1

Strife Between Men

Strife between Men
By Rabbi Shnayor Burton
This is an
excerpt from his forthcoming book [אורות יעקב [דרושים נבחרים על חיי
האבות, Oros Yaakov [selected essays on the forefathers]. 
This essay,
entitled ריב בין אנשים (Strife between Men),
deals with Lot and Avraham – their own changing relationship and the
relationship of the nations descended from them. It demonstrates that the
complex treatment of Amon and Moav, and Ruth’s role therein, are rooted in the
Sodom narrative, Lot’s connection to that city and his daughters’ actions; and
that all of this is alluded to in an unlikely place: the Halachic parsha of
strife between men –  כי יהיה ריב בין אנשים in דברים פרק כה.

ריב בין אנשים

וגם
ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים׃ ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו . . . ולא
יכלו לשבת יחדו׃ ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט . . . אל נא תהי
מריבה ביני ובינך . . . כי אנשים אחים אנחנו . . . הפרד נא מעלי
וגו’ [בראשית יג ה-ט]
לא
יבוא ממזר בקהל יי גם דור עשירי לא יבוא . . . לא יבוא עמוני ומואבי בקהל יי גם
דור עשירי לא יבוא . . . על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים . . . לא תדרוש שלומם
וטובתם כל ימיך לעולם׃ לא תתעב אדומי כי אחיך הוא
וגו’ [דברים כג ד-ח]
כי
יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע׃ והיה
אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר׃ ארבעים יכנו . . . מכה
רבה ונקלה אחיך לעיניך׃ לא תחסום שור בדישו׃ כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן
אין לו לא תהיה אשת המת החוצה . . . יבמה יבוא עליה . . . ויבמה
וגו’ [דברים כה א ה]
האדומי
לא נדחה עד עולם. אף שהיה בדין להרחיק את אדום מחמת מעשיו הרעים ואכזריים, אך הלוא
אח עשו ליעקב; אין לתעב אח והוא מקבל רחמים לפנים משורת הדין. לא כן עמון ומואב:
הם סובלים את מלוא תוקף מידת המשפט. כראויים לתיעוב הם מקבלים את גמולם ואין
מרחמים בדין. אך גם עמון ומואב אחים הם לנו, לוט זקנם מכונה כך במפורש בפי אברהם
אבינו: ‘כי אנשים אחים אנחנו’. למה להם לא מגיע אהבת אחים?
הפתרון
טמון בפענוח התואר שהעניק האב ללוט: ‘אנשים אחים’. שתי בחינות בתואר זה, שני
צדדים: איש וגם אח. זאת אומרת, לוט ואברהם יכולים וחייבים להיות אחים מקורבים, אבל
אין קרבה זו מובטחת ללוט. איש-אח הוא; איש שעשוי להיות אח ואח שעלול להיות איש
נכרי בלבד. מדרגתו תלויה ועומדת: הריב והפירוד מהווים סכנה להמשכיות מעלתו הרמה
כאחיו של הצדיק, שמא יקלקל; הריב יתגבר ויתגלע בלא שליטה ולא ייחשב עוד אלא איש
נכרי.
ואכן
כך היה – האח נהפך לאיש גרידא. לוט נפרד מאברהם ובחר לשבת בערי הכיכר, איש-אח
המצטרף עם אברהם בלכתו לארץ כנען התרחק מדודו הצדיק וברכת הארץ אשר יראה לו ה’,
הלך אחר עיניו והתאווה לשבת בסדום הדומה לארץ מצרים. ואנשי סדום רעים וחטאים לה’
מאוד, הם יסובו על הבית להרע למלאכים שירדו לבקר ולראות את מעשיה, אינם מכבדים
אורח ומתאווים למעשה נבלה; כך היא מידת אנשי העיר, אנשי סדום, ולוט המצטרף עמהם
מתאחד עם סדום ומתנכר מן הצדיק.
אך
לא מיד לאחר פרידה זאת נהפך לוט לאיש גרידא, סדומי בלתי ראוי לחנינה – הפירוד נגמר
רק אחרי הנסיון להציל את לוט, ויחד איתו שאר אנשי סדום.
כי
פעמיים התעסק אברהם בפרשת סדום, ומעמדו של לוט מידרדר מן האחת לשניה מאח לאיש:
במלחמת ארבעת המלכים את החמישה ובמהפכת ערי הכיכר. בפעם הראשונה כל דאגתו של אברהם
נתונה בעד לוט אחיו היושב בסדום, כפי שנאמר: ‘ויקחו את לוט . . . בן אחי אברם . .
. וישמע אברם כי נשבה אחיו . . . וגם את לוט אחיו ורכושו השיב’ [בראשית יד יב-טז]. טרם התייאש אברהם מלקרב את לוט; קשרי האחווה מזכים אותו
במאמצי דודו להילחם בעדו ולהצילו. באותה שעה, אף שכבר היה הריב והפירוד מן הצדיק
שבעקבותיו התיישב בסדום, עדיין נחשב לוט לאחיו של אברהם – מפני שעוד לא היתה רעת
אנשי סדום עצמם מוחלטת. כמנצח בקרב הענק הזה היה ראוי אברהם למלוך על כל אנשי סדום
וכל הרכוש משעובד לו ואיתם לוט. מתוך כוונה זו – להחזיק בשלל המלחמה – נתן אברהם
מעשר מכל, שהרי אין אדם מעשר ממה שאינו מתכוון להחזיק בו. ואם כל אנשי סדום היו
נכנעים לאברהם וסרים למשמעתו לא היו אנשיה רעים וחטאים לה’ עוד, ואף ניכורו של לוט
היה מתבטל. לוקח נפשות חכם היה אברהם וכל הנפש בידו, הכל מוכן לגאולה ותשובה שלמה
והצדק שולט, אנשי סדום מכירים במעלת אברהם ובן אחי אביו מתאחד שוב איתו – אלא שיצא
מלך סדום לקראתו ואמר: ‘תן לי הנפש והרכוש קח לך’ [שם כא].
כלומר: ‘אכן נצחת בקרב והרכוש מגיע לך, אך הנפשות כולם עדיין סדומיים הם ורוצים
להיות תחת שליטתי, להמשיך להתנהג בדרכה של סדום’. כשמוע אברהם כן נחלש כוחו ועזב
את אנשי סדום ולא הכניסם תחת כנפי השכינה. נשארו אנשי סדום רעים וחטאים ונפש לוט
אבודה איתם.
בכך
נגמר נסיונו של אברהם לשמר את קרבת לוט אחיו, להשקיט את הריב ולהשתיק מדון, בלתי
מתייאש מקרובו. כך אמרו חז”ל:
וישמע אברם כי נשבה
אחיו’ – וכי אחיו היה? אלא ראה ענותנותו של אברהם: אחר אותה מריבה שכתוב ‘ויהי ריב
בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט’, אעפ”כ היה קורא אותו ‘אחיו’ דכתיב:
‘כי אנשים אחים אנחנו’.[1]
האח
המתנכר שערק לסדום עודו יכול להתאחד ולא להפוך לאיש גרידא – אבל רק בשעה שאין רעת
אנשי סדום מוחלטת, בעוד לא דחו מלכו ואנשי עירו את מעלת אברהם בשתי ידיים.
לכן
בפעם השנייה – במהפכת סדום – אין לוט בן אחי אברהם זוכה לטיפול מיוחד מאת דודו.
אין אברהם מתפלל בעד לוט ולא מנסה להצילו. מתעלם אברהם מקרובו ומתנהג כאילו אין לו
זיקה מיוחדת לאיש היושב בשער סדום. עמדת אברהם אז היתה שגורלו של לוט יוכרע על פי
גורל כל אנשי העיר: אם עכשיו אין בה עשרה צדיקים המכריעים את כל המקום לכף זכות אף
לוט ילך לאבדון עם שאר אנשי העיר, אנשי סדום. בסוף אכן ניצל לוט בזכות אברהם –
ובזה נדון בהמשך – אך אין אברהם שם לבו לגורלו של בן אחיו. אז, כפי שיבואר עוד,
כבר נתקלקל לוט בקלקולה של סדום. כשאר אנשי סדום החטאים, מגלי עריות, אף הוא אינו
נמנע מלהציע את בנותיו לכל אנשי העיר לעשות להן כטוב בעיניהם. איש הקורא לאנשי
סדום: ‘אל נא אחי תרעו הנה נא לי שתי בנות . . .’ [בראשית יט ח]
איננו אח לאברהם. ‘אנשים אחים אנחנו’ – אך הריב בין האחים השפיע על הקרבה ונהפך
לוט לאיש גרידא, אח לסדומיים, וזרעו מתועב עד עולם.[2]
כל
ההידרדרות הזו במעמדו של לוט התחילה מכוח הריב בין הרועים, כפוטר מים ראשית המדון,
מתרחב והולך; ריב גורם לפירוד והנפרד לא נטש את הריב אלא נהפך לסדומי רע; הפילוג
קבוע עד עולם.
‘כבוד
לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע’ [משלי
כ ג] – ריבו של לוט המיט עליו קלון
תחת כבוד, וכפי שדרשו חז”ל:
‘לתאוה יבקש נפרד’ [משלי יח א]:
זה לוט. ‘בכל תושיה יתגלע’: שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות – ‘לא יבוא
עמוני ומואבי בקהל יי’; דתנן – ‘עמוני ומאובי אסורין, ואיסורין איסור עולם’ [משנה יבמות ח ג].[3]
לא
רק פסוקי משלי אלא גם הלכות המריבה – פרשת ‘כי יהיה ריב בין אנשים’ – רומזות לכל
נבכי סיפורו של לוט. אף לימוד זה נפתח במדרש חז”ל:
‘כי יהיה ריב’ – אין
שלום יוצא מתוך מריבה. וכן הוא אומר: ‘ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה
לוט’. מי גרם ללוט ליפרש מן הצדיק ההוא? הוי אומר: זו מריבה![4]
בדרשה
זאת, החושפת את הקשר בין פרשת המריבה לפרשת ריב לוט, רמזו חז”ל ופתחו פתח
לקריאת כל פרשת ‘כי יהיה ריב בין אנשים’ כמדרש לסיפורם של לוט וצאצאיו, עמון
ומואב. כפי שיבואר, כל פרטי הפרשה מרמזים לפרטי תהליך דחיית לוט, שנהפך לאיש תחת
אח מחמת ריב, זרעו פסול עד עולם, אך בסופו של דבר חוזר ומתקשר לכלל ישראל, בת בתו
רות מתקבלת ולא מתועבת, צד האחווה חוזר וניעור והרי הוא כאחיך – הכל מרומז בפרשה
זאת. מה כוחו של לוט ומה זכותו להתקבל כאח רק מצד בנותיו? איך מתייחס כלל ישראל אל
זרעו, ואיך התנהגות זאת מביאה בסוף להשבת האחווה? הכל מרומז בפרשה זאת. אבל קודם
הבה נסוב אל פרשת מהפכת סדום עצמה ונלמוד מה הפך את לוט לסדומי ופסל אותו ואת
זרעו, ומהו מקומן של בנות לוט בכל זה.
שני
חטאי סדום כתובים בפרשת וירא ומפורטים בפי יחזקאל הנביא: גילוי עריות ושנאת זרים.
אנשי העיר אמרו: ‘איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם’ [בראשית יט ה];
מבקשים להוציא את האורחים מבית לוט הנותן להם מחסה ולעשות תועבה כנגדם. ובכן אמר
הנביא:
הנה זה היה עון סדום
אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט . . . ויד עני ואביון לא החזיקה׃ ותגבהינה ותעשינה
תועבה לפני
וגו’
[יחזקאל טז מט-נ]
רוב
עושרם – כיכר הירדן היתה ‘כולה משקה . . . כגן יי כארץ מצרים’ [בראשית יג י],
משופעת במים – הביא להם שלווה והשקט, שהביאו לגאווה, ומידה זו למעשי אכזריות
ולעשיית תועבה מתוך גבהות. כל זאת ראו המלאכים ההולכים לבקר את סדום ולראות את
מעשיה, לראות אם ימצאון שם עשרה צדיקים – ואין, ונגמר דין העיר לכלייה.
בדרכם
לסדום ראו שלושת האנשים את ההפך בבית אברהם. הצדיק מכניס אורחים ומטיב להם; ואיה
אשתו? הנה באוהל – צנועה היא. מעט מים בבית אברהם, ממהרים להכין לחם, אוכלים
ושבעים ומברכים את ה’. שם לא יבואו לשלוות השקט, רום לבב ושכחת ה’.
מהי
מדרגת לוט במערכה זאת? בבית אברהם נראה חסד ופרישות מעריות, וברחוב סדום –  ההפך. לוט עצמו, בן אחי אברהם אבל גר בסדום,
ממוצע הוא בין אברהם ואנשי סדום. הוא דואג ששום נזק לא יקרה לאורחיו, בעל חסד,
מכניס אורחים ומגן עליהם. ואילו לתאוות העריות אין לוט מתנגד באופן עקרוני. ‘אל נא
אחי תרעו’ – אם בנותיו תהיינה מופקרות לתאוות אנשי סדום, אם אנשי סדום כולם יתעללו
בהן לעשות להן כטוב בעיניהם, אין זה רע בעיני לוט, אח לסדומיים. ‘רק לאנשים האל אל
תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי’ – את מידת החסד למד לוט היטב מדודו, אך לא מידת
פרישות מעריות.
אלו
דברים שבין בית אברהם לרחוב סדום: חסד ופרישות מעריות. כגמול למעשי סדום הרעים
שמיה כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, יושביה כמו כן ימותון; ואילו אברהם אבינו ושרה
אמנו, רודפי צדק ומבקשי ה’, הם ראויים לישועת ה’, הם חוזרים לנערותם כמדבר החוזר
לעדן, ושרה אומרת: ‘אחרי בלותי היתה לי עדנה’, זרע הקודש – נולד מן אברהם המהול –
לה’ הוא.
ולוט
באמצע. בכמה דרכים שווה לדודו, ובכמה דרכים מושפע מאנשי העיר: אחרי שמל אברהם נראה
אליו ה’ ושלושה אנשים בדרך לסדום, והוא יושב פתח האוהל כחום היום; שניים מן
המלאכים מגיעים לסדום בערב, ולוט יושב בשער סדום. אברהם רץ לקראתם, משתחווה; אף
לוט קם ומשתחווה. אברהם מזמין את האנשים להשען תחת העץ, להתקרר בצל אילן השתול ליד
בית הצדיק; לוט מגן עליהם בצל קורתו. שניהם מכניסים אורחים ומאכילים אותם, בעלי
חסד. אך לוט גם נמשך לסדום, שלא כאברהם. לשאלת האנשים ‘איה שרה אשתך?’ באה התשובה:
‘הנה באוהל’; ולשאלת אנשי סדום ‘איה האנשים?’ באה התשובה: ‘הנה נא לי שתי בנות . .
. אוציאה נא אתהן’ וגו’. ואברהם ממהר תמיד ואין שלוות השקט בביתו, רץ לקראתם ורץ
אל הבקר, אבל לוט מתמהמה, עודו מפותה ממידות סדום.
והשאלה
נשאלת מאליה: אברהם ושרה זקנים הקדושים – העומדים בקצה הקוטבי כנגד אנשי סדום –
נתברכו בזרע קודש, זרע קהל ה’ הנולד באופן ניסי בעדנה הבאה אחרי בלות, שלא כדרך כל
הארץ, בשעה שסדום הדומה לעדן חרבה ובלה לנצח. מה יהיה עם לוט וזרעו? הוא הוצא
מסדום ונמלט על נפשו, אך מתמהמה ומשתהה, קשה לו להיפרד מעירו ורכושו ולצאת לגלות –
והוא שייך למידות סדום, נמשך אחר תאוות העריות כמותם. האם עוד מחזיק לוט במעמד
קרבתו לדודו שנעשה אב לקהל ה’? האם מידת חסדו וחנינתו תציל אותו מלהיחשב כסדומי
אבוד? איך אנחנו צריכים לסווג איש רב-פנים זה, המעורב צדק ורשע: כאחיו של אברהם
הצדיק או כסדומי רשע?
על
שאלה זאת עונה סיפור לוט ובנותיו במערה:
ותאמר הבכירה . . .
אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ׃ לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה
עמו ונחיה מאבינו זרע . . . הוא אבי מואב עד היום . . . הוא אבי בני עמון עד היום׃
[בראשית יט לא-לח]
אב זקן – כאברהם. ודרך כל הארץ
אבדה – כמו שרה, חדל להיות לה אורח כנשים. אלא שהפתרון באוהל לוט איננו הולדה
ניסית קדושה אלא הולדת עריות פסולה. ‘כל
מי שלהוט אחרי בולמוס העריות סוף שמאכילים אותו מבשרו'[5] – והאיש
המציע את בנותיו לכל אנשי סדום לבסוף בא עליהן בעצמו; ובזאת חלט את עצמו לסדומי
כשאר אנשי העיר, נכרי לאברהם, ובניו כבני סדום. אבהות לוט היא ההפך של האבהות
הקדושה, בשורת שלושת האנשים לאברהם ושרה בדרכם לסדום. זרע קודש ניסי הנולד מן
המהול לא יתערב בזרעו של לוט, כארץ פרי נעשתה מלחה נעשתה אשתו נציב מלח והוא הוליד
מבנותיו במידת סדום, שלא כדרך כל הארץ. הבנים לישראל – זרע אברהם מבורך; וזרעו של
לוט פסול לעולם, גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה’, כממזר.
‘מואב
כסדום תהיה ובני עמון כעמורה . . . מכרה מלח ושממה עד עולם’ [צפניה ב ט].
כי יהיה ריב בין אנשים הריב יתגלע ולא ישקוט, והאחים מתרחקים ומתנכרים עד עולם.
לוט
נפסל ונדחה עד עולם ואין יחס בין זרעו לזרע אברהם; הכף הוכרע והוא נידון כסדומי
מגלה עריות. אך אם הקלקול נמצא בו, הלוא נמצא בו גם דבר טוב ממידות אברהם: מידת
גמילות חסדים והכנסת אורחים – ולמה אין מידתו זו מצילתו ושומרת על מעלתו ויחסו
לאברהם? וכי אין במידת החסד לבדה די לקבוע אדם כאחי אברהם?
תשובה
לשאלה זאת נמצאת בטעם האיסור שיבוא עמוני ומואבי בקהל ה’:
לא
יבוא עמוני ומואבי בקהל יי . . . על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם
ממצרים
חסד לוט נעלם ואיננו. בני בניו
של המתחסד ועושה משתה ומצות, אכזריים הם כלפי בני ישראל ולא שמרו על מידת אביהם
הזקן. זאת אומרת: מידת החסד לבדה בלי פרישות מעריות אינה מתקיימת. השקוע בחיי
החומר ולהוט אחר העריות, מחבב את העושר ורוכש
השקפה חומרית כלפי החיים, ומכוח השקפה זאת מתגאה בגופו ונוטה אחר התאוות – אדם זה סוף סוף ייעשה אכזרי. המתגאה בגופו ובממונו לא יחמול על אומללים, פחותי יכולת, ולכן בעיניו פחותי
ערך ממנו. לוט עכר את שארו ובא על בנותיו,
קובע את עצמו כסדומי, ובסופו של דבר נעשה אכזרי כאנשי סדום. בטלה האחווה ואין בינו ולצדיק
שום השתוות ודמיון; איש גרידא מרוחק ממשפחת הקדוש. רק חסד אברהם הצמוד לפרישות
מעריות נשמר לדורותיו הקדושים.
כך
ירד לאבדון ההולך אחר עיניו. תחילה הצטרף לוט ללכת עם דודו אל הארץ אשר יראה לו
ה’, וכתלמידו של אברהם אבינו היה מוכן לקבל את כל תורתו, מתעלה בקדושה ודגול במעשי
חסד. אז נחשב הוא לאחיו של אברהם; אלא שנשא עיניו וראה ארץ הכיכר תחת ‘הארץ אשר
אראך’, נפרד מן הצדיק וחבר אל הרשעים וקדושתו הולכת ונחלשת עד שנשקע בתאווה. הוא
עצמו שמר לפחות על מידת החסד, אך מידת התאווה עשתה את שלה מדור לדור, מחלשת כל
מידה נכונה, עוכרת ומשחיתה את הנפש הנגועה בה, עד אין צדק בביתו של לוט וזרעו
מקולקל לגמרי – הריב התגלע ולא נשארה שום אחווה בין עמון ומואב וכלל ישראל.
לוט
נפסל, אין תקנה לזרעו עד עולם, כל אנשי עמון ומואב אסורים לבוא בקהל – לכאורה. אך
ישנה דרך אחרת להסתכל על הדברים. מבט מעמיק יותר בסיפורו של לוט, בירור מי הוא
האשם בקלקולו של לוט ומי לא, יגלה צד כשרות ולכן צד אחווה וצד היתר ביאה בקהל ה’.
הבה
נשפוט את משפט עמון ומואב.
מי
נשא את עיניו לראות את כיכר הירדן? לוט. מי הציע להוציא את בנותיו מן הבית ולהפקירן
לכל אנשי העיר, קורא לאנשי סדום ‘אחי’? לוט. איש זה אכן להוט אחר העריות, וקיבל את
מה שראוי לו והאכילוהו מבשרו. הכל מחמתו: הוא נמצא אשם במשפט. אך בבנותיו אין
אשמה: מוצעות בעל כרחן לאנשי סדום, משמרות על זרע אנושי מן אביהם בחשבן שאין אדם
בארץ לבוא עליהן כדרך כל הארץ, הן תצאנה מן המשפט נקיות, חפות מפשע. לשון
חז”ל:
לוט ושתי בנותיו עמו: הן
שנתכוונו לשם מצוה – ‘וצדיקים ילכו בם’ [הושע
יד י]; הוא שנתכוין לשם עבירה –
‘ופושעים יכשלו בם’ [שם].[6]
אל
נסקור אותם בסקירה אחת בלי להבחין בין הנפשות העושות – באותו מעשה עצמה ישנו צד
עבירה וצד מצווה.
זיכינו
ונקינו את בנות לוט מן הפשע הראשי של אביהם. נשפטו ונמצאו תמימות, והצדקה זאת
מועברת בקלות לכל נקבות עמון ומואב, ההולכות בעקבות אמותיהן. עכשיו לגבי משפט
תוצאת הפשע הזה, אובדן מידת החסד – ‘על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך’
וגו’. מי האשם?
מי
קידם את פני שלושת האנשים ההולכים בדרכם לסדום? אברהם; שרה נשארה באהל. ומי קידם
את פני שני המלאכים העומדים ברחוב סדום? לוט; הבנות צריכות להישאר לפנים מדלתות
הבית, ולא לצאת מדלתות הבית אל הרחוב. זאת אומרת, כלשון חז”ל:
‘על דבר אשר לא קדמו
אתכם בלחם ובמים’ – דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם.[7]
הליקוי
במידת החסד נבע מלהיטות אחר העריות, והחפים מן הפשע הראשי אף לא איבדו את מידת
אהבת החסד. צנועות הן ונשארות בבית – בל נאשים אותן על שלא יצאו לדרך לקדם בלחם
ובמים.
זיכינו
ונקינו את העמוניות והמואביות מכל מגרעות אביהן לוט. עד הנה משפט מואב. הפסק:
עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית; האחווה חוזרת עם התאחדות צאצאי לוט הנקבות עם
זרע אברהם.
בזאת
תבוא רות בקהל; זרעו של לוט שב משדה מואב ולא תיפרד רות מנעמי חמותה, מתקנת פרידת
אביה להקים את מלכות בית דוד: בחסד ובפרישות מעריות. בחסד – כי נעמי אמר אליה:
‘יעש יי עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי’ [רות א ח],
ובועז אמר אליה: ‘בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון’ [שם ג י] –
היא דגולה במידת החסד, ולעולם חסד יבנה.[8]
ובפרישות מעריות – כי נעמה אמר אליה:
שבנה בנותי למה תלכנה
עמי, העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים׃ שבנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש כי
אמרתי יש לי תקוה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים׃ הלהן תשברנה עד אשר יגדלו
הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש אל בנותי
וגו’ [רות א יא-יג]
אותה
מבוכה של אברהם ושרה, ושל לוט ובנותיו: הסיכון הנשקף מן הזיקנה ללידת בנים. בנות
לוט, אמותיה של רות, שכבו את אביהן – אם לשם שמים – והובילו את עמון ומואב במורד
דרך פגומה, פסול ממזרות דבוק בהם עד עולם. באה רות לתקן את הדבר, לאחוז בדרך אברהם
ושרה, דרך ההולדה הניסית של יצחק. בוטחת שתשיג עזר אלוקי למצוא מנוחה בית אישה,
אין רות הולכת אחרי הבחורים. ובליל זריית גורן השעורים יורדת היא לגורן ככל אשר
ציוותה חמותה, באה בלאט ומגלה מרגלות האיש שהיטיב לבו ביין – ושוכבת. ויהי בחצי
הלילה ורות הצנועה לא עושה דבר, אלא מבקשת: ‘ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה’ [שם ג ט].
הגיע הזמן להחזיר את המואביה לחיק ישראל, לבטל את תוצאת מעשי הפריצות – בנות לוט
שוכבות את אביהן השיכור – ורות מקבלת את ברכת בועז: ‘ברוכה את ליי בתי’ [שם י].
זכתה
רות לסלול דרך ולגלות את כשרות המואביות לבוא בקהל, בהראותה שאין בהן דופי של
פריצות ואכזריות. הריב שבת והרי לוט כאחיך, צאצאיותיו הנקבות ראויות להתאחד עם זרע
אברהם ולהקים מלכות בית דוד – עד עולם מוכן זרעו, כסאו בנוי לדור ודור.
‘כי
יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום’
כי
יהיה ריב בין אחים הם מתהפכים לאנשים. כטבעה של מריבה על דבר אחד קטן לצאת מכלל
שליטה, הולכת ומתגלעת ואין מרפא. במצב כזה הם מתרחקים זה מזה לחלוטין ולא יוכלו
למצוא איש באיש ריבו שום דבר טוב. אם ירצו להתאחד עוד יש להם אך תרופה אחת – יגשו
אל המשפט ושפטום! יותר נוח לאנשי הריב להתעלם כליל זה מזה ולשכוח אחד את השני,
וקשה להם להעלות את ענייני הריב עוד פעם ובפומבי, לעיני השופטים – אך אין דרך אחרת
לרפא את השבר ולתקן את יחסיהם. רק עינו החדה של המשפט, מצדיק צדיק ומרשיע רשע,
בוחנת רע מטוב וטוב מרע, תוכל להציל את ידידותם. עם הבהרת השופט ובהדגישו מה בדיוק
הוא העוול והרשע, בהביאו את הפשע לאור עם כל הקלון וההשפלה הכרוך בזה, הרשע בריבו
מתבזה ומבויש – בזה הוא מכין את הדרך להגיע לקירוב לבבות. כי רק על ידי מבט מרוכז
וחסר פשרות על הרע, יוכל הטוב להתקבל. רק מי שאינו נרתע מלהגדיר את הרע באדם יוכל
להבחין ולראות את הטוב שבו – דהיינו כל השאר.
זהו
כוח המשפט והקלון הכרוך בו: ‘ונקלה אחיך לעיניך’ – כיון שנקלה הרי הוא כאחיך.[9] מלא פני
הרשע קלון, ועם הצהרת השופט על הרשע, מושך תשומת לב לנקודה הרעה הנמצאת באיש
הנדון, יוכלו חבריו להתאחות ולהתאחד שוב עמו ביודעם שהתגלתה הנקודה הרעה שבו: מכאן
ואילך יישמרו אך מתכונה מסוימת זאת – השאר מוצדק.
וכה
נעשה ללוט משפט מואב. נדחה, נפסל ומבוזה, אולי נשכח ממנו, אולי לא נגעיל את
מחשבותינו בסיפור האב ושתי בנותיו במערת פריצות? יותר קל להתעלם כליל מאנשים כאלו;
אך אין זה מידת המשפט. זכות היא ללוט שלא נכסה על קלונו ונשפוט אותו. ‘בכל תושיה
יתגלע’: שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, תינוקות של בית רבן משחקין וקורין
‘ותהרין שתי בנות לוט מאביהן’,[10] נקרא
ומתרגם; ומכוח משפט זה, מכוח הריכוז והעיון במעשיו, מבקשים להבין את מידותיו ומה
הניע אותו לפעול כמו שפעל, מי התקלקל, מתי, איך ולמה; יצא לאור הצד הטוב שבו,
ובנותיו זוכות בדין.
הגישה
החדשה לפרשת לוט – גישה של משפט – הפכה את השיטה ושינתה את דרך ההתמודדות איתו. כך
הושבת הריב: ‘ויהי בימי שפוט השופטים‘ [רות א א]
פעל המשפט והחזיר כבוד לצאצאי לוט, בת בתו אם המלכות. מכאן ואילך – עמוני ולא
עמונית, מואבי ולא מואבית, על פי מידת המשפט.
לא
כל רשע זוכה למשפט שיוציא לאור את הצדק שבו, ולא כל ריב מושבת. באיזה זכות הוחלה
מידת ‘ונגשו אל המשפט ושפטום‘ – על לוט? אין זה אלא בזכות מה שכתוב עליו
בליל ישיבתו בשער סדום, ליל מהפכת סדום: ‘וישפוט שפוט‘ [בראשית יט ט].
הבה
נסביר את כוח מידת המשפט של לוט, הציר המכריע בהצלתו מסדום וגורל צאצאיו, ובשאלת
הטיפול בעמון ומואב.
מידות
החסד, משפט וצדקה, תופשות מקום מרכזי בכל פרשת מהפכת סדום. גורלה של סדום על כף
המאזניים, בית דין של שלושה אנשים יורד מן השמים לשפטה, ואם ימצאוה חייבת יכלו
אותה. אליהם רץ אברהם, קורא ‘יקח נא מעט מים’ במידתו, מידת חסדו. אך לא בדרך החסד
הולכים האנשים עכשיו. הדבר היה מכוסה מן האב המתחסד, אך הגיע הזמן לגלות לאברהם את
כל דרכי ה’, מידות צדקה ומשפט, כמו שכתוב: ‘ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט’ [בראשית יח יט]. בכן בא אברהם בסוד בית דין של מעלה, צופה במהלך השפיטה,
דיוני חברי בית הדין. ומכוח זה ניגש אברהם, כידיד בית המשפט, והביע את דעתו: אין
זה משפט שיספה צדיק עם רשע; אם ימצאו שם עשרה צדיקים לא תישחת העיר, ולא יהיה
כצדיק כרשע.
דעת
אברהם התקבלה באוזני ה’, והמשיכו שני המלאכים והגיעו לסדום. ואיה השופט השלישי,
המכריע? אלא שלוט שופט הוא – הוא ישתתף בדיונים. מתחילה היתה דעתו שהסדומיים זכאים
מעונש כליה; כפי שאמרו חז”ל:
כל אותו הלילה היה לוט
מבקש רחמים על סדומיים והיו מקבלים מידו. כיון שאמרו ‘הוציאם אלינו ונדעה אותם’,
אמרו לו. . . ‘עד כאן היה לך רשות ללמד עליהם סניגוריא, מכאן ואילך אין לך רשות
ללמד עליהם סנגוריא’.[11]
אך
משעה שאיימו אנשי סדום על אורחיו וכלתה אליהם הרעה מהם, הסב לוט את משפטו עליהם;
שפוט שפט אותם על רעתם, מוכיח אותם לשנות את מעשיהם לטובה, להתחסד ולתת מחסה
לעוברי אורח, כמעשיו וכמעשי אברהם דודו: ‘אל נא אחי תרעו!’ באותה שעה, לו קיבלו
אנשי סדום את תוכחת השופט וחזרו למוטב, לא היתה העיר אובדת. אלא שהם מיאנו במשפט
האחד שנמשך מתחילה אחרי עושרה של סדום ועכשיו מוכיח אותם, ובאמרם: ‘האחד בא לגור
וישפוט שפוט’ [בראשית יט ט], המיטו עליהם את משפט כל השלושה – שניים מהם היטו את
הדין לחובה, וכבר אין לו פה לשלישי, ללוט, ללמד עליהם זכות.
כל
זה השפיע על הצלת לוט, הנובעת מהכרעת השאלה: האם יהיה נדון כסדומי או כמי ששייך
לאברהם. כי ישנם שני פנים במעשי אברהם בסיפור סדום: חסד ומשפט; חסד להולכי דרכים
וכניסה לסוד משפט האל. וישנם שני פנים במעשי לוט: חסד ומשפט; וכנגדם שני פנים
בהצלתו. כי תביעת המשפט בפי אברהם היתה: ‘האף תספה צדיק עם רשע’ [שם יח כג];
על פי זה אמרו המלאכים אל לוט, ‘קום קח את אשתך . . . פן תספה בעון העיר . . .
ההרה המלט פן תספה’ [שם יט טו-יז] – כל זה במידת המשפט, מצילים את לוט ששפט את אנשי
סדום והפריד את עצמו מהם, מראה התנגדות לשיטה הסדומית, ובכן זוכה למידת צדק ומשפט
זאת – ‘האף תספה צדיק עם רשע’. הוא נפרד מן אנשי הרשע ושפטם, וזה מזכה אותו שלא
לספות איתם, בעוונם. הוא נדון כצדיק – אם אך יקום ויקח את שלו להוציאם מן העיר.
אלא שהוא מתמהמה וקשה לו למהר, להיפרד מסדום, ואף אינו רוצה להימלט אל ההר, אי
אפשר לו לברוח מהר מן הרע המתפשט – לא! אי אפשר ללוט להיפרד מכיכר הירדן, דבוק הוא
במקום שלוות השקט שמשך את עיניו ואדוק הוא באורח חייו. בא לוט לעורר רחמים, התחנן
ואמר:
אל נא אדני . . . ותגדל
חסדך אשר עשית עמדי . . . ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי׃ הנה נא
העיר הזאת קרבה לנוס שמה והוא מצער . . . הלא מצער הוא ותחי נפשי׃
[שם יח-כ]
וכבר
אין לוט ניצל במשפט מכוח צדקו; חסד הוא מבקש כחסד שעשה הוא להם. ואף על פי שהוא
מתמהמה כסדומי, אף על פי שמגיע לו לספות בעוון העיר, הוא ניצל בחמלת ה’ עליו.
כדודו הדבק בחסד, קורא ‘יקח נא מעט מים’, מבקש לוט שלא תישחת כל המקום שכולה משקה,
ועיר מצער תישאר.
ובכן
סוף הצלת לוט חוזר רק אל החסד. שתי המידות הוצגו על ידי אברהם, ושתיהן על ידי לוט.
אברהם התחיל להראות מידת החסד, ושוב נכנס בסוד המשפט; ולוט מתחילה היה ראוי להינצל
במשפט, ולבסוף ניצל רק מכוח החסד. על שני המידות כתוב: ‘ויהי בשחת אלהים את עכר
הכיכר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה’ [שם כט] –
כל דבר צדקות שהיה בו למד לוט מדודו, ממנו למד להכניס אורח ולהתחסד, ממנו הושפע
להיות דבק במשפט; וזכות הצדיק נזכרת ופועלת בעדו. אך סופו ניצל רק בחסד.
והבדל
יש בין מי שניצל במשפט ובין מי שניצל בחסד. כי כל שאלת הצלת לוט היתה איך לסווג
אותו. אם הוא נפרד מן הסדומיים, שופט אותם וניצל במשפט ולא יספה בעוונם – הרי הוא
נדון כאחי אברהם וצדיק הוא. אבל אם קשה לו להיפרד מהם ומגיע לו לספות איתם, אלא
שסוף סוף התחסד ותחת זה מקבל אף הוא חמלה וחסד – הרי הוא נדון כאיש סדומי גרידא
ולא נצדיק אותו, ומידת חסדו עצמה מידרדרת והולכת עד תומה: ‘על דבר אשר לא קדמו
אתכם בלחם ובמים’, זרעו נדחה ונפסל כסדום, לא יבוא בקהל ה’.
אבל
לא נשכח לנצח נסיונו של לוט השופט לשפוט את אנשי עירו הסדומיים, ואומץ לבו להוכיחם
ולעמוד על שיטתו, שיטת החסד. אם בסוף רפו ידיו ויתמהמה מלהיפרד, הרי מתחילה שפט את
בני עירו על התנגדותם למידת החסד בעוז רוח; ובכן זכה שסוף סוף, אחרי כמה דורות,
בימי שפוט השופטים, ימי רות המואביה, יישפט אף הוא על הפרת החסד בידי זרעו; זכות
הניגש אל שופט כל הארץ ואומר: ‘האף תספה צדיק עם רשע’, נשמרת לצאצאי בן אחיו:
ונגשו
אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע
זאת
היא זכות משפטו של לוט להצטדק ולהפריד את צאצאיו מן הסדומיים. כי על החסד שפט את
אנשי סדום ועל החסד יישפט: כל רעתו נדונה בגלוי ומזדככת, המשפט שומר את חסדו, בלתי
מופר ומוכן לנצח, בלתי נאבד מבנותיו. פרשת לוט לא נגמרה, והסוגיה מתפתחת והולכת.
נצדיק נא את הצדקניות, בנות לוט – והאחווה חוזרת.
‘והיה
אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו . . . ארבעים יכנו . . . מכה רבה ונקלה אחיך
לעיניך’
מידת
המשפט מצרפת, מידת המשפט מזככת – אבל יש לכך מחיר. השופט מחפש את הרע ומתמקד בו
בלי להרפות. ובמוצאו רע תופס הוא בסירחון וחוקר אותו, בוחן את כל בחינותיו ומביא
אותן לאור, פרוש כשמלה בבית המשפט. והנוול המתגלה מצריך תגובה הולמת: העונש הראוי מהווה
גמול לרשע ומפרסם את הרשע – והוא תיקונו. הרשע סובל ומבויש, חרפה מטה עליו, ושבע
קלון יוכל לנחול כבוד עוד.[12] הרוע חשוף
וטופל, הצדק חזר למעמדו, והנדון זכאי כאחיך משקיבל עליו את הדין.
התיקון
מושג עם הכאה וקלון, וכך היה עם מואב. העניין מופיע במלחמת שלושת המלכים – יהורם
מלך ישראל, יהושפט מלך יהודה, ומלך אדום – עם מואב. אלישע בן שפט התנבא על נצחונם
והורה להם איך לנהל את המלחמה. וכה אמר:
ונקל זאת בעיני יי ונתן
את מואב בידכם׃ והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים
תסתמו וכל החלקה הטובה תכאבו באבנים׃
[מלכים
ב ג יח-יט]
כפקודת
בן שפט הנביא עשו, מכים מכה משחיתה ומוחלטת, כפי שכתוב:
ויקמו ישראל ויכו את
מואב וינסו מפניהם ויכו בה והכות את מואב . 
. . וכל עץ טוב יפילו . . . ויכוה׃
[שם כד-כה]
אלא
שזה נוגד את החוק הקבוע בספר דברים:
כי תצור אל עיר . . . לא
תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן . . . כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור׃
[דברים כ יט]
כה
פתרו חז”ל את הדבר:
אמרו לו: ‘התורה אמרה
“לא תשחית את עצה”, ואתה אומר כן?’ אמר להם: ‘על כל האומות צוה דבר זה,
וזו קלה ובזויה היא’; שנאמר: ‘ונקל זאת בעיני יי ונתן את מואב בידכם’, שאמר ‘לא
תדרוש שלומם וטובתם’ – אלו אילנות טובות.[13]
קלון
נשפך על מואב, שאינה נחשבת כאומה הגונה; בניה נבזים ושפלים הם, נולדים בפסול. כבוד
לאברהם ולזרעו, צדיק המאכיל אנשים בצל העץ; יורש יש לו – זרע קודש מובטח להמשיך את
דרכו, דרך ה’, והם מכבדים את עיקרון החיים הנצחיים תמיד. אף בשעת מלחמה, בעת כריתת
חיי האדם והפלתו לארץ, יכבדו את העץ הנצחי, סמל החיים הנצחיים. אבל נצחיותו של לוט
– צאצאיו לדורותיהם – פסולה היא, אשתו כארץ מלחה, צחיחה ועקרה, ויוחסיו רקובים כמו
עץ מת ולא יבוא בקהל ה’. כל עץ טוב יפילו, כי האיש הגומל חסד בהביאו את המלאכים
בצל קורתו הוליד אומה בזויה ונקלה, בהולדה שפלה ומבוזה. ונקלה כבוד מואב, אליהם
מגיע הכאה וקלון – ‘ונקל זאת בעיני יי’.
אך
בקלון הזה, בכאב הזה, טבוע גם האפשרות לתיקונו של לוט. ימלאו פני בני לוט קלון,
בוז על מחצב מכורותיהם: מתוך כך נוכל לקבל את הטוב שבהם. עם תפיסה נכונה על רעתם
נוכל לקבל את טובתם בבטחה. הלוא זוהי דרך המשפט – ‘”ונקלה אחיך לעיניך”:
כיון שנקלה הרי הוא כאחיך’.
זכות
המשפט מצרפת, מאחה – ומצדיק. וכל העניין מרומז בדרש זה:
‘חצות לילה אקום להודות
לך על משפטי צדקך’ . . . דבר אחר : ‘על משפטי צדקך’ – משפטים שהבאת על עמונים ומואבים,
וצדקות שעשית עם זקני וזקנתי, שאילו החיש לה קללה אחת מאין הייתי בא? ונתת בלבו
וברכה, שנאמר, ‘ברוכה את ליי’.[14]
זהו
הסדר: המשפט עצמו מצדיק, משפט עמונים ומואבים, נאסרים לבוא בקהל ה’, מצדיק את רות
בת בתו של לוט, צדקה תהיה לצדקת זאת וברוכה היא לה’.
‘ונקלה
אחיך לעיניך׃ לא תחסום שור בדישו׃ כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא
תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה’
כך
מסתיים המעגל. ריב בין רועי מקנה אברהם ורועי מקנה לוט, ולא יכלו האחים לשבת יחדו.
על מה רבו? על אודות חסימת השוורים, כפי שאמרו חז”ל:
בהמתו של אברהם היתה
יוצאה זמומה ושל לוט לא היתה יוצאה זמומה. אמרו להם רועי אברהם: ‘הותר הגזל?’ אמרו
להם רועי לוט: ‘כך אמר הקב”ה לאברהם: “לזרעך אתן את הארץ הזאת” [בראשית יב ז],
ואברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד ולוט יורשו, ומדידהון אכלין.[15]
הריב
התגבר ונפרדו איש מעל אחיו, האחווה בסכנה, אך עדיין קיימת לזמן קצר, עד זמן שסדום
ומלכה דחו את שיטת אברהם בשתי ידיים; ואז אין לוט אלא איש גרידא כשאר אנשי סדום,
אין אברהם מכיר אותו ולא מנסה להצילו, להעלותו ממהפכת הכיכר. אך מידת משפטו של לוט
פעלה הצלה בעד בת בתו רות, זכות האחים היושבים יחדו חוזרת ונזכרת, ואם אחד מהם מת –
לוט – ובן כשר אין לו, לא תהיינה בנותיו-נשותיו החוצה לאיש זר, בל תחשבנה לנכריות
מחמת מעשיהן, כי לשם שמים נתכוונו. על פי המשפט: תעלה רות השערה אל הזקנים ותתייבם
לבועז, ובזאת תבוא המואבית אל קהל ה’.


[1]מדרש תנחומא פרשת לך לך
סימן יג.
[2] ראה הוריות י: מאי דכתיב
‘אח נפשע מקרית עוז’ וכו’.
[3] נזיר כג:
[4] ספרי דברים פיסקא רפו.
[5] בר”ר נא:ט.
[6] נזיר כג.
[7] יבמות עו:
[8] ראה מדרש רבה רות ב:יד.
[9] מכות כג.
[10] מדרש תנחומא פרשת וירא
סימן יב.
[11] בר”ר נ:ה.
[12] ראה מש”כ בעל הטורים על ‘ונקלה אחיך לעיניך’.
[13] מדרש רבה במדבר כא:ו.
[14] מדרש רבה רות ו:א.
[15] בר”ר מא:ה.



עוד שמועות נדירות, ופנינים וסיפרים מדור שעבר ששמעתי ממו”ר הרב שמרי’ שולמאן שליט”א בעמ”ס באר שרים ועוד, ומשיירי כנסת הגדולה

עוד שמועות נדירות, ופנינים וסיפרים מדור שעבר ששמעתי ממור הרב שמרישולמאן שליטא בעמס באר שרים ועוד, ומשיירי כנסת הגדולה

מאת: אברהם י. וילנר

Part two

Continued from here

א] מו”ר נפגש פעם עם רבי דוד קאגאנאוו זצ”ל מבחירי תלמידי רבי איסר זלמן מלצר באירופא, ולימים ר”מ בבית מדרש לתורה בשיקאגא, וסיפר לו שבעת מלחמת העולם הראשונה, הרוסים גייסו אותו להצבא, לכן ברח מרוסיא לאמעריקא, ובדרכו לאמעריקא כשעבר דרך וילנא נכנס לבקר אצל רבי ברוך בער לייבאויץ ששהה שם ביחד עם ישיבתו, ודיברו בלימוד למשך זמן רב עד שרב”ב אמר לו שהוא מבקש מחילה אבל צריך לצאת למסור השיעור, ויצא מהבית, אחר דקות ספורות חזר רב”ב לביתו ואמר לר’ דוד, כשיצאתי מהבית התכוונתי שבשיעור אזכיר את החידוש שאמרת לי ואגיד בשם אומרו, אבל בדרך הרהרתי שאולי אינו כדאי להזכיר את שמך ברבים מאחר שאתה עריק הצבא והרוסים מחפשים אותך, ומי יודע מי יכול להיות בשיעור ולמי הדברים יתגלגלו וכו’ לכן חזרתי לבקש מחילה ורשות להגיד החידוש בלי להגיד ממי שמע. כזה המידות הרוממיות של הגרב”ב.

ב] מו”ר הכיר בוואשינגטאן רב מרדכי מנובארדוק (שהיה ממקורבי הערוך השולחן, ומחשובי הבע”ב שבוואשינגטאן ומארחו של רבי אלחנן וואסארמאן ורבי אהרן קוטלר ורבי מנדל זאקס בשיהותם בוואשינגטאן), והיה רגיל לומר מהחפץ חיים ביאר על הגמרא ברכות דף לא עמוד א’ אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, שפירושו הוא רק מדברי הלכה אפשר להזכיר חבירו, שודאי אסור להזכירו לגנות אלא גם להזכיר בשבחו אסור כדאיתא בערכין דף טז עמוד א’ לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו, לכן הרוצה להזכיר את חבירו הדרך היחיד הוא לזכרו תוך דבר הלכהi.

ג] מו”ר שמע מהרב יצחק גרינבלאט זצ”ל (מבריסק ורב בוואשינגטאן, ואביו של יבל”ח רב נטע שליט”א ממאמפיס) שאמר בשם הגר”א, שכידוע כל דברי חז”ל בגמרא מרומזים הם בהמשנהii, וחז”ל אמרו ביצה דף טז עמוד א’ כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו, מאיזה משנה הוציאו לימוד זה, ואמר הגר”א, מהמשנה בבמה מדליקין (שבת דף כט) כחס על הנר כחס על השמן וכו’ מה הלשון כחס עם כ”ף הדמיון, היה צריך לומר חס על הנר, אלא שבאמת היא כ”ף הדמיון, שאם מכבה את הנר שחושב שיחוס על השמן, אינו אלא דמיון, ומה שקצוב לו יהיה בין כך ובין כך ולכן הוא רק כחס בכף הדמיון. ומכאן אמרו חז”ל כל מזוניתיו של אדם קצובים וכו’ מהכ”ף של כחסiii.

ד] שאלתי את מו”ר אם היה לו איזה קשר אישי עם הרב משה ראזין זצ”ל בעמ”ס נזר הקודש ומחשובי הרבנים דאזiv, ואמר שרק פעם א’ התכתב איתו, וזה היה בשנת תשי”ד כשערב פסח היה בשבת באותו שנה, ולקראת החג פירסם הגר”מ פיינשטיין הוראות להציבור מה לעשות, ובתוכם להשתמש במצה עשירה (“אייער מצה”) ללחם משנה להג’ סעודות. ויצא הרב משה ראזין בתוקף נגד השתמשות במצה עשירה, מחששות הלכתיות (ומהם חשש בל תוסיףv) ובתוך דבריו שנדפסו בהפרדס שנת כח חוברות ז ובספרו שו”ת נזר הקודש סימן נב ערער הרבה לא לשנות מהנהוג בכל תפוצות ישראל לאכול חמץ בערב פסח שחל בשבת. ועל פרט זה התווכח מו”ר איתו ושלח לו מכתב אז, שאין דברים כאלו בכלל “מנהג”, דברים שעשו עקב המצב המציאותי שהיה, אינו נהפך להיות מנהג, ובאירופא פשוט מצה עשירה לא היה בנמצא לרוב בזול וכו’ לכן לא השתמשו בה ולא מחמת מנהג. (ודימה זה לאלו שמקפידין לאכול דווקא תפוח אדמה לכרפס משום “מנהג אבותם בידם” ואמר שא”א לקרוא דבר בזה מנהג, פשוט היו מקומות רבים באירופא שהירק היחיד שהיה להם אחרי החורפים האירופאים היה תפוח אדמה, לכן השתמשו בהם לכרפס.)

ה] כשהתחיל מו”ר לעסוק במכירת מניות לפרנסתו, אמר לי שהלך ליעיץ עם הרב מנדל זאקס זצ”ל חתן החפץ חיים, מה לעשות עם חברות הפתוחות בשבת, וחמץ בפסח וכו’ ואמר לו רבי מנדל שכל זמן שאין לו מעל חמישים אחוז מהחברה אין לו לדאוג מכל הנ”ל

[ א”ה מדי דברי בענין עסקו של מו”ר במכירת מניות, אציין סיפור ששמעתי מפיו של הרב פרץ שטיינבערג שליט”א רב בישראל הצעיר בקווינס ובעמ”ס פרי עץ חיים, אודות גדלותו של מו”ר שליט”א. הרב פרץ זכה לשמש רשכבה”ג מרן רבי משה פיינשטיין זצ”ל, ופעם א’ כשרב פרץ ישב ליד רבי משה נכנס שואל אחד לשואל אם מותר לו לעסוק במכירת מניות לפרנסתו (האם זה בגדר משחק בקוביא, ע’ במשנה סנהדרין כד ע”ב) וענה לו רבי משה בזה הלשון “א סימן אז מיר מאג איז וויל שמריה’ שולמאן פארקויפט סטאקס” (סימן שיכולים הוא, ששמריהו שולמאן מוכר אותם)vi ]

ו] בעסקו במניות, עלה ספק מה לעשות לגבי מה שנקרא בלע”זopen order והוא כשקובעים מראש שאם המחיר של החברה יגיע לסכום מסויים מיד הוא נמכר, מה יהיה אם זה יקרא שיגיע להסכום ביו”ט שחל באמצע השבוע (בשבת א”א שהשוק סגור) והמניות נמכרו, אם זה עושה סחורה ביו”ט ושאל אז מרן הגר”מ פיינשטיין זצ”ל ואמר לו שמותר vii.

ז] מו”ר היה מבקר הרבה אצל רבי דוד רקמן זצ”ל בעמ”ס קרית חנה דוד, והכיר אותו היטב, וסיפר שלרב דוד היה כמה מניות בחברה, וכשעלו מחירי רצה למכורם, אבל היסס משום שאינו בהתאם ממה שאמרו חז”ל בברכות דף ה עמוד א’ אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח, וכאן הוא בדיוק הפוך, הוא שמח למכורם והלוקח אינו שמח . ופעם א’ כשמו”ר סיפר זה בשיעורו בקווינס הוסיף שאף אם לא נסכים לחשבונו עדיין כדאי לספר ולשמוע סיפר כזה לידע מה זה “יהודי של פעם” שחיו עם הדף גמרא ועל כל תנוע ותנוע ביררו אם תואמים לדברי חז”ל.

עוד אמר לי שהרב רקמן היה ” א ערוך השולחן איד” כל סוגיא שלמד בגמ’ למד הערוך השולחן השייך לו.

ח] מו”ר הכיר היטב הגאון רבי יהושוע קלעווין זצ”ל רבה של וואשיגנטאן הבירה, וגם שמע שיעורים ממנו במשך תקופה קצרה בנר ישראל כשהראש ישיבה הרב רודערמאן יצא לאסוף כסף עבר הישיבה, ושמר קשר איתו ועם בניו. אחרי פטירת הרב קלעווין בקשו בני הרב ממו”ר לסדר כתביו ולהוציאם לאור, ומצא בכתביו שו”ת בינו ובין הרב רודערמאן אודות מילה ביום טוב שני והמוהל הוא דר רחוק מהעיר שדר התינוק ואין שום אפשרות שיבוא המוהל בערב יום טוב אם אפשר שיסע ע”י עכו”ם ביו”ט שני וצידד הרב רודערמאן להקל בזה, ומו”ר חשש שיגרום מזה זלזול ביו”ט שני וקשה להדפיס דבר כזה בימנו שרבים מבקשים התירים על כל דבר וכו’ וכמובן שמו”ר לא רצה לשלוח יד בכתבי רבו, לכן שלח לו מכתב, ופתח עם שכמובן ח”ו הוא לא אומר לרבו מה לפסוק וכו’ רק שהוא מסביר לו חששיו מהתקלה שאפשר לצאת מזה, והרב רודערמאן השיב לו להוסיף בסוף התשובה “אבל קשה להקל לעשות מעשה בזה דאוושא מילתא”. וכן עשה ונדפס בדברי יהושע חלק התשובות סימן ט’ דף צו מדפי הספר. (ותמיה רבה מצאתי בדברי יהשוע הנדמ”ח ע”י מכון ירושלים בתשובה זו (סימן נב בדפוסם) ששינה הרבה מהתשובה הנמצאת בדפוס ראשון שי”ל ע”י נאמן ביתו של הרב קלעווין, ממו”ר שליט”א)

אגב אציין, כשנגמר הספר לדפוס ביקשו בני הרב קלעווין ממו”ר לבחור שם להספר, ובחר מו”ר בדברי יהושע לכבד את אשת המחבר ששמה היתה דבורה.

ט] סיפר לי מה שהגאון רב נפתלי צבי יהודה ריף זצ”ל (אב”ד דקעמדאן, ומגדולי רבני ארצה”ב, מו”ר גם שמע כמה שיעורים ממנו כשהיה מבקר אצל ישיבת נר ישראל והיה ידי”נ של הראש ישיבה הרב רודערמאן) בעצמו סיפר לו,כשאביו הרב ישראל ריף היה בחור שהגיע לגיל השידוכים הציעו לו שני הצעות, אחד בתו של הרב רפאל שפירא ראש ישיבת וואלאזין והשני בת מו”ץ אחד מקלאצק ולא ידע באיזה מהן לפגוש, ושאל את הרב המקומי שלו וענה לו שהוא שמגדיר את השני הצעות כך, א’ הוא שידוך חורפי (א ווינטעארדיגא שידוך) והשני שידוך קיצי ( א זומערדיגא שידוך) ,ר”ל בת הרב רפאל שפירא היא שידוך חורפי שאם תצא איתה, ומתארס אותה ואתה הולך ברחוב ופוגש מישהו ,ואתה אומר לו “מזל טוב התארסתי” וכדרך העולם ישאלו אותך למי? ובדרך כלל זה לוקח זמן להסביר מי הוא מאיפו הוא, איפו הוא למד וכדומה, ובהחורפים הליטאים א”א לעמוד בחוץ כזה זמן רב מחמת הקור לכן הבת של הרב שפירא אתה לא יצריך להסביר מי הוא כי מיד ששומעים את השם הרב רפאל שפירא יודעים מיד מי זה וגדלותו משא”כ בת של הרב השני אף שהוא גם כן חשוב אבל יקח זמן להזדאות אותו לאחרים מי הוא אצל מי הוא למד וכו’ לכן זה מתאים רק להקיץ שיש האפשרות לעמוד בחוץ ולדבר וסיים שעדיף שידוך חורפי מעל שידוך קיצי. (פעם לפני כמה שנים הגיע מו”ר לליקוואד ביארצייט של רב אהרן וישב ביחד עם ראשי הישיבה ועוד, וביקשו ממנו לדבר קצת על רב אהרן ועל הישיבה וכו’ והוא סיפר להם הסיפור הנ”ל והוסיף שעל ישיבות אחרות צריכים להאריך ולהסביר מי הם ומה הם פעלו וכו משא”כ ישיבה כלייקוואד מיד כששומעים את השם ואת שמו של רב אהרן יודעים מיד כל גדלותם, ואמר שהישיבה היא ישיבה חורפית) וכמה חמור לדרוש יש בסיפור זה!.

י] מו”ר סיפר לי שהגאון מווילנא בגלותו היה בעיר מזעריטש והתארח אצל משפחה אחת, ופעם הגאון עבר ליד תינוקת קטנה שבכתה כדרך התינוקיות, והגאון להרגיעה אמר ” אל תבכי עוד תמצי שידוך טוב”. אחר בערך י”ח או י”ט שנים הגאון שלח מכתב לאותו משפחה בידי בחור א’, ובו כתוב שמלפני י”ח שנה בערך הייתי אצלכם ואמרתי להתינוקת שעוד תמצי שידוך טוב, לכן עלי לקיים מה שהבטחתי ופרט שלא אמרתי בלי נדר, לכן הבחור שהביא לך המכתב הוא שאני מציע לבתך. הבחור נפגש איתה ונשאו. מו”ר שמע סיפור זה מפי הרב בוקאוו (אחיו של רב אהרן בוקאוו רב של ברידגפארט קאננ. לא רחוק מנורויטש שמו”ר היה רב) שבעצמו בתור בחור למד במזעריטש והיה סועד אצל משפחה שהיו נכדי אותו זוג שהגאון שידך, והם סיפרו לו כמה פעמים. אגב כל פעם ששמעתי הסיפור ממו”ר תמיד הדגיש שהלימוד מהסיפור הוא מה זה מילה אצל הגאון “א ווארט ביים גאון איז הייליג” (מילה אצל הגאון הוא קדוש, אמר משהו אז עליו לקיימו)

iמצאתי ביאור זה בספר שדה אליהו על מסכת מגילה דף טו עמוד א’ בשם הגר”א, וכשהזכרתי זה למו”ר אמר לי שהרב מרדכי היה אומר זה מהחפץ חיים, ואולי החפץ חיים עצמו היה אומר אותו בשם הגר”א, אבל מו”ר אמר כשהרב מרדכי היה אומר ביאור זה לא אמר שהוא מהחפץ חיים בשם הגר”א. וח”א העיר לי שהמקור שהספר שדה אליהו מביא ד”ז מהגר”א אינו מהספרי הגר”א עצמו, רק שהוא מפי השמועה, והיו כמה שמועות נפוצות בליטא שמייחסים אותם לרבנים שונים

ii וכמו שכתב רבי חיים מוואלזין בהקדמתו לספרא דצניעותא ע”פ הגר”א, וז”ל שם וברוח ה’ אשר דיבר בו כלל בהם כל התת”ק סדרים ששנו דורות הראשונים, ליכא מידי מנייהו דלא רמזה במתניתין וכו’

iii ביאורו של הגר”א על מילת כחס מצאתי מובא בכמה ספרים, אבל הנקודה הזאת שבא להמציא מקור לדברי חז”ל שמזנותיו של אדם קצובים וכו’ הוי פנים חדשות.

iv אגב, מו”ר גם הכיר בנו יחידו של הנזר הקודש, הרב חיים זצ”ל בעמ”ס ביכורי חיים ועין חיים ומו”ר שיבח אותו כמה פעמים, ופעם אמר לי שסיגנון לימודו דומה לדרכו של החזון איש. ופעם א’ שאלתי מו”ר לספר לי קצת על הגר”ח ראזין שרציתי לדעת יותר אודותו ענה לי שאין על מה לספר הוא פשוט ישב ולמד ועמל בתורה כל חייו.

v שהוא באמת פלא ותמוה לחשש מבל תוסיף, ע’ מה שכתב ידיד נפשו של מו”ר, רבי שלמה שניידער זצ”ל בספרו שו”ת דברי שלמה חלק ד סימן תקיח שהאריך לתמוה על הנזר הקודש, וגם מו”ר כשדיברנו אודות פסקו של הנזר הקודש אמר לי שאין מקום גם לחששות ההלכתיות שהיה לו.

vi הרב פרץ שליט”א טען אז להגר”מ שמהרב שולמאן א”א להביא ראיה, שכל הפסול של משחק בקוביא וכדומה אינו אלא במי שאין לו אומנות אלא הוא כמבואר בחושן משפט סימן לד סעיף טז, ואילו הרב שולמאן תורתו אומנתו אלא מה שצריך לחם על שלחונו לכן מוכרח הוא לעשות מה שהוא לפרנסתו, אבל אין זה עיקר עסקו, והגר”מ חייך מדבריו.

vii מו”ר הדגיש לי כמה פעמים שהוא בעצמו שאל את הגר”מ זצ”ל, וזאת משום שהוא שמע שבנו של הגר”מ, הרב דוד שליט”א פסק לאסר. (ואולי פסקו של הרב דוד הוא פסק שלו ולאו דוקא שזהו משום שאביו אסר)




R. Yair Hayyim Bachrach as a Writer of Romance?, A Non-Jewish Song Made Holy, Love (and More) Before and After Marriage, and Memoirs that Maybe Tell Too Much

R. Yair Hayyim Bachrach as a Writer of Romance?, A Non-Jewish Song Made Holy, Love (and More) Before and After Marriage, and Memoirs that Maybe Tell Too Much
Marc B. Shapiro
Continued from here
There is an interesting responsum of R Yair Hayyim Bacharach, Havot Yair, no. 60, that deals with a man and woman who were in love and get married despite the strong opposition of the woman’s father. The story is quite romantic. It describes how during an epidemic in Worms in 1636 the beautiful and intelligent only daughter of one of the rich leaders of the local Jewish community falls ill. There is a man who had fallen in love with her and wants to take care of her in her illness. We are told that this man is tall and handsome, yet he comes from “the other side of the tracks” (i.e., from the lower class). He is able to get the agreement of both the father and daughter that if he takes care of the woman, which would be at great personal risk to himself, and she recovers, that they will marry. The woman indeed recovers but the man himself becomes sick, and the roles are reversed. The woman now takes care of him, which is only fitting since he caught the illness taking care of her. She too has fallen in with him and fortunately he survives, meaning that they are now able to marry. However, the father wishes to go back on his side of the agreement, which obligated him to provide a dowry, and that is the halakhic matter that the responsum focuses on.

Elchanan Reiner has argued that the entire story is a fiction, and what R. Bacharach, one of the most important 17th century halakhic authorities, has done is create a love story in line with the romantic stories that were appearing at this time in general literature. The story can therefore be seen as similar to a parable that is created for use in a sermon.[1]
The story R. Bacharach records is about a woman, indeed an only daughter, from a rich and important family. On the other side you have a poor man with no financial future. These are two people who in traditional Jewish society (and general society as well) normally would never be allowed or even want to come together. Yet because of the unusual circumstances of the epidemic, the man who dreams of the woman he could normally never have, is able to arrange a way to spend time with her and cross the boundary that otherwise would have kept them apart.
In the end we are inspired to see how love conquers all. For the sake of love the woman defies her father and gives up all the wealth that would be hers if she would only listen to her father and reject what her heart is telling her. It is a case of love vs. money, position, and power, and love wins. R. Bacharach mentions that when the father refuses to allow the marriage, the daughter says to him שעל כל פנים תזדקק לו הן בהיתר הן באיסור. What this means is that she threatens her father that if he doesn’t allow her to marry the man she loves, that she will be with him, i.e., sleep with him, anyway. For his part, the father says that he will not give her a dowry, and in the end ולקחה המשרת חנם. In other words, they married, but without any money from her father. They did what virtually no one else in 17th century Jewish society did. They married for love, choosing their own partners, without concern for status or money. According to Reiner, what R. Bacharach has given us in abridged form is nothing less than a Jewish version of Romeo and Juliet or West Side Story.
The late R. Raphael Posen responded to Reiner’s article, rejecting completely the latter’s hypothesis.[2] He acknowledges that the case described in R. Bacharach’s responsum may be theoretical, and notes that there are many such theoretical cases in the responsa literature. As for the romantic elements in the responsum, he states that in responsa one can find much “juicier” stories than the one discussed by Reiner, and there are also cases of lovers’ entanglements from completely different eras. Posen refers in particular to two responsa that appear in the Tashbetz. These responsa predate R. Bacharach by a couple of centuries. They also were written in North Africa, a place that did not have the sort of romantic literature that according to Reiner was the model for R. Bacharach’s responsum.
Reiner has a short and somewhat biting response to Posen.[3] He states that Posen’s article shows the very mentality that created the need for R. Bacharach to “cover up”, as it were, the love story he inserted into his responsa.
לא ניתן היה להעלות על הדעת דוגמא טובה הימנו להציג לקורא את פניה התרבותיים של השכבה החברתית שמפניה היה על חיים יאיר [!] בכרך מוורמס להסתיר לכאורה את סיפורו: שכבה העשויה מתלמידי חכמים בינוניים ובעלי בתים למדנים למחצה, הקוראים את הטקסט באופן חד ממדי, מפרשים אותו פירוש אחד ויחיד, שאינו סוטה מערכי היסוד הבסיסיים ביותר של סביבתם.
Reiner also states that what upset Posen was that Reiner’s portrayal of R. Bacharach diverges from the standard portrayal of “gedolei Torah” in that Reiner assumes that R. Bacharach was aware of the world around him and responded with originality to its intellectual challenges. Reiner obviously did not know Posen, as he assumed that Posen was an unsophisticated haredi ideologue with no appreciation for complexity in great rabbinic figures. The truth is that Posen, who represented the best of the German Orthodox tradition, was the exact opposite of this, as anyone can see by examining his essays in Ha-Ma’yan and elsewhere. As for the substance of the dispute between Reiner and Posen, I would love to hear which side readers come down on.
Regarding love prior to marriage, which we also discussed in the last post, it is noteworthy that there is a non-Jewish song focused on this theme that was turned into a religious song. Here is a Yiddish version of the original song, recorded by R. Yekutiel Yehudah Greenwald. It would have originally been sung in German or Hungarian [4]
וואַלד, וואַלד, ווי גרויס ביסטו
ראָזא, ראָזא, ווי ווייט ביסטו
וואָלט דער וואַלד ניט גרויס געווען
וואָלט דאָך מיין ראָזא נענטער געווען
וואָלט מען מיך פון וואַלד אַרויסגענומען
וואָלטן מיר זיך ביידע צוזאַמענגעקומען
This translates as:
Forest, Forest, how large you are,
Rosa, Rosa, how distant you are,
If the forest was not so large,
My Rosa would be closer,
If I would be taken out of the forest,
We would both come together.
By changing only a few words, R. Isaac Taub, the Kaliver Rebbe (1744-1828) turned this love song into a religious song, the title of which is גלות, גלות.[5]
גלות, גלות, ווי גרויס ביסטו
שכינה, שכינה, ווי ווייט ביסטו
וואָלט דער גלות ניט גרויס געווען
וואָלט דאך די שכינה נענטער געווען
וואָלט מען מיך פון גלות ארויסגענומען
וואָלטן מיר זיך ביידע צוזאַמענגעקומען
All this is well known in the hasidic world. It is so well known that one can only wonder how R. Yaakov Moshe Hillel could attempt to deny what I have just mentioned. In his Va-Yashav ha-Yam,[6] R. Hillel states, “Heaven forbid” to believe that any love songs were ever turned into religious songs by great rabbis:
(וכן מה שמפיצים שמועות כאלו על גדולים אחרים שהיו שומעים מהגוים שירי עגבים ומעתיקים אותם אל הקדושה, להלחין עליהם גם שירות ותשבחות גם קדישים וקדושות) אנא דאמינא ולא מסתפינא דחלילה להאמין כזה על גדולי ישראל שכבר כתבנו לעיל דלדעת כל הפוסקים אסור לשמוע שירי עגבים, ובעצם השמיעה לבד יש איסור, ואיך יתכן שגדולי ישראל יתעסקו בדברים מכוערים כאלו, חלילה להעלות כן על הדעת.
I have often written about how people are sometimes so convinced of something that when they are confronted with an alternative perspective in the writings of authoritative sages or in a report by a trustworthy person, they argue that the text is a forgery or the report is fraudulent, because gadol X never could have said or done such a thing. The situation with R. Hillel is even beyond this. The fact that the Kaliver Rebbe took a love song and turned it into a religious song is something that is known by all pretty much all educated Hungarian Hasidim (and not only Hasidim). It is worth noting that he didn’t just take the tune and add religious words, which is the case with other songs taken from the non-Jews. He actually kept the words, just changing a few of them.[7] Yet R. Hillel refuses to believe any of this. R. Hillel is a Sephardic Jew from India who probably knows close to zero about the history of Hasidism. Yet somehow he feels that he can declare that all the people who know the truth about this matter are not only incorrect, but are also degrading the honor of the Kaliver Rebbe.
Regarding love between husband and wife, I found an interesting passage from R. Levi Yitzhak of Berditchev.[8] He asks, why does the Torah tell us that Isaac loved Rebekkah? He answers that there are two ways a man loves his wife. One is that he loves her because of his physical lusts, “and this means that she is not his wife at all, rather, he [really] loves himself.” The other way of loving ones wife is because she is the “vessel” by which he can fulfill God’s commandments,[9] just like a person loves other mitzvot. “This is what it means that Isaac loved her, because he didn’t think at all about his physical desires, but was only intent on fulfilling God’s commandments.”
ויש אדם שאוהב אשתו ואינו מחמת תאות גוף שימלא תאותו רק מחמת שהיא כלי לקיים על ידה מצות הבורא ית’ שמו כמו שאדם אוהב שאר מצות וזה נקרא אוהב את אשתו וזהו ויאהבה יצחק שלא חשב כלל מחמת תאות הגוף שלו רק כדי לקיים מצות הבורא ית’ שמו ויתעלה זכרו.
R. Daniel Eidensohn has called attention to a similar approach attributed to the Baal Shem Tov, that you should love your wife as you love your tefillin. That is because with each of them you have the opportunity to fulfill mitzvot. See here. I don’t think this sort of interpretation will find much appeal in modern times, as it completely ignores the most obvious, and most important, type of love from husband to wife, which one hopes is present in every marriage. In fact, it is not only in modern times that such an interpretation would not be appealing, as all of the pre-modern sources that speak about loving one’s wife are indeed referring to real love.
R. Levi Yitzhak’s stress on love of one’s wife since she gives one the ability to perform mitzvot (i.e., purely utilitarian) is also at odds with other hasidic sentiments. For example, there is a famous story about a hasidic rebbe who was ill. A Lithuanian rabbi came to visit him late one night. He knocked on the door and when the rebbe answered the door, the rabbi said, “I have come to fulfill the mitzvah of bikur cholim”. The rebbe replied, “It is very late now, and I am tired and not in the mood to be the cheftza for your mitzvah.” This story is told among hasidim as a way to knock the non-hasidim. The lesson is that the Lithuanian rabbi should have come to visit the rebbe because he had the basic human emotion of wanting to show empathy to another who was suffering. Instead, he showed that this was foreign to his way of thinking, and his primary goal was simply to fulfill the mitzvah. And for that, the rebbe was not interested in taking part.
Since we are talking about love, I can’t resist sharing the following story told about R. Jacob Lorberbaum of Lissa. Like all of these types of stories, we can’t say if it actually occurred, but the fact that it is told is itself significant even if in this case I find it hard to believe that the sentiments expressed would be widely shared by any group. The story is found in R. Israel Beckmeister’s Ahavat Yisrael (Tel Aviv, 1976), pp. 49-50.

According to the story, a student once came to R. Lorberbaum and told him that since his wife hadn’t given birth in ten years he wished to divorce her. R. Lorberbaum asked him what his wife says about this, and he replied that she doesn’t want to be divorced as she loves him greatly. He also added that he too loves his wife greatly. R. Lorberbaum told him that he shouldn’t love her so much, and he should return home and God would grant him a child.
The student could not understand what R. Lorberbaum was telling him, since how could he tell a husband not to love his wife so much. When he returned home his wife asked him what R. Lorberbaum said, and he replied sharply that it does not concern her. This led to an argument and he slapped his wife, causing her to faint and leading to a great rift between them. The wife’s parents intervened and they were able to make peace between the couple, and following this the wife became pregnant and had a son.
R. Lorberbaum, who served as sandak, asked his student if he followed what he told him, i.e., not to love his wife so much. The student replied that he did, and that he also slapped her. R. Lorberbaum told him that the slap was too much, but that he should know that the scientists have stated that if a husband and wife are very much alike they cannot have children. Thus, when he heard that his student and his wife loved each other greatly, he understood why they couldn’t have children, and that is why he told the student that he shouldn’t love her so much. In other words, only if there is some distance between them will they be able to have children. (The nonsense that earlier generations believed in never ceases to amaze me. I realize, of course, that future generations might think the same about us.)
Another relevant text is found in R. Hayyim ben Betzalel of Friedberg’s Sefer ha-Hayyim. As part of my Torah in Motion tour of Germany this summer, we are going to Friedberg. The most famous of the rabbis of Friedberg was R. Hayyim ben Betzalel, the brother of the Maharal and a great scholar in his own right. In preparation for the trip I am reading material by and about R. Hayyim, and the following is one of the fascinating things I found.
In his Sefer ha-Hayyim,[10] R. Hayyim notes that the demons want to connect themselves with scholars or even with any men. However, this is difficult since men are on the highest spiritual level, and thus distant from the demons. Therefore, the demons connect themselves to women who are on a lower spiritual level than men, and thus closer to the demons. In other words, at the bottom you have demons, women are above them, and men stand at the top. As R. Hayyim explains, both demons and women share an important characteristic, namely, that they are naturally defective: חסירי היצירה. As proof for this contention about women, he cites Sanhedrin 22b:
אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי
“A woman [before marriage] is a shapeless lump, and concludes a covenant only with him who transforms her [into] a [useful] vessel.”
The fact that the Talmud refers to a woman as a “shapeless lump” is proof for R. Hayyim that she is on a lower level than a man, and this basic division is not altered after marriage.
This then leads R. Hayyim to call attention to Exodus 22:17 which states מכשפה לא תחיה, “Thou shalt not suffer a sorceress to live.” He asks, why is only a sorceress mentioned, and not a sorcerer מכשף? He also calls attention to Avot 2:8, מרבה נשים מרבה כשפים, “The more wives, the more witchcraft,” which also makes the connection of sorcery to women. R. Hayyim explains that because of the closeness of women and demons the Torah was concerned that women would seek to “go down” and achieve completeness by connecting themselves with the demonic forces below them. This wasn’t such a worry when it came to men since they were “two levels above” the domain of the demons.
All of this is quite interesting, and R. Hayyim ben Betzalel was very happy with this explanation (which must be causing some readers to pull their hair out.) After offering it he expressed pride in what he wrote:
והנה לא קדמני אדם בפירוש זה והוא ענין נכון אצלי.
So what does this have to do with what I have been discussing in the post? R. Hayyim warns men not to be too connected to women (which includes their wives) since this will mean that they are trying to complete themselves and find perfection by means of someone who is on a lower level than them. I believe this to be in complete opposition to the modern romantic notion that men and women can be soulmates, for one cannot be a soulmate with one whose soul is literally on a lower level.[11]
Since I mentioned love between future husbands and wives, I should also note that there was concern that because young men and women were engaged, that they might initiate a physical relationship before the marriage. This explains the takkanot in Candia (1238) and Corfu (1663) forbidding an engaged man to even enter the house of his future father-in-law (where his fiancée lived).[12] The Corfu takkanah also states that an engaged woman is not permitted to be in the house of her future husband. The Corfu takkanah does make an exception that a month before the wedding the man and woman can be in the homes of their future in-laws. This is because there are wedding plans that need to be taken care of. But the takkanah specifies that the engaged couple must not be left alone.

The Candia takkanah states that if for some reason the man has to enter his future father-in-law’s home, he has to bring two men with him to act as his “guards”. The only exception to this rule is if the young man is studying Torah with his future father-in-law. In that case he can be at the home, since “the study of Torah is such as to weaken the force of the tempter.”

Solomon Buber records a 1776 oath signed by a man in Lvov declaring that he will not enter the house of his future bride under any circumstanced.[13] This was no doubt required by the rabbi. According to the text of the oath, if the man violates his pledge

אהיה נדון כעובר על השבועה בכל מיני עונשין וקנסים עצומים וחרפות ובזיונות בלי שום המלטה בעולם
R. Jonathan Eybeschuetz, in a sermon delivered in Metz in 1744, declared that “from this point on” he would only write a betrothal contract if the man and woman give their solemn agreement not to touch one another until after the wedding.[14]
As is clear from the sermon of R. Eybeschuetz just referred to,[15] many engaged couples were ignoring the law of negiah. Even Mendelssohn did not follow it, as we see from a letter he wrote to his fiancée. “Even the kisses that I stole from your lips were mixed with some bitterness, for the approaching separation made me heavy of heart and incapable of enjoying a pure pleasure.”[16]
In his autobiography, R. Leon Modena records the following about his young fiancée who was on her deathbed. He was 19 years old at the time.
On the day she died, she summoned me and embraced and kissed me. She said, “I know that this is bold behavior, but God knows that during the one year of our engagement we did not touch each other even with our little fingers. Now, at the time of death, the rights of the dying are mine. I was not allowed to become your wife, but what can I do, for thus it is decreed in heaven. May God’s will be done.”[17]
This story reminded me of an incident R. Jacob Emden records in his autobiography, although the details are entirely different. The translation of this lengthy passage is by Jacob J. Schacter in his outstanding dissertation on R. Emden.[18]
A miracle also occurred to me, especially relevant to matters spiritual. (It was) a miracle similar to that of Joseph the righteous and (even) slightly more so. I was a young man, tender in years, in the full strength of my passion. I had been separated from my wife for a long time and greatly desired a woman. A very pretty unmarried young girl who was my cousin happened to meet me there and was alone with me. She brazenly demonstrated great love to me, came close to me and almost kissed me. Even when I was lying in my bed, she came to cover me well on the couch, in a close loving manner. Truthfully, had I hearkened to the advice of my instinct she would not have denied my desire at all. Several times it (indeed) almost happened, as a fire (consumes) the chaff. Frequently there was no one in the house with me but her. They (i.e. the members of her family) were also not accustomed to come for they stayed in the store on the marketplace, occupied with their livelihood all day. Had God not given me great strength, the excellency of dignity and the excellency of power (Gen. 49:3), to overcome my fiery instinct which once almost forced me to do its bidding, (and) were it not for the grace of God which was great upon me, (I would have been unable) to withstand this very powerful temptation, greater than all temptations. I was a man at the prime of my strength and passion. There was a very pleasant beautiful woman before me who demonstrated for me all manner of love and closeness many times. She was related to me, unmarried, a tender child and recently widowed. She may have been ritually pure or would have ritually purified herself had I requested it. If I had wanted to fulfill my passionate desire for her, I was absolutely certain that she would not reveal my secret. I controlled my instinct, conquered my passion and determined to kill it. My heart was hollow and I did not . . . Blessed be the Lord who gives strength to the weary for I was saved from this flaming fire.
Schacter does not translate the next sentence in the memoir in which R. Emden expresses the wish that as a reward for standing firm, he and his descendants until the end of time will be protected from sexual temptation.
Here are the pages from the Warsaw 1896 edition of Megilat Sefer, pp. 82-83.
In 2012 a new edition of Megilat Sefer appeared, edited by R. Avraham Yaakov Bombach. Here is page 106 from this edition.
As you can see, the Bombach edition has omitted the entire story R. Emden tells. While R. Emden thought it was important for people to know about how he overcame his evil inclination, and he therefore recorded it for posterity, Bombach obviously felt that this is “too much information.” Instead of discussing the significance (and strangeness) of R. Emden allowing us entry into his most personal memories, Bombach chooses the other path and censors that which he is uncomfortable with.
On the other hand, in the introduction to the recently published memoir of the Sephardic scholar, R. Joseph Hayyim Abuhbut,[19] the editor calls attention to the very passage I have quoted, and which was censored by Bombach. He notes how much value the reader can derive from this passage in seeing how R. Emden was able to overcome temptation.
מה מאוד מופלאים הם דברי הגאון יעב”ץ זצ”ל . . . כמה תועלת תצמח לקורא כאשר יווכח לראות באיזה נסיונות נתנסה זה האיש המרעיש ארץ, מי מילל ומי פילל.
R. Elijah Rabinowitz-Teomim mentions in his autobiography that he lived in the home of his future father-in-law together with the girl he was engaged to.[20] At that time he was around sixteen years old and she was under fifteen. He mentions that she was in love with him: והיא דבקה אחרי בלבה. As with R. Emden, he makes a point of telling us that although he engaged in much conversation with her, as they had become very close (“like brother and sister”), he never touched her in all the time he lived in her home. Unlike R. Emden who tells us how much he was tempted and that he “greatly desired a woman,” R. Rabinowitz-Teomim tells us that his relationship with the girl was purely platonic, and he never even thought about her in a sexual way. 
בשלהי שנת תרי”ט העתיק אאמו”ר ז”ל משכנו לעיר ראגאלי ועמו יצאו כל ב”ב, ונשארתי לבדי בשילעל בבית המחותן . . . בכל משך היותי בבית המחותן לא הייתי רחוק מהמשודכת והיינו מדברים זע”ז, ובשגם אחרי נסע בית אאמו”ר ז”ל משם ונשארתי בבית אביה, כל היום, והיא דבקה אחרי בלבה, כאשר ראיתי וידעתי גם שמעתי כי יקרתי בעיני’. . . היינו קרובים זה לזה כאח לאחות, לשוחח כנהוג בבני הנעורים, אבל לא עלה לבי על דבר אחר, חלילה, ולא נגעתי בה אפילו באצבע קטנה כל משך שבתי עמהם, כדת שלת תורה.
So we have three memoirs by leading rabbis, all of which mention them with a girl. Both R. Emden and R. Rabinowitz-Teomim feel it is important to inform the reader that they never touched the girl. As we have seen, R. Emden was very proud of how he overcame his evil inclination and that is why he tells the story. I don’t know why R. Rabinowitz-Teomim thought it was important to mention the matter, especially as no one would have assumed that he had any physical contact before marriage.
I found another interesting source in R. Eleazar Kalir’s Havot Yair.[21] R. Kalir, who died in 1801, was the rabbi in Kolín, today in the Czech Republic. He discusses the common phenomenon of engaged couples having physical contact, and he tells us that no rebuke can stop the practice. He also says that the fault for this must be placed mostly upon the parents, since they are happy to see this behavior by the engaged couple and thus make no efforts to stop it.
בעו”ה רבו המספחת זו בישראל שתיכף אחר התקשורת התנאים, החתן הולך אל הכלה ואינו נזהר מח”ו [חיבוק ונישוק], והיא גם היא אסור לו משום נדה שהיא בכרת . . . ובעו”ה הדבר הזה הוא כמנהג הקבוע, ואולי הוא ממנהגות סדום ודור המבול שהשחיתו את דרכם, והיתר זה אינו בא רק כמאמרם, עבר ושנה נעשו לו כהיתר, ובעו”ה אין התוכחה מועלת בזה, שאמר יאמר מה בכך, שאני הולך אל הכלה שלי, שהיא המיועדת לי, על זה סיים הנביא וכלה מחופתה שאינה נקראת כלה אלא לאחר חופתה, ואז רשאי ליחד עמה, ואמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, וק”ו בעודה לא טהרה מטמאת נדתה.
ולא על החתן לבד יש להתלונן אלא ביותר על אבותיהם שרואים דבר זה, ולא די שהם שותקים אלא אף משמחים אלי גיל בראותן מעשים הללו בעיניהן ממש כצאן לטבח יובל . . . והוא מסייע ידי עוברי עבירה, בראותו תולדותיו כיוצא בזה ולא די דאינו מוחה אלא אף מסייע לדבר עבירה, ואדרבה מוטל על האבות להיות מוחים ובפרט מי שסיפק בידו לעשות.
Elsewhere in his book, we see that R. Kalir told his female congregants that on Shabbat morning they should leave the synagogue and go home before the end of services. This was to prevent men and women mixing which would happen if the women were still there when services ended.[22] It is hard to believe that he found much of a receptive audience for this request.
To Be Continued
1. In my last post I mentioned Maxine Jacobson’s new book on R. Leo Jung. Anyone who is interested in purchasing a soft-cover copy of the book for $25 can contact her directly at maxine.jacobson at sympatico.ca.

2. One of the most prolific authors of halakhic works in English is Rabbi Ari Enkin. His most recent book (which is his eighth such publication) is Halichot V’halachot. Anyone who is interested in modern issues and their halakhic ramifications will enjoy this book and his previous volumes. The topics he discusses run the gamut, from Shabbat and holidays, to kashrut, interpersonal issues, and civil and monetary law. As one can see from the numerous references in each essay, Rabbi Enkin has great erudition in the responsa literature, particularly the modern halakhic authorities. He cites these authorities no matter which ideological camp they are found in, and as such should be a model for all. Those who wish to order the book can contact the author at rabbiari at hotmail.com. His website is here.

3. On June 5, 2016, in honor of Yom Yerushalayim, I will be speaking at the Community Synagogue of Monsey, 89 West Maple Avenue. The title of my talk is “R. Shlomo Goren: The Revolutionary Chief Rabbi.” The talk will follow minhah which is at 8:15pm.

[1] See Reiner, מעשה שאירע בק”ק ווירמייש”א ברעש הגדול שנת שצ”ו, Ha-Aretz, Oct. 4, 2006, available here.
[2] See Posen, מגדלים פסיכולוגיסטיים, Ha’aretz, Oct. 17, 2006, available here.
[3] See Reiner, שערי פירושים לא ננעלו, Ha’aretz, Oct. 24, 2006, available here.
[4] Toyznt yor Idish lebn in Ungarn ([New York, 1945]), p. 173.
[5] See ibid.
[6] Vol. 2, no. 7 (p. 145).
[7] See R. Avraham Mordechai Katz, “Be-Inyan Shirat Nigunim ha-Musharim Etzel ha-Goyim,” Minhat ha-Kayitz 8-11 (2006), pp. 73-74, who makes this point and responds to R. Hillel. Regarding using non-Jewish music, Dov Weinstein called my attention to this shiur on the Yeshivat Kise Rahamim website which begins with music from Abba’s song “Dancing Queen.” I can’t imagine that the person who inserted the music has any clue where it comes from.
The Kise Rahamim website is where you can find R. Meir Mazuz’s shiurim, but a number of short videos are not included on the website. For example, this video appeared on Yom ha-Zikaron 2016:



R. Mazuz refers to the day as “kadosh ve-nora” and calls for synagogues to recite the prayer for Israeli soldiers every Shabbat. As he notes, if someone donates ten shekalim you make a blessing for him, so how could you not make a blessing for one who spills his blood for the Jewish people? I understand full well why haredim don’t say the prayer for the State of Israel. Yet I have never understood how haredi society could refuse to recite a mi-sheberakh prayer for the soldiers, the same soldiers who are the only reason why there can be a haredi society in Israel in the first place. Interestingly enough, in all the conversations over the years that I have had with haredim regarding this matter, to my recollection I have never met one who agreed with, or was willing to defend, his community’s avoidance of the prayer. (I am referring to mainstream haredim, not Satmar or other anti-Zionists.)

[8] Kedushat Levi (Warsaw, 1902), p. 15b, s.v. ויביאה יצחק
[9] The text has מצות which could be read as singular or plural.
[10] (Jerusalem, 1993), p. 153 (Sefer Selihah u-Mehilah, ch. 10). See Byron Sherwin, “In the Shadows of Greatness: Rabbi Hayyim Ben Betsalel of Friedberg,” Jewish Social Studies 37 (Winter 1975), pp. 49-50.
[11] Since this post has dealt a good deal with love, let me add one more point about a different sort of love. There is an old question, why when the kohanim bless the people do they say וצונו לברך את עמו ישראל באהבה? Where do we find that the kohanim were told to bless the people “with love”?  A number of different answers have been given, and one famous answer, intended as a joke, is as follows.
Before giving us the text of the priestly blessing , the Torah, Numbers 6:23, states:
דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל אמור להם.
This word, אמור, sounds a lot like the French and Italian words for love, so we see that God is telling the kohanim to love the people.
As mentioned, this is a famous answer. Not so famous is that it was actually stated by R. Leon Modena with reference to Italian. He, of course, also intended it as a joke. See Ziknei Yehudah, no. 127:
ואמרתי על דרך צחות דכתיב כה תברכו אב”י אמו”ר להם אמור בלע”ז היינו באהבה.
[12] See Louis Finkelstein, Jewish Self Government in the Middle Ages (New York, 1964), pp. 271-272, 279, 320-321.
[13] Solomon Buber, Anshei Shem (Cracow, 1895), p. 132.
[14] See Ya’arot Devash (Jerusalem, 1988), vol. 1, p. 62, s.v. ואתם עם ה’. The last three sources I have cited are mentioned by Salo Wittmayer Baron, The Jewish Community (Philadelphia, 1942), vol. 3, p. 206. For other relevant sources, see David Biale, Eros and the Jews (Berkeley, 1997), pp. 70ff.
[15] See Ya’arot Devash, vol. 1, pp. 61, 62
[16] Alexander Altmann, Moses Mendelssohn (Portland, 1998), p. 93.
[17] The Autobiography of a Seventeeth-Century Venetian Rabbi, trans. Mark R. Cohen (Princeton, 1988), p. 91.
[18] “Rabbi Jacob Emden: His Life and Major Works” (unpublished doctoral dissertation, Harvard University, 1988), pp. 55-57.
[19] Meoraot Yosef (Elad, 2014), p. 14 (first pagination).
[20] Seder Eliyahu (Jerusalem, 1983), pp. 22-23.
[21] (Jerusalem, 2004). p. 76.
[22] Ibid., p. 75.



Some Recollections of R. Jehiel Jacob Weinberg, Love Before Marriage, and More

Some Recollections of R. Jehiel Jacob Weinberg, Love Before Marriage, and More
Marc B. Shapiro
1. In my last post I mentioned R. Nosson Zvi Finkel, the Alter of Slobodka, so let me add the following. There is a transcript of a 1965 taped conversation between R. Jehiel Jacob Weinberg and R. Yaakov Herzog.[1] Herzog had come to Montreux to speak to R. Weinberg, and here is a picture from that meeting which appears in Michael Bar-Zohar, Yaacov Herzog: A Biography.

R. Weinberg, who knew R. Finkel very well, stated as follows.

הרב ויינברג: דער אלטער ז”ל (דער סלאבאדקער, זאגט מען דער אלטער), ר’ נטע הירש, ער איז דאך א צדיק.

הרצוג: אבער נישט קיין למדן.

הרב ויינברג: נישט קיין גרויסער למדן. ער האט געקענט לערנען, אבער ער איז נישט געווין קיין גרויסער למדן. אבער ער איז געווען א חכם, א גרויסער.

הרצוג: יא, דער חכם פון סלאבאדקע.

הרב ויינברג: און ער איז געווען א איידעלער מענטש זייער.

Some sections of this conversation appeared in the English Yated Ne’eman, Nov. 5, 1999. Yet as is to be expected, they appeared in a censored form as Yated Ne’eman would never record R. Weinberg’s statement that R. Nosson Zvi Finkel was not a great talmudic scholar. This judgment is not to be regarded as a put-down, as everyone in the Lithuanian yeshiva world knew that R. Nosson Zvi Finkel’s original insights were focused on Mussar, not analytical Talmud study.[2] Needless to say, the Alter always made sure that outstanding talmudic scholars were on the Slobodka faculty.
Speaking of censorship, here is another example. In the Yated Ne’eman article just mentioned, we find the following passage which is a quote from R. Weinberg.
I was intimately acquainted with R. Eizik Sher. . . . His son-in-law, R. Mordechai Shulman, visited me in Berlin and wanted to hear shiurim from me. I told him: This is not your place. Return to Slobodke.[!] Maybe you will some day become the son-in-law of R. Eizik.
This is what R. Weinberg actually said to Herzog:

ויינברג: ער איז ארויפגעקומען צו מיר אין סעמינאר. ער איז געווען אין בערלין, זיך ארומגעדרייט צוויי מאנאטן. געוואלט אריין אין סעמינאר. האב איך אים געזאגט: הערט זיך איין, ר’ מרדכי, ער איז א טיקטינר. דו וועסט נישט ווערן קיינמאל קיין דאקטאר. און אויב דו וועסט זיין א דאקטאר אפילו, וועסטו קיינמאל נישט קריגן קיין רבינער שטעלע אין דייטשלאנד. וואס טויג עס דיר? וועסט נישט מאכן קיין קאריערע. איז גיי אוועק צוריק אין סלאבאדקע. אמאל קען זיין, דו וועס זיך פארליבן אדער זי וועט זיך אין דיר פארליבן, די טאכטער פון ר’ אייזיק’ן, וועסטו ווערן ר’ אייזיק’ס א איידים.

.הרצוג: וכך הווה

 .ויינברג: און איך האב אים דערמאנט דאס. אז איך האב עס אים אמאל פאראויס געזאגט

R. Weinberg tells us that R. Mordechai Shulman, who was from Tiktin and later became Rosh Yeshiva of Slobodka in Bnei Brak, wanted to enroll in the Rabbinical Seminary of Berlin. Yated doesn’t want its readers to know this, so it “translates” the passage as saying that R. Shulman “visited” R. Weinberg and “wanted to hear shiurim” from him. R. Weinberg told him that he would never get a doctorate, and even if he did he would not get a rabbinic position in Germany, so he should return to Slobodka. R. Weinberg adds that when he returns it could be that he “will fall in love” with the daughter of R. Isaac Sher, or she will fall in love with him, and he can then become the son-in-law of R. Sher, the rosh yeshiva of Slobodka. In fact, this is exactly what happened.[3]
The Yated “translation” omits anything about R. Shulman and R. Sher’s daughter “falling in love.” This is because there is no such concept in the haredi world (and in traditional Jewish societies, in both the Ashkenazic and Sephardic worlds, such a notion was hardly found at all). Any love between husband and wife is said to come after marriage, and the biblical support for this concept, repeated in numerous texts (both haredi and pre-haredi[4]), is found in Genesis 24:67: “Isaac brought her into the tent of his mother Sarah, and he married Rebekkah. So she became his wife, and he loved her.” This verse states that Isaac loved Rebekkah, but only after he married her.[5] R. Gamaliel Rabinowitz goes so far as to state that any love that is found before marriage arises from sin, as there is no room for “feelings” before marriage.[6]
האהבה באה רק לאחר הנישואין, כל אהבה שלפני הנישואין מקורה בחטא רח”ל, ענין ה”רגשות” בכלל אין לו מקום לפני הנישואין, וזה דבר פשוט וברור שאין צריך לבארו.
R. Reuven Margaliyot mentions an interesting interpretation in support of this perspective.[7] There are two contradictory biblical verses. Proverbs 18:22 states מצא אשה מצא טוב, while Ecclesiastes 7:26 states ומוצא אני את האשה מר ממות. The contradiction can be explained as follows.
In earlier years parents would arrange marriages for their sons, and the overwhelming majority of the marriages succeeded. This is alluded to by the verse in Proverbs: מצא אשה מצא טוב. Now, however, things are different, and young men find their own brides, “and most of the time there isn’t peace between them after the marriage.” This is alluded to by the verse ומוצא אני את האשה מר ממות . In other words, if I find a wife for myself, most of the time it will turn out to be “more bitter than death.”
I think there might be another text that speaks to this concept, though I have not seen anyone who has made this point. The sixth of the sheva berakhot recited at a wedding states שמח תשמח רעים האהובים. The words רעים האהובים mean “beloved friends” or “beloved companions.” I don’t think one would use the word רעים to describe a man and woman who are “in love.” I believe that the words of the blessing mean a love that is found between two friends, rather than romantic love. 
R. Moses Gruenwald writes as follows:[8]
וענין חתונה א”א אלא בין רעים האהובים דמי שאינם אוהבים זה את זה א”א להם להתחתן.
What he says is that people who do not love each other cannot get married. I believe that he means the sort of “friendship love” I mentioned in the previous paragraph, rather than romantic love. I find his formulation particularly interesting, since R. Gruenwald was a Hungarian rav typically viewed as being on the extreme side of things. Yet here he is saying that there needs to be a sort of love between the bride and groom.
Could this really have been the norm in R. Gruenwald’s Hungarian (non-hasidic) community? Maybe some readers who come (or descend) from this type of community can offer some comments. I have also wondered what hasidim mean when they say רעים האהובים, since the people getting married hardly know each other. A friend from the hasidic world acknowledged that he doesn’t know if these words can be reconciled with the current reality. He also suggested that perhaps the words can be understood like יומת המת in Deuteronomy 17:6. In this verse the word המת does not mean one who is dead, but rather one who will soon be dead. So perhaps האהובים means “the ones who are in the process of becoming אהובים.”
I found another interesting passage that speaks about love of bride and groom. It is attributed to R. Isaac Luria by R. Hayyim Vital. As part of his explanation of a verse in Song of Songs, R. Luria writes:[9] מחמת רוב אהבת חתן לכלה. These words are explained allegorically, but their simple meaning also reflects a reality, one in which there is real love between bride and groom which could only have flowered prior to the wedding.
Returning to the traditionalist value that love only comes after marriage, this is all fine and good, but R. Weinberg specifically spoke of falling in love before marriage, and that this could lead R. Shulman to become R. Sher’s son-in-law. From the Yated “translation” the reader would assume that R. Weinberg was telling him to return to Slobodka and become a big learner, and that this might lead to him becoming R. Sher’s son-in-law.[10]
Regarding love letters, the following appears in R. Nathan Kamenetsky, Making of a Godol, p. 802, and was one of the passages that led to the book being banned:
A reliable source reported that R’ Aaron [Kotler] wrote a letter to his fiancée of which her father, R’ Isser-Zalman Meltzer, disapproved. When it was shown to the Alter, he rejoined, “I did not tell you he was a tzaddiq. I said he had other qualities, but he will yet become so frum that everyone will suffer from him.”
Many who read Making of a Godol assumed that the letter allegedly sent by R. Kotler was a love letter. In order to counter this understanding, in the second edition of Making of a Godol Kamenetsky added: “This author conjectures that the letter concerned an impressive hasbarah he had delivered.” This conjecture doesn’t seem to fit with the Alter’s reply about R. Kotler not being a “tzaddiq” and becoming “frum”. If R. Isser Zalman was upset because he thought that the young R. Kotler was a bit too impressed with himself, then the Alter would presumably have replied differently. The words that he allegedly used, “tzaddiq” and “frum”, have a certain meaning, and it thus is not surprising that the family of R. Kotler was so strongly opposed to the book and viewed this passage as insulting. (Another report has it that R. Kotler had suggested that his fiancée read a certain book and that was what upset R. Isser Zalman.)
In the second edition of Making of a Godol, the last sentence of the passage in question was altered to read, “But his frumkeit will yet become so great that everyone will suffer its brunt.” 
In my review of Making of a Godol, I wrote as follows:
Another problematic element of the book, admittedly found only on occasion, is its use of unnamed sources. This is acceptable in journalism, but not in scholarship. For example, the evidence for one of the most controversial passages in the book, concerning R. Aaron Kotler, his future wife, and his future father-in-law, R. Isser Zalman Meltzer, is “a reliable source” (p. 802). I understand why the source would not want his or her name to be given, but when repeating such a loaded story, which one knows will be controversial and its veracity challenged, the author is obligated to name the source, thus allowing the reader to judge its reliability. After all, if the source is R. Kotler’s daughter, its authenticity is more apparent than if it is another example of what X heard from Y. If the source does not wish to go on the record, it is best for the story to be omitted. (In my own biography of R. Weinberg, I was forced to leave out a number of “juicy” details, precisely for this reason.)[11]
I have previously discussed R. Samuel Archivolti’s book of melitzah letters, Ma’yan Ganim, and how it was misused by R. Baruch Epstein. See here.[12] This book is described in the Encyclopaedia Judaica as follows: “Archivolti’s most important works are . . . Ma’yan Ganim (Venice, 1553), divided into ‘passages’ containing 25 letters in metrical form designed to serve as models for students of this classic literary genre.”[13] It is worth mentioning Ma’yan Ganim now because on pp. 39ff. Archivolti includes two love letters. It appears clear to me that the focus of these letters is an unmarried couple, and first letter begins with the following heading: אגרת חושק לחשוקתה. 

Also of interest is this picture that appears at the beginning of each section of the book. As I learnt from Shimon Steinmetz, urinating putti were a common theme in the art of Archivolti’s day. You can read about it here

While Ma’yan Ganim is a book of melitzah letters, not responsa, R. Archivolti (1515-1611) was indeed a halakhic authority who served as rabbi of Padua. His pesak in the famous Rovigo mikveh controversy appears in Palgei Mayim (Venice, 1608), p. 15a.
 

R. Archivolti is referred to as מ”ד which stands for מרא דאתרא. In Renaissance Italy this title was only used for very important rabbis,[14] unlike today when all communal rabbis are given the title.
Interestingly, I found that a Hebrew manuscript from R. Archivolti’s era includes a love charm. The woman is told to write יריש ליאוש פילוש on her left hand, and this will cause the man she desires to fall in love with her.[15]
R. David Cohen, the Nazir, is an example of one who fell in love before marriage. In fact, his relationship with his future wife, Sarah, is a great love story. They were separated from each other for twelve years. He was in Europe and Eretz Yisrael and she was in Russia and later trapped behind the Iron Curtain. Throughout these long years they remained committed to each other, and the Nazir kept her picture on his desk. As reported by R. Avraham Remer, R. Zvi Yehudah Kook saw fit to mention this last point at the Nazir’s funeral.[16]
אמר עליו: “אור מופלא”, וציין אז שתי נקודות בחייו של רבי דוד: האחת, תחילת הנזירות בעת היותו באוניברסיטה, כדי לשמור על הפיאות והזקן. והשניה, שעל שולחנו הציב תמונת ארוסתו, כדי שחס-ושלום לא יתן עיניו באחרת.
R. Shear Yashuv Cohen tells us that the Nazir and Sarah also exchanged wonderful love letters during this time, letters which have not been made public:[17]
שמורים בארכיון המשפחה מכתבי-האהבה הנפלאים, ואף קטעי-יומן מלא רגש רוטט שנכתבו על ידי אבא מארי זצ”ל בימי הפירוד שנתמשכו הרבה מעבר למתוכנן ולמצופה . . . הכלה הצעירה מונה ימים ושנים, ונשארת בנאמנותה לבחיר לבה. אף הוא שומר לה אמונים ומתנזר מכל אפשרות של ברית או קשר אחר, בקפידה ובנאמנות יסודית.
When Sarah finally made it to Jerusalem, the Nazir was in the midst of a ta’anit dibur. R. Kook summoned R. Zvi Pesah Frank and R. Yeruham Fishel Bernstein so that they could sit as a beit din and void the ta’anit dibur, thus allowing him to speak to his soon-to-be bride.[18]

Regarding falling in love before marriage, R. Jehiel Jacob Weinberg, in his Oct. 12, 1960, letter to Samuel Atlas, states that R. Soloveitchik came to Berlin intending to marry R. Hayyim Heller’s daughter:
השידוך בטל. ס’ התאהב בזו שהיא עתה אשתו.
According to members of the Soloveitchik family, there is no truth to this, and R. Weinberg was simply repeating a rumor. But it is true that the Rav fell in love with his future wife in Berlin. R. Ronnie Ziegler writes as follows here:
The Rav’s most important and fateful encounter in Berlin was that with his wife, Dr. Tonya (Lewit) Soloveitchik (1904-1967). A student at the University of Jena, where she obtained a Ph.D. in education, she was introduced to Rav Soloveitchik by her brother, a fellow student at University of Berlin. Although a scion of the illustrious Soloveitchik family was expected to conclude a match with the daughter of a prominent rabbi or at least a successful businessman, Rav Soloveitchik fell in love with Tonya Lewit and married her in 1931 despite her family’s undistinguished lineage and lack of means.
R. Ziegler continues by describing the deep connection between the Rav and Tonya.
As mentioned in the previous lecture, the Rav’s relationship with his wife was one of the two most significant relationships in his life. He had unlimited esteem for her – his dedication of “The Lonely Man of Faith” reads: “To Tonya: A woman of great courage, sublime dignity, total commitment, and uncompromising truthfulness.” He respected her opinion and heeded her advice, both in practical and in intellectual matters. It was on her advice that he changed the topics of his annual Yahrzeit (memorial) lectures for his father, which attracted thousands of listeners, to matters which non-scholars could relate to (such as prayer, Torah reading, and holidays). [The halakhic portions of some of these lectures are collected in the two volumes of Shiurim Le-zekher Abba Mari z”l.] In a poignant passage in a teshuva lecture delivered after his wife’s death, he recounted how he used to consult her before speaking:
The longing for one who has died and is gone forever is worse than death. The soul is overcome and shattered with fierce longing. . . . Several days ago, I once again sat down to prepare my annual discourse on the subject of repentance. I always used to discuss it with my wife and she would help me to define and crystallize my thoughts. This year, too, I prepared the discourse while consulting her: “Could you please advise me? Should I expand this idea or cut down on that idea? Should I emphasize this point or that one?” I asked, but heard no reply. Perhaps there was a whispered response to my question, but it was swallowed up by the wind whistling through the trees and did not reach me.” (On Repentance [Jerusalem, 1980], p. 280)
Rav Soloveitchik’s wife was his best and perhaps only real friend. His natural proclivity towards loneliness, which we will encounter repeatedly in his writings, was heightened in his philosophy to an ideal, which expresses itself in an invigorating sense of one’s own uniqueness. One can be lonely even, or perhaps especially, when surrounded by friends, colleagues, and family. This is a constructive force which propels a person toward his individual destiny, while also propelling him to seek a depth-connection with God and with his fellow man. Aloneness, as opposed to loneliness, is a disjunctive emotion – it is a sense of lacking companionship, of being abandoned and forlorn. The passage above highlights the Rav’s almost unbearable sense of aloneness following his wife’s death in 1967 after a long struggle with cancer. He is reported to have said, “After my father’s death, I felt like a wall of my house had fallen down. After my wife’s death, I felt like the entire house had collapsed.”
Concerning the matter of falling in love before marriage, it is noteworthy that the great R. Hayyim Joseph David Azulai (the Hida) was in love with the woman who would later be his wife, and whom he knew for a number of years before they were married. Here is what Meir Benayahu has to say about this.[19]
את אשתו השניה, רחל בת משה הלוי מפיסה, הכיר כחמש שנים לפני שנשא אותה ונקשר עמה בקשרי אהבה. החלומות שחלם עליה לפני הנישואין מעידים על יחסו הנכבד לאשה. הוא שאף ל”נשואים רעננים” ובהנשאו לה ראה שהוא מתעטר בכבוד והדר. בנסיעותיו רכש לה מתנות ומסר לה אותם לפני הנישואין. כסף הרבה הוציא עליה למלבושיה ולהנאותיה, ומותה בשנת תקס”ד הקדיר עליו את עולמו.
Benayahu mentions the Hida’s dreams. Here is a passage that the Hida recorded from one of his dreams.[20]
תשרי תקל”ו . . . וראיתי בחלומי שהייתי בא על אשתי [שהיתה כבר נשואה עמי ולא זכרתי מי] ומוציא בתוליה ורואה דם. [קמ]תי והלכתי אצל אמ”ן [אבי מורי נ”ע] ושאלני ברמז והשבתיו ברמז . . . ונתעוררתי. ותכף הבנתי שהוא תשו’ שאלה מיום [ראש השנה?] לטובה. וב”ה שלא אירע לי שום מקרה ח”ו. הוא ית’ ירחם וייטיב אחריתי מראשיתי לאי”ט וש”ח.
Most people will probably feel uncomfortable reading this sort of passage. Yet the performance of the mitzvah the Hida discusses appears very natural to him and nothing to be ashamed of. Perhaps it is only uncomfortable to read because we have become overly puritanical regarding these matters which are also part of Torah. Nevertheless, it does remind me of other “uncomfortable” passages found in R. Jacob Emden’s autobiography.
I found another interesting passage that deals with love between a bride and groom in R. Aaron Fried’s Zekan Aharon (Munkacz, 1904), p. 52a. Here is the passage.
I am quite surprised by the example the author uses. In commenting on the rabbinic derashah connecting the words מורשה and מאורסה,[21] he uses an example that portrays a romantic relationship. He tells of a rich man, apparently newly married, who loved his wife and tried to woo her by telling her how greatly he loved her. “His love for her increased in quantity and quality beyond how other grooms love their brides.”
This type of description would be unusual enough in a rabbinic work. Yet it gets even more unusual when R. Fried continues by telling us that the rich man showered her with hugs and kisses and placed an expensive necklace around her neck as a sign of his love. R. Fried also elaborates on why, despite all these signs of affection, the woman did not reciprocate with any feelings of love. Later he explains that since the Torah is to us like one bound with erusin, that is why we show it love, decorate it with silver and gold, and even kiss it, just like a groom does with his bride! It happens to be a clever derashah, and ends with how if you want the Torah (i.e., God) to love you back, it is not enough to only support the Torah. One must also support the poor Torah scholars, the “relatives” of the Torah.
Is it just me, or is anyone else surprised by this derashah? I can’t imagine using the imagery found here as part of a derashah before a haredi audience in order to inspire them to be generous with their support of Torah scholars. With the mention of hugging and kissing the bride, I don’t even think this would go over well in front of a Modern Orthodox audience. [22]
I am doubly astounded by the fact that the derashah we have just seen was written by an outstanding student of the Hatam Sofer, one who also showed his halakhic expertise by authoring a volume of responsa titled שו”ת מהרא”ף.
I found the derashah so unusual that I was curious to see if anyone cited it. Using Otzar ha-Hokhmah I found two citations. The first is by a Hungarian rabbi, R. Efraim Balati, who authored Hamudei Efrayim (Galanta, 1935). In vol. 1, p. 35, he cites R. Fried’s comment.
Once again, I am surprised that a Hungarian rabbi would include such information in a derashah, even if, in R. Balati’s retelling, he leaves out the words ומחבב אותה בחיבוק ונישוק. Even though he doesn’t mention how the rich man showed his affection with hugs and kisses, he does include the rest of R. Fried’s words, including how we kiss the Torah just like a groom kisses his bride.
The other source I found that cites R. Fried’s passage is R. Barukh Moskovits, Tenuvot Barukh (Jerusalem, 1969), vol. 2, pp. 326-327.
If you examine the passage, you will see that he is quoting from R. Fried’s text, not R. Balati’s version. Yet R. Moskovits also alters R. Fried’s words ומחבב אותה בחיבוק ונישוק. In R. Moskovits’ text this appears as ומחבב אותה מאד. Since R. Moskovits copied R. Fried’s text basically word for word, I don’t understand why at the end of the passage he writes שמעתי. Why doesn’t he tell the reader the source of the passage? 
To be continued
2. The most recent book to appear in my series with Academic Studies Press is Maxine Jacobson, Modern Orthodoxy in American Judaism: The Era of Rabbi Leo Jung. Anyone with an interest in the history of Orthodoxy in America will want to read this book, and I am very happy that I was able to include it, together with other high quality works, in my series, “Studies in Orthodoxy.” Rather than offer my own description of the book, here is an “official” description, which appears on Amazon.
This work presents the issues of Modern Orthodox Judaism in America, from the decades of the twenties to the sixties, by looking at the activities of one of its leaders, Rabbi Dr. Leo Jung, pulpit rabbi, community leader and writer, whose career spanned over sixty years, beginning in the 1920s. Jung is a fulcrum around which many issues are explored. Rabbi Jung’s path crossed with some of the most interesting people of his time. He worked with Chaim Weizmann, the first president of Israel, with Albert Einstein to promote Yeshiva College, with Herman Wouk, American author and Pulitzer Prize winner, and with Pearl Buck, a Nobel Prize laureate and Pulitzer Prize winner.
Modern Orthodoxy went from being a threatened entity on the American scene to a well- recognized and respected force in Judaism. Orthodoxy, at first, was seen as alien to the American environment. Marshall Sklare, perhaps the most influential exponent of this notion, wrote in the 1950s that the history of Orthodoxy in America could be written in terms of a case study of institutional decay. He realized the errors of his ways in the 1970s. This is the story of the renaissance of American Modern Orthodoxy, from the disorganization of the older Orthodoxy to the new spirit of confidence that emerged after World War Two. The phenomenon of Modern Orthodoxy is examined in the context of Orthodox invigoration and change. This book has relevance for further studies in various areas. It is part of the study of religious acculturation, of the conflict between tradition and modernity and of religious reinvigoration in a secular society.
Another noteworthy recent book is Michael J. Harris, Faith Without Fear: Unresolved Issues in Modern Orthodoxy. In my blurb that appears on the back cover, I write: “A proud and sophisticated manifesto of Modern Orthodoxy, one which builds on past thinkers but does not hesitate to chart new ground as well.” Rabbi Harris deals with a number of issues such as the role and status of women, mysticism, academic biblical scholarship, and religious pluralism. He generally comes down on the more “liberal” side of what is known as Modern Orthodoxy. (An exception to this generalization is his chapter on academic biblical scholarship.) Anyone who is interested in the intellectual trends of Modern Orthodoxy will want to read Harris’s book, as it is engaged scholarship at its best.
I would also like to call attention to R. Shimon Szimonowitz’s just published Haggadah shel Pesah: Aleh Zayit.[23] I know that there are a lot of Haggadot out there, but for talmidei hakhamim this is one of the special ones. I say this because of the many learned comments, including full-length essays, that are found in the volume. Of particular interest to me is R. Szimonowitz’s lengthy article on le-shem yihud. It is crucial reading for anyone interested in the dispute over the le-shem yihud formulation, in particular the positions of R. Ezekiel Landau, R. Eleazar Fleckeles, and R. Moses Sofer. Among other noteworthy things found in this Haggadah are an article by R. Chaim Rapoport and the Yiddish version of a few beloved Passover songs.
3. On June 5, 2016, in honor of Yom Yerushalayim, I will be speaking at the Community Synagogue of Monsey, 89 West Maple Avenue. The title of my talk is “R. Shlomo Goren: The Revolutionary Chief Rabbi.” The talk will follow minhah which is at 8:15pm.

[1] Israel State Archives, Yaakov Herzog Collection, 2989-4/פ. R. Yaakov David Herzog was the son of R. Isaac Herzog. He was named after R. Yaakov David Wilovsky, the Ridbaz, from whom R. Isaac Herzog received semikhah. In addition to his public role in government and as a diplomat, Yaakov Herzog was also a rabbinic scholar. In 1945 he published a translation and commentary of Mishnah Berakhot, Peah, and Demai. This translation was actually ready for publication by the end of 1942, before Herzog was even 21 years old (he was born Dec. 11, 1921). See Michael Bar-Zohar, Yaacov Herzog: A Biography (London, 2005), p. 50.
In Iggerot Moshe, Hoshen Mishpat no. 1, R. Moshe Feinstein critiques an article of R. Isaac Herzog that appeared in Ha-Pardes. R. Moshe’s own article originally appeared in installments in Ha-Pardes, Tamuz and Av 5703. Yaakov Herzog defended what his father wrote in Ha-Pardes, Elul 5704, pp. 36-38, and Tishrei 5705, pp. 25-27. He was only 23 years old when he wrote these articles.
After the retirement of R. Israel Brodie, Herzog was offered, and accepted, the position of British Chief Rabbi. The common view is that Herzog’s health problems prevented him taking up the post, but the truth is more complicated. See Bar-Zohar, Yaacov Herzog, ch. 13.
Since I have spoken in prior posts about religious men not wearing kippot, Herzog should be added to the list. Not only did he go bareheaded when representing the State of Israel in the Diaspora (and also in his famous debate with Toynbee), but as you can see from pictures in Bar-Zohar’s book, he also did so in Israel, while at work in various important government positions. Bar Zohar writes, “Even as a very young man, when he was working at the Foreign Ministry and then in the Prime Minister’s office, Yaacov did not wear a skullcap, except when saying blessings or praying.” (Yaacov Herzog, p. 111) Because of the vast changes that have taken place in Israeli society, it is hard for us to appreciate why, in the early decades of the State of Israel, some religious men, even those who were not of German background, felt that government work required removing their kippah.
You can listen to the Herzog-Toynbee debate here.
In a previous post here I referred to Yitzhak Nebenzahl as not wearing a kippah, and I mentioned that this German practice continued into his old age. In 1974 Nebenzahl was a member of the Agranat Commission which investigated the Yom Kippur War. In pictures of him from this time you can see that he was still without a kippah. A couple of people emailed me to say that by the 1980s he had abandoned the galut custom and indeed wore a big black kippah. One of them even sent a picture of him and Nebenzahl together.
In the post referred to in the previous paragraph, I also discussed Aharon Barth, who like Nebenzahl came from Germany and did not wear a kippah while at work. Subsequent to the post I found that Zorach Warhaftig mentions that after the death of Chaim Weizman, Ha-Poel ha-Mizrachi recommended to Ben Gurion that Barth be a candidate for president of the State of Israel. Warhaftig reports that Ben Gurion rejected this since Barth was too religious and thus not an appropriate representative for the average citizen. See Warhaftig, Hamishim Shanah ve-Shanah (Jerusalem, 1998), p. 116.
[2] Shlomo Tikochinski, Lamdanut, Musar ve-Elitizm (Jerusalem, 2016) p. 111 n. 131, cites Israel Zissel Dvortz and Dov Katz who claim that R. Finkel was indeed a “gadol” in talmudic learning, but he hid this knowledge even from those who were close to him. Some will no doubt regard this judgment as motivated by “religious correctness,” especially as R. Weinberg had a particularly close relationship with R. Finkel and was privy to all sorts of private information. See, however, Nathan Kamenetsky, Making of a Godol, pp. 777ff., who cites additional sources testifying to R. Finkel’s talmudic knowledge.
[3] R. Shulman’s early shiurim were not very successful in drawing a following. Ben-Tsiyon Klibansky writes (Ke-Tzur Halamish: Tor ha-Zahav shel ha-Yeshivot ha-Lita’iyot be-Mizrah Eiropah [Jerusalem, 2104], p. 342):
בסלבודקה הורגשה אי-נחת כשמינה בה הרב יצחק אייזיק שר את חתנו מרדכי “טיקטינר” שולמן לר”מ בשנת 1935. בישיבה הוא היה תלמיד ותיק נודע, ולאחר נישואיו ב-1929 הועיד את כל זמנו להתעלות בלימודיו. אולם משהחל להרצות את שיעוריו בישיבה לא מצאו בחוריה הדעתנים לנכון להשתתף בהם, ובשיעורים הראשונים נכחו חניכים יחידים בלבד.
Here is a picture of R. Weinberg and R. Shulman in Montreux. It appears in Joseph Friedenson, Heroine of Rescue (Brooklyn, 1984), p. 230.

[4] R. Samson Raphael Hirsch, in his commentary to Gen. 24:67, writes as follows:
Like the marriage of the first Jewish son [Jacob], Jewish marriages, most Jewish marriages, are contracted, not by passion but by reason and judgment. Parents, relations and friends consider which young people are really suited to each other, bring them together, and then love grows more and more, the more they get to know each other. But most non-Jewish marriages are made by what they call “love”, and one has only to glance at the novels depicting life to notice what a gulf there usually yawns between the “love” before marriage and after, how rapid and insipid everything then seems, how different from all the glamour one had imagined etc. etc. Such “love” is blind, every step into the future brings disappointment. But of Jewish marriage it says: ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה. There the wedding is not the culmination but the seed, the root of love!
The Malbim is another pre-haredi figure who speaks of love coming after marriage and cites Gen. 24:67. See his commentary to Deut. 24:1 (p. 169b). Yet he differs from others who make the same general point in that he acknowledges that at the beginning (which appears to mean even before marriage) there is indeed a “spark of love,” זיק אהבה. In context, these words might only mean a healthy attraction. The Malbim continues that the essence of love between a man and woman comes only after marriage:
ונמצא שעקר האהבה היתה נגלית רק אחר הנשואין.
R. Hayyim Hirschensohn, whose outlook was as far from a haredi perspective as can be imagined, also points to Gen. 24:67 as providing the proper approach to love and marriage. He even throws in a negative comment about American mores which is not what most would expect to come from him. See Apiryon 3 (1926), p. 29:
ותהי לו לאשה ויאהביה, לא כמנהג אמריקא שהאהבה בא קודם הנשואין ומתה עם הנשואין, אבל יצחק אהב את רבקה אחרי הנשואין.
Reading all of these passages shows us how much has changed both culturally and sociologically. I don’t think there is a parent in the Modern Orthodox world who would support a child’s marriage if the son or daughter was not convinced that he/she loved the future spouse.
I asked a friend if in the haredi world people would ever say that the bride and groom loved each other (i.e., before marriage). He replied:
לא היו אומרים, אבל אצל הישיבתיים זה בסדר גמור – ואולי גם יותר טוב – שיהיה אהבה ביניהם, אבל לא היו מביעים את זה, קוראים לזה chemistry, רוצים שיהיה chemistry ביניהם לפני שסוגרים את השידוך. אצל חסידים זה לא מקובל.
Radak, in his commentary to Gen. 24:67, is not concerned with using the verse to show that love should only come after marriage, and indeed, in his day this was generally not even an option. Yet in discussing the verse he makes a very telling comment, as true today as in his times:
רוב בני אדם אוהבים נשותיהם.
Most men love their wives.” If you read Hirsch’s grand rhetoric you feel carried away with the purity and perfection of Jewish love after marriage. Radak, however, brings you down to the real world, where unfortunately the truth is that not all men really love their wives.

[5] See, however, Gen. 29:18, 20, where it says that Jacob loved Rachel, and this was before he married her. In Gen. 29:30 the verse states: ויאהב גם את רחל מלאה. Most understand this to mean that while Jacob loved Leah, he loved Rachel more. However, according to one interpretation of the Tosafists, Jacob did not love Leah at all. See Tosafot ha-Shalem al Torah, Nevi’im, u-Khetuvim, vol. 3, p. 145:
ויבא גם אל רחל ויאהב גם: ב’ פעמים גם, אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, מיעט את לאה מן האהבה, שלא אהב אותה כלל, שנאמר “וירא ה’ כי שנואה לאה”.
See also Nahmanides, Commentary to Genesis 29:31: ולכן שנאה יעקב. He also offers an alternative explanation.
[6] Tiv ha-Emunah (5769 ed.), p. 142.                                         
[7] Devarim be-Itam (Tel Aviv, 1959), p. 57.
[8] Arugat ha-Bosem (Huszt, 1913), parashat Emor, p. 52a.
[9] Humash in Perush ha-Arizal (Jerusalem, 1993), Song of Songs 6:5 (p. 295).
[10] There is a story in yeshiva circles that before R. Isaac Hutner went to Berlin, he was supposed to marry R. Sher’s daughter, whose name was Chava Miriam.
R. Weinberg mentions both R. Sher and R. Shulman in his letter to Samuel Atlas, dated Jan. 17, 1950. (The letter is found in the Jewish Theological Seminary Library, Samuel Atlas collection.) The young rosh yeshiva R. Weinberg refers to is R. Chaim Kreiswirth, who was the son-in-law of the martyred R. Abraham Grodzinski. In this letter R. Weinberg frankly explains why he could not accept a position at Hebrew Theological College in Chicago.
וכן הדבר בשיקאגו. הרב המנוח שאול זילבר כתב לי קודם פרוץ המלחמה ואח”כ כמה וכמה מכתבים ובקשני שאבוא אליהם. גם ידידי הרב רגנסבורג כתב לי. ויש לי שם ידיד אוהב ומעריץ גדול, הרב ר’ אפרים עפשטיין, אחד מחבשי הקוראטוריום של בית המדרש לתורה וגם הוא הפציר בי לבוא לאמיריקה. ובכ”ז לא זכרו אותי בשעה שנפנתה משרת “ראש הישיבה” ונתנוה לאחר. אפשר שרצו באדם צעיר ואפשר שיד סלאבודקי באמצע. הראש ישיבה החדש הוא חתנו של ר’ אברהם ווארשאווער הי”ד, מי שהי’ מנהל ישיבת סלאבודקי. שמעתי שהוא דרש שיתנו לו משרה בישיבת סלאבודקי אשר בבני ברק. טען טענת ירושה. אבל ר’ אייזיק שער נ”י וחתנו ר”מ שולמן שהם כוננו את ישיבת סלאבודקי בבני ברק דחוהו ולפיכך הצטרכו למצוא לו מקום חדש . . .
עכ”פ אי אפשר לי עכשיו לחשוב ע”ד קבלת מינוי בביהמ”ד אשר בשיקאגו. הנ”ל הוא ראש הישיבה ולי אי אפשר לעמוד תחת מרותו של אדם צעיר, ואפילו יהי’ גדול שבגדולים. וצריך אתה לדעת, כי לביהמ”ד זה יש אופי של ישיבה ונוהגים בה כל מנהגי ישיבה, בכבודים ובתוארים וכו’ וכו’ וא”כ איך אפשר לי לעמוד במחיצתם והם ינהגו בי מנהג זלזול כנהוג בישיבה למי שאינו “הראש”.
ב”ה יש לי תלמידים שתופסים משרות רבנות בערים גדולות וגם בבמשלה העברית שבא”י יש לי תלמידים. ומשום כבודם בלבד אסור לי להעשות אסקופה בשביל פרנסה.
Regarding broken engagements, here is the front page of Doar ha-Yom, April 28, 1926 (called to my attention by Moshe Dembitzer).

As you can see, there is an ad wishing R. Kook mazal tov on the engagement of his daughter, Basya, to R. Hayyim Walkin, the son of R. Aaron Walkin. R. Hayyim Walkin would later break this engagement and marry the daughter of R. Yaakov Shapiro, who was the Rosh Yeshiva of Volozhin. After R. Shapiro’s death R. Walkin became Rosh Yeshiva (and was later martyred in the Holocaust). See here.           
[11] Edah Journal 3:2 (Elul 5763), p. 8, available here.
[12] Regarding R. Baruch Epstein’s supposed conversations with his aunt, Rayna Basya – conversations that I have argued here were invented by R. Epstein and thus cannot be regarded as having any historical value – see also Eliyana Adler’s fine article, “Reading Rayna Batya: The Rebellious Rebbetzin as Self Reflection,” Nashim 16 (Fall 2008), pp. 130-152. Another completely fictional account is provided by R. Hayyim Haikel Greenberg in Beit Yaakov 8 (Tevet 5720).

Greenberg has R. Hayyim Ozer Grodzinski pull out Ma’yan Ganim from his bookshelf and read from it during a discussion about the Beis Yaakov school system. Had R. Hayyim Ozer actually had this rare book in his library he would have known that it is a book of melitzah letters, not a book of responsa as stated by Greenberg. (R. Epstein was responsible for creating the false notion that Ma’yan Ganim is a book of responsa. As shown in my post referred to in the previous paragraph, R. Epstein never actually saw Ma’yan Ganim, and I can now add, neither did Greenberg.)
[13] Encyclopaedia Judaica, vol. 3, col. 397.
[14] See Robert Bonfil, Rabbis and Jewish Communities in Renaissance Italy, trans. Jonathan Chipman (London and Washington, 1993),  p. 139.
[15] See Max Grunwald, “Kleine Beiträge zur jűdischen Kulturgeschichte,” Mitteilungen zur jűdischen Volkskunde 19 (1906), p. 112. We know of love charms from ancient times as well. Sefer ha-Razim, which was written in either the tannaitic or amoraic period, records a spell that will cause a woman to fall in love with you. See Michael Satlow, Jewish Marriage in Antiquity (Princeton, 2001), p. 130. Mif’alot Elokim is a book of segulot that has been printed many times since first appearing in 1710. Here is the title page of the Lemberg 1858 edition.

In ma’arekhet aleph, s.v. אהבה, it contains a number of segulot to help women get rid of their “love sickness.” Shimon Steinmetz pointed out to me that R. Jacob Zahalon (17th century), Otzar ha-Hayyim (Venice, 1683), p. 58b, also explains איך יתרפא חולי אהבה. Yet unlike the segulot that appear in Mif’alot Elokim, Zahalon actually has some real psychological insight. His advice is to think about the flaws of the person you are infatuated with, to occupy yourself with other things (that way you won’t be focused on the object of your infatuation), and to move to a different city.
The phrase חולי האהבה is used by Maimonides in Mishneh Torah, Hilkhot Teshuvah 10:3 (חולת אהבה appears in Song of Songs 2:5). He states:
What is the love of God that is befitting? It is to love the Eternal with a great and exceeding love so strong that one’s soul shall be knit up with the love of God, and one should be continually enraptured by it, like a love-sick individual, whose mind is at no time free from his passion for a particular woman, the thought of her filling his heart at all times, when sitting down or rising up, when he is eating or drinking.
Although some have described Maimonides as akin to Spock when it comes to emotions, anyone who reads the passage just quoted will see that Maimonides understood very well what being in love is all about.
[16] Gadol Shimushah (Jerusalem, 1994), p. 47. 
[17] Mishnat ha-Nazir (Jerusalem, 2005), pp. 26-27.
[18] See Mishnat ha-Nazir, pp. 27-28.
[19] Rabbi Hayyim Yosef David Azulai (Jerusalem, 1959), vol. 1, p. 161.
[20] Ibid., p. 559. Benayahu informs us that the first passage in brackets is written above the text in the manuscript.
[21] Actually, מאורשה, see Berakhot 57a.

[22] A friend in the haredi world commented as follows: “Why is this different than the imagery used in שיר השירים? Or in the zemer written by the אריז”ל and sung at my Friday night seudah every week: יחבק לה בעלה?” To this I replied that if someone today would write an erotic poem and say that it really represented God’s love for Israel, it would nevertheless be put in herem.
[23] Regarding the words עלה זית (and עלה תאנה), Samuel David Luzzatto points out that in Biblical Hebrew the word עלה is used for singular and plural. This is similar to how the word פרי is singular and plural in biblical Hebrew. Later Hebrew created the words עלים and פירות. That is why people began to write עלי זית, something which upsets the purist Luzzatto. See his letter at the end of R. Abraham Bedersi, Hotem Tokhnit (Amsterdam, 1865).



A Tribute to Rav Shlomo Elyashiv, Author of Leshem Shevo v-Achloma: On his Ninetieth Yahrzeit

A Tribute to Rav Shlomo Elyashiv,
Author of
Leshem Shevo v-Achloma:
On his Ninetieth Yahrzeit
by Joey Rosenfeld

Joey Rosenfeld is a psychotherapist in St. Louis where he moved with his family. He published his first sefer, sc’hok d’yitzchak on the Kabbalistic theme butzina d’kardinusa, or darkened light. He is currently working on a monograph of R. Shlomo Elyashiv and the philosophical and psychoanalytic themes in Leshem Shevo v-Achloma.

His first essay at the Seforim Blog, is entitled: “Dorshei Yichudcha: A Portrait of Professor Elliot R. Wolfson,” is available available here.


Here is buried
Holy anointing oil, the light of souls
A torch of holy fire, speaker of heights
Sent from on-high to reveal the concealed
Enlightened the darkness through Leshem Shevo v-Achlomot
The Rav like an Angel of God
Genius of the world signified and clear
Secrets of the world in the Torah of truth
Revealed and opened before him
Righteous pillar of the world, vessel of modesty
A great humility in his roots
Our great teacher supernal holiness
Master of secrets unique in his generation
Our teacher R. Shlomo Elyashiv zt”l nbg”m
Author of the holy books Ha”Kadosh v-Leshem Shevo v-Achloma
Called to the Heavenly academy
27th of Adar 1925 here in the holy city of Jerusalem
May his soul be engraved in eternal life
and may his merit protect us Amen

–Rav Avraham Yitzhak Ha-Kohen Kook’s handwritten epitaph for Rav Shlomo Elyashiv, from Rav Kook, which is made available here courtesy of the private collection of Reb Shlomo Gross.

Lurianic Mysticism

When R. Issac Luria (1534-1572) known as the Arizal, developed his theosophical system often referred to as Kabbalat Ha-Ari or Lurianic Mysticism, he initiated a revolution within the Jewish mystical tradition.[1] In the margins of his predecessor and teacher R. Moshe Cordevaro (1522-1570) and through a highly innovative form of Zoharic hermeneutics, the Arizal established a radical approach to the ancient theories of Jewish cosmology (tzimtzum, shevirat ha-keilim), theurgy (kaavanot) and eschatology (tikkun). Codified by his various disciples, primarily R. Chaim Vital (1542-1620) and R. Yisrael Sarug (1590-1610), the Lurianic system took form in the work Eitz-Chaim and the eight volumes of collected teachings known as Shemoneh-Shearim.[2] After the Arizal’s passing, it was generally agreed upon that the Lurianic corpus should, and would remain a closed system, one in which novelty and creativity from subsequent scholars was discouraged and even prohibited. The treatment of the Lurianic corpus as a sacred textual matrix in which creative hermeneutics are discouraged appears to stem from epistemological as well as philological phenomenon. On the epistemological register, the esoteric material being elucidated within the Lurianic system was viewed as an exceedingly sensitive body-of-work that demanded a high level of secrecy and concealment.[3] Only the most spiritually refined individuals were seen as worthy and capable of processing the complexities of the kabbalah. While the political secrecy surrounding the Arizal and his disciples was not a new phenomenon in the history of Jewish esotericism; the emphasis placed on character refinement, both spiritual and physical, for the sake of initiation into the ranks of talmidei ha-Ari is noteworthy. The danger of an unqualified and inexperienced student imposing his own imaginative interpretations upon the system was seen as a potentially catastrophic event with both spiritual and historical consequences.[4] On the philological register, the Arizal himself imposed strict prohibitions upon his disciples regarding the sharing or revelation of his insights, thus creating an economy of occlusion in which his ideas flourished within the strict contours of secrecy. Historically, the Arizal’s pedagogical methods perpetuated the veil of secrecy that kept his teachings hidden while simultaneously enabling them to be collected. Much like the rabbinic sages of the Talmud, R. Issac Luria maintained a strict orality while teaching his disciples. Continuing the rabbinic model wherein oral teachings are associated with a direct teacher-student relationship in which the risk of mistakes and misunderstanding is mitigated, the Arizal delivered his teachings in small groups, often prohibiting his students from textually recording his lessons. It wasn’t until the Arizal was near death that he allowed his disciple R. Chaim Vital to exclusively record his teachings posthumously.

Interpretations of the Lurianic system

While various attempts at interpreting the Lurianic system following R. Issac Luria’s passing did exist, it wasn’t until the seventeenth-century that authoritative schools of interpretation were born. Generally speaking one may categorize four primary approaches towards Kabbalat Ha-Ari in which the Lurianic system was expounded while simultaneously adhering to the strict prohibition of creating concepts that had not been directly recorded by R. Chaim Vital. While each school contained followers who differed from the founding member, the four major personalities associated with unfolding the Arizal’s system were R. Moshe Chaim Luzzatto (1707-1746) known as the Ramchal, R. Elijah of Vilna, known as the Gaon of Vilna (1720-1797), R. Shalom Sharabi (1720-1777) known as the Rashash, and R. Yisrael ben Eliezer (1700-1760), known as the Baal Shem Tov. Respectively, each school can be said to have utilized a different mode of hermeneutical interpretation in emphasizing what they viewed as the fundamental aspect of Lurianic Kabbalah, or Kabbalat Ha-Ari. For Ramchal and his Padua school[5] an emphasis was placed on unpacking the metaphorical nature of the Lurianic system for the purpose of revealing the various modes (hanhaagot) in which the Divine is manifest throughout history, culminating with the metahistorical eschaton in which all will be rectified (tikkun) and unified (yichud). For Rashash and the Jerusalem kabbalists of the Beit El Yeshiva[6] the emphasis was placed almost exclusively on the theurgical nature of religious phenomenology, expounding and developing a highly complex and intricate system of mystical intentions (kavaanot) associated with prayer and religious ritual. The Baal Shem Tov,[7] founder of the Hasidic movement along with his early students read and translated the intricate details of Kabbalat Ha-Ari unto the psychological register, transferring the locus of the Arizal’s system from the hidden depths of the Godhead to the hidden depths of the individual soul, thereby democratizing the once guarded secrets of concealed wisdom (chochmat ha-nistar). The School known as Kabbalat Ha-Gra or Lithuanian Kabbalah,[8] consisting of the Vilna Gaon and the select disciples who learnt directly or indirectly from him, emphasized the spiritual nature of temporality and history with a focus on the Messianic personalities who actively participate in the apocalyptic eschaton, as well as the biblical allusions towards the Lurianic system.

Fourfold of Kabbalistic PaRDeS

It has been suggested that these four schools of Kabbalistic interpretation be compartmentalized according to the fourfold structure of rabbinic hermeneutics known as PaRDeS[9]- an acronym for Peshat, the literal meaning; Remez, the allegorical meaning; Drash, the moral meaning; and Sod, the secret meaning. Generally speaking the gamut of Jewish esotericism-including Kabbalat Ha-Ari- represents the realm of Sod, and as such these four schools of thought would represent the specific substructure of PaRDeS as applied to the Sod of the general structure of PaRDeS. The Rashash and his school primarily engage the textual edifice of Kabbalat Ha-Ari, unearthing apparent contradictions within the system itself while reconciling them through an innovative theory of relativity (erchin) represent the literal approach (Peshat) to the Arizal’s system. The Gra and his school exemplify the allegorical approach (Remez) by utilizing the various forms of creative hermeneutics- primarily sacred numerology (Gematria) and acronyms (Roshei Tevot)- to uncover allusions and intimations signifying aspects of the Lurianic system within biblical texts. The attempt of the Ramchal and his school to uncover the latent meaning within the metaphors of the Arizal represents the moral approach (Drash) in which the externalities of the system are plumbed and simultaneously shed to reveal the inner kernel of meaning. Finally, the Baal Shem Tov and the Hasidic approach, by translating Lurianic ontology into psychological terms represent the essential secret (Sod) wherein the spiritual seeker finds the entirety of existence within themselves thus enabling a unique form of dynamic divine service.

R. Shlomo Elyashiv: Leshem Shevo v-Achloma

R. Shlomo Elyashiv (1841-1926) known as the Leshem after his vast body-of-work Leshem Shevo v-Achloma was a Lithuanian Kabbalist known for his adherence to the school of Kabbalat Ha-Gra.[10] Described as the fourth stage, or peh revieeh within the chain of talmidei ha-Gra, the Leshem formed a system in which the apparent contradictions between the Vilna Gaon and the Arizal were reconciled through a unique form of Kabbalistic analytics. R. Avraham Yitzhak ha-Kohen Kook, close friend and student of the Leshem described R. Elyashiv as applying Talmudic analytics (pilpul) onto the Lurianic corpus thereby clarifying and reconciling the various contradictions and textual ambiguities.[11] With an exhaustive knowledge of the gamut of Jewish esoterica- from the philosophic rationality of the rishonim to the complex intricacies of R. Chaim de La Rosa’s Torat Chachom[12]- the Leshem can be described as one of the most comprehensive as well as creative Kabbalistic thinkers of the late 19th and early 20th century. Born in Zagory, a small city in northern Lithuania, R. Elyashiv was raised studying Talmud with his father R. Chaim Chaikl Elyashiv until leaving home to study under the tutelage of R. Gershon Tanchum of Minsk where he became known for his Talmudic expertise. After his marriage to the daughter of R. Dovid Fein the Leshem went on to study at the Telshe yeshiva where his intellect and vast memory earned him the appellation of Telsher illui. While in Telshe the Leshem was introduced to chochmat ha-nistar by his teacher R. Yosef Reissen who then served as the Rav of Telshe. While learning in Telshe, R. Elyashiv became familiar with the fundamental texts of Jewish mysticism, learning the Pardes Rimonim of R. Moshe Cordevero as well as the Vilna Gaon’s commentaries on Sefer Yetzirah, Safra D’Tzniyuta and the Tikkunei Zohar. Only afterwards did the Leshem begin studying the system of the Arizal and it’s commentaries. R. Aryeh Levin who served as R. Elyashiv’s assistant after the latter’s move to Jerusalem includes within the curriculum the texts of R. Moshe Chaim Luzzato as well; however the distinctive relationship between R. Shlomo Elyashiv and the Ramchal’s school of Lurianic mysticism will be discussed below. After leaving Telshe, the Leshem settled in Shavel, Lithuania where he began to write what would become his vast oeuvre known as Leshem Shevo v-Achloma. In 1922, through the help of Rav Avraham Isaac haKohen Kook and Rav Yitzhak haLevi Herzog,[13] R. Shlomo Elyashiv moved to Jerusalem with his family where he eventually passed away on the 27th of Adar in 1926. While never accepting upon himself any form of communal leadership, the Leshem became known as the preeminent scholar of Kabbalah, through his written works, glosses, vast reaching editorial skills and the various rabbinic personalities with whom he studied and taught.[14]

Leshem Shevo v-Achloma: Overview of Texts

R. Elyashiv’s oeuvre generally referred to as Leshem Shevo v-Achloma is comprised of four separate yet highly integrated volumes.[15] While a comprehensive overview of each work is far beyond the scope of this essay, what follows is an attempt to describe the framework and context of each sefer. The four Kabbalistic works are Leshem Shevo v-Achloma: Hakdamot u-Shearim (1909); Leshem Shevo v-Achloma: Drushei Olam ha-Tohu (1911); Leshem Shevo v-Achloma: Klalei Hitpashtut v-Histalkut (1924); and Leshem Shevo v-Achloma: Chelek ha-Biurim (1935).

Leshem Shevo v-Achloma: Hakdamot u-Shearim

Known as Sefer Hakdo”Sh,[16] this work serves as an introduction to Kabbalat ha-Ari for the novice student, clarifying such concepts as Divine names, unity of God and the mystical anthropomorphization of God. In an attempt to simplify the complexities of Lurianic Kabbalah, R. Elyashiv sets forth a five staged multileveled process through which Ein Sof becomes manifest in/as reality. There is nothing particularly original in the Leshem’s depiction of a five stage process, an idea that is ever-present in the Lurianic system of partzufim. The novelty of Sefer Hakadosh, however, may be found in the Leshem’s configuration wherein the five partzufim; Arich Anpin, Abba, Immah, Zeir Anpin and Malchut are analogously aligned with the five-tiered revelatory process (seder ha-gilluim) in which the latent potentiality of existence emerges as the manifest actuality of creation. These stages, or orders-of-revelation are Ein Sof; Tzimtzum/Kav; Adam Kadmon; Atzilut; and the triadic unit Beriah,Yetzira and Asiya (BY”A). Working with certain Lurianic axioms as refracted through Rashash’s concept of hitklalut v-hitkashrut (integration and redistribution),[17] R. Elyashiv depicts a highly integrated system in which each general stage (seder klali) encompasses a subsystem (seder prati) wherein the five stages operate in a self-contained manner. Thus for example, the general partzuf of Abba- analogous to the revelatory stage of Adam Kadmon- contains within itself a subsystem comprised of every other partzuf and/or gillui. Far from a theoretical divergence into complexities, this multivalent system wherein each part contains the whole rests at the foundation of the Leshem’s system of integration (seder ha-klilut) and secret of unity (sod ha-achdut). The first seven gates of Hakadosh discuss each revelatory-stage in detail including the interconnection between each stage, thus engaging the reader in a textual excursion through the basic framework of the Lurianic system. The eighth gate in Hakadosh– titled Shaar ha-Poneh Kadim– comprises a work unto its own. Here R. Elyashiv undertakes the formidable task of elucidating the Kabbalistic system of R. Yisrael Sarug, commonly referred to as Olam ha-Malbush. While an overview of Olam ha-Malbush as refracted through the works of R. Naftali Hertz Bacharach and R. Menachem Azariah of Fano is far beyond the scope of this essay, R. Elyashiv’s decision to include R. Sarug’s depiction of “hidden mysteries that begin far beyond the worlds described in the writings of our master R. Chaim Vital,” is a significant gesture regarding the source and validity of the Sarugian system.[18]

Leshem Shevo v-Achloma: Drushei Olam ha-Tohu

Drushei Olam ha-Tohu – or Deah as it is known – is a monumental work that deals primarily with the Lurianic cosmological theme Olam ha-Tohu, the world(s) of chaos. Comprised of two parts, Sefer haDeah examines the primordial cataclysm known as the shattering of the vessels (shevirat ha-keilim). For the Leshem, this event- known as the death of the Edomite kings (mitat malchei edom) after the biblical account in parshat VaYishlach– serves as the pre-original opening through which the entirety of history unfolds. Far beyond a simple depiction, or elucidation of this Lurianic motif, part one discusses the “roots and foundations, existence and kingship, death and shattering” of the primordial kings, as well as “the ramifications that are born through this process, the source and the purpose of all this and the general process of rectification.”[19] According to R. Elyashiv the shevira was not an isolated event whose effects were limited to immediate consequences, rather, it serves as the traumatic source of everything that follows.[20] The stage of tohu– and all that transpires therein- is the constitutive break through which history gains its subjectivity. On a psychoanalytic register, not unlike Freud’s original seduction theory, the shattering of the vessels and the subsequent chaos represents the original trauma whose symptoms constitute the subject, as opposed to preexistent subject who experiences the symptoms. The worlds of tohu, resting at the beginning- before the beginning- accompany the historical process, concealed from sight, imposing and composing the ebb and flow of shevira and tikkun, shattering and rectification, which make up history.[21] Part one examines the roots of the necessarily imperfect tohu, from its most concealed source to its revealed manifestation as the existential condition of this-worldliness (olam ha-zeh or asiyah). Part two of Sefer haDeah, while similar to part one in that it deals with the various states of pre and post-shattered existence, is unique in both its conceptual arrangement as well as its area of focus. In part one the Leshem utilizes the complexities of the Lurianic system as well as the textual contradictions therein to slowly build his system. The second chelek assumes that the reader has a knowledge of these complex details and moves beyond the pratim to engage the biblical and historical manifestations of the framework described in the first chelek. R. Elyashiv sees the basic structure of shevira-tikkun, or chaos-order as a pattern that incessantly reasserts itself unto the stage of history. Moving from Adam ha-Rishon’s prelapsarian state, through the primordial serpent’s seduction, the Leshem illuminates the subterranean flow of Divine interpolation which he calls nora ahlilah based on the verse in Psalms (66:5), “Lichu u-riuh mif’alot Elokim nora ahlilah al bnei adam.” R. Elyashiv moves from Adam ha-Rishon’s expulsion from Eden to the narratives of Abraham, Isaac and Jacob, interweaving Lurianic interpretations with his distinctive focus on the delicate balance between the forces of tohu and tikkun. From there the Leshem goes on to describe the concealed essence of Knesset Yisrael’s movement from Egyptian servitude, the exilic wanderings in the wilderness, and the eventual climactic experience at Har Sinai. The Leshem continues clearing a path from Israel’s unconscious repetition of the shevira as embodied in the collective event of Cheit ha-Eigel towards the eschatological advent as depicted in the Rabbinic feasts of the righteous wherein the enigmatic Leviathan, Behemoth and Ziz Shadi take on immense Kabbalistic significance. The second chelek also includes an extensive treatment of the Talmudic narrative of the four who entered the Pardes as well as an analysis of R. Akiva and his nonlocal relationship with Moses. The Leshem closes Sefer haDeah with various maamarim that while related to the concepts expressed in Dea”h comprise a separate unit; these include Drush Eitz ha-Daat; Drush Sfeikot Iggulim vi-Yosher; and Drush Mi’ut ha-Yareiach.

Leshem Shevo v-Achloma: Klalei Hitpashtut v-Histalkut

Klalei Hitpashtut v-Histalkut- or Sefer HaKlalim as it is referred to- can be described as R. Elyashiv’s most difficult as well as significant work. Following the Arizal’s depiction of the dialectical process through which existence comes-to-be as described in Eitz Chaim- particularly Shaar Mati v-lo Mati and Shaar ha-Akudim- the Leshem builds a system wherein each stage of revelation contains within itself a subsystem of Hitpashtut, egression and Histalkut, regression. In laying out the framework of this work, R. Elyashiv describes a comprehensive system “In which we will speak regarding the weaving and concatenation of the worlds. From the heights of the most elevated world to the limit of the lower worlds, Briah, Yetzira and Asiyah.”[22] For the Leshem the constant ebb and flow in which existence is revealed in order to be concealed as it is concealed in order to be revealed marks the basic structural framework that enlivens reality.[23] The dialectical play of egression/revelation and regression/concealment that serves to produce each subsequent stage of existence opens into the fourfold process of Hitpashtut Alef; Histalkut Alef; Hitpashtut Beit; Histalkut Beit. Generally speaking, through the act of Hitpashtut, the prior plenitude- seen as infinite relative to the ensuing stage- undergoes a process of concealment, akin to the first Tzimtzum in that, paradoxically, the prior levels concealment allows the next level to transition from its covert potential within the previous level into the overt manifestation as the new stage in existence. Next, with the first Histalkut, the new level now revealed undergoes a process of regression where what has become manifest returns to its previous source, leaving behind a roshem, or trace thus engraving a potential space in which the new level will eventually concretize. While an overview of this complex dynamic is far beyond the scope of this essay the main goal for the Leshem is to show how each and every stage can trace “their roots and spacing within the world of Adam Kadmon, both the details and the details of the details. To show how they are all eternally rooted and unified there, from the initial thought until the limit of action.”[24] In emphasizing the significance of this system, there is no better description than the words of R. Elyashiv himself, printed on the title page of the sefer:

And the concept of the two Hitpashtiut and the two Histalkiut is as follows, for the Creator blessed be His Name has established the entirety of existence- the totality of which stems only from the surge of His blessed light that is revealed through His actions and his hanhagot from eternity to eternity- He has established it upon the concatenation of many stages, one below the other; and each stage is a totalized system and the entirety of a world, and that which is in this one is in that one as well, with each subsequent stage drawing from the preceding stage situated above it; and now each world has its source above it from which it is drawn and in/through which it exists; and upon this rests the two Hitpashtiut and the two Histalkiut, for the first Hitpashtut and Histalkut form the supernal source of each world that remains above, and the second Hitpashtut and Histalkut form the essential existence of each world in its physical space below. And now, these stem from the light of the Name Yud-Hei-Vav-Hei that shines in each and every world. The first Hitpashtut and Histalkut stem from the letters Yud-Hei of the Name, and the second Hitpashtut and Histalkut stem from the letters Vav-Hei of the Name.”[25]


Sefer Ha-Klalim is made up of two parts discussing each stage of existence and the fourfold process of Hitpashtut and Histalkut that occurs therein. The second chelek is primarily comprised of perek eighteen, anaf ten, or Chai Ani (Yud-Cheit, Anaf-Yud) which the Leshem describes as “the sum total of all of my teachings to show the interconnection of everything within A”K and A”K within everything.” Due to the highly complex nature of this system- running from the unconscious depths of the concealed Godhead to the existential reality of this-worldliness- the Leshem appended a chart in which the system of 52 integrated manifestations of the Tetragrammaton are codified and elucidated.

Leshem Shevo v-Achloma: Chelek ha-Biurim

In Chelek ha-Biurim R. Elyashiv undertakes the enormous task of writing a “wondrous and detailed elucidation of the entirety of the Holiest of Holy, the Arizal’s Eitz Chaim.” While numerous works have been written on Sefer Eitz Chaim, simplifying and clarifying the Lurianic system, the Leshem’s vision lay beyond the normative approach to the text. For the Leshem, R. Chaim Vital’s Eitz Chaim represents a work whose “words are blocked and closed off, concealed by ancient days, as R. Chaim Vital wrote in his introduction, that all that has been revealed to us is nothing but the revelation of a singular handbreadth through the concealment of thousands.” As such, a worthy depiction of the Lurianic mosaic assembled within the gates of Eitz Chaim demands a resistant reading in which the work is read against itself in the hopes of revealing that which has remained concealed within the text. Rooting himself in the “deep wells of the holy Ari and Gra from who’s milk I have suckled and from who’s water I have drawn and drank” the Leshem seeks to “reveal the cherished light and archival secrets…deep beyond depth, elevated beyond height” that rests at the core of Eitz Chaim. In order to do this, R. Elyashiv works through the text, opening that which was closed through an incessant mode of questioning. Taking no statement for granted, the Leshem examines each idea through a hermeneutics of suspicion where the content of Eitz Chaim is measured and compared to similar and dissimilar concepts throughout the Lurianic corpus. When contradictions and textual ambiguities arise, the Leshem utilizes his unique mode of Kabbalistic analytics (pilpul) in reconciling the opposing texts by clearing a new path in which both statements are seen as augmenting one another. Arming himself with Rashash’s conception of Kabbalistic relativity known as archin, R. Elyashiv interprets Eitz Chaim as a dynamic system whose parts can only be properly understood with an intimate knowledge of their particular context. While the Leshem did undertake the enormity of this task, we have only been left with a biur up to Shaar Ha-Nekudim, Perek Gimmel leaving the majority of Eitz Chaim without commentary. The hundreds of pages it took R. Elyashiv to explicate such a small fraction of Eitz Chaim leaves one pondering the sheer vastness of the Leshem’s vision.

Mitnagdic Kabbalah

From a historical perspective Rav Shlomo Elyashiv served an important role in bridging the gap that existed between the Lithuanian world of the yeshiva and baalei mussar and the world of Lurianic Kabbalah. Throughout his time in Lithuania the Leshem studied Kabbalah with R. Yisrael Meir haKohen Kagan,[26] R. Elya Lopian,[27] R. Yosef Leib Bloch,[28] R. Yitzchak Blazer,[29] R. Yeruchem Levovitz,[30] and R. Yosef Yuzel Horwitz.[31] A more significant, yet historically ambiguous relationship was the purported interaction between R. Elyashiv and the founder of the Mussar movement, R. Yisrael Salanter.[32] The Leshem’s engagement with the various rabbinic personalities-most of who served as leaders of Lithuanian yeshivot- may be viewed through one of two sociohistorical lenses. As an adherent of the school referred to as Kabbalat ha-Gra, R. Shlomo Elyashiv represented a dying breed of mitnagdic-mysticism.[33] While never engaging the political polemics surrounding the mitnagdic/hasidic debate, the Leshem was a strong advocate for a clear and exacting approach to the Lurianic corpus, in contradistinction to the “Hasidic” approach in which the Lurianic system underwent a form of imaginative and psychological revisionism. It is important to note that while the Leshem appears to have associated this mode of interpretation with the “Hasidic” explanation of Kabbalat ha-Ari, he by no means viewed it as a uniquely Hasidic phenomenon. Many of the critiques leveled by R. Elyashiv were in fact directed towards R. Naftali Hertz haLevi, author of Siddur ha-Gra be-Nigleh u-Nistar who represented “those who delve too deeply into the system of Ramchal, interpreting the words of the Arizal as imaginative principles (maareh ha-nevuah).”[34] Nevertheless, by associating with rabbinic personalities who represented the mitnagdic elite, the Leshem maintained his position as a Lithuanian mekubal, one who continued the path of the Vilna Gaon.

Messianic Mysticism

Another possible explanation for R. Elyashiv’s vast interactions with the rabbinic elite of his time has less to do with his spiritual/political predilections and more to do with the Kabbalistic subject matter itself. Following a long tradition in which the expansion and expression of Kabbalistic studies was seen as a fundamental stage within the Jewish eschatological process,[35] the Leshem viewed his historical situatedness as signifying his personal spiritual mission. The spiritual and historical significance as well as the strident dereliction of Kabbalah study that the Leshem saw in his generation may have influenced R. Elyashiv’s emphasis on teaching and sharing his knowledge of chochmat ha-nistar. In one text the Leshem decries what he saw as the rabbinic elite’s disregard of Kabbalah as follows:

And I am amazed with some of the wise ones of our generation (chochmei ha-dor), for they have no knowledge in this area whatsoever, how can they manage without engaging chochmat ha-emes, that is pnimiyut ha-Torah, and it is strange in their eyes to the point that they know nothing about it. And all of their answers and excuses are meaningless after what is written in Eruvin (55a), “it is not in heaven, and if it was in heaven you must ascend after her, and if she is beyond the sea, you must cross after her,” and it is apparent that this applies to all areas of Torah…including the esoteric aspect (chelek ha-nistar)…and the chelek ha-nistar transcends all other areas [of Torah].”[36]

Elsewhere, R. Elyashiv quotes from R. Yisrael Salanter in describing the unique historical moment in which the secrets of the Torah (sodot ha-Torah) were now accessible to all who were interested:

And permission has been granted to all those who engage this wisdom to understand these ideas, each according to their level. And specifically from the year taf-reish (1840)[38] and onwards as it is written in the Zohar (2:117), “and in the six-hundredth year of the sixth millennia, the gates of the higher-wisdom (chochma li-ailah) were opened,” and what [the Zohar] meant in writing “opened,” this means to say that permission has been granted to all those who yearn to cleave with the living God (Elokim Chaim), to engage chochmat ha-emes, to enter and to utilize the Name properly. And anyone who delves into this matter will be enlightened and find that this was not the case before the year taf-reish (1840), because then it was still hidden and enclosed, except for a few exceptional individuals, so have I heard in the name of the gaon and chossid R. Yisrael Salanter z”l, and all of this is rooted in the revelation of supernal light that is revealed above and egresses below, as it draws into this world (olam ha-zeh) additional light and the secrets of Torah are revealed in order to rectify (tikkun) the world for the eventual rectification.”[37]

Ignorance coupled with what the Leshem saw as a historically unique time in which sodot ha-Torah were accessible to all may have influenced R. Elyashiv’s drive to engage those rabbinic personalities hitherto unaffiliated with the Kabbalistic system.

R. Elyashiv and R. Avraham Isaac Hakohen Kook

Another significant relationship centered around R. Elyashiv’s expertise in Lurianic Kabbalah was the friendship between the Leshem and the first chief rabbi of Israel, R. Avraham Isaac Hakohen Kook.[39] Serving as a young Rav in the town of Zaumel, Lithuania, R. Kook sought to resolve the “questions and difficulties with some foundational ideas in chochmat ha-nistar” [40] that had arisen in his studies. With permission from the members of his community, R. Kook travelled to Shavel where he spent a month studying and learning from the elder Rav Shlomo Elyashiv. From that point on Rav Kook and the Leshem continued their relationship, exchanging letters, with R. Kook eventually procuring the documents necessary for R. Elyashiv and his family’s move to Jerusalem.[41] R. Kook saw the Leshem as a unique link in the chain of Jewish mysticism, reportedly commenting on the latter’s work Leshem Shevo v-Achloma: Hakdamot u-Shearim (Hakdo”Sh) that “from the time of R. Moshe Cordevaro there has been no sefer in chochmat ha-emet that grasps and expounds the subject matter like the sefer Hakdamot u-Shearim.”[42] Thanking the Leshem for sending his newly published manuscript, R. Kook wrote: “The house was filled with light upon the appearance of his holy book. I cannot convey to my soul-friend my feelings of inner happiness from the good light. In its yet unbound state, I have already devoured several pages, so enamored am I. It was sweet as honey to my mouth.”[43] R. Aryeh Levin, close student of R. Kook and assistant to R. Elyashiv in Jerusalem describes many nights during which the Leshem and R. Kook would study sifrei kabbalah from midnight until the early morning. R. Kook’s sense of a “divine bond in the depths of the heart”[44] existing between himself and Leshem was reciprocated by the elder R. Elyashiv who saw in the chief rabbi “a vast knowledge and unification of all variant Kabbalistic positions (shitot) and one who has earned the description of “no secret being removed from him” (kol raz lo anis leh).”[45] After the Leshem’s passing shortly after arriving in Jerusalem, R. Kook eulogized the great mekubal and composed the epitaph marking R. Elyashiv’s kever, a lasting testimony to their significant relationship.[46] While there has been no scholarly attempt at identifying the Leshem’s influence on the thought of R. Kook, the overlap in both thinkers approach to the spiritual significance of history as well as the utilization of R. Azriel of Geroni’s concept of the “potential (for) limitation within the unlimited (koach ha-gevul bi-bilti gevul)” is significant. It is important to note that while R. Kook and R. Aryeh Levin appear to have viewed R. Elyashiv’s approach to the Lurianic corpus as authoritative, this was not the case for R. Kooks other students comprising the chug ha-rayah. Both R. Yaakov Moshe Charlop[47] and the R. Dovid Cohen regarded the Leshem’s critical view of Ramchal’s interpretative reading of the Arizal as problematic. While the details of R. Elyashiv’s critical approach towards Kabbalat Ramchal will be discussed in a future essay, it appears that the critique of R. Charlop and R. Cohen, both deeply influenced by Ramchal, was more reactionary than substantive.

Leshem Shevo v-Achloma and the Kabbalists of Beit-El

Described by R. Yosef Chaim of Baghdad as the “lion of secrecy (Ari bi-Mistarim),”[48] it is surprising that R. Elyashiv’s vast body-of-work known generally as Leshem Shevo v-Achloma has been all but ignored by both the traditional and academic schools of Kabbalah study. Within the Haredi network of Kabbalah yeshivot the Leshem’s works are seen as important contributions towards the explication of the Lurianic system, but by no means have they entered the limited curriculum of primary texts comprising the “meforshei ha-Ari.” Only the glosses written by R. Elyashiv under the title ha”ShevaCh (Shlomo ben Chaikl) on the first half of Eitz-Chaim- compiled and printed in R. Menachem Menchin Halperin’s Hagaaot u-Biurim– have received treatment in the writings of sefardi mekubalim.[49] While greatly respected by the sefardic Kabbalists of his day- two works by R. Shaul Dweck ha-Kohen were printed with approbations from the Leshem[50]- his works did not enjoy the same treatment. Those following the sefardic approach to Kabbalat ha-Ari- namely the texts of R. Shalom Sharabi and his students- pay little or no attention to the texts of R. Elyashiv due to the fact that he is considered an adherent of the Vilna Gaon’s school whose focus on the allegorical nature of Kabbalat ha-Ari differs from the attempt to uncover the “depth of the practical meaning”[51] (omek ha-peshat). A point that remains to be shown however, is that while R. Elyashiv did not align himself with the interpretative approach of R. Sharabi and the Kabbalists of Beit-El; he engaged their texts both intellectually- composing a short peirush to Rashash’s Rechovot ha-Nahar[52]– and practically, editing R. Dovid of Agier’s Kuntreis Chasdei Dovid.[53] The Leshem’s respect and engagement with the system of RaSha’’Sh becomes clear with the following passage in which R. Elyashiv praises R. Sharabi’s interpretation regarding shvirat ha-Melachim as a process affecting each particular (prat) as opposed to the collective (Klal) understanding:

And the words of our teacher Rashash are alive and sustained, and who like him descends to the depths of the abyss, drawing depth from the depths on each statement of the Arizal. We have seen as well by all the great chochmei sefard who have followed him, in particular the great R. Chaim de la Roza in his work Torat Chochom which engraves a path following him at every point, raising vast treasures on all of his words.”[54]

With this level of admiration and engagement with the thought of Rashash the conscious ignorance on behalf of chochmei sefard of R. Elyashiv’ texts becomes more conspicuous. However, a recently rediscovered letter the Leshem wrote to R. Menachem Menchin Halperin helps shed light on the (non)relation between sefardi mekubalim and the Leshem:

And now my dear friend I will not refrain from informing you that which is within my heart, for I have seen how the great chochmei ha-sefardim- may the supernal sweetness be upon them eternally- align the teachings of our holy teacher R. Shalom Sharabi [in relation] to the teachings of the holy Ari, as they do regarding the oral law in relation to the written law. However in my opinion this does not stand with me. Because regarding the words of the holy R. Shalom may his merit protect us, here I will state that while in truth many of the teachings from his holy words are fundamental and essential regarding the depth of Torat ha-Ari without which it is difficult to grasp the truth; in general his approach is but one facet in the Torat ha-Ari, and it is possible to understand them properly, in my opinion, with other approaches as well, for there are many faces to Torah, and it is not necessary to understand them with his holy path (derech) alone. Furthermore his holy derech is sharp (charif) and very very deep and not every mind can handle this (lav kol moach savil da) and it is possible to understand based on a simpler and easier derech, as I have shown and seen in numerous places that God has graced me with.”[55]

From this letter it is clear that while R. Elyashiv held the Rashash and his derech in high esteem, by no means did he view it as the authoritative and essential approach to the writings of the Arizal. The Leshem’s opinion regarding the teachings of R. Sharabi runs counter to the hyper-essentialism with which the talmidei ha-Rashash viewed his approach. Whether or not this letter was known to the Kabbalists of Beit-El, R. Elyashiv’s stance may have influenced the disassociation from his writings.

Leshem Shevo v-Achloma and Kabbalat ha-Gra

Within the Ashkenazi world of Kabbalah, sifrei Leshem Shevo v-Achloma have experienced a significantly stronger engagement which has been both deeply respectful as well as revisionistic. Considered a student of the Vilna Gaon’s approach to kabbalah, R. Elyashiv differs from the other talmidei ha-Gra in that he had no direct line linking him to the Gra’s teachings. Both R. Chaim Volozhiner (1749-1821) and R. Menachem Mendel of Shklov (d. 1827), considered the main students of the Gra were taught the Lurianic system directly from him. R. Yitzchak Issac Haver (1789-1853), considered peh shlishi in the school of Kabbalat ha-Gra was a student of R. Menachem Mendel of Shklov, and devoted much of his effort towards developing a unifying system wherein the disagreements between the Arizal and the Gra were reconciled.[56] By grafting together the teachings of the Gaon with those of the Arizal in his Pischei Shearim, R. Haver attempts to show that the derech of the Gra is the derech of the Ari. Many of R. Haver’s other writings are direct peirushim on various works of the Vilna Gaon, thus emphasizing his place as an authoritative student. R. Haver’s main disciple, R. Yitzchak Kahane-Kellner- whose three-volume Toldot Yitzchak contains a commentary on the Gra’s peirush to Sefer Yetzirah– spent most of his later years creating institutions in Jerusalem whose sole purpose was to be the study and expansion of the Vilna Gaon’s kabbalistic writings. The Leshem on the other hand had no teacher linking him to the Vilna Gaon, nor did he devote any text to the primary treatment of Kabbalat ha-Gra. Although R. Elyashiv was deemed worthy of editing the writings of the Gra by R. Shmuel Luria of Mohilev and R. Dovid Luria, this did not translate into his works being treated and studied as fundamental texts within the system of Kabbalat ha-Gra.

Current Trends in Leshem Shevo v-Achloma Study

In recent years the writings of the Leshem have seen renewed interest within the Haredi world of Kabbalah study with newly edited editions as well as supplementary works being published. This development however can be divided into two schools of thought; one in which the texts Leshem Shevo v-Achloma are treated as a complex system in which the Lurianic system undergoes an intensive and analytic treatment, thus preserving the difficulty and detailed nature of the text; and one in which Leshem Shevo v-Achloma undergoes a process of simplification for the sake of popularization. Regarding the former, the texts of the Leshem are being edited and reprinted for the primary purpose of textual emendations. In addition, sources as well as footnotes have been added, directing the reader to the source material utilized by the Leshem. Furthermore, various seforim have been published in which the system of the Leshem is treated and clarified. A prime example of this approach is the recently published Yud-Gimmel Maarachot[57] in which the author elucidates the Leshem’s highly complex system of 52 integrated manifestations of the Tetragrammaton that serve as the basic infrastructure running from the recesses of Ein-Sof down to the coarse reality of this-worldliness. This is historically significant in the sense that never before have there been texts solely devoted to understanding R. Elyashiv’s system. With regards to the latter school, the Leshem’s texts have been combed with the redactors culling the philosophical and aggadic material discussing creation, free-will, and matters of faith while discarding the complex Kabbalistic subject matter. The primary example of this approach is the work entitled Shaarei Leshem Shevo v-Achloma (Barzani, 1993), in which R. Yehoshua Edelstein “collected, in full without any change from the holy books Leshem Shevo v-Achloma.”[58] This likkut has two parts; the first contains “a clarification of the fundamentals of faith and worship,” while the second discusses “the order of creation and concatenation (hishtalshlut) in time leading towards the full rectification, may it come speedily in our days.”[59] While the publisher acknowledges that this work serves only as an “opening of the gate to the works of the Rav who is like an angel of God (rav ha-domeh li-malach Hashem) the expert (gaon) in torat emet”[60] it appears to have taken the place of the primary texts for many and as such the actual works comprising Leshem Shevo v-Achloma have been overlooked.

R. Moshe Shapiro: The Popularization of Leshem Shevo v-Achloma

This phenomenon in which the texts of the Leshem undergo the “occasional deletion of a passage so as not to include matters of concealment (nistarot)”[61] for the sake of making them “equal to every searching ben-torah” has taken place primarily within the school of R. Moshe Shapiro and his students. Viewed by many within the Haredi world as the preeminent baal-machshava, R. Shapiro is purported to see in the Leshem– who he describes as “a giant, discordant with the nature of our lowly generation, sent to enlighten our eyes and enable us to grasp a miniscule taste of the depths of torah”[62]- a paradigm of authentic hashkafat ha-torah. In a letter reprinted in Shaarei Leshem[63] at the behest of the Leshem’s grandson R. Yosef Shalom Elyashiv, R. Shapiro explains the rational for publishing a collection of texts taken out of context as follows:

Many have been asking and searching, who will give us faithful waters to drink from the well of living water, the seforim of our master (the Leshem) that were given over closed (chatumim), and they are yearning to find an opening, one that does not engage the depth of the sugyot in the Zohar and writings of the Arizal. And it is known that many of the drushim open gates in the knowledge of God, the fundamentals of faith and yearning for redemption that each Jew is commanded to know, and in our generation in which the wicked ones surround us and things are “cheapened in the eyes of men” and anything that stands at the height of the world is cheapened and lowered to the dust, it appears to be a “time to act for God” (ait laasot la-Hashem), to open an opening for the masses to the enlightened writings that cleanse the eyes and heal the spirit, that they may swim in them so that knowledge be spread; and I know personally how wondrous the affect these writings have on those who learn them, and even on those who taste from the edge of their sweetness, their eyes shall be enlightened.”

R. Shapiro’s logic is clear, due to the spiritual dereliction of the generation two difficulties arise in learning Leshem Shevo v-Achloma properly. The first is practical in the sense that many have expressed interest in the philosophical aspects of the Leshem’s system without a prior knowledge of the Kabbalistic subject matter. Secondly, the spiritual climate in which the holy is “cheapened in the eyes of men” demands a paradoxical transgressive act for the sake of upholding the law, an “ait laasot la-Hashem.” By utilizing the rabbinic notion of ait laasot R. Shapiro enables himself to support the simplification of the Leshem’s work while simultaneously maintaining the non-ideality of such an undertaking. R. Shapiro’s ambivalence between the ideal sanctity of Leshem Shevo v-Achloma as a unique contribution to the Lurianic system and the real inability of many within the Haredi yeshiva world to grasp the complex subject matter is relieved through the utilization of ait laasot, a temporary disavowal in which the laws governing the revelation of Kabbalistic texts are held in abeyance.[64] Sociopolitical factors notwithstanding, the fact that R. Shapiro acknowledges the ideal treatment of the Leshem’s thought as a self-contained Kabbalistic system is apparent from his involvement with texts that maintain the Kabbalistic and highly complex nature of Leshem Shevo v-Achloma. For example, the abovementioned Yud-Gimmel Maarachot contains a letter of approbation in which R. Shapiro praises the author for “revealing to the light of the world the valuable pnimim in the sugya of yud-gimmel maarachot that our master the Leshem valued and held as the fundamental and root of creation and the revelation of atzilut within the worlds of adam-kadmon; these words are enlightening and deep, and they demand much effort to understand, and few actually learn them…” This ambivalence between the popularization of Leshem Shevo v-Achloma and the faithfulness to its complexities is not unique to R. Shapiro; R. Yehoshua Edelstein who compiled Shaarei Leshem has also published Maf’teach Leshem Shevo v-Achloma, a compendium of Kabbalistic sources- from both the Arizal as well as the Vilna Gaon- that appear within the thousands of pages comprising the Leshem’s system. In a letter printed at the beginning of Maf’teach, R. Shapiro describes the project as one “whose great significance need not be explained to those who learn such things,” again highlighting the ideality of approaching the texts in a faithful and accurate way. R. Yosef Shalom Elyashiv, grandson and occasional study partner of his maternal grandfather was in possession of a library that contained seforim with glosses and annotations written by the Leshem. Some of these glosses- primarily Kabbalistic in nature- have been printed in Gilyonot Leshem Shevo v-Achloma as well as a recent edition of the journal Yeshurin dedicated to the memory of the Leshem. In addition to R. Shapiro and his students, the late Haredi Kabbalist R. Yisrael Eliyahu Weintraub delivered classes on some of the Leshem’s writings, often advising novice students to study Leshem Shevo v-Achloma: Sefer Hakdamot u-Shearim as an introductory text.

R. Moshe Schatz: Leshem Shevo v-Achloma as Foundational Text

Within the Hasidic world of contemporary Kabbalah study, Rabbi Yitzchak Meir Morgenstern – rosh yeshiva of Yeshivat Torat Chochom – has consistently incorporated the works of the Leshem into his dynamic synthesis wherein the works of the Arizal, Rashash, Baal Shem tov and Gra are grafted together creating new constellations of thinkers who coalesce in a textual matrix described as “secret of secrets” (razin di-razin)[65]. It is R. Morgenstern’s teacher however, who serves as a significant scholar of Leshem Shevo v-Achloma. R. Moshe Schatz- born and raised in Brooklyn- sits in his cramped study in the Jerusalem neighborhood of Givat Shaul teaching the Leshem’s system to a wide range of students, many of whom have studied the Lurianic system extensively only to reach a point of confusion. In a process akin to Derridian deconstruction, R. Schatz leads his students through a process of deliberate unlearning in which the previously held assumptions regarding the Lurianic system are shed.[66] Once the student has moved beyond the preconceived notions that have compounded their confusion, R. Schatz begins to slowly work from the bottom up, elucidating and clarifying the fundamental ideas that the Kabbalistic system is built upon. For R. Schatz the Lurianic system – as refracted through the teachings of Rashash – is a complex structure in which specific concepts undergo a process of repetition through reconfiguration. Utilizing the Lurianic depiction of Partzufim, the works of the Arizal, Rashash, Baal Shem Tov, and the Vilna Gaon coalesce into a unified whole that is greater than the sum of its parts. Building a gestalt of sod, R. Schatz simultaneously reveals the unity that rests beneath the disparate manifestations of Kabbalah throughout history as he removes the commonly held assumptions of machloket that have marked the interpretive approaches of many scholars. According to R. Schatz, these basic concepts such as tzimtzum, reshimu and kav ha-yashar re/present themselves countless times throughout the system, generating a simple pattern in which the general concepts remain the same while the specific details change according to their relative position within the system. This notion of relativity, or archin as the Rashash termed it, has enabled R. Schatz to see in modern quantum physics a valuable model wherein the Lurianic system is mirrored. While R. Schatz utilizes the entirety of the Leshem’s system in explicating his understanding, it is Leshem Shevo v-Achloma: Klalei Hitpashtut v-Histalkut (Sefer ha-Klalim) that serves as the primary model for the dialectics of repetition and difference that permeate the Lurianic model. While writing extensively, R. Schatz’s primary publication is his Maayan Moshe (Jerusalem, 2013), an introductory work that serves to guide both the novice and expert towards “a clear understanding of Kabbalat ha-Ari and Rashash.” Maayan Moshe is comprised of three sections; the first serves as an overview of R. Azriel of Gerona’s treatment of the sefirotic arrangement in Biur Esser Sefirot as well as R. Meir ibn Gabbai’s Derech Emunah based on the Arizal and the Leshem; the second section contains a critical edition of both Biur Esser Sefirot and Derech Emunah with footnotes and textual emendations; the third and final section contains a previously unprinted (and now, recently-published) correspondence between R. Elyashiv and R. Naftali Hertz haLevi in which the Leshem clarifies his critique of “those who delve too deeply into the writings of Ramchal” as well as his literalist interpretation of the Arizal’s system. From the hitherto unpublished correspondence R. Schatz shows how indebted the Leshem was to the ideas expressed within the work of R. Azriel of Gerona, namely the conceptual description of Ein-Sof’s “potential (for) limitation within the unlimited (koach ha-gevul bi-bilti gevul),” which as stated above greatly influenced the Kabbalistic approach of R. Avraham Isaac Hakohen Kook as well. R. Schatz continues to teach the Leshem Shevo v-Achloma in a creative approach wherein the ideas of quantum physics, neuroscience and Kabbalat ha-Ari meld together in what he views- based in part on the Leshem’s mystical historiography- as the messianic union of “the lower wisdom of below and the higher wisdom from above.”

R. Meir Triebitz: The Leshem as Authentic Mitnaged

Another current teacher of Leshem Shevo v-Achloma within the Haredi yeshiva world is R. Meir Triebitz who serves as a maggid shiur at Yeshivat Machon Shlomo, a baal-teshuva institute in Jerusalem. R. Triebitz, who also serves as a posek for his community, completed his dissertation in mathematical physics at Princeton University before moving to Jerusalem to teach. Aside from the Talmudic course he teaches, R. Triebitz delivers classes on Leshem Shevo v-Achloma: Hakdamot u-Shearim as well as pertinent source materials from the Leshem’s writings. R. Triebitz’s approach is noteworthy in that he maintains that the Leshem’s system is one in which the Kabbalistic system is purified from any pantheistic and acosmic notions. As an adherent to the Vilna Gaon’s interpretation of Kabbalah, R. Triebitz views the Leshem as the last authentic Mitnagdic thinker, fighting both the Hasidic predilection towards pantheism as well as R. Chaim Volozhiner’s revisionism of the Gra’s radical materialism. In supporting his thesis, R. Triebitz highlights the Leshem’s usage of Maimonides’s Guide as well as his literalist approach to the Lurianic system as signifying his attempt to bridge the widening gap separating mysticism and rationality. Of note is R. Triebitz’s usage of philosophical texts- from Kant to Kripke – in an effort to contextualize the evolution of Kabbalistic theology.[67]

Leshem Shevo v-Achloma and the Academic Study of Jewish Mysticism

Within the academic field of Jewish mysticism the apparent ignorance of R. Elyashiv and his works is even more pronounced. While Gershom Scholem does include “Solomon Eliashov’s Leshem Shevo v-Achloma” among the works in which “the basic tenets of Lurianic Kabbalah are systematically and originally presented,”[68] there is no further treatment or analysis of the works. The only other place in which Scholem references the Leshem is in the context of the dialectical process of egression and regression that permeates the Lurianic system. Regarding the tzimtzum and residual reshimu, Scholem writes, that “Throughout this process the two tendencies of perpetual ebb and flow- the Kabbalists speak of hithpasthtuth, egression and histalthkut, regression- continue to act and react upon each other.”[69] In a note on this text Scholem directs the reader to R. Chaim Vital’s Eitz Chaim and adds that “This fundamental idea has been made the basis of the great Kabbalistic system propounded in Solomon Eliassov’s magnum opus Sefer Leshem Shevo v-Achloma. The third volume (Jerusalem 1924) called Klalei Hithpasthuth v-Histalthkut.”[70]

The next academic study that touched upon aspects of the Leshem’s thought was Mordechai Pachter’s 1987 essay Circles and Straightness.[71] In this study Pachter analyzes the Lurianic motif of iggulim v-yosher as described in the writings of R. Chaim Vital and refracted through the teachings of R. Moshe Chaim Luzzatto and R. Yitzchak Isaac Haver. In analyzing the textual contradictions that arise within the works of R. Vital, Pachter utilizes the Leshem’s analytic approach as recorded in Leshem Shevo v-Achloma: Chelek ha-Biurim to clear a path of understanding. While there are a few references to the Leshem’s position as a mitnagdic Kabbalist, primarily with regards to his stance on tzimtzum,[72] Pachter does not engage the Leshem beyond the complex details surrounding the topic of iggulim v-yosher.

Following Pachter’s limited treatment of the Leshem, Ron Wacks completed his Hebrew University master’s thesis, “Chapters in the Kabbalistic Doctrine of Rav Shlomo Elyashiv” (1995), in which the Leshem Shevo v-Achloma undergoes the first significant academic treatment. However, it is Eliezer Baumgarten’s master’s thesis “History and Historiography in the Doctrine of Rav Shlomo Elyashiv” completed at the Ben-Gurion University (2006) where the thought of R. Elyashiv is treated in a systematic and significant fashion. Baumgarten analyzes R. Elyashiv’s usage of the historical process, primarily the teleological emphasis that the Leshem placed on historical temporality. The source material’s utilized by the Leshem, including the writings of the Arizal, Vilna Gaon as well as R. Yisrael Sarug are analyzed as well. It is the relationship between R. Elyashiv and the works of the Ramchal however, that receives the most significant treatment. Baumgarten traces the history of the literal/figurative debate regarding the Lurianic system, touching upon the notion of metaphoric (mashal) versus literal (nimshal) approaches, a topic that will be discussed at length in a future essay. While Baumgarten’s work remains the most extensive and systematic treatment of the Leshem’s system, there is much that remains unanalyzed as well as unthought.

There has been some, albeit limited research regarding the Leshem’s relationship with other mainstream approaches to Lurianic Kabbalah including the sefardic school of Rashash as well as the Hasidic approach to the Arizal’s system. Regarding the former, Jonatan Meir has correctly pointed out R. Elyashiv’s critique of the students of Rashash, or the michavnim in that they saw in R. Sharabi’s approach the only legitimate interpretive stance towards Kabbalat ha-Ari.[73] While Meir does gesture towards R. Elyashiv’s simultaneous critique and admiration for the sefardi mekubalim, his comments are limited to the historical relationship between the two wherein the Leshem “came close to the group of mechavnim, and spent time learning in the Rechovot ha-Nahar yeshiva, even writing a warm letter of approbation for a sefer of kavvanot that was published through the yeshiva.”[74] What is left unexamined is the Leshem’s deep engagement with the system of Rashash, both on a theoretical as well as practical level, manifested through editing and publishing various texts from within the Rashash’s school itself. Meir notes that the instigating factor in the Leshem’s critique of the Rashash’s system was “a difference in approach regarding the relationship between the mashal and the nimshal”[75] within the Lurianic system. Elsewhere[76] Meir suggests that both R. Elyashiv as well as the R. Yehuda Leib Ashlag, the baal ha-Sulam, took issue with the school of Rashash for similar reasons. Namely, that the michavnim were unable to penetrate the depths of meaning within the Lurianic system that were now revealed, a phenomenon- at least for R. Elyashiv – that was symptomatic of the historical epoch. From both sources it appears that Meir conflates the Leshem’s historical/practical critique of the sefardi mekubalim– namely the hyper-essentialism with which they viewed Rashash’s teachings- and the exegetical/theoretical critique that he claims the Leshem held vis a vis the school of Rashah. For Meir the alleged exegetical/theoretical critique was based on a difference of approach regarding the relationship between mashal and nimshal in the Lurianic system, with the Leshem disagreeing with Rashash. While it is clear, as will be discussed in a future essay, that R. Elyashiv did clear a unique path regarding the literal nature of Lurianic Kabbalah in contradistinction to the figurative approach championed by “those who delve too deeply into Ramchal,” it is difficult to claim that the Leshem’s stance varied from the approach of Rashash.[77]

With regards to the (non)relationship between the Leshem and the Hasidic interpretation of Lurianic Kabbalah, Bezalel Naor, Kana’uteh de-Pinhas (2013) offers a hitherto unpublished correspondence between R. Pinchas Lintop and R. Avraham Isaac Hakohen Kook regarding R. Elyashiv’s Leshem Shevo v-Achloma: Hakdamot u-Shearim. As a Kabbalist, R. Lintop associated himself with the theoretical school of Habad and as such, took issue with the Leshem’s treatment of keilim within the world of Atzilut. While R. Elyashiv was in all probability unaware of R. Lintop’s critique, Naor serves as the Leshem’s surrogate in identifying what in Naor’s eyes serves as the distinguishing factor between R. Elyashiv’s mitnagdic-materialism versus Hasidic-acosmism, or pantheism. While Naor does present a coherent, and correct formulation of the differing opinions regarding the status of vessels (keilim) within the world of Emanation (Atzilut), his exegetical analysis in which the issue becomes analogous with the literal/figurative interpretation of tzimtzum is flawed. As will be discussed in a future essay, the Leshem’s understanding of tzimtzum as a literal event is a complex process resulting in a third category wherein tzimtzum must be viewed as both literal and figurative, or to borrow Elliot Wolfson’s locution it is both “figuratively literal as it is literally figurative.”[78] In addition, Naor’s approach appears to be narrow in scope, culling material from limited sources within the Habad school of Kabbalistic theosophy while quoting from only two sources within Leshem Shevo v-Achloma. From a sociohistorical perspective, Naor – correctly basing himself on R. Lintop’s letter in which the criticism of the Leshem is predicated on Hasidic texts as well as Ramchal’s system- appears to conflate R. Elyashiv’s critique regarding “those who delve too deeply into Ramchal”[79] with an assumed hostility towards Hasidut. While it is a legitimate to assume that as an adherent to the system of the Vilna Gaon, R. Elyashiv viewed Hasidut with a critical eye, I do not believe that the Leshem engaged in the harsh polemics that Naor would associate with him. Firstly, the textual evidence in which the Leshem even hints to Hasidut is extremely limited, with Naor’s main source being a letter written to R. Naftali Hertz HaLevi in 1883.[80] If R. Elyashiv, theoretically following in the footsteps of his spiritual predecessor, the Vilna Gaon, held the same beliefs regarding the danger and heretical leanings of the Hasidic movement, one would assume a more explicit and direct critique within his writings. Taking R. Elyashiv’s harsh criticism of Ramchal as an example,[81] it is apparent that the Leshem was not subtle when it came to those who misinterpreted the Lurianic system. Second, the Leshem quotes at times from texts written by Hasidic thinkers, a minuscule yet significant gesture when coming from the pen of a Mitnagdic Kabbalist.[82] While Naor is in all likelihood correct in that R. Elyashiv disagreed with the Hasidic approach to Lurianic Kabbalah,[83] it is reasonable to claim that the criticism was not nearly as severe as Naor, or R. Lintop for that matter, claim.

A positive exception to the ignorance of R. Elyashiv and his works within the academic study of Jewish Mysticism is Professor Jonathan Garb, who holds the Gershom Scholem chair in Kabbalah in the Department of Jewish Thought at the Hebrew University of Jerusalem. Garb, in his multifarious studies on twentieth-century Kabbalah has consistently gestured towards the significant impact the Leshem has had on individual thinkers as well as the field of Kabbalah study in general. While never offering a critical or comprehensive reading of the Leshem, Garb has pointed out certain significant aspects of R. Elyashiv’s unique approach to Lurianic Kabbalah. Of note is the Leshem’s particular stance with regards to the literal/figurative debate as applied to Kabbalat ha-Ari. As Garb notes in the name of R. Elyashiv, “The main sanctity and importance of the study of Kabbalah is to speak [to the realms] above, not below.”[84] Emphasizing the necessary demetaphorization of Lurianic mashal, the Leshem- as Garb correctly notes- highlights the ontological significance of Kabbalah study.[85] As opposed to the metaphorical readings in which the significance of the Kabbalah is limited to the historical or psychological influence leveled upon the subject,[86] R. Elyashiv calls for a metaphorically-literal reading wherein the Lurianic system maintains its transcendental quality. Garb is correct in pointing out that while the Leshem decries the strictly metaphorical reading of Lurianic Kabbalah, he by no means disregards the historical and psychological significance contained within an immanentist reading of the Kabbalah.[87] While most of Garb’s comments on the Leshem are relegated to tangential points or footnotes, the gesture towards his unique approach is noteworthy.

In situating R. Shlomo Elyashiv within the realm of modern Kabbalah scholarship, my aim is to point towards the significant impact – both historically and theoretically – the Leshem had on the world of Lurianic Kabbalah. While this essay has been primarily focused on the historical context of R. Elyashiv and his works, it is my hope that this serve as an introduction into the gates of the Leshem.[88]

Appendix A: R. Shlomo Elyashiv’s Approbation to R. Chaim Shaul Dweck’s Benayahu Ben Yehoyada: Tikkunei ha-Nefesh (Jerusalem, 1911):

Now it has come before me distinguished in tireless [effort] from the holy land in which God resides a flying scroll, sweet and pleasant, piercingly precious. A sefer enshrined in its clarity. Founded upon the purity of the soul, to purify her and sanctify her in the holy supernal light. And I have seen that it is a clarifying cornerstone, its foundations in the sanctified mountains, built and contained on wondrous and frightening unifications, built and founded upon these two holy Rabbis of Jerusalem, who are, the unique one of the nation- whose holiness is known by all- the holy Rabbi and godly mekubal, holy do we say regarding him, our teacher R. Chaim Shaul Dweck ha-Kohen, may God lengthen his days and years, and his viceroy the Rav, great in Torah and Hassidut in whom the wisdom of god rests our teacher R. Eliyahu Yaakov Lagimi may his days be lengthened and good, they are the builders of this holy edifice, a house for God, a palace for God. However, the essence of this sefer, its roots, branches and fruits belong to our master, the holy of holies, (the) Arizal himself from Sefer Shaar Ruach ha-Kodesh, but these chachamim I mentioned have revitalized her with additional light and great blessing, and they have done great work, holy work that has amazed me. For these yichudim that are in the Sefer Shaar Ruach ha-Kodesh, they contain various yechudim that remain closed off (Torah chatuma) and they necessitate clarification and explanation to unfold their essence, and some (yechudim) need workmanship in order to build them. Even the ones that are simple to understand, they too necessitate a clear order as to how to engage them practically; all of this has been rectified by these chachamim mentioned above, who accordant to their wisdom and righteousness have revitalized all of these yechudim collected from Shaar Ruach ha-Kodesh and concretized them within this holy sefer, and their wisdom has stood for them in ordering each and every yichud according to the desired intention, to the point that they no longer need any clarification as they remain open to all. They have also organized each and every yichud in an order appropriate for practical usage, and they have organized each yichud with the myriad Holy names that are applicable, and they have written them out explicitly in this sefer so that nothing is lacking for their practical utilization, one will find everything spread before their eyes in the opening of the gates to the holiness of God, and they need but to gaze with the proper intentions at the crowns of the letters that sparkle and shine the eyes in the holiness of the flaming fire of the godly flame. Furthermore, these chachamim have added crowning stones that shimmer with the spirit of God, for their essential goal is to reveal rectifications for the transgressive soul as the result of various transgressions, to reveal to them soul atonement, to save them from descent to the abyss and to enlighten them with the light of the face of the living King, and because it is impossible to rectify each transgression completely as if it never took place, until all of the blemishes that relate to the root soul and the myriad supernal lights are fully rectified, these chachamim have utilized their wisdom with regards to this as well, and they have taken from the teachings of our holy teacher R. Shalom Sharabi who is known for the wondrous teachings that have been revealed to him through supernal gates within the teachings of Arizal, and he has revealed each particular light that dwells in the chambers of the chariot, specifically with regards to the rectifications of the intentions of prayer and mitzvot; these chachamim have taken from his teachings as well and organized according to this the tikkun of each transgression correspondent to each specific light, to draw forth to each one (transgression) the light of yichud specific to each particular transgressions blemish, in order to perfect each tikkun as it applies to the root soul that is rooted in the holy of holies. There is no doubt that yichudim like these are included in our Sages statement (tb. Yoma 86b), “great is repentance wherein transgressions are transformed to merits”. Furthermore, these chachamim have included in this sefer various frightening yichudim that serve to draw forth upon oneself the holy supernal light, as the benefit of those who engage yichudim with purity and sanctity and who privatize their souls with God is known, and they have organized it all in the order necessary for practical engagement and they have intensified the process though all this. For this reason, there is no limit to the measurement of this sefer’s valuable elevation, for it is a jewel that knows no value, and it is worthy for all those in whose heart rests the fear of God to cleave to Him always and to serve as a stamp upon their hearts and a stamp upon their arms, for everything is contingent on the movement from below, as our Sages (Yumah, ch.3) have stated, “Man sanctifies himself a bit, and he is sanctified immensely, from below- he is sanctified above, in this-world- he is sanctified in the next”. These are the words written by the writer for the sake of this sefer’s holiness and practicality, for the merit of the masses, today the 8th of Adar, 1910,

Shlomo Ben R. Chaim Chaikal, author of Sefer Leshem Shevo v-Achloma

Appendix B: R. Shlomo Elyashiv’s Approbation to R. Chaim Shaul Dweck’s Eipha Sheleima al Otzrot Chaim (1907):

I have received what has been sent to me, a few leaves from the planted plaything, with numerous scents from the tents that God has planted, they are the works of the wondrous worker who seeks the concealed depths in all the proper measurements, with the full and righteous measuring stone (Eipha Sheleima v-Tzedek), clarifying and explaining the words of [the] Arizal in the holy and frightening Otzrot Chaim, and from what I have seen here and there, I have seen that it is a worthy and elevated sefer, great is the effort and great is the strength of this great man, the Rav of the land of Israel, the great Rav who contains vast measurements of valuable light, our teacher R. [Chaim] Shaul ha-Kohen may he live long and good days, his ability is great in deepening and widening these concealed teachings that stand at the apex of the world, in the supernal concealment, his strength is great to search and seek this concealed wisdom in her depths and heights, this is the Torah and this is its reward, to reveal the concealed wisdom, and may his wellsprings burst forth so that the masses may enjoy his light that enlightens the eyes of the wise, and to water the masses from his well, the well of living water that rests in the holy and frightening Sefer Otzrot Chaim. These are the words of he who speaks for the honor of the Torah and for the honor of this holy man, the godly mekubal, Kohen to the transcendent God, the wise author may his days be long and good, written and sealed bein ha-mitzarim, erev Shabbos kodesh, the 23rd of Tammuz of this year 1906, waiting with exhausted eyes for the comfort of Zion and Jerusalem,

Shlomo Ben R. Chaim Chiakal Elyashiv

Notes:
Thank you to yedidi Reb Menachem Butler a true “chaver le-dvar naaleh.” Thanks as well to Reb Shlomo Gross for all of his insight and help with this essay.

[1] On the academic history and theosophy of R. Isaac Luria and the Lurianic school of Kabbalah, see Lawrence Fine, Physician of the Soul, Healer of the Cosmos: Isaac Luria and His Kabbalistic Fellowship (Stanford University Press, 2003); Gershom Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism (Schocken, 1978), 244-286; Ronit Meroz, ”Redemption in Lurianic Teaching,” (PhD dissertation, Hebrew University of Jerusalem, 1988; Hebrew); Moshe Idel, “‘One from a Town, Two from a Clan’: The Diffusion of Lurianic Kabbala and Sabbateanism: A Re-Examination,” Jewish History 7:2 (Fall 1993): 79-104; Elliot R. Wolfson, “Divine Suffering and the Hermeneutics of Reading: Philosophical Reflections on Lurianic Mysticism,” in Robert Gibbs and Elliot R. Wolfson, eds., Suffering Religion (London: Routledge, 2002), 101-163; Morris M. Faierstein, “From Kabbalist to Zaddik: R. Isaac Luria as Precursor of the Baal Shem Tov,” in Leonard J. Greenspoon and Ronald A. Simkins, eds., Spiritual Dimensions of Judaism Omaha (NE: Creighton University Press, 2003), 95-104; Shaul Magid, From Metaphysics to Midrash: Myth, History, and the Interpretation of Scripture in Lurianic Kabbala (Bloomington: Indiana University Press, 2008), Morris M. Faierstein, “Traces of Lurianic Kabbalah: Texts and their Histories,” Jewish Quarterly Review 103:1 (Winter 2013): 101-106, among other sources. See also my forthcoming essay, “Metaphoric Literality: The Leshem and Lurianic Kabbalah.”
[2] On the formulation of the Lurianic corpus, see Yosef Avivi,
Kabbalat HaAri (Jerusalem: Ben-Zvi Institute, 2008), three volumes.
[3] Regarding the complex dialectic of concealment and secrecy in Jewish mysticism, see Elliot R. Wolfson,
Language, Eros, Being: Kabbalistic Hermeneutics and Poetic Imagination (New York: Fordham University Press, 2005), 200-224; Elliot R. Wolfson, Open Secret: Postmessianic Messianism and the Mystical Revision of Menahem Mendel Schneerson (New York: Columbia University Press, 2009), 28-66.
[4] See Rav Chaim Vital,
Hakdamah li-Shaar HaHakdamot, printed in R. Chaim Vital Sefer Eitz Chaim (Jerusalem, 1985), 5-24; Rav Tzvi Hirsch Eichenstein, Tzur Me-Rah v-Asseh Tov (Bnei Shlishim, 2004); Louis Jacobs, Turn Aside From Evil and do Good: An Introduction and a Way to the Tree of Life (London: Littman Library, 1995).
[5] On Rabbi Moshe Chaim Luzzatto and his systematic approach to the Lurianic system, see Isaiah Tishby,
Messianic Mysticism: Moses Hayim Luzzatto and the Padua School, trans. Morris Hoffman (London: Littman Library, 2005); Jonathan Garb, Kabbalist in the Heart of the Storm: Rabbi Moshe Hayyim Luzzatto (Tel Aviv: Tel Aviv University Press, 2014; Hebrew); Mordechai Chriqui, Rehev Yisrael: Kabbalat R. Moshe Chaim Luzzatto (Machon Ramchal, 1995); and Elliot R. Wolfson, “‘Tiqqun ha-Shekhinah’: Redemption and the Overcoming of Gender Dimorphism in the Messianic Kabbalah of Moses Hayyim Luzzatto,” History of Religions 36:4 (May 1997): 289-332. For a socio-historical treatment of Ramchal and colleagues, see Elisheva Carlebach, “Redemption and Persecution in the Eyes of Moses Hayim Luzzatto and His Circle,” Proceedings of the American Academy for Jewish Research 54 (1987): 1-29; and Jonathan Garb, “The Political Model in Modern Kabbalah: A Study of Rabbi Moses Hayyim Luzzatto and His Intellectual Surroundings,” in Benjamin Brown, Menachem Lorberbaum, Avinoam Rosenak, Yedidia Z. Stern, eds., Religion and Politics in Jewish Thought: Essays in Honor of Aviezer Ravitzky, vol. 2 (Jerusalem: Israel Democracy Institute and Merkaz Zalman Shazar, 2012), 533-565 (Hebrew).
[6] For a historical overview of Rav Shalom Sharabi and his system of Kabbalistic theurgy, see Pinchas Giller,
Shalom Shar’abi and the Kabbalists of Beit El (Oxford: Oxford University Press, 2008); Jonatan Meir, Rechovot HaNahar: Kabbalah and Exoterica in Jerusalem (1896-1948) (Jerusalem: Hebrew University Press, 2011), 19-74. For an in-depth depiction of Sharabi’s approach to the Lurianic system, see Rav Yaakov Hillel, Ahavat Shalom: Yesodot u-Klalim bi-Torato shel Maran HaRashash (Ahavat Shalom, 2001). On Rav Yaakov Hillel, see Jonatan Meir, “The Boundaries of the Kabbalah: R. Yaakov Moshe Hillel and the Kabbalah in Jerusalem,” in Boaz Huss, ed., Kabbalah and Contemporary Spiritual Revival (Beer Sheva: Ben-Gurion University of the Negev Press, 2011), 163-180.
For a recent, massive work devoted to Rav Sharabi’s system, approach and relationship vis-a-vis other Kabbalistic schools, see Shmuel Ehrenfeld,
Yar’ucha Im Shemesh: Klalim bi-Derech Limmud Torat HaRashash (Yam HaChochma, 2014). The interface between the Rashash, psychoanalysis and the philosophy of Merleau-Ponty will be discussed in my forthcoming essay, “Hitklalut u-Hitkashrut: Individuation, Depth and Coming to be.”
[7] While the bibliography on Hassidut is immense, I will limit the sources to works that deal primarily with the Hasidic (re)vision of Lurianic Kabbalah, See Elliot R. Wolfson,
Open Secret: Postmessianic Messianism and the Mystical Revision of Menahem Mendel Schneerson (New York: Columbia University Press, 2009), 24-43, for a discussion of the transmutation of the Lurianic system unto a Hasidic/Messianic register. See Gershom Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism (New York: Schocken, 1978), 325-350; Rachel Elior, The Paradoxical Ascent to God: The Kabbalistic Theosophy of Habad Hasidism (Albany: SUNY Press, 1993), 5-18; Naftali Loewenthal, Communicating the Infinite: The Emergence of the Habad School (Chicago: The University of Chicago Press, 1990); Rivka Schatz-Uffenheimer, Hasidism as Mysticism: Quietistic Elements in Eighteenth-Century Hasidic Thought, trans. Jonathan Chipman (Princeton: Princeton University Press, 1993); and Zvi Mark, Mysticism and Madness: The Religious Thought of R. Nachman of Bratslav (London and New York: Continuum Books, 2009), 28-60; 185-200.
[8] On the Kabbalistic school on the Vilna Gaon and students, see Immanuel Etkes,
The Gaon of Vilna: The Man and His Image (Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 2002), 3-26; Yosef Avivi, Kabbalat HaGra (Jerusalem, 1993); Eliezer Baumgarten, “The Gra and His Disciples’ Attitude towards the Authority of the Ari,” Da’at 72 (2011): 53-74; Sid Z. Leiman, “When a Rabbi is Accused of Heresy: The Stance of the Gaon of Vilna in the Emden-Eibeschuetz Controversy,” in Ezra Fleischer, Gerald Blidstein, Carmi Horowitz, and Bernard Septimus, eds., Me’ah She’arim: Studies in Medieval Jewish Spiritual Life in Memory of Isadore Twersky (Jerusalem: The Hebrew University, Magnes Press, 2001), 251-263; Yehuda Liebes, “Tzidkat ha-Tzadik: The Vilna Gaon and His Students Relationship with Sabbatianism,” Kabbalah 9 (2003): 225-306 (Hebrew).
See also The Vilna Gaon and his Disciples, eds. Moshe Hallamish, Yosef Rivlin, and Raphael Shuchat (Ramat-Gan: Bar-Ilan University Press, 2003), especially the two articles by Mordechai Pachter, “The Gaon’s Kabbalah from the Perspective of Two Traditions,” 119-136, and Yosef Rivlin, “The Influence of Kabbalah and Zoharic Literature on the Gaon’s Writings and Commentaries,” 137-154, and Eliyahu Stern, The Genius: Elijah of Vilna and the Making of Modern Judaism (New Haven: Yale University Press, 2013), 196-198n19, and the review by Lawrence Kaplan at the Seforim blog (19 November 2013), available here. On R. Chaim of Volozhin, see Norman Lamm, Torah Lishmah: Torah for the Sake of Heaven in the Works of R. Hayyim of Volozhin and His Contemporaries (Hoboken, NJ: Ktav, 1989), 21-45; 286-295. On R. Menahem Mendel of Shklov, see Moshe Idel, “R. Menahem Mendel of Shklov and R. Abraham Abulafia,” in Moshe Hallamish, Yosef Rivlin, and Raphael Shuchat, eds., The Vilna Gaon and his Disciples (Ramat-Gan: Bar-Ilan University Press, 2003), 173-184 (Hebrew); Yehuda Liebes, “The Students of the Vilna Gaon, Sabbateanism, and Dos Pintele Yid,” Da’at (2003): 255-290 (Hebrew); Eliezer Baumgarten, “Rabbi Menahem Mendel of Shklov: Symbolic Interpretation within the Students of the Gra in the Eighteenth-Century,” in Israel Rozenson and Yosef Rivlin, eds., The Vilna Gaon’s Disciples in Eretz Israel: History, Thought, Reality (Jerusalem: Efrata College Publications, 2010), 23-54 (Hebrew). Regarding R. Yitzhak Isaac Haver, see Eliezer Baumgarten, “The Primordial Light and the Light of the Leviathan: Torah in the Teachings of R. Yitzhak Issac Hever Wildman,” Da’at 76 (2014): 83-110 (Hebrew). On R. Yitzhak Kahane-Kellner, see S.Y Popper, “Toldot ha-Michaber Baal Toldot Yitzhak,” in Toldot Yitzhak: Sefer Yetzirah im Biur HaGra (Machon HaGra, 2008), 32-44 (Hebrew).
[9] See Michael Fishbane,
The JPS Bible Commentary: Song of Songs (Philadelphia: Jewish Publication Society, 2015), 17-21; Moshe Idel, Absorbing Perfections: Kabbalah and Interpretation (New Haven: Yale University Press, 2002), 429-437; Elliot R. Wolfson, Language, Eros, Being: Kabbalistic Hermeneutics and Poetic Imagination (New York: Fordham University Press, 2005), 220-223. See also Lily Glasner, “The Jewish Pardes Metaphor as Reflected in the Magical Garden of a Christian Knight,” in Marcel Poorthuis, Joshua Schwartz, and Joseph Turner, eds., Interaction between Judaism and Christianity in History, Religion, Art and Literature (Leiden: Brill, 2009), 219-235.
[10] The biographical and historical information on R. Shlomo Elyashiv is limited. The works utilized in this effort are R. Aryeh Levin, “Toldot HaGaon HaKadosh Mechaber Sifrei Leshem Shevo v-Achloma,”
printed in Leshem Shevo v-Achloma: Chelek ha-Biurim (Barzani, 2010), 5-12; Rav Seraya Dublitzky, Kuntress Ari bi-Mistarim (Bnei Brak, 1951); Tzvi Hirsch Ferber, “Notes and Comments on the Works of the Vilna Gaon,” Talpiyot 5 (1951): 354-361, esp. 358-360 (Hebrew); and M.D. Chechick, “Aryeh d’Bei Illah: Perakim mi-Chayei HaMekubal HaGaon R. Shlomo Elya`shiv: In Honor of 100 Years Since the Publication of his First Sefer: Hakdamot u-Shearim,” Yeshurun 22 (2010): 781-796 (Hebrew). This volume of Yeshurun 22 (2010) was dedicated to the memory of Rav Sholmo Elyashiv. This volume included a reprint of Aryeh Levin’s classic biographical sketch on the Leshem; M.D. Chechick’s overview culling from materials printed on Rav Elyashiv, and an essay of The Leshem’s glosses to various seforim as well as hitherto unpublished letters. For an interesting discussion on R. Elyashiv’s writing-act itself, see Eliezer Brodt, Likkutei Eliezer, vol. 1 (Jerusalem, 2010), 69
While it is beyond the scope of this essay to discuss the role of Kabbalah in the psak of Rav Shlomo Elyashiv’s grandson, Rabbi Yosef Shalom Elyashiv, their relationship is noteworthy. See
Leshem Shevo v-Achloma: Klalei Hitpashtut v-Hitklalut, 6, where the Leshem thanks his grandson for his help with writing and arranging the texts. As a young child, Rabbi Yosef Shalom Elyashiv, son-in-law of Rabbi Aryeh Levin, was able to relocate in Jerusalem through the efforts of Rav Avraham Yitzhak Ha-Kohen Kook, who was a close friend of his grandfather and served on his eventual Mesader Kidushin. About Rav Yosef Shalom Elyashiv, see Avraham (Rami) Reiner, “Rabbi Yosef Shalom Elyashiv as a Halachic Decisor,” Modern Judaism 33:3 (October 2013): 260-300, and also Tzvi Hersh Weinreb, “Rav Kook & Rav Elyashiv,” Jewish Action (23 May 2013), online here for a review of Yisa Shalom: Choveret al Rav Kook v’Rav Elyashiv (2012).
[11] R. Moshe Zvi Neria, Likkutei ha-Re’ayah (Bnei Brak, 1990), 58.
[12] R. Elyashiv exhibits a succinct comprehension of R. Chaim de La Rosa’s highly complex
Torat Chachom in numerous places, see for example Leshem Shevo v-Achloma: Drushei Olam HaTohu, Chelek Alef, Drush Gimmel, Siman Hei, No. 7 (p.55). The author of Yir’ucha Im Shemesh, 899, recounts that Rav Elyashiv’s copy of Torat Chocham came into his possession and how the margins as well as the title page were filled with personal notations. For more on R. Chaim de La Rosa, see my forthcoming essay, “Hitklalut u-Hitkashrut: Individuation, Depth and Coming to be.”
[13] See Rav Avraham Yitzhak Ha-Kohen Kook, Igrot ha-Re’ayah (Jerusalem: Mosad ha-Rav Kook, 1961), 212-213 (no. 132). Rav Elyashiv’s letter to Rabbi Yitzhak Isaac ha-Levi Herzog is printed in Avraham Shapira, “Geulah ve-Mikdash,” Techumin 5 (1983): 437-438 (Hebrew).
[14] Rav Elyashiv edited and played a major role in printing various Kabbalistic texts. See the comments of Rav Aryeh Levin, “Toldot HaGaon HaKadosh Mechaber Sifrei Leshem Shevo v-Achloma,” 8-9, regarding Rav Elyashiv’s involvement in editing the works of The Vilna Gaon that remained in the library of Rav Dovid Luria, in the hands of Rav Shmuel Luria. According to M.D. Chechick, “Aryeh d’Bei Illah,” 785-786, the edition of Rav Levin’s
booklet that is found in The Gershom Scholem Collection at the National Library of Israel contains the following marginal note, “However, these seforim do not recall his (R. Elyashiv) name, and they specifically mention the names of others.” See however Ramchal, Daat Tevunot (Warsaw, 1889) and Rav Yitzhak Isaac Haver, Pitchei Shearim (1888) that contain mention to Rav Elyashiv’s editorial efforts. Regarding R. Elyashiv’s personal statement regarding his involvement in editing and publishing the Ramchal’s works, see Leshem Shevo v-Achloma: Drushei Olam HaTohu, Chelek Alef, Drush Hei, Siman Zayin, 162, (No. 8). Rav Elyashiv also edited and reviewed Rav Dovid of Aiger, Kuntress Chasdei Dovid and Rav Shalom Sharabi, Rechovot HaNahar, both printed in the back of Sefer Eitz Chaim (Barzani, 2008), see Menachem Menchin Halperin, “Hakdamat ha-Misader veha-Miaseif et ha-Hagaaot u-Biurim,” Eitz Chaim (Barzani, 2008), 4.
[15] All references to
Sifrei Leshem Shevo v-Achloma are based on the Barzani editions of the texts.
[16]
Leshem Shevo v-Achloma: Hakdamt u-Shearim has recently been reprinted by two separate editors, both appending their own footnotes and clarifications; Yehoshua Lipschitz, Hakdamot u-Shearim im Likkut Meir HaLeshem (Jerusalem, 2014) and Menachem Makover, Hakdamot u-Shearim: ha-Aruch ve-ha-Mevu’ar (Yerid HaSefarim, 2010).
[17] While the concept of the integration and redistribution of each level within all other levels is found in the Lurianic system as codified by R. Chaim Vital, it is my opinion that R. Elyashiv’s depiction of a highly complex equation of
hitklalut u-hitkashrut through which each stage undergoes the process of individuation is rooted in RaShaSh’s conception of this Lurianic idea. See Leshem Shevo v-Achloma: Hakdamot u-Shearim, Shaar Gimmel at length; compare to R. Sharabi, Hakdamat Rechovot HaNahar (Barzani, 2008), 2c-3b; Nahar Shalom (Barzani, 2008), 10a-b. Although R. Elyashiv makes no reference to RaShaSh’s conception of hitklalut u-hitkashrut in Shaar Gimmel of Hakdamot u-Shearim, the significance of this idea of the Leshem is apparent, see Leshem Shevo v-Achloma: Biur li-Rechovot HaNahar in Gilyonot HaLeshem (Jerusalem, 1987), 323-328. The Kabbalistic concept of hitklalut u-hitkashrut can be compared to what the French philosopher Gilbert Simondon has termed “collective individuation.” See David Scott, Gilbert Simondon’s Psychic and Collective Individuation: A Critical Introduction and Guide (Edinburgh: Edinburgh University Press, 2014), 27-66, as well as Carl Jung’s description of “psychological individuation,” see Frances Gray, Jung, Irigaray, Individuation: Philosophy, Analytical Psychology, and the Question of the Feminine (London: Routledge, 2004), 35-85. While Simondon and Jung depict the individuation process on the epistemological (Simondon) and psychological (Jung) register, R. Shalom Sharabi, and his disciple R. Chaim de La Rosa appear to be describing the complex dynamic of ontological individuation. For an insightful treatment of Jungian individuation as it applies to Lurianic Kabbalah and Hassidut, see Haviva Pedaya, “Guf ha-Nesirah ve-Individuation” in Dov Noy and B. Kahane, eds., El ha-Atzmi: Ta’halichei Individuation ve-Maavrei Hayim (Reuven, 2015), 297-332, and Haviva Pedaya, Psychoanalysis and Kabbalah (Yediot Sefarim, 2015), 69-84. See also my forthcoming essay, “The Whole is in the Part: Ontological Individuation in the Leshem and Rashash.”
[18] On the Kabbalistic teachings of R. Sarug/Saruq and his school, see Moshe Idel,
Golem: Jewish Magical and Mystical Traditions on the Artificial Anthropoid (Albany: SUNY Press, 1990), 134-154; Moshe Idel, “Between the Kabbalah of Jerusalem and the Kabbalah of Israel Sarug,” Shalem 6 (1992): 165-173; and Ronit Meroz, “Contrasting Opinions Among the Founders of Saruq’s School,” in Paul Fenton and Roland Goetschel, eds., Expérience, Écriture et Théologie dans le Judaïsme et les Religions du Livre (Leiden: Brill, 2000), 191-202. While the teachings of R. Sarug and the worlds of the Malbush were highly significant within the school of Kabbalat HaGra, it was R. Elyashiv who revealed the interdependency between Rav Chaim Vital’s writings and the writings of the Sarugian school, see Leshem Shevo v-Achloma: Hakdamot u-Shearim, 119-121, where R. Elyashiv offers an insight regarding the historical fact that R. Sarug’s writings were published before the writings of R. Chaim Vital, as well as the significance that the Vilna Gaon placed on the teachings of the Sarugian school. For a brief overview of R. Elyashiv’s engagement with R. Sarug’s system, see Eliezer Baumgarten, “History and Historiography in the Doctrine of R. Shlomo Elyashiv,” (MA thesis, Ben-Gurion University of the Negev, 2006), 16-19 (Hebrew). Regarding R. Naftali Hertz Bacharach’s Emek HaMelech, see the recently-printed letter by Rav Yosef Shalom Elyashiv in Yeshurun 22 (2010): 842 (Hebrew).
On the centrality of gevurot in the Leshem, from Olam ha-Malbush to Olam ha-Asiyah, see my forthcoming essay, “Expression, Intensification and Manifestation: Gevurot in the thought of the Leshem.”
See as well the brief comments of Rav Yitzchok Hutner regarding the
Leshem and the Sarugian writings of Rabbi Menachem Azariah of Fano, in Pachad Yitzchok: Iggerot u-Ketavim (Brooklyn: Gur Aryeh, 1998), 147 (no. 80) (Hebrew). See also Robert Bonfil, “New Information on Rabbi Menahem Azariah da Fano and His Age,” in Immanuel Etkes and Yosef Salmon, eds., Studies in the History of Jewish History in the Middle Ages and in the Modern Period: Presented to Professor Jacob Katz on his Seventy-Fifth Birthday by his Students and Friends (Jerusalem: Magnes Press, 1980), 98-135 (Hebrew); and Robert Bonfil, “Halakhah, Kabbalah and Society: Some Insights into Rabbi Menahem Azariah da Fano’s Inner World,” in Isadore Twersky and Bernard Septimus, eds., Jewish Thought in the Seventeenth Century (Cambridge: Harvard University Press, 1987), 39-61.
[19]
Leshem Shevo v-Achloma: Drushei Olam HaTohu (Barzani, 2006), 2. Recently a new edition of Sefer haDea”H, Chelek Alef was printed with notes and annotations from the editor, Yehoshua Lipschitz, Leshem Shevo v-Achloma: Drushei Olam HaTohu im Likkut Meir HaLeshem (Jerusalem, 2016).
[20] Ibid.,
“Maamar Klali al Yesod haSefer,” 3-12.
[21] Gershom Scholem’s interpretation of the
Shevira as the traumatic formation of history is similar to Rav Elyashiv’s treatment, see Gershom Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism (New York: Schocken, 1978), 246-250; Elliot R. Wolfson, “Divine Suffering and the Hermenutics of Reading: Philosophical Reflections on Lurianic Mysticism,” in Robert Gibbs and Elliot R. Wolfson, eds., Suffering Religion (London: Routledge, 2002), 101-163; Harold Bloom, Kabbalah and Criticism (New York: Seabury Press, 1975), 24-49. Regarding Scholem’s conception of history and the influence it played on his Kabbalistic interpretations, see David Biale, Gershom Scholem: Kabbalah and Counter-History (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1982), 94-147. See also my forthcoming essays, “Constitutive Trauma: A Psychoanalytic reading of Drushei Olam HaTohu” and “Afterwardness: The Temporality of Shevirat HaKeilim.”
[22]
Leshem Shevo v-Achloma: Klalei Hitpashtut v-Histalkut (Barzani, 2010), 1.
[23] The dialectical play of concealment and revelation within Jewish Mysticism is a key trope in the thought of Elliot R. Wolfson, which I described in an essay in Joey Rosenfeld, “Dorshei Yichudcha: A Portrait of Professor Elliot R. Wolfson,”
The Seforim Blog (21 July 2015), available here, as well as my forthcoming essay, “Difference through Repetition: The Dialectical Play of Egression and Regression in Klalei Hitpashtut v-Hitklalut.”
[24] For a comprehensive account of this process, see A. Fraenkel,
Nefesh HaTzimtzum, Volume 2: Understanding Nefesh HaChaim through the Key Concept of Tzimtzum (Jerusalem: Urim Publications, 2015), 35-58.
[25]
Leshem Shevo v-Achloma: Klalei Hitpashtut v-Hitklalut (Barzani, 2010), 3.
[26] M.D. Chechick, “Aryeh d’Bei Illah,” 787n16. See also Benjamin Brown, “Kabbalah in the Hafetz Hayyim’s Halakhic Work,” in Rachel Elior, ed.,
‘New Old Things’: Myths, Mysticism and Controversies, Philosophy and Halakhah, Faith and Ritual in Jewish Thought through the Ages, vol. 2 [=Jerusalem Studies in Jewish Thought 23] (Jerusalem: Hebrew University, 2011), 486-542 (Hebrew).
[27] See R. Elya Lopian’s
Lev Eliyahu, vol. 1 (Jerusalem, 2005), 12 (Hebrew).
[28] R. Yosef Leib Bloch quotes a private discussion held with R. Elyashiv regarding acosmic/materialistic view of existence, see R. Yosef Leib Bloch,
Shiurei Daat, vol. 1 (Jerusalem: Feldheim, 1975), 163-164 (Hebrew). R. Bloch refers to the Leshem as R. Shlomo Fine-Elyashiv after his father-in-law’s name.
[29] R. Aryeh Levin, “Toldot HaGaon HaKadosh Mechaber Sifrei Leshem Shevo v-Achloma,” 11.
[30] R. Yeruchem Levovitz,
Daat, Chochma u-Mussar, vol. 2 (Brooklyn: Daas Chochmah U’mussar Publications, 1972), 184 (Hebrew).
[31] Tzvi Hirsch Ferber, “Notes and Comments on the Works of the Vilna Gaon,”
Talpiyot 5 (1951): 358 (Hebrew).
[32] Curiously – and in my view, unfortunately – the purported encounter between R. Shlomo Elyashiv and R. Yisrael Salanter has been one of the most widely discussed topics within the small world of
Leshem scholarship. Regarding the historical ambiguity surrounding this (non)event, see Benjamin Brown, “Eineni Shayich Li Ki Eini Osek Be-Zeh – ‘It Does Not Relate to Me’: The Relationship Between R. Yisrael Salanter and Kabbalah,” in Maren R. Niehoff, Ronit Meroz, and Jonathan Garb, eds., ve-Zot le-Yehuda – And This Is For Yehuda: Studies Presented to our Friend, Professor Yehuda Liebes on the Occasion of His Sixty-Fifth Birthday (Jerusalem: Bialik Institute, 2012), 420-439; S. Hoffman, “ha-Im Nifgash Baal haLeshem Shevo v-Achloma im R. Yisrael Salanter?” Yeshurun 16 (2005): 838-841 (Hebrew); On Rav Yisrael Salanter and Kabbalah, see Iggerot u-Ketavim le-Rav Shlomo Wolbe, vol. 1 (Jerusalem, 2005), 49; Nathan Kamenetsky, “Al Pigishat haLeshem im R. Yisrael mi-Salant,” ha-Ma’ayan 46:3 (2006): 81-90 (Hebrew); Bezalel Naor, Kana’uteh de-Pinhas (Monsey: Orot, 2013), 114n58.
[33] Regarding
mitnagdic, or Lithuanian Mysticism, see Allan Nadler, The Faith of the Mithnagdim: Rabbinic Responses to Hasidic Rapture (Johns Hopkins University Press, 1999), 29-50. See footnote eight above.
[34] The correspondence between R. Shlomo Elyashiv and R. Naftali Hertz were recently reprinted in R. Moshe Schatz,
Maayan Moshe (Jerusalem, 2013), 254-273.
[35] See Gershom Scholem,
Messianic Idea in Judaism: And Other Essays on Jewish Spirituality (New York: Schocken Books, 1971), 37-49.
[36]
Leshem Shevo v-Achloma: Hakdamot u-Shearim, Introduction, 5.
[37]
Leshem Shevo v-Achloma: Drushei Olam HaTohu, Chelek Alef, Drush Hei (no. 4), 76.
[38] Regarding the eschatological significance of “the sixth millennia” in Jewish mysticism, see Haviva Pedaya, “The Sixth Millennium: Millenarism and Messianism in the Zohar,”
Da’at 72 (Winter 2012): 66-80 (Hebrew). On the year 1840 and its messianic significance, see Israel Bartal, “Messianism and Nationalism: Liberal Optimism vs. Orthodox Anxiety,” Jewish History 20:1 (March 2006): 5-17.
[39] See Jonathan Garb,
The Chosen Will Become Herds: Studies in Twentieth Century Kabbalah (New Haven: Yale University Press, 2009), 140n16. Eliezer Baumgarten, however, takes issue with Garb’s depiction of R. Elyashiv as R. Kook’s teacher, claiming that at best their relationship was one of mutual admiration; see Eliezer Baumgarten, “History and Historiography in the Doctrine of R. Shlomo Elyashiv,” (MA thesis, Ben-Gurion University of the Negev, 2006), 9n8 (Hebrew).
[40] R. Moshe Zvi Neria,
Be-Sdei ha-Re’ayah (Bnei Brak, 1990), 25-26 (Hebrew).
[41] R. Avraham Yitzhak ha-Kohen Kook,
Iggerot ha-Re’ayah (Jerusalem, 1996), 750 (Hebrew). This pilgrimage is discussed in Yehudah Mirsky, “An Intellectual and Spiritual Biography of Rabbi Avraham Yitzhaq Ha-Cohen Kook from 1865 to 1904,” (PhD dissertation, Harvard University, 2007), 100 and also, note 197.
[42] R. Moshe Zvi Neria,
Moadei ha-Re’ayah (Jerusalem, 2007), 422-423 (Hebrew).
[43] R. Avraham Yitzhak ha-Kohen Kook,
Iggerot ha-Re’ayah (Jerusalem: Mosad ha-Rav Kook, 1996), 236-237. The translation of this letter is found in Bezalel Naor, “Rav Kook and Rav Shlomo Elyashev (“Leshem”) (1841-1926),” Orot (20 October 2015), here.
[44] R. Avraham Yitzhak ha-Kohen Kook,
Iggerot ha-Re’ayah, vol. 2 (Jerusalem: Mosad ha-Rav Kook, 1996), 114 (Hebrew).
[45] R. Moshe Zvi Neria,
Likkutei ha-Re’ayah (Bnei Brak, 1990), 164 (Hebrew).
[46] See appendix for the handwritten epitaph written by Rav Kook. For a description of R. Elyashiv’s funeral procession, see M.D. Chechick, “Aryeh d’Bei Illah,” 791.
[47] Regarding R. Yaakov Moshe Charlap’s critique of the
Leshem, see Mei Marom al Shemoneh Perakim liha-Rambam, Vol. 1 (Jerusalem: Beit Zevul, 1981), 176-177; R. Y.L Sussman, me-Bechirei Tzadikei: Maamarim v-Iggerot, Reshamim v-Zichronot Me’at Ha-Tzaddik ha-Yerushalmi, HaRav Yosef Leib Sussman (Jerusalem, 2005), 172-173. With regards to R. Dovid Cohen’s view of the Sifrei Leshem Shevo v-Achloma, see R. Dovid Cohen, Kol haNevuah (Jerusalem, 1969), 219, 287, 291, as well as R. Dovid Cohen’s comments recorded in Klach Pitchei Chochmah im Pitchei haPardes: Biurei Nazir Elokim R. Dovid Cohen (Machon Ariel, 2004), 93-96. On the relationship between Rav Kook and R. Dovid Cohen, see the brief essay by my brother Josh Rosenfeld, “Seeker Finds Master—and Transcendence,” Tablet Magazine (14 August 2015), here.
[48] R. Moshe Zvi Neria,
Sichot ha-Re’ayah (Tel Aviv, 1978), 161-162 (Hebrew). See also Jonatan Meir, “Toward the Popularization of Kabbalah: R. Yosef Hayyim of Baghdad and the Kabbalists of Jerusalem,” Modern Judaism 33:2 (May 2013): 148-172.
[49] See R. Menachem Menchin Halperin, “
Hakdamat ha-Misader veha-Miaseif et ha-Hagaaot u-Biurim,” Eitz Chaim (Barzani, 2008), 3-4.
[50] See appendix for the text of these two
haskamot
[51] My thanks to Prof. Jonathan Garb for this phraseology.
[52] “
Leshem Shevo v-Achloma: Biur li-Rechovot HaNahar,” in Gilyonot HaLeshem (Jerusalem, 1987), 323-350.
[53] R. Menachem Halperin, “
Hakdamat ha-Misader veha-Miaseif et ha-Hagaaot u-Biurim,” Eitz Chaim (Barzani, 2008), 4.
[54]
Leshem Shevo v-Achloma: Drushei Olam HaTohu, Chelek Alef, Drush Gimmel, Siman Hei, no. 7 (p.55).
[55] The printed letter can be found in see Shmuel Ehrenfeld,
Yar’ucha Im Shemesh: Klalim bi-Derech Limmud Torat HaRashash (Yam HaChochma, 2014), 544-545.
[56] Regarding the Vilna Gaon’s school of Kabbalah, see footnote eight above.
[57] R. M.D Parchiah,
Kuntress Yud-Gimmel Maarachot (Jerusalem, 2015).
[58]
Shaarei Leshem Shevo v-Achloma (Barzani, 1993), 1.
[59] Ibid.
[60] Ibid.
[61] Anonymous,
Haggadah Shel Pesach im Likkutei Niglot Leshem Shevo v-Achloma (Jerusalem, 2000), Introduction.
[62] See Rav Moshe Shapiro’s approbation
printed at the beginning of Maf’teach Leshem Shevo v-Achloma (Jerusalem, 2002):

[63]
Shaarei Leshem Shevo v-Achloma (Barzani, 1993), 4.
[64] For an in-depth treatment of the paradoxical adherence of the law through its very disavowal, see Elliot R. Wolfson,
Venturing Beyond: Morality and Law in Kabbalistic Mysticism (New York: Oxford University Press, 2006), 186-286.
[65] On Rabbi Yitzchak Meir Morgenstern, see Jonathan Garb, “Mystical and Spiritual Discourse in the Contemporary Ashkenazi Haredi Worlds,”
Journal of Modern Jewish Studies 9:1 (March 2010): 17-36; Jonathan Garb, Yearnings of the Soul: Psychological Thought in Modern Kabbalah (Chicago University Press, 2015), 140-144; Aubrey Glazer, Mystical Vertigo: Contemporary Kabbalistic Hebrew Poetry Dancing Over the Divide (Boston: Academic Studies Press, 2013), 21-70; Elliot R. Wolfson, A Dream Interpreted Within a Dream: Oneiropoiesis and the Prism of Imagination (New York: Zone Books, 2011), 230-235, and Elliot R. Wolfson, “Afterword,” in Aubrey Glazer, Mystical Vertigo: Contemporary Kabbalistic Hebrew Poetry Dancing Over the Divide (Boston: Academic Studies Press, 2013), 270-273.
[66] For an autobiographical depiction of R. Schatz undergoing the same process of unlearning, see the introduction to Moshe Schatz,
Maayan Moshe (Jerusalem, 2013), Jonathan Garb, Yearnings of the Soul: Psychological Thought in Modern Kabbalah (Chicago: The University of Chicago Press, 2015), 122-123.
[67] Rabbi Meir Triebitz’s classes can be found online here
.
[68] Gershom Scholem, Kabbalah (New York: Meridian, 1978), 144.
[69] Gershom Scholem,
Major Trends in Jewish Mysticism (Schocken, 1978), 136.
[70] Ibid., 404n56. See also Daniel Abrams,
Kabbalistic Manuscripts and Textual Theory: Methodologies of Textual Scholarship and Editorial Practice in the Study of Jewish Mysticism (Jerusalem: Magnes Press, 2010).
[71] Mordechai Pachter, “Circles and Straightness: A History of an Idea (From Lurianic Kabbalah to the Teachings of Rav Kook),”
Da’at 18 (1987), 59-90 (Hebrew), translated and reprinted in Mordechai Pachter, Roots of Faith and Devequt: Studies in the History of Kabbalistic Ideas (Cherub Press, 2004), 131-185.
[72] Ibid., 143n26.
[73] Jonatan Meir,
Rehovot HaNahar: Kabbalah and Exoterica in Jerusalem (1896-1948) (Jerusalem: Yad Ben Zvi, 2011), 51.
[74] Ibid.
[75] Ibid. 51n137.
[76] See Jonatan Meir, “Wrestling with the Esoteric: Hillel Zeitlin, Yehudah Ashlag, and Kabbalah in the Land of Israel,” in Ephraim Meir and Haviva Pedaya, eds.,
Judaism: Topics, Fragments, Faces and Identities: In Honor of Professor Rivka Horwitz (Beer Sheva: Ben Gurion University of the Negev Press, 2007), 585-647, esp. 602-604 (Hebrew).
[77] Regarding the similarities between the
Leshem and Rashash’s approach to the literalist/figurative discussion regarding Lurianic Kabbalah, see Rav Yaakov Hillel, Ad ha-Gal ha-Zeh (Ahavat Shalom, 2004), 97-132 (Hebrew).
[78] See Elliot R. Wolfson,
A Dream Interpreted Within a Dream: Oneiropoiesis and the Prism of Imagination (New York: Zone Books, 2011), 200.
[79] See
Leshem Shevo v-Achloma: Drushei Olam HaTohu, Chelek Alef, Drush Hei, Siman Zayin (no. 7-8), 162.
[80] See Bezalel Naor,
Kana’uteh de-Pinhas (Monsey: Orot, 2013), 120n68. The publication of this volume was announced by Bezalel Naor at the Seforim blog (17 July 2013), here.
[81]
Leshem Shevo v-Achloma: Drushei Olam HaTohu, Chelek Alef, Drush Hei, Siman Zayin (no. 7-8), 162.
[82] See for example,
Leshem Shevo v-Achloma: Chelek ha-Biurim, Shaar Ach”P, Perek Gimmel (no. 5), 128. where the Leshem references R. Yitzchak Isaac Yehuda Yechiel Safrin of Komarno’s Zohar Chai, and Chelek ha-Biurim, Shaar TaNT”A, Perek Dalet (no.3), 203, where the Leshem references R. Eliezer Tzvi Safrin of Komarno’s Ohr Einayin. See also the letter printed in Yeshurun 22 (2010), 842, where the Leshem refers to R. Yaakov Tzvi Yalish, a close student and follower of R. Yaakov Yitzchak Horowitz- the Chozeh of Lublin- as “haGaon haChossid Baal Maalei haRo’im” when referencing his Kabbalistic encyclopedia Kehilat Yaakov, a worked adorned with Haskamot from Hasidic masters including the Divrei Chaim of Sanz, the Trisker Maggid and the Bnei Yissaschar.
[83] See for example the statement made by R. Yosef Leib Sussman in the name of R. Yaakov Moshe Charlop regarding the
Leshem’s animosity towards Hassidut, R. Yosef Leib Sussman, me-Bechirei Tzadikei: Maamarim v-Iggerot, Reshamim v-Zichronot Me’at Ha-Tzaddik ha-Yerushalmi, HaRav Yosef Leib Sussman (Jerusalem, 2005), 172-173.
[84] Jonathan Garb,
The Chosen Will Become Herds: Studies in Twentieth Century Kabbalah (New Haven: Yale University Press, 2009), 180.
[85] ibid, 181. See the text of a lecture by Garb, entitled: “Kabbalistic Cultures in Jerusalem in the Early Twentieth Century,” and available online here.

[86] See Garbs discussion on R. Elyashiv’s critique of “those who delve too deeply into the works of Ramchal” in Jonathan Garb,
Kabbalist in the Heart of the Storm: Rabbi Moshe Hayyim Luzzatto (Tel Aviv: Tel Aviv University Press, 2014), 328-331 (Hebrew).
[87] See Jonathan Garb,
Yearnings of the Soul: Psychological Thought in Modern Kabbalah (Chicago: The University of Chicago Press, 2015), 90-91.
[88] In future work, I shall discuss the theological and philosophical ideas that run beneath the Leshem’s system will move beyond the context into the subtext of R. Elyashiv’s mystical hermeneutics.




שמועות נדירות בעניני ספרים וסופרים

שמועות נדירות בעניני ספרים וסופרים

מפי מור הגר שמרישולמאן שליטא

מחס באר שרים, אור לישרים, מריש בבירה, שומר הפתח, שומר מצוה ועוד

זה לי עשר שנים שזכיתי ליצוק מים על ידי אחד המיוחד מזקני הגאונים בדורינו משיירי כנה”ג דור אחרון של גאוני רבני ליטא הגאון מוהר”ר שמריהו שולמאן שליט”א. מלבד גדלותו בתורה המשתקפת מכל דף ודף מעשרות ספריו, ונוסף על זה שכבר מנעוריו נודע הגאון כבעל זכרון מופלא שאינו מאבד טיפה, עוד הוא ממלא תפקיד חשוב כממשיך שרשרת לגדולי הדורות מדורות עברו, שהוא עצמו זכה להתקרב אתם ולשמש לפניהם. הגאון המיוחד הזה זכה ללמוד וללמד תורה ברבים יותר מששים שנה באיזור קווינס, ובמיוחד בקיו גארדענס היללס, ובכל בתי המדרש ובתי הכנסת בקווינס מתבדרין שמעתיה. וכמו שזכה ללמוד וללמד בצעירותו, כן יזכה ללמוד וללמד בזקנותו, לקיים מה שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך.

ראיתי לנכון לרשום מקצת שמועות נדירות ששמעתי ממנו משך השנים, ולתת ברכה לפניכם היום, ומובטחני שיהיו לתועלת לשוחרי והוגי תושיה. יצויין שהדברים הבאים היו למראה עיני מו”ר הגאון, והוא אף אישר את תוכנם. התודה והברכה לידידי ר’ משה מיימון על סיועו בהכנת המאמר.

אברהם י’ וילנר

א] בתחילה אציין כמה דברים ששמעתי ממו”ר בשם רבו הגדול רבי יעקב יצחק רודערמאן זצ”ל ר”י נר ישראל בנוגע לספרים שונים.

  • הרוצה לחלק על המחנה אפרים צריך להביא ראיה לדבריו, וא”א לחלק עליו רק מסברא שסברתו היה כ”כ חזקה.
  • הראש ישיבה (=הרב רודערמאן) היה רגיל לומר שיש להסתכל בכל ספרי האחרונים, אבל בספר אור שמח צריכים ללמוד. (ר”ל שכדי להבין דבריו של האור שמח לעומקם א”א בריאה בלבד אלא שצריך לעמל וללמוד אותם כראוי, ושמעתי כמה וכמה פעמים ממו”ר עד כמה העריץ הראש ישיבה את האור שמח ועד כמה היה מפליג בשבחו).
  • אמר שכל קושיות הטובות של האחרונים אפשר למצוא אותם בשער המלך.
  • כשאמרתי למו”ר שראיתי הרבה חולקים על פסקו של רבי חיים עוזר בענין הג’אלאטין, וגם אלו שבדרך כלל לא היו פוסקים נגדו כמו, הרב אליעזר סילבר, בזה פסקו אחרת ממנו. אמר לי שהראש ישיבה הרב רודערמאן זצ”ל אמר לו, שהחזון איש אמר שעל כל פסקי רבי חיים עוזר אפשר לסמוך בלי שום פקפוק, חוץ ממה שהתיר לשמש במוך היכא שהסיבה לשימוש במוך הוא מצד האיש, שבזה א”א לסמוך1.

ב] אמר לי מו”ר שהגאון הרב חיים העליר זצ”ל אמר לו שעל שני אחרונים יש חזקה עליהם שראו כל הספרים שהיו מצוים בזמנם, הש”ך ורבי עקיבא איגר, ולכן אי אפשר לומר עליהם “אילו היה רואה דברי פלוני היה חוזר”, דליתא דכל מה שיש לראות ראו.

ג]ומו”ר כה התפעל מבקיאותו של רעק”א עד שמפאת זה החליט שכפי הנראה רעק”א כתב גליונתיו במשניות ובש”ס רק לעצמו דרך לימודו, ולא ע”מ להדפיסם. שהרי יש קושיות וחידושים בגליון הש”ס שנמצאים בספרים שקדמו, ובע”כ שלא נתכוון רעק”א בגליונותיו אלא לרשום לעצמו הערות בין משלו בין משל אחרים. לדוגמא: בגליון הש”ס ב”ק דף נ”ו העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת (כגון ששקל כנגדן משקלות) פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ופרש”י ד”ה פטור דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, והקשה ברעק”א בגליון הש”ס שם שבמקרה זה ששקל כנגדן פטור מדיני אדם אף אם היזק שאינו ניכר שמו היזק, שמכיון שלא נעשתה מלאכה בגופם לא נפסלו בכך ע”ש בגיטין דף נ”ג. וכבר הקשה כן השער המלך בפ”ז חובל ומזיק ה”ד וכן הקשה הפרי חדש בספרו מים חיים בחידושיו לגיטין דף נ”ב ע”ב (דף ט ע”ב מדפי הספר).

ובמגילה פרק א משנה ה, אין בין יום טוב לשבת אלא אכל נפש בלבד. והקשה שם בתוס’ רעק”א קשה לי למ”ש הב”י סימן רמ”ו ובהגהת שו”ע שם ס”ג בשם שבולי הלקט דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו ביו”ט. וכן הרמב”ן בספר תולדות אדם כתב די”ל דליכא ביו”ט איסור שביתת עבדו הובא בב”י ס’ תקכ”ו א”כ אמאי לא חשיב במתני’ דבין יו”ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו עכ”ל. והעיר מו”ר בספרו אור לישרים עמ”ס ראש השנה עמוד רו בהערות קצרות אות א’ וז”ל: “אמנם נפלא הדבר שכל הנ”ל מפורש בבית יוסף סימן תצה ד”ה כתב הכל הבו שכתב וז”ל ‘ואיני יודע טעמו של המתיר (שביתת בהמתו ביו”ט) דהא כיון דמקשינן יו”ט לשבת חוץ ממקצת דברים שנתפרשו בתלמוד ושביתת בהמה אינה מכללם האיך אפשר לומר שהיא מותרת ביו”ט’ ע”ש כל דבריו”. (א”ה ואף שיש לדחוק ולומר שיש מקום לקושיות רעק”א שהרי הוא שואל אליבא דהסוברים דאכן שביתת בהמתו מותרת ביו”ט וא”כ קשה למה לא מוזכר במתני’, והב”י סבר שא”א להתיר מכח קושיא הנ”ל אבל לאלו שסוברים תקשה כהנ”ל ומ”מ גם זה מן התימה שלא העיר רעק”א כלל שעצם הנידון כבר דנו הבית יוסף, וכן הב”ח שמלא אחרי דברי הב”י ע”ש).

ד] מלבד בקיאותו הנוראה של רעק”א, עמקותו היה להפליא, ואמר לי מו”ר שהגר”ח צימערמאן2 אמר לו שדברי רבי עקיבא איגר עמוקים מאוד מאוד, וקשה לרדת לסוף דעתו. ואמר הנ”ל שהיחיד שבאמת הבין דברי רבי עקיבא איגר עד תומם היה העילוי ממיטצי’ט, רבי שלמה פולאציק זצ”ל.

ה] ואמר לי מו”ר שאפשר להוסיף אחרון שלישי להרשימה שידעו כל ספר שהיו בנמצא בזמנם, והוא הרב חיים העליר עצמו. ומו”ר הפליג מאד את בקיאותו של הרב העליר, ואמר לי שפעם היה דין תורה קשה שהביאו לפני הרב העליר, ועקב חולשתו הפנה הד”ת לתלמידו הרב מתתיהו קאגאן זצ”ל אב”ד דקאראנא נ”י בעמ”ס מתת ידי3, ואחר שמיעת כל צדדי הד”ת כתב ר’ מתתיהו תשובה ארוכה בנידון והראה אותו לרבו, הרב העליר. אחר שעיין הרב העליר בתשובתו, שאל אותו אם הוא בעצמו חידש הדברים כאן או שהם לקוחים מאיזה ספר, וענה לו תלמידו שאלו הם דברי עצמו. אז הראה לו הרב העליר איזה ספר ישן נושן נדיר שבו היה כתוב בדיוק אותו חידוש.

ו] קצת ממה שמעתי ממו”ר אודות רבי אליעזר סילבר זצ”ל.

  • מרגליה במופיה דרבי אליעזר סילבר שאצלינו אין שום “פאריטץ’עם”4, ואפילו על רבי מאיר שמחה אפשר לחלוק.
  • סיפר לי מו”ר שכשלמד בבלטימור בימי המלחמה, הגיע לישיבה הרב אליעזר סילבר זצ”ל ושאל את הבחורים מה הם לומדים, וענו בבא בתרא והרב הנ”ל הגיב בהתפעלות “מה? רק מסכת אחת? צריכים ללמוד ש”ס!”5, ואמר כשהוא היה צעיר למד סדר א נשים, וסדר ב נזיקין.
  • כשהגיע הגרי”ד הלוי סולובייצ’יק לארצה”ב כיבדו אותו האגודת הרבנים למסור שיעור, והיה אז בעשרת ימי תשובה, ומסר שיעור על עניני עבודת יום הכיפורים בפני כל הרבנים. לפני השיעור לחש לו אביו, הרב משה, שאין עליו לדאוג ולפחד מאף אחד, חוץ מהרב אליעזר סילבר זצ”ל, שהרי כל תוספות ישנים שביומא ידועים לו.

ז] סיפר לי שאחד ממקורבי החפץ חיים, הרב פופקא, אמר לו שאחר שיצא לאור ספר משנה ברורה קיבל החפץ חיים מכתב מהרב יצחק שוסטער שהיה רב באיזהו עייריה בליטא ונודע כבקי גדול בירושלמי, ובו הרבה הערות על המשנה ברורה מהירושלמי. הח”ח קרא לבנו רב לייב6 להביא לו הכת”י מהספר, ואמר לו “תראה שכל ההערות של הרב הנ”ל כבר כתבתי אודותיהם, ויישבתי הקושיות, אלא שלא רציתי להכניס את כל הפילפול והלומדות לתוך הספר”. הרי שמטרת ספרו לא היה להראות גדלותו בתורה רק שיהיה משנה ברורה – כשמו כך הוא.

וכן אמר לי מו”ר כמה פעמים לעיין היטב בדברי המשנה ברורה וביאור הלכה שהספר באמת מלא לומדות, רק שאינו ניכר כל כך משום שקיצר החפץ חיים בלשונו, והרבה מהלמדות שלו “מובלעים הם” תוך דבריו במילים ספורות. וחזר על הנ”ל שלא היה ברצונו להראות גדלותו בתורה וכו’.

ח]סיפר לי שהוא שמע זה מאיש שהיה נוכח אז, לפני למעלה משמונים שנה כשהמקרר היה דבר חדש בעולם, התקיים אסיפת רבנים בבית רבי משה סולובייצ’יק לדון אי מותר לפתוח דלת המקרר בשבת. וכידוע ששלחו שאלה זו להרב שמחה זעליג ריגר הדיין מבריסק, והלה העלה להתיר (ותשובתו נדפסה ב’הפרדס’). בשעת האסיפה אמר הגר”מ שרב שמחה זעליג התיר, ורב אחר שהיה נוכח שם אמר “נו, ומה אומרים הפוסקים האחרים?”. מיד התחילו הנוכחים לצטט פוסקים אחרים בנושא, ואמנם הרבנית, אשת הגר”מ, שהיתה בחדר הסמוך שמעה כל המו”מ וקראה בקול “אני לא מבינה, אם רב שמחה זעליג התיר האם צריכים עוד לדון מה סברו אחרים?” והגר”מ אמר שהיא צודקת ואין על מה לדון עוד, ובכך נסתיים הדיון.

ט] הנה מפורסם מה שאומרים (יש מייחסים השמוע להרב ברוך בער, ובספר תולדות חייו של רבי ברוך בער מובא שרב ברוך בער אמר זה בשם רבו הגר”ח) שמה שהספר שאגת אריה הוא מקובל בעולם יותר משאר ספריו הטורי אבן והגבורת ארי, הוא משום שספרו הראשון שאגת אריה נכתב בימי עניותו ואילו שאר ספריו נכתבו שכבר היה לו במה לפרנס את עצמו. ואמר לי מו”ר שהגר”ח צימערמאן זצ”ל אמר שהשמועה אינה נכונה וא”א לומר דבר כזה, והשאגת אריה היה אותו שאגת אריה בכל המצבים – עם כסף ובלא כסף.

י] אמר לי פעם שהעיקר בפסק הוא הסייעתא דשמיא שיש לרבנים. וסיפר לי ששמע מהרב אנשיל וויינהיוז (אחד מלומדי ישיבת מיר בפולין) שהיה פעם שאלה קשה על איזה ריאה של בהמה בבית המטבחיים בבריסק, וירד הגאון רבי חיים זצ”ל, רבה של בריסק, ביחד עם הדיין, רבי שמחה זעליג זצ”ל, לבדוק אותה, ופסק הגר”ח להקל והכשיר הבהמה. ואז שאל רש”ז את הגר”ח “תינח בבריסק שיש לנו רבי חיים שיכול לפסוק שאלה קשה כזאת, אבל מה יהיה אם שאלה כזאת תהיה בעיירה אחרת שאין לה את הגר”ח?”, ענה לו הגר”ח שאין למה לדאוג שיש סייעתא דשמיא מיוחדת לרב לפסוק ההלכה הנכונה. הנה באותו עת הגיע איזה רב מעיר אחרת שבא לבקר אצל הגר”ח, ושאל אותו מה הוא סובר על אותה שאלה שהם דנו, וענה אותו רב שמותר כמו שכתוב בספר פלוני בדף פלוני, והלכו אח”כ הגר”ח ורש”ז לראות הספר בפנים וראו שבאותו ספר שהרב ציטט, פוסק לאיסור בנד”ד – בדיוק ההיפך ממה שסבר הרב. אז אמר הגר”ח להרש”ז אתה רואה איזה סייעתא דשמיא יש לרבנים, שהוא כיון להפסק הנכון (לדעתו של הגר”ח) תוך טעות בזכרון.

יא] מו”ר שמע מישיש אחד יליד לבוב, כשנפטר בעל הישועות יעקב הציעו לנכדו שהיה בעל מסחר, שימלא את מקומו של זקנו כרבה של לבוב אבל הלה סירב. ואח”כ כשהתחיל עסקו לרדת והפסיד הרבה כסף עד שכמעט פשט רגל, אשתו הציעה לו שילך להתפלל על קבר של זקנו בעל הישועות יעקב להתפלל להטבת מצבם , ענה לה בתמיה “לזקנו? הלא הוא זה שגרם לי כל הירידה הזאת, שרצונו הוא שאני יקבל עול הרבנות במקומו ולא לעסוק בעסוקים”.

עוד אמר מו”ר שהסיבה שהשני גיסים הגדולים בעלי המגן גיבורים הפסיקו ללמוד אחד עם השני (ולכן הספר שלהם הולך רק עד סוף הלכות ערבית) היה עקב המחלוקת הגדולה ביניהם בענין מצת מכונה. ואמר מו”ר שרואים גדלותו של הספר ממה שהמשנה ברורה בשני חלקים הראשונים אינו זז מדבריהם.

יב] מו”ר שמע מישיש אחד מתושבי סלוצק, שבימי הגאון מוה”ר יוסף ז”ל אבד”ק סלוצק ביום ב’ או ה’ בתפלת הבקר היה שם בעל ברית וגם יארצייט, ושניהם בקשו להכבד בעלייה לתורה, והורה שיקראו לבעל הברית לעלות לתורה. וכששאלוהו ע”ז הרי במג”א (סימן רפ”ב) מפורש דמי שיש לו יארצייט קודם לבע”ב, ענה דה”מ כשיש רק מנין א’ בעיר, אבל בק”ק סלוצק יש תה”ל הרבה בימ”ד והרבה מנינים, ורק הברית מיוחדת בביהכ”נ זו מפני שהיה שם כסא של אליהו מיוחד, ומשו”ה כל הבר”מ היו שם בבית הכנסת, ובעל היארצייט יוכל למצוא הרבה מנינים ובתי כנסיות אחרים7.

יג] פעם הזכרתי למו”ר חקירה מחודשת מספר יד שאול לבעל השאול ומשיב שחקר אם חייבים לעמוד בפני גר שנתגייר כשהיה מעל גיל שבעים מאחר שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומו”ר מאוד התפעל שאפשר לחקור חקירה כזאת שנשמע מאוד מוזר, ואמר שזה מזכירו האיך הגר”ח ציממרמן היה תמיד מתלוצץ על החקירה אם ב’ אחים שנתגיירו ומתו מחמת מילה אם יבוא אח שלישי שרוצה להתגייר אי אמרינן עליו שאין יכול למולו משום מתו אחיו או לא, משום גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואינם נקראים אחיו, והגר”ח ציממרמן היה מתלוצץ על זה שבדברים שתלוים במציאות א”א לחקור חקירות עליהם.

1 הנה ממש לאחרונה יצא לאור ספר מסורת משה חלק ב’ (ירושלים תשע”ו) ושם בעמ’ שיג-ד נמסר מפי הגר”מ פיינשטיין כדברים האלה: “אבל כדי להתיר מוך, שהוא באמת אסור, שלא נראה שהוצדק הרב חיים עוזר במה שמחשיבו כדרך תשמיש, צריך מצב של סכנה”.

2הגר”ח צימערמאן ויבל”ח מו”ר שליט”א היו ידידים טובים ונאמנים במשך שנים רבות, ומו”ר מרבה בשבחו ומצטט תמיד דבריו חידושיו ומאמריו, ואמר מלבד גדלותו בתורה היה הגר”ח סמל של “ערליכער איד” שפירושו של ערליכער איד אמיתי אינו כשאחד מתנהג ע”פ רוח התורה כשנוח לו, רק המתנהג כן בשעת נסיון, ולהגר”ח הוצע לו כמה פעמים מטעם בית מדרש לרבנים ע”ש שכטר לבוא וללמוד אצליהם בלי שום משרה רשמית ולקבל תקציב הגון רק עבור לימוד בבית מדרשם (והסמינר אז לא היה כזה גרוע כמו היום) והגר”ח היה דוחה אותם כל פעם בלי לחשוב לרגע קט, למרות כמה היה זקוק לכסף אז. ואמר אף שהגר”ח לא פחד לדבר ולהתווכח בלימוד ולכנס לריתחא דאורייתא עם אף אחד עכ”ז עם שנים היה הגר”ח מכניע כתלמיד לפני רבו ודיבר איתם בסיגנון אחר לגמרי דודו רבי ברוך בער ורבי משה סולובייציק. ומו”ר אמר לי שהגר”ח העריץ רבי יעקב ספסל העילוי מווישקי כרבו.

3 מו”ר היה מאריך בשבחיו כמה פעמים, ומאחר שהוא אינו ידוע כ”כ היום, אגיד קצת שבחיו ממה שמעתי ממו”ר במשך השנים. הרב קאגאן למד אצל רבי חיים העליר בברלין ואמר לי פעם שהוא היה לא פחות מהמפורסמים שלמדו אצל הגר”ח בברלין, ובהזדמנות אחרת אמר לי שיש בספרו כמה מו”מ בינו ובין מרן הגר”מ פיינשטיין זצ”ל שהיה מקשה על דברי הגר”מ וכו’ ואמר “שהיה ראוי לכך לשאת וליתן עם הגר”מ”. ואגב אציין שאלה הלכתית מעניינת שהיתה בין מו”ר והרב קאגאן, שלתקופה מסויימת היה מו”ר הבעל קורא בבית כנסת של רב קאגאן, ובשבת אחד באמצע החורף כשירד שלג גדול לא הגיע מנין אנשים באותו שבת להתפלל, לשבוע הבא הורה הרב קאגאן לקרוא שני פרשיות, פרשת השבוע ולהשלים משבוע שלעבר שלא קרינו בתורה, ומו”ר התווכח איתו ואמר שאין דין תשלומין אלא בכגון שהיה מנין ולאיזה שום סיבה לא קראו בתורה אבל אם בכלל לא היה מנין אז לא חל עליהם חיוב קריאות התורה שבעי להשלים, ולכן אם יהיו עשרה אנשים שלא הגיעו לבית הכנסת אם הם כולם יגיעו השבוע הבא אין שום חיוב עליהם להשלים, רק על מנין שלא קראו, והרב קאגאן לא הסכים איתו. וע’ בספרו מתת ידי סימן י”ד מש”כ בזה.

4 ברוסיא פעם היו האיכרים משועבדים לשר בעל הקרקע כאילו נמכרו לו ממכרת עבד. ושר זה נקרא בלשונם פאריטץ, וכמובן היו מפחדים ממנו.

5 ואמר את זה בהברה הליטאית המובהקת שלו שנשמע כאילו אמר ‘ס”ש’.

6 באחד הפעמים שסיפר לי הנ”ל אמר שאגב שמעניין שהחפץ חיים היה קורא לבנו בתואר רב, רב ליב.

7 מו”ר משתמש בסיפור זה בספרו שומר הפתח על יו”ד בראשית דבר עמוד ג’ כדוגמא שאפילו הלכות פסוקות ומפורשות צריכות גם כן רבא. ע”ש שמביא דוגמאות נוספות להנ”ל.