbush Journal of Jewish Law and Thought 12 (2011), pp. 269-91, reprinted in Further Studies in the Making of the Early Hebrew Book, (Brill, Leiden/Boston, 2013), pp. 395-420. ↑
15. Friedberg, History of Hebrew Typography in Poland, p, 151 n. 1. ↑
16. Ch. Friedberg, Bet Eked Sefarim, (Israel n.d.), gimmel 128, mem 1922 [Hebrew]. ↑
17. Rabinowicz, p. 61. ↑
18. Margalioth, Great Men, II col. 465-66; Meyer Waxman, A History of Jewish Literature (1933, reprint Cranbury, 1960), II pp. 276-79. ↑
19. Friedberg, Bet Eked.Sefarim, yod 1152. ↑
20. Louis Ginzberhg, N. T. London, “Eibenschutz, David Solomon,” Jewish Encyclopedia V (1New York, 901-06), pp. 75-78. ↑
21. Itzhak Alfassi “Schor, Alexander Sender ben Ephraim Zalman” v. 18 Encyclopedia Judaica (Jerusalem, 2007), p. 161; Chaim Tchernowitz, Toledoth ha-Poskim, III (New York, 1946), pp. 206-08 [Hebrew]. ↑
22. Friedberg, Bet Eked.Sefarim, lamed 108. ↑
23. Lorbeerbaum’s other published works are Ma’aseh Nissim (Zolkiew, 1801), on the Passover Haggadah; Mekor Ḥayyim (ibid., 1807), novellae and expositions of the laws of Passover in the Shulḥan Arukh together with the glosses of R. David ben Samuel ha-Levi and Abraham Abele Gombiner on Oraḥ Ḥyyim and novellae to tractate Keritot; Netivot ha-Mishpat (ibid., 1809–16), on Ḥoshen Mishpat; Torat Gittin (Frankfurt on the Oder, 1813), the laws of divorce and novellae on tractate Gittin; Kehillat Ya’akov (1831), on Even ha-Ezer and sections of Oraḥ Ḥayyim; Derekh ha-Ḥayyim, an anthology of liturgical laws, first published with the prayer book (1828) and then separately (1860 or 1870); Naḥalat Ya’akov (1849), expositions of the Pentateuch; Emet le-Ya’akov (1865), expositions of talmudic aggadot; Imrei Yosher, commentaries on the five megillot, each published independently; his ethical will (1875); and Millei de-Aggadeta (1904), sermons and responsa (EJ, op. cit.). In a private correspondence Eli Amsel noted other such works, writing “Another Hrubieszow imprint by Jacob Lorbeerbaum of Lissa is a folio edition of Beit Ya’akov, novellae and commentary on Shulchan Aruch, Even Ha–Ezer and tractate Ketubot.” ↑
24. Haim Gertner, “Lorbeerbaum, Ya‘akov ben Ya‘akov Mosheh of Lissa, Yivo Encyclopedia, I pp. 1087-88; Ephraim Kupfer, “Lorbeerbaum, Jacob ben Jacob Moses of Lissa” Encyclopedia Judaica XIII pp. 191-92. ↑
25. Tchernowitz, Toledoth ha-Poskim, III, p. 258. ↑
26. The Polonne (Polonnoye) press was active from 1789 to approximately 1830, publishing as many as130 titles. Among them three editions of Havvat Da’at. An accompanying note in the Polonnoye entry references it as a Sudylkow imprint (Vinograd, p. 502). Two [1834] editions of Havvat Da’at are listed for that location. ↑
27. Yaakov Amsalem and Yisrael A. Groweiss, “The Hida’s Riddle,” Mishpaha, March 22, 2022. ↑
28. Shimon Vanunu, Encyclopedia Arzei ha-Levanon. Encyclopedia le-Toldot Geonei ve-Hakhmei Yahadut Sefarad ve-ha-Mizrah II 649-(Jerusalem, 2006), pp. 649-69 [Hebrew]. The works noted by Vanunu are Moreh be-Etzba, Ziporin Shamir, Kesher Gadol, Kaf Ahas, Yosef be_Seder, Sensen le-Ir, and Shomir Yisrael. ↑
29. Heller, The Sixteenth Century Hebrew Book, var. cit. ; Gershom S. Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism (New York, 1960). Pp. 252-53. ↑
30. Concerning other works by Moses Cordovero see Marvin J. Heller, “His Hand did not Leave Hers Until he was Grown: Two Little Known Works from Moses Cordovero (Ramak)” Los Muestros no. 44 (Brussels, 2001), pp. 44-46, reprinted in Studies in the Making of the Early Hebrew Book (Leiden/Boston, 2008), pp. 278-83. ↑
31. https://www.sefaria.org/Tomer_Devorah.2.2?lang=bi&with=SidebarSearch&lang2=en. ↑
32. Friedberg, Bet Eked Sefarim, tav 484. ↑
33. Concerning see Marvin J, Heller, ” Solomon de Oliveyra:
    A Seventeenth Century Sephardic Sage,” Sephardic Horizons (v. 13: 1-2 Winter-Spring 2023), https://www.sephardichorizons.org/. ↑
34. Albert Van Der Heide, “Poetry in the Margin: The Literary Career of Haham Selomoh d’Oliveyra (1633-1708),” Studia Rosenthaliana 40 (2007-08), pp. 14. ↑
35. L. Fuks and R. G. Fuks-Mansfeld, Hebrew Typography in the Northern Netherlands 1585-1815 2 (Leiden, 1987), p. 247; Margalioth, col. 1264 [Hebrew]. ↑
36. Friedberg, Bet Eked.Sefarim, alef 1626. ↑
37. While I did not see any such works, Eli Amsel also wrote “I have several in my collection, only TWO without the city mentioned in title, Bet Ya’akov, cityless; Pri Etz Chaim, with koretz as the city in very small font!!!” ↑

The Jewish Review of Books recently published its Fall issue, which features several excellent articles, including a discussion of the recently published Chaim Grade novel. Below is a reprint of an article from their Summer issue, “Golden Ledgers” by Dan Rabinowitz, with a short postscript.
Seforim Blog readers can get a 50% discount on a subscription to the Jewish Review of Books by using this link. 

Golden Ledgers
by: Dan Rabinowitz

To get to the Judaica Research Centre archives in the Martynas Mažvydas National Library of Lithuania, you have to navigate through a series of passageways, across dark, empty rooms, and step over high thresholds. As your eyes adjust to the light, you are welcomed by rows of metal shelves filled with stacks of thousands of documents and dozens of bankers boxes overflowing with papers.

I was there again last summer looking for new material about Vilna’s Strashun Bibliotek, the first Jewish public library. I wrote a book about the Strashun Library a few years ago, but I was sure that there was more to learn. Lara Lempertiene, the director of Judaica, had set aside some correspondence related to the library for me, along with four large volumes. There didn’t seem to be much in the letters, so I turned to the books. They were ledgers, really, two of which bore some kind of Russian governmental red wax seal on the title page. The other two were water stained, and the cover of one was severely warped. My hands quickly blackened with dust and dirt accumulated over decades as I turned the books’ pages. They appeared to record a partial listing of the Strashun Library’s holdings, which had begun with a bequest from an erudite, idiosyncratic Torah scholar named Mattityahu Strashun. At first glance, these lists were interesting in the variety of books listed but didn’t seem to yield anything new.

 By then, it was almost time for my lunch date with Andrius Romanovskis at the Neringa Hotel, a recently restored midcentury modern building from the Soviet era (and a one-time favorite of the KGB). Andrius runs a lobbying firm, and his glamorous wife, Irina Rybakova, works in the fashion industry. Between the two of them, they seem to know everyone who is anyone in the city. Whenever we sit down for coffee, the acquaintances stop by our table—Lithuania’s former interim president; a TV broadcaster; a hipster couple; a photographer; the curator of MO, Vilnius’s museum of modern art; a government studies student; and a leading professor of modern propaganda. But Andrius, who comes from a Turkish Karaite family (the community has been in Lithuania since the fourteenth century), is deeply interested in Lithuania’s Jews, and after lunch we decided to walk back to the center.

I introduced Andrius to Lara, but, of course, they were already acquainted. We opened one of the large black books with the dramatic wax seals. On the title page was a handwritten Cyrillic inscription, which Andrius quickly translated as “A Ledger to Record All Printed Works, Without Exception, Issued for Reading from the Library of the Reading Room Located in the Building of the Vilna Main Synagogue.” When he did so, we suddenly realized what we actually had before us. These ledgers did not record the books on the shelves. Their thousands of pages were a daily record of every patron at the Strashun Library and the books they had requested for the day. What we had discovered was not a catalog of books; it was a lost catalog of Jewish intellectual culture in action.

In 1895, Russian government censors began monitoring library reading rooms throughout the empire for subversive literature. When the Strashun Library opened to the public in 1902, it was no exception. The wax seals I had seen on the title page of the volumes were from the censor’s office. Librarians were required to maintain a ledger documenting every patron and the books they read in the library’s reading room; it wasn’t a lending library—all books had to be read at one of two long tables, with chairs available on a democratic first-come-first-served basis. Even after the fall of the Russian Empire, the librarians maintained the ledger system.

The library opened its doors on November 14, 1902. According to the ledger, the first book requested was Otzar Lashon Hakodesh by Julius Fürst, a German Jewish Hebraist who had studied with Hegel and Gesenius. A patron named Aaron Spiro requested the book, which was from Strashun’s original collection and probably could not have been found anywhere else in the city, certainly not in any Vilna yeshiva or beit midrash. The fifty-six other books requested that day included kabbalistic works by Chaim Vital, Heinrich Graetz’s History of the Jews, and the Hebrew writer Abraham Mapu’s second novel.

In 1902, only a few women came to the library, but their numbers steadily grew. By January 17, 1934, the third ledger records forty-five women among the 150 patrons. A woman named Shayna checked out Jabotinsky’s historical novel Samson, Zipporah studied Dubnow’s History of the Jews in Yiddish, and Shoshana read Max Nordau’s play about intermarriage. Two women, Gita and Rivkah, took out Yiddish translations of novels by the Norwegian Nobel Prize winner Knut Hamsun.

In September 1939, following the Nazis’ invasion of Poland from the west and the Soviet Union’s invasion from the east, the Soviets briefly occupied Vilna. However, a few months later, they withdrew, and Vilna became the capital of an independent Lithuania. Tens of thousands of Jews from Poland, Lithuania, and Russia fled there, hoping to eventually escape the continent entirely. Briefly, improbably, Jewish life flourished.

Yitzhak Ze’ev Soloveitchik, known as Reb Velvel or the Brisker Rov, was one of those refugees and one of many new scholars in the library. His father, Chaim, had revolutionized Talmud study with his method of conceptual analysis, brilliantly exemplified in his commentary on Maimonides’s Mishneh Torah, and Reb Velvel had followed in his analytical path. On the afternoon of October 1, 1940, Reb Velvel came to the Strashun Library with his teenage son Raphael. Raphael checked out Iggeret Ha-Shemad, Maimonides’s impassioned defense of his fellow Spanish Jews who had been forced to convert to Islam. This is the kind of book one might expect Reb Chaim Brisker’s grandson to borrow at that particularly fraught time—a deeply relevant Maimonidean work that one couldn’t find on the shelves of a beit midrash. His father’s reading for the day was more surprising: I. L. Peretz’s short stories about Hasidim, perhaps the most famous of which was Oyb nisht nokh hekher (If Not Higher), which depicts a skeptical Litvak who comes to appreciate a Hasidic rebbe but also mocks Hasidic miracles. From the yeshivish hagiographies that were later written about Reb Velvel, one would never guess that the Litvak rosh yeshiva would read fiction by a radical secularist about the virtues of Hasidim. But the history of actual human lives is always more interesting than hagiography.

The Brisker Rov sat at the reading room table with his Peretz stories alongside the mixed multitude of Jewish readers that day. Two of them were a couple, Hayim and Hanna, who were reading Tolstoy’s Anna Karenina in Yiddish. Another was Dovid, who was studying the Minhat Hinukh, a commentary on a classic exposition of the commandments. A fourth reader had Graetz’s History. A few months later, Reb Velvel and his son succeeded in escaping Europe for Palestine. He founded the Brisk Yeshivah in Jerusalem and was never seen again in the company of such a diverse group.

The final book ledger concludes on October 31, 1940, with 128 books requested, including Shakespeare’s Complete Dramatic Works in English, several dozen rabbinic books—among them Chaim Soloveitchik’s Chidushei Rav Chaim ha-Levi, a Yiddish translation of Tolstoy’s Resurrection, Yosef Klausner’s Hebrew biography of Jesus, and a handful of Hebrew newspapers.

The last book—the 35,844th, borrowed in 1940—was a Yiddish biography of Joseph Stalin. It was borrowed by Zalman Raynus (Reinus). All of Raynus’s numerous previous requests were for traditional rabbinic works. Did he choose to read about Stalin to understand what was coming? Whatever the reason behind Raynus’s reading of Stalin’s biography, the dictator’s policies led to the shuttering of the Strashun Library. I know of no other historical trace of Zalman Raynus. He does not appear in any state archival or genealogical records, nor is he listed among the murdered Jews.

When the Nazis entered Vilna the following summer of 1941, they murdered most of Vilna’s Jews in the Ponary massacre and pillaged the library. But even as Nazis tore through the library and the community, courageous Jews hid thousands of books in secret spots, basements, and makeshift bunkers throughout the Vilna Ghetto. Among these were the ledgers that, improbably, now sat before us.

A ledger that did not survive the Gestapo’s brutal purge of the library was a VIP guest log called the Golden Book (Sefer ha-zahav). Among those who had signed it over the years were the writers Chaim Nachman Bialik, Chaim Grade, and Abraham Sutzkever (who was among the heroes who saved and recovered some of the Strashun’s holdings); artist Marc Chagall; the “Chofetz Chaim” Rabbi Israel Meir Kagan; Berl Katznelson, the founder of the Labor movement; and many, many others. But these ledgers, records of the reading habits of ordinary Jews across a broad cross section of Ashkenazi society, are even more valuable. They preserve actual data from an otherwise lost history of Jewish culture and raise a host of fascinating questions, which are now being investigated by a working group, the Strashun Library Ledger Project, which includes scholars and librarians from the National Library of Lithuania, Yale University, Haifa University’s e-Lijah Lab for Digital Humanities, and elsewhere. Most of the ledgers are still missing, although a small ledger from 1920 was recently found. It seems unlikely that we’ll discover the rest, but who knows what treasures may be hidden in bankers boxes and yellowing stacks of paper.

In her memoir of her visit to Vilna in 1938, the historian Lucy Dawidowicz described the Strashun Library:

On any day you could see, seated at the two long tables in the reading room, venerable long-bearded men, wearing hats, studying Talmudic texts, elbow to elbow with bareheaded young men and even young women, bare-armed sometimes on warm days, studying their texts.

Each of the thousands of pages of the library’s ledgers is a data-rich snapshot of such a scene—and one in which the actual reading choices of those venerable rabbis, bareheaded young men, and bare-armed young women may well surprise us.

Postscript:

One account of the Brisker Rav’s time in Vilna alludes to his time at the Strashun Library. As yeshiva leaders debated whether to flee to the United States or to Palestine, supporters of the former emphasized how far removed they were from the Hitlerian threat, compared to Palestine, where Rommel was rapidly approaching. The Brisker Rav, however, argued in favor of Palestine as a place better suited for the full practice of Judaism. He based his view on Maimonides’ Ma’amar Kiddush Hashem (included with Iggeret ha-SheMad), the same work Raphael had requested from the library. The report notes that he “relied upon the Rambam that he held in his hands (she’amad ne’ged eynav).” See R Shimon Yosef Miller, Uvdot ve-Hanhagot le-Bet Brisk (Jerusalem, 1999), vol. 1, 27. Although the ledgers only record that he read Peretz, it is reasonable to assume he also consulted Raphael’s selection. (For additional information regarding the exodus to Vilna and the debate about a final destination, see Ben-Tsiyon Klibansky, The Golden Age of the Lithuanian Yeshivas (Bloomington, 2022), 265-289.) 

When refugees from Yeshivas arrived in Vilna in late 1939 and 1940, they were cared for by the Va’ad HaYeshivos. Many of the lists of those students and families are preserved in the same archive as the Strashun Ledgers at the Lithuanian National Library. Below are two documents from that archive. The first is a document that lists some of the most important rabbis, including the Brisker Rav, and their addresses in Vilna. The second document is a page from the list of students from Keltsk.

The Ghetto Library and Daily Life Under the Nazis

In giving the public this opportunity to learn more about the spiritual resistance of the Vilna Ghetto, we seek to immortalize the moral heroism of the victims of the Holocaust. And bring to light the phenomenon of the vitality and endurance of the Jewish people – throughout their long existence, laden with suffering and restrictions, it has forced them not to give up but to seek the means of self-expression and foster their traditions and culture no matter what adversity they faced.
Jevgenija Biber, “To the Reader,” Vilna Ghetto Posters

During the Holocaust, resistance took on many forms. In some instances, it was armed resistance, such as in the Warsaw ghetto and the Vilna ghetto uprisings. Other types were religious or spiritual, such as Jews performing mitzvahs or studying Torah in the most horrific situations and, for example, refusing to eat on Yom Kippur in concentration camps where their food rations were already placing them at risk of starvation. However, there is another type, and that was refusing to allow the Nazis to control everyday life. After the Soviets re-entered Vilna in 1944, among the few survivors, some began collecting whatever documents and other materials that they could regarding Jewish life before the war. Eventually, this would form the core collection of a short-lived Jewish Museum. The museum operated until 1948 when the Soviet-controlled government confiscated all the materials and dumped them into a repurposed church. It would be decades before they were placed in more appropriate locations. A portion of those documents went to the Lithuanian Central State Archives. 

Among those in the Archive are posters and broadsides from the Vilna Ghetto period. These are evidence of continuing daily life even after there had been massive deportations and murders of Jews. Nonetheless, when the opportunity presented itself, whether for intellectual events, concerts, or even sports, the Jews ferociously fought to continue to live their lives. 2005, the Vilna Gaon Jewish State Museum in Vilnius published some of these Vilna Ghetto Posters, compiled by Jevgenija Biber, Rocha Kostanian, and Judita Rozina. (Unfortunately, as far as we know, the book is only available at the Museum’s bookstore in Vilnius.)

For example, one poster announces a basketball tournament that includes men, women, and seniors. Another announces the opening of the Jewish ghetto theater, whereas others announce specific plays and other cultural events, such as a night commemorating Haim Nahum Bialik. The theater hall also housed Yom Kippur services in 1942.

On the intellectual side, there were lectures on Jewish history, one on the zugos, and the pairs of Rabbis in the Mishna. Another was an announcement of sermons delivered on the Yom Tefillah that was declared in February 1942.

One of the most astounding documents was an announcement that on Sunday, December 13, 1942, at noon, a “Celebration of one hundred thousand books loaned by the Ghetto library” since it opened in September 1941. The ghetto library was in the former Mefitsei Haskalah Library. That library was among the three largest in Vilna. The other two, the Strashun Library and the YIVO Library were closed by the Nazis. This was nearly the same circulation numbers, 90,000 yearly, as before the Nazi invasion and ghettoization of the Vilna’s Jews. Most recently, in the portion of the pre-war documents now at the Judaica Centre at the Lithuanian National Library, a reader’s library card was discovered that slightly pre-dates the formation of the ghetto library. This card, from February 21, 1941, provides the library’s rules, including an admonishment not to leave the books in rain or snow, how to calculate due dates, and fines for overdue books.  

In addition to the poster is a highly detailed description of the library and its operations that survived the Holocaust. In October 1942, Kruk published “The Library and Reading Room in the Vilna Ghetto, Strashun Street.” The document was originally in Yiddish (and the original is at the YIVO Institute in New York, available here), but Zachary Baker translated it into English and added notes. (See Herman Kruk, “Library and Reading Room in the Vilna Ghetto, Strashun Street 6,” translated by Zachary Baker, in The Holocaust and the Book, Destruction and Preservation, ed. Jonathan Rose, University of Massachusetts Press, 2001, 171-200). 

Kruk provides a prehistory and then specifically recounts the library’s activities since it reopened in September 1941. Among other details, before the war, there were 2,000 subscribers, and in 1940-41, with the influx of Jews from all over Eastern Europe, that number doubled. By September 1941, there were 4,700 subscribers. Men and women were represented almost equally, although women had a slight advantage. The fact that the library reached 100,000 books by December is especially remarkable, in that it was closed for several months as it was too cold to operate. 

Kruk notes significant changes in subject matter and books during this period. For example, there was a 600% increase in readership for War and Peace, and books on war, such as All is Quiet on the Western Front and Emile Zola’s War, were also in high demand. The library’s readers of history were focused on books regarding the Crusades and other martyrdom literature. However, there have been significant changes to the library since before the war. Most notably, 15-30-year-olds made up the bulk of readers during the pre-war period, while in 1942, that number had dropped precipitously. Kruk explains that age groups bearing the brunt of forced labor were too tired to contemplate reading at the end of an exhausting day. 

Kruk summarizes the popularity of libraries and readings, even in the face of death: “A human being can endure hunger, poverty, pain, and suffering, but he cannot tolerate isolation. Then, more than in normal times, the attraction of books and reading is almost indescribable.” 

Some Highlights of the Upcoming Taj Art Auction*

With the proliferation of auction houses and the centralized platform of Bidspirit, there are auctions of Judaica and Hebraica on a weekly, if not more frequent, basis. One of the more recent entrants into this arena is Taj Art, founded in 2021 by Tomer Rosenfeld and Aron Orzel. This Sunday, December 24th, at 7 pm Israel time, Taj Art will be hosting their 11^th auction, which includes some items of particular bibliographical and historical note.

The full catalog is available here, and a pdf of the highlights brochure is here.

The first (lot 9) is a work that appears in a story that is a touchstone for the modern feminist agenda.

According to R. Barkuh HaLevi Epstein, he maintained a regular dialogue with Netziv’s first wife, Rayna Batya. Among the topics of conversation was the issue of women studying Jewish literature. Rayna was well-versed and regularly studied an impressive array of Jewish books.

Epstein, in his Mekor Barukh, attempts to place Rayna as less of an anomaly but more as one within a chain, albeit small of women throughout Jewish history that similarly shared Rayna’s interest and erudition of Jewish texts. While there is little doubt that there are examples of such women, many of Epstein’s examples are corrupt at best and deliberate misreading of the sources at worst. Nonetheless, there is little doubt that Rayna was an erudite woman. According to Epstein, Rayna eventually won him over to her position when she identified a responsa that provided that women could study traditional texts. The source was Ma’ayan Ganim. Epstein repeats the position of Ma’ayan Ganim in his commentary on the Torah, Torah Temimah (although without reference to Rayna or a particular episode).

First, we should note that Marc Shapiro has questioned the veracity of the entire story in his article on this site, which is subject to a rebuttal by Y. Lander. Eliyana Adler’s article, “Reading Rayna Batya: The Rebellious Rebbitzen as Self-Reflection,” (available here), collects additional discussions regarding the event and provides her approach to the story. While one can debate the merit and implications for Jewish feminism, it is worth briefly discussing the obscure work Ma’ayan Ganim.

The Ma’ayan Ganim, authored by the Italian rabbi Shmuel Archovalti, was published in 1553 in a small format and consisted of 50 letters intended to guide effective communication. Unlike many other legal systems, Jewish law largely relies on responsa, letters from rabbis in response to queries (although, in some instances, contrived rather than actual). Despite the format, not all letters are legal, and certainly, a text with sample letters intending to serve as a writing tool does not qualify as legally binding. Irrespective of the purpose, the letters demonstrate an interest in the issue that held the interest of many rabbis and others. Similarly, whether or not Epstein created the entire episode or embellished parts of it does not detract from his position that encouraged women’s study of Jewish texts.

While Rayna Batya has enjoyed questionable notoriety, it is disappointing that a woman whose advocacy for women’s study and Jewish women’s rights was well documented and received the respect of leading Jewish rabbis and scholars is today nearly forgotten. Ironically, as Dr. Leiman highlights, the New Jewish Encyclopedia notes that prior Encyclopedias Jewish women were marginalized, it too fails to record Esther. The one exception to this forgetfulness is the Encyclopedia for the Zionist Leaders, which records Esther and some of her accomplishments. Today, however, there is a very robust discussion of many of Esther’s unique contributions and essential ideas that appeared here: https://mizrachi.org/hamizrachi/the-time-of-our-freedom/

It includes translating one of Esther’s articles that appeared in the Jewish press.

Two books are written by R. Yitzhak Chaim Kohen MeChazanim (Cantarini), Et Kets and Pachad Yitzhak (Lot 22). The former was published in 1710 and the latter in 1685. Despite the gap in time, both contain a fully illustrated page that precedes the title page and depicts the Akadeh. Et Kets discusses the messianic era, while Pachad Yitzhak is devoted to discussing the Jews of Padua, avoiding being massacred by an angry mob. Despite the same iconography, the two illustrations were likely done by two different artists and contain subtle but important differences.

The overall depictions are of two different time periods of the Akedah episode. In the first, the illustrations depict Abraham just as he was about to slaughter Isaac and the angel calling to stop him. But, in the second, the illustration is of Abraham going after the ram, not Isaac. The significance of this is tied to the actual books. In Pachad Yitzhak, the book discusses a terrific threat to the Jews and their salvation. Thus, the illustration is similar – the terrific threat to Isaac and salvation. The second work, Et Kets, is a much more positive book. This work has no fear of the prior; instead, it is fully devoted to the Messiah, and thus, the illustration is only of the ram and its sacrifice. Lot 22 is Pachad Yitzhak, the rarer of the two.

Further, different Hebrew words appear in both illustrations. On the first, the word ערכה (prepared or set up) appears across Abraham’s chest. This word expresses Abraham’s readiness to sacrifice Isaac. It would seem, similarly, that the Jews of Padua were willing to sacrifice themselves for God. But the word ערכה only means to prepare and not actually to sacrifice. Thus, Isaac was only prepared but not sacrificed, and so too, the Jews of Padua were placed in danger but ultimately redeemed.

In Et Kets, the words ירא יראה appear. These words reference what Abraham called the place where the Akedah took place. Importantly, Abraham uttered these words after the entire episode. These were words of jubilation on his passing his test and Isaac’s redemption. Again, these words fit well with the content of Et Kets.

These allusions are unsurprising, considering the style of R. Dr. Cantarini. His books are written rather cryptically, with many allusions to Biblical and other themes throughout. (See our fuller discussion here.)

Many Hebrew books include a depiction of the Temple Mount, represented by the Dome of the Rock. However, Lot 43, Zikrohn Yerushalim, published in 1742, consists of a depiction of the Dome of the Rock (surrounded by a Medieval wall and town) but broke new ground in depicting the Kotel to represent the Jewish Temple. This is the first time the Kotel ever appeared in a Jewish book. Yet, only in the 19^th century did the Jewish books fully transition to the Kotel rather than the Dome of the Rock.

There are two notable works by R. Emden, his Siddur, (lot 52), and R. Azreil Hildeshiemer’s copy of Meor u-Ketziah (lot 175). This edition of the Siddur is especially important as most of the reprints (until recently) only included the commentary, and the actual text of the Siddur did not reflect many of R. Emden’s approaches and, frequently, a direct conflict between the commentary and the text.

There are some very rare antiquarian books, an incunabulum from Radak, (lot 149), published in 1486 by Soncino. Lot 148 is a leaf from a manuscript of Rambam’s commentary of the Mishna dated to 1222 and transcribed in Yemen. One of the rarest Bomberg volumes of the Talmud is Mesechet Avodah Zarah, lot 32. Of course, because this tractate discusses non-Jews and their relationship to Jews, it was particularly fraught. Indeed, after the resumption of the printing of the Talmud in Basel after the ban in the early 16^th century, it omitted this tractate entirely. (There are also two other Bomberg volumes, lots 33–34).

Eliyahu HaBakhur (Elia Levita) wrote one of the earliest grammar and dictionaries of Hebrew and Aramaic in the modern period. Lot 86, is the first edition of his Sefer HaBakhur, Isny, 1541.  A more recent reprint was subject to censorship due to including a particular commentary.  See our discussion, “A New Book Censored.”

There are also a few books that contain noteworthy illustrations. Lot 87 is Tzurat ha-Arets, Basel, 1546, which includes astronomical images. Lot 89, is an edition of the fundamental kabbalistic work, Razeil ha-Malakh, that depicts the star of David and kabbalistic amulets.

The issue of rabbinic pay appears to have affected even the greatest of rabbis. Lot 205 is a letter from R. Chaim Ozer to the Vilna community pleading for a raise because he is so destitute that “he will not have money for rent or food.”

In all, there are a number of highly collectible items, and the catalog is certainly worth a closer look.

*This is part our series on upcoming auctions, “Auction Highlights.” These provide the opportunity to revisit previous posts and provide short notes about books and other related items.