New Book Announcement
If you are interested in a table of contents of this work email me at eliezerbrodt @ gmail . com.
1
If you are interested in a table of contents of this work email me at eliezerbrodt @ gmail . com.
?האם אמנם קבר רחל אמנו נמצא בבת לחם
נכתב ע”י משה צוריאל
Rabbi Moshe Zuriel has published numerous works in virtually all areas of Torah scholarship. The Seforim Blog is grateful that he has chosen to publish his latest essay here.
מפורסם באומה כי קברה של רחל נמצא בבית לחם. יש שם גם מבנה ומצבה המציין כך. וכך כתוב בתורה “ויהי עוד כברת הארץ לבוא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה וכו’. ותמת רחל ותקבר [נפעל] בדרך אפרתה היא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קבורתה, היא מצבת קבורת רחל עד היום, (בראשית לה, טז-כ). שוב חזרה התורה לבאר את המיקום, בדברי יעקב ליוסף: “ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם” (בראשית מח, ז). אמנם יש סתירה לכך מדברי שמואל הנביא אל שאול: “בלכתך מעימדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח” (שמואל-א י, ב). כידוע, בית לחם היא בחלקת שבט יהודה, ולא שייכת לשבט בנימין? חז”ל היו ערים לסתירה זו, ובארבעה מקומות מצאנו שיישבו הסתירה בדרך דרש [בכל המקומות חזרו על אותו פתרון], כך: בעת שדיבר שמואל עם שאול היו שני האנשים בגבול בנימין בצלצח, והם יוצאים ממקומם כמו ששאול יוצא מהמקום שנמצא בו בעת הדיבור, ויפגוש אותם בקבר רחל שביהודה (תוספתא, סוטה פי”א ה”ט; בראשית רבה פרשה פב, פסקא ט; מדרש שמואל פרק יד; ילקוט שמעוני ח”ב רמז קח-קט). והדוחק מבואר. נוסף על כך, יש סתירה גם בדבר חז”ל. בספרי (פרשת וזאת הברכה, פסקא שנב) “ר’ מאיר אומר בחלקו של בנה מתה” [כלומר בנימין] ועיין שם שהדברים עמומים. נוסף על כך, שלשה מגדולי הראשונים כותבים כי מתה רחל ונקברה בחלקו של בנה בנימין. [א] רלב”ג על התורה (בראשית לה, כ. מהד’ מוסד הרב קוק, עמ’ ריג; וכן בסוף פרשת ויחי, עמ’ רסה) קובע שהיא קבורה בחלק בנימין “לפי שכבר ידע בנבואה שהיה המקום ההוא לבניה”. ומה שהכתוב מעיד “היא מצבת קבורת רחל עד היום”, “עד היום” פרושו עד זמן נתינת התורה (שם, עמ’ ריג). [ב] גם החזקוני (שהיה בדורו של רמב”ן) על בראשית (מח, ז) סבור כי היא קבורה בחלקו של בנימין “כי ידעתי כי אותו גבול יעלה לחלק בניה, וכבודה להיות נקברת בחלק בניה” והוא מצטט מהפסוק בשמואל-א (י, ב) “ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין”. [ג] בדברי רמב”ן מצאנו שסותר את עצמו. בביאורו לבראשית (מח, ז, מהד’ מוסד הרב קוק, עמ’ רסא) הוא כותב “ואקברה שם בדרך, כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה (בעת שגלו מארצם בימי נבוכדנצר) ושם קברתיה לטובתה, כי היא לא מתה בדרך רק ברמה, שהיא עיר בארץ בנימין, ושם נקברה”. אבל רמב”ן סותר את עצמו, כי בביאורו לפרשת וישלח (לה, טז) מוסיף על דבריו שהעתיק דברי רש”י וחלק עליו: “זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל והנה הוכחש הפירוש הזה וכו’ וכו’. וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימין רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים (שמואל-א א, א) רחוק ממנה יותר משני ימים. על כן אני אומר שהכתוב ש’אומר קול ברמה נשמע’ (ירמיה לא, יד) מליצה כדרך משל, לאמר כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר לבנה בנימין, כי איננו שם, והיא חרבה מהם לא נאמר בכתוב ‘ברמה רחל מבכה על בניה’, אבל אמר כי שם נשמע הקול. ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם יהודה הקרובה שם, לפי שצפה ברוח הקודש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה ולא רצה לקברה רק בגבול בנה בנימין, והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין וכך אמרו בספרי (זאת הברכה לג, יא) בחלקו של בנימין מתה, כדאיתא בפרשת וזאת הברכה”. עכ”ל רמב”ן. ואפשר בקלות לבאר כיצד רמב”ן שינה בדבריו. כי המאמר על בראשית (מח, ז) כתב רמב”ן בהיותו בספרד. וכאשר הגיע לארץ הקודש וראה בעיניו את מצבת קבורת רחל, החליט שהיא קרובה לבית לחם (מיל, כאלפיים פסיעות בלבד) והוסיף קטע לפירושו על התורה, בפרשת וישלח. וכדבריו “זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים”. ונדחק רמב”ן לבאר כי חלקו של בנימין הגיע עד שם. ויש בזה קושי, כי בבית המקדש עצמו, חלקו של בנימין הגיע רק עד המזבח וצפונה. ומן המזבח דרומה הוא שייך לשבט יהודה. ומה שסבור רמב”ן שהגיעה נחלת בנימין עד קרוב למיל של בית לחם, וכמו מובלעת, היא אוקימתא. בדקנו במפה גיאוגרפית, “רמה” של בנימין היא כתשעה ק”מ צפונה לירושלים (דעת מקרא, ירמיה מ, א, עמ’ תצא) ובית לחם היא תשעה קילומטר דרומה לירושלים. ומה שהרמב”ן סבור היה שהמצבה הזו שראה בעיניו היא האמתית אין בזה שום הוכחה. כי דברי התורה “עד היום הזה” פירושו עד עת מתן תורה (כדברי רלב”ג לעיל). אותה מצבה שראה רמב”ן מי שהוא אחר הקים, ואין אנו יודעים אם ראוי לסמוך עליו. קושיא גדולה יש על הסבורים שנבוכדנצר וחייליו העבירו את היהודים הגולים לבבל בדרך בית לחם. הרי בבל היא לצפונה של ירושלים. בית לחם היא דרומה. כיצד יעלה על הדעת שהשובים האכזרים והמנצחים יסכימו להעביר את היהודים שהיו באזיקים ושלשלאות, והולכי רגל, בדרך עקומה עד לדרום, תשעה קילומטר? ומי שיציע שמדובר ביהודים תושבי חברון ובאר שבע, והם בדרכם צפונה עברו את בית לחם, עליו לענות על המקרא. מבואר בירמיה (נב, טו) שהגלה רק מתושבי ירושלים. אבל שאר האוכלוסיה בשבט יהודה בערי השדה השאיר בארץ ישראל, למען יהיו כורמים ויוגבים (שם. ועיין מלכים-ב כה, כב). נראה לומר שהפשטנים (רלב”ג, חזקוני, רמב”ן בהיותו בספרד) ידעו היטב דברי חז”ל בתוספתא, במדרש רבה ומדרש שמואל. והתעלמו מדברי דרש של חז”ל כדי לבאר פשוטו של מקרא. בכל זאת, כיצד נסביר את הפסוק המזהה, המופיע פעמיים בתורה, שיעקב קבר את רחל “ותקבר בדרך אפרתה, היא בית לחם”? אלא המלים “היא בית לחם” אינן מוסבות על מעשה הקבורה, אלא הם תואר של הדרך המובילה לאפרת, אשר בית לחם נמצא סמוך לאפרת. זאת אומרת, ודאי יעקב קבר את רחל בדרך, וסמוך לרמה, שבחלק בנימין, וכדעת ר’ מאיר בספרי. אבל הדרך ההיא מובילה לאפרת, אשר שם באפרת יש בית לחם, ולא שרחל קבורה שם. יעקב היה יכול לכאורה להביא אותה העירה (בית לחם) אבל נמנע מכך מהטעם שכתב רלב”ג (סוף פרשת ויחי, עמ’ ריג) או מהטעם שכתב רמב”ן (בראשית מח, ז, עמ’ רסב). ודאי נכון כי השבאים הוליכו את בני ישראל הגולים ליד קבר רחל, בדרכם לבבל, וכדברי רש”י (על בראשית מח, ז) המביא מדרש חז”ל על כך. אבל זה היה אי-שם מצפון לירושלים, בחלקו של בנימין, ולא ליד בית לחם דרומה לירושלים. רחל נקברה בדרך, ולא בבית לחם. ולכן אין אנו יודעים היום היכן מקום קבורתה של רחל, וכדברי רמב”ן שאין קבר מפורסם ברמה לייחס שם את מקום הקבר שלה. * מה שנוגע למלת “בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה” (בראשית מח, ז) אמנם רש”י הביא בשם ר’ משה הדרשן כי מדובר במרחק מיל בלבד. אבל בקונקורדנציה של דר. שלמה מנדלקורן (ח”א עמ’ 530) ייחס מלת “כברת” לאחות-תאומה באשורית וענינה “גדול או הרבה”. ויש לסייע דבריו גם מדברי המקרא בשאר מקומות “ורוח כביר אמרי פיך”, (איוב ח, ב) “כביר מאביך ימים” (שם טו, י) “כשאון מים כבירים” (ישעיה יז, יב) “כזרם מים כבירים” (ישעיה כח, ב) ועוד. ופרשנות ר”מ הדרשן תמוה, שהרי יעקב אבינו בא לסלק תלונת יוסף בנו מעליו, והרי הוא מקשה על עצמו. אם המרחק הוא רק מיל, הליכה של שמונה עשרה דקות, משום מה לא התאמץ עוד קצת? אלא ודאי להיפך, בא להתנצל שהמרחק הוא רב מלהכניס אותה לאפרת.
כעת מצאתי עוד אחד מגדולי המפרשים האחרונים, הרב יעקב צבי מקלנברג (הכתב והקבלה, על בראשית מח, ז) המחלק שיש מקום הנקרא “בית לחם” והוא הנמצא בגבול בנימין, ויש מקום הנקרא “בית לחם יהודה” והוא נמצא בגבול שבט יהודה. ובחמשה מקומות הוא מתואר כך (שופטים יז, ח; פרק יט, פסוקים א, ב, יח ופעמיים באותו הפסוק). אין מלה מיותרת במקרא. משום מה להוסיף מלת “יהודה” אם לא להבחין שאין זאת “בית לחם” שבנחלת בנימין? ונ”ל סיוע לדעתו, כי מצאנו עוד מקומות בשם “בית לחם”, כמו בנחלת זבולון (יהושע יט, טו). ואפשר להביא קצת סיוע לדעת “הכתב והקבלה” מהנאמר בנחמיה (ז, כה-כז) על העולים בין שבי ציון “בני גבעון, אנשי בית לחם ונטופה, אנשי ענתות”. גבעון וענתות היו ערי בנימין (יהושע יח, כה; יהושע כא, יח). ושמא כך היא גם בית לחם המוזכרת? והיא אינה “בית לחם יהודה”. [אמנם “נטופה” היא לשבט יהודה, אבל כיון שהעולים משם היו מתי מספר, סונפו לאנשי בית לחם].
As a courtesy to our readers, below I provide a list of some new seforim and books that I recently have purchased or become aware of. Some are brand-new, others have been out already for a few months. Some of these books, will be reviewed at great length at a later date, B”n. As I note, I have copies of the TOC of some of the works mentioned here, feel free to e mail me if you want a copy of the TOC.
This beautiful new work contains 501 teshuvot of Maharam Mi-rotenburg and his colleagues. Over 300 of these teshuvot were never printed before. Many of the others were only printed once before in a rare, little-known work of Y. Kahana.
4. פתחי שערים, ר’ יצחק אייזק חבר, עם הערות.
5. ר’ צבי פסח פרנק, הר צבי על התורה השלם, שס”ו עמודים.
6. ר’ דוב וואלף ליבשיץ, [אביו היה תלמיד של ר’ חיים מוואלז’ין] פרי חיים- כולל בתוכו באר חיים באור על סידור התפילה, רוח חיים באור על קהלת, מעין חיים חלק א חידוש תורה עם תולדות המחבר ומשפחתו, 260 עמודים בערך.
7. ר’ מנחם די לונזנו, דרך חיים, אהבת שלום, כולל מבוא חשוב, מפתחות והערות, שצ”ב עמודים. I will hopefully be dealing with this work at greater length in a future post shortly.
8. ר’ ישכר טייכטאל הי”ד, משנת שכיר, מועדים, ב’ חלקים.
9. ר’ שמואל אויערבאך, אהל רחל, חנוכה פורים, קצ עמודים.
10. חידוש הגר”מ הלוי סולוביצ’יק, מהדורא תנינא.
11. פתח הדביר, ה’ חלקים על שולח ערוך אורח חיים.
12. ר’ שלמה אלפאנדארי, יקהל שלמה, מערכת וזכרונות בהלכה ואגדה, חלק א, אהבת שלום, רס עמודים.
13. ר’ אברהם בן שמואל הלוי אבן חסדאי, בן המלך והנזיר, סידרה שירת תור הזהב, עם הערות ומבוא מאת אילת עטינגר, 242 עמודים. ראה כאן
14. פירוש ר’ יצחק ב”ר יוסף על התורה, מגדולי הראשונים שבספרד, תלמיד חבר של הרשב”א, בראשית, שנט עמודים, י”ל ע”י ר’ דוד וזכריה הולצר.
15. ר’ איתם הנקין, לכם יהיה לאכלה, בירור להלכה בסוגיית חרקים במזון, 167 עמודים, ראה כאן
16. ר’ חיים הלפרין, חמדה טובה, על י”ג עיקרים, לייקוואוד, שצ”ה עמודים. ראה כאן
17. ראש יוסף על מסכת שבת, פרקים ה-ז, עם הערות מר’ אפרים בנימין שפירא, כולל הפתיחה כוללת להלכות שבת ומפתח ענינים, תקע”ח עמודים.
18. ר’ חיים לפידות, עשות פרי, במעלת חידושי תורה, כתיבתם, והוצאתם לאור עולם, תתקנד עמודים.
19. ר’ אהרן בריסק, אוצר הזמנים, בין השמשות השיטות ובירורים, תקצג עמודים.
20. ר’ עובדיה יוסף, חזון עבודה שבת חלק ד.
21. ר’ משה היילפרין, זכרון משה על פירוש רש”י ורא”ם, עם מבוא והערות על ידי, ר’ פינחס קריגער, 249 עמודים, כולל הרבה חומר שלא נדפס במהדורת פייליפ.
22. ר’ יעקב גרייזמאן, ברוך ומקודש, דיני ברכת כהנים הנוגעים לישראל המתברך, דיני מצות וקדשתו ואיסור השתמשות בכהן, רסה עמודים.
23. רבנו חיים כסאר, דרך החיים, מצות תלמוד תורה ודרכי קניינה, מכון מרא”ה, קפ עמודים.
24. ר’ מרדכי הלפרן, רפואה מציאות והלכה, ולשון חכמים מרפא,546 עמודים, [מלא חומר חשוב], ניתן לקבל תוכן הענינים.
25. מציאות ורפואה בסדר נשים, עורך ר’ מרדכי הלפרין מהדורה שניה מורחבת, 462 עמודים, ניתן לקבל תוכן הענינים.
26. ר’ משה לייטער, צום העשרי על צום עשרת בטבת, רפז עמודים.
27. ר’ יצחק טסלר, פניני מנהג, ימי חנוכה ג’ חלקים. כריכה רכה מהדורת כיס.
28. ר’ מנחם גיאת, תורת חכם, אוצר דיני תלמיד חכם, שני חלקים, 1034 עמודים.
29. בן איש חי’ תולדותיו קורתיו ומורשתו לדורות, ניתן לקבל דוגמא מהספר אצלי.
This is a beautifully album size work on the Ben Ish Hai, including many rare documents and pictures.
30. ר’ יעקב ישראל סטל, סגולה, ספר ראשון, 153 עמודים, עיונים וברורים במנהג והלכה, פיוט מדרש ואגדה, נדפס במהדורה מצומצמת של 350 עותקים בלבד. ניתן לקבל תוכן הענינים וחלק מפרק לדוגמא.
This work is a excellent collection of articles on topics not usually written about, by others, full of interesting observations from an extremely rich and wide range of sources.
31. השלשלת מאיש לספר, אבישי יורב, ב’ חלקים, ראה כאן.
32. צורה ועריכה בספרות חז”ל, אברהם גולדברג ראה כאן.
33. כרמי שלי, מחקרים באגדה ובפרשנותה מושגים לפרופ’ כרמי הורוביץ, מכון לנדר. ניתן לקבל תוכן הענינים.
34. דוד סורוצקין, אורתודוקסיה ומשטר המודרניות, קיבוץ המאוחד 443 עמודים. ראה כאן
Some of the topics, dealt with in the book, are about the Maharal, R’. Yehudah Aryeh Modena, R’. Yaakov Emden and the Satmar Rebbe.
35. חנה כשר, על המינים האפיקורסים והכופרים במשנת הרמב”ם, קיבוץ המאוחד, 212 עמודים. ראה כאן.
36. ראשית חכמה, חיבור פולמוסי כנגד חסידים, 120 עמודים, מהדירים: יונתן מאיר ושמואל ורסס י”ל פעם ראשונה מכ”י. This is a critical edition of another very early work from an anonymous author attacking Chasidim. It is unclear if it’s from a maskil or a traditionalist talmid chacham. Much of it deals with attacking the Shivchei Habesht.
37. דניאל בוארין, מדרש תנאים, אינטרטסטואליות וקריאת מכילתא, הרטמן, 319 עמודים.
38. ר’ דוב בער שווארץ, משיב דברים, רעג עמודים, מאמרים ומכתבים בעניני היסטוריה.
39. ר’ חנניה ברוין, דרכי משה החדש, תולדות המהר”ם שיק, ש”ל עמודים.
40. ר’ דב אליאך, אבי הישיבות, תולדות חייו ומשנתו של ר’ חיים חיים מוולאז’ין וסיפורה של ישיבות וולאזי’ן מהדורה מורחבת, 719 עמודים.
41. עמנואל אטקס, בעל התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי וראשיתה של חסידות חב”ד, מרכז זלמן שזר, 495 עמודים.
42. יונתן מאיר, רחובות הנהר, קבלה ואקזוטריות בירושלים (תרנ”ו-תשח) יד בן צבי, ניתן לקבל תוכן הענינים.
43. טוב עלם: זיכרון קהילה ומגדר בחברות יהודיות בימי הביניים ובראשית העת החדשה,ספר היובל לכבוד ראובן בונפיל, ביאליק, ניתן לקבל תוכן ענינים.
44. יוסף דן, תולדות תרות הסוד העברית ימי הביניים, חלק ז, מרכז זלמן שזר,480 עמודים
45. ספר תא שמע שני חלקים, מחקרים במדעי היהדות לזכרו של ישראל תא-שמע, הוצאת תבונות, 910 עמודים, ניתן לקבל תוכן הענינים. This collection is simply incredible, full of great articles on a wide range of topics.
46. שירת רבנו תם, מהדיר יצחק מיזליש, 185 עמודים.
47. חוה קליין, מתיר העגונות, 160 עמודים חיבור על אביה, ר’ שלמה זלמן קליין
48. רוח המשפט, מיכאל אברהם.
49. תלמידי הגר”א בארץ ישראל, היסטוריה, הגות, ריאליה, עורכים: ישראל רוזנסון ויוסף ריבלין, ניתן לקבל תוכן הענינים.
50. אפרים חמיאל,הדרך הממוצעת ראשית צמיחת הדתיות המודרנית, על שד”ל רב שמשון רפאל הירש, מהר”ץ חיות, הוצאת כרמל.
51. קובץ עץ חיים גליון טז, ניתן לקבל תוכן העינים.
52. עלי ספר חלק כב אפשר לראות תוכן ענינים כאן
53. קובץ המעין, גליון 200, ניתן לראות כל קובץ כאן.
54. ספר זכרון דגל מחנה ראובן, לזכרו של רבי ראובן אליצור,תקמג עמודים.
This work is composed of a few parts. One part is a biography of R. Reuven Elitzur. There are many interesting tidbits about life Eretz a seventy years ago. R. Elitzur was the long-serving librarian in Sifrat HaRambam in Tel Aviv, and was very knowledgeable about seforim. When asked about the story of the Maharal and the Golem, he said its baloney and was made up much later (p. 312). The second part of the work is a collection of historical articles that R. Elitzur wrote in various newspapers, especially against works written by maskilim (or people whom he claimed were maskilim). Among the topics he wrote about were R. Moshe Kunitz, the Cheshbon Hanefesh and Benjamin Franklin, R. Wolf Heidenheim, R. Zalman Hanau and much more. As R. Elitzur was R. Nissim Karelitz’s chavrusa for many years, some of his articles have the approval of R. Karelitz, such as his attack on publishers for printing Kunitz’s work Beis Rabbi in the introduction of Mishnayos Zeraim. R. Elitzur also used to provide rare seforim for R Chaim Kanievsky, such as the critical edition of the Sheva Massechtos published by Michael Higger which R. Kanievsky mentions in the introduction of his work on Geirim without mentioning Higger’s name.
One last issue related to the last two items mentioned on this list; a few months back Dr. Benny Brown’s magnum opus on the Chazon Ish was printed by Magnes Press, as mentioned here on the Seforim Blog. The book sold out in two weeks – one thousand copies! It was reprinted shortly afterward and copies are still available. Shortly after the book appeared, with much surprise, various attacks began on different forums on the Web (see, e.g., here, here, here, here, here and here). One attack was written under a pen name in the Yated Neeman. Shortly afterward, a more restrained and respectful attack was published by the same author – under his real name, Yehoshua Levine, in the journal Ha-Maayan available for reading here. In the most recent edition of the Ha-Maayan Benny Brown responded, and it is available here. One issue not really dealt with in Levine’s review is that the bulk of Brown’s huge book (951 pages) is about the Halacha of the Chazon Ish, not his history, and whether Brown get that right or not. Levine claims he has an article on that part too, which has yet to be printed. If one is interested in this unpublished part of Levine’s attack e-mail me. In my opinion this part of the article needs a lot of work. As for the other parts, I will let the readers decide for themselves, but I am not at all convinced that Levine is correct in the overall picture.
One of the issues raised by Levine, and many others, was about Brown’s claim that the Chazon Ish had a religious crisis in his youth. They do not find Brown’s proof for this convincing. However, it seems that Brown is most likely correct, although one can never know to what extent this crisis was. In the above mentioned work, Sefer Zichron Degel Machaneh Reuven, they print a hesped given in Bnei Brak by R. Yakov Edelstein, a close friend of R. Elitzur. R. Edelstein also knew the Chazon Ish, and his brother is one of the Roshei Yehsiva of Ponevezh today. R. Edlestein said at this hesped, after quoting the famous Rav Hutner on stories of gedolim in their youth:
Another issue that Levine and others raise is that Brown did not interview any family members or close talmidim of the Chazon Ish. I wonder why there is no mention of R. Gedalyah Nadel in the book. However, a very strong defense for Brown in my eyes is found in a short article written by Prof. Saul Leiberman in the journal Bitzaron printed in 1981, which I was shocked to not see it mentioned in Brown’s book or bibliography. One of Brown’s sources throughout the book is Chaim Grade masterpiece Tzemach Atlas and Milchemes Hayetzer (printed as The Yeshiva in English, trans. by Curt Leviant). Although this book is a novelization of the people and period, almost all the details are true, including all the parts about the Chazon Ish, whom Grade knew very well as he learned and lived with him for many years. I have heard from various people that Chaim Grade had an amazing knack to really penetratingly see into people (see here for one great example). Others told me Grade was 100% on the mark regarding the Chazon Ish. One great person told me that it’s a shame that Grade was not good in learning, than he would have been able to give us a similar write up in that area too. Thus it should be seen as a fairly reliable source (with appropriate caution). Now, Saul Leiberman was a relative of the Chazon Ish, who was very close to him in both Europe and in Eretz a (see Lieberman’s small article about this in Mechkarim Betorat Eretz Yisrael pp.608-611). So he is a good person to see what he would say about Grade’s portrayal of the Chazon Ish. Lieberman writes that in 1946 his brother Meir Lieberman – as an aside this brother was much more Orthodox than Lieberman – gave him a work that he said he must read- it was from Grade. Leiberman writes:
Lieberman goes onto describe how he met Grade in New York and how he loved to read his articles in the paper weekly.
Then Lieberman writes about Grade’s description of the Chazon Ish as follows:
For me it puts to rest the issue if Brown’s work is based on sources of people who knew the Chazon Ish. Many thanks, to Chanan Gafni for informing me about this small article of Lieberman’s.
I would like to conclude with three comments regarding Brown’s book.
One, throughout the work Brown refers the reader to the appendix of his doctorate which contains an interview that he conducted with Dr. Tzvi Yehudah. This interview is full of great material, and in my opinion should have printed as an appendix in the back of the Magnes book.
Two, in Brown’s discussion of the famous controversy on how to write the letter Tzadi, an important source not mentioned can be found in Prof. Shlomo Zalman Havlin’s article in Alei Sefer (12:13-20).
Three, Brown claims that the Chazon Ish’s writings and language shows he was familiar with haskalah literature. I have no problem with such a claim I just wanted a few actual samples.
There was another review written about Dr. Brown book by Sholomo Tikochinski printed in the latest issue of Akdamus. See also this post.
There is a special sale on the 11 volume set of Chaim Chamiel’s work on Targum, 100 Shekel for the complete set. Contact Reuven Mass at rmass@barak.net.il.
I would like to thank Eliezer Brodt for reviewing this article and discussing it with me, and my father for editing this article.
Some time ago there was a discussion in cyberspace regarding whether the Avos kept all of the mitzvos. The discussion was started when a video on Youtube made fun of the idea, and a response to the video was published on the Hirhurim blog (here), as well as counter-response (here). I’d like to discuss some of the basic issues involved.
The Mishnah at the end of Kiddushin says that Avraham kept the whole Torah.[1] The Rambam (Hil. Melachim 9:1) brings down the mitzvos that each of the Avos innovated. Many laws are learned from the stories in Bereishis even though they happened before the giving of the Torah.[2]
However, Chazal do not discuss any of the questions arising from the statement that the Avos “kept the Torah.”[3] Here and there, the commentators discussed some of the more obvious questions. For example, the Ramban in his commentary on the Torah (Gen. 26:5) famously asks how Ya’akov could have married two sisters, something prohibited by the Torah. This question in particular seemed to have intrigued many commentators.
The later commentators discussed whether the Avos and their children had the status of Jews or non-Jews, since they lived before Matan Torah. This question is discussed extensively by the author of the Mishneh L’melech in his sefer P’rashas D’rachim. Later, this was discussed at length by R’ Yosef Engel in the first volume of the encyclopedia he started to write, called Beis Ha’otzar, under the entry “Avos.” An interesting question that was first posed by R’ Pinchas Horowitz, one of the rebbeim of the Chasam Sofer, in his commentary on the Torah, Panim Yafos, is the following: According to the opinion that the Avos were inherently non-Jews, how could they keep the whole Torah, which includes keeping Shabbos? We know that a non-Jew is prohibited from keeping Shabbos, so what did they do? Many ingenious answers are given to this question.[4]
A few hundred years ago, a popular method of learning was the “pilpul” method. In short, this method consisted of explaining difficult passages in the Gemara by connecting the passage under discussion with other seemingly unconnected passages of Gemara in other places. This style was not limited to Gemara, but was also used when explaining the Chumash. This method was attacked by R’ Yair Chaim Bachrach, author of the Chavos Yair, as well as by others.[5] In any case, in these seforim pilpul was used to answer questions on the Avos’s actions.[6] To quote the Encyclopedia Judaica (1st edition, Volume 13, entry “Pilpul,” pg. 527): “Criticism was much more lenient regarding the application of pilpul to the exposition of the Bible and the homiletic literature, since this was considered irrelevant to a true understanding of halakhah. Consequentially, popular preachers used to strain their imagination by adducing the most complicated talmudic passages and controversies in order to throw new light on a story from the Bible or the Midrash.”
In the past 150 years, literature on the attempted synthesis of the Torah Shebichsav (Written Torah) and the Torah Shebal Peh (Oral Torah) has exploded. This literature was meant to show that the explanations of Chazal, Torah Shebaal Peh, are in truth hinted to in the Torah Shebichsav itself. Originally, the reason for this was the attacks of the maskilim on the tradition of Torah Shebaal Peh. This led to the commentaries of R’ Shamshon Rephael Hirsch, the Malbim, the sefer Haksav V’Hakabbalah, and the sefer Meshech Chochma. In addition, many anthologies of the words of Chazal regarding the written Torah were collected and put in the order of the Torah. Examples of this include the sefer Torah Temimah, as well as the still-incomplete Torah Shleimah. [7]
However, these commentaries, in their comments on Sefer Bereishis, do not systematically try to harmonize the actions of the Avos with the accepted halachah.[8] This is somewhat surprising, since the point of their commentaries is to harmonize the Torah Shebichsav with the Torah Shebaal Peh, and this would seem to be a part of that job description.
With the contemporary stress in the yeshivos on the learning of Gemara to the exclusion of almost everything else (excluding perhaps mussar seforim), and the great stress on “lomdus”, some recent seforim have followed the trend of harmonizing Torah Shebichsav with Torah Shebaal Peh to the extreme. (Lomdus is an expression used in yeshivos to refer to the Brisk analytic-style of identifying and analyzing concepts. The Yiddish term reid is also used to mean the same thing.) These modern seforim will treat the possuk like a piece of Gemara, ignoring possible theological or philological explanations, and only answer using lomdus. This lomdus can be taken to such extremes that it is often very similar to the pilpul commentaries on the Torah of the 17th century. These seforim basically spend a long time trying to answer a question in any possible way, without trying to actually fit the explanation into the passuk in any way.
The sefer Chavatzeles Hasharon by R’ Mordechai Carlebach (on Bereishis, Yerushalayim 5765) is the most popular of this genre. This sefer essentially contains essays of lomdus based on the parshah, including many questions on the halachic acceptability of the Avos’s actions. Even more recently, the sefer Arugas Habosem by R’ Menachem Ben Yakov (on Bereishis and Shemos, Yerushalayim 5772) is almost an exact copy of Chavatzeles Hasharon, not only in content but also in the physical layout. A sefer by a nephew of R’ Shlomo Zalman Auerbach, R’ Baruch Rakovski, called Birchas Avos (Yerushalayim 5750), is completely devoted to questions on the Avos’s actions, as is the sefer Mili D’Avos (by R’ Shmuel Yaffah, Lakewood 5770).
Recently, seforim which collect divrei torah on the parshah from different sources have gained popularity.[9] One of the first of this genre is the Pardes Yosef (by R’ Yosef Pazanavski, incomplete, Bereishis, Piotrkow 5690, Shmos and Vayikra, Lodz 5697).[10] This was followed many years later by R’ Yisachar Rubin’s very popular Talelei Oros (10 volumes, Bnei Brak 5753-5757). Another sefer of this genre is K’motzei Shallal Rav, which collects divrei torah on the parshah from places one would normally not expect to find them, such as in introductions to a halachic works. Since these divrei torah are in the context of a halachic work, many times they are very halachically oriented. Hence, these divrei torah also fall into the category of trying to synthesize. Pilpula Charifta, by R’ Natan Margolis (on Bereshis, volume 1, Yerushalayim 5755, volume 2, Yerushalayim 5750), also collects divrei torah in the same manner.
Are these kinds of explanations part of the “Seventy Faces of Torah”? Do the authors of these explanations themselves think there is any truth to the explanations they are presenting? The author of the Klei Chemda writes in his introduction that much of what he wrote in the sefer is “לחדודי בעלמא”, to sharpen the mind. This idea comes from the Gemara, which says that sometimes teachers who say a false din in order to get their students thinking, and ultimately to correct them.[11]
I think that a similar question has to be asked on many Chassidic explanations, as well as the common “vort.” Did the authors of these explanations really think this was a possible explanation of the text? I think not. In fact, many times authors will write that their explanation is “בדרך צחות”. So why do they bother writing them? There are two possible explanations. First of all, even if the explanation is not true, the parts leading up to it are. (Assuming there is more than one part to the explanation.) The vort is a fun way to teach people the intermediate parts. In addition, they will be able to remember the intermediate parts more easily, since they are logically connected to an interesting end.[12] A second possible explanation for why the authors wrote such explanations is that there is an underlying moral message (assuming there is an underlying moral message). As with the first explanation, the vort is an enjoyable, and therefore effective, way of getting across a moral lesson.
Would a Chassidic Rebbe admit that his “Toyreh” is not the true explanation of the verse? That is a question that I cannot answer.[13]
[1] also Yoma 28b; Yerushalmi Kiddushin Perek 2 Halacha 12; Vayikra Rabbah 50:10; Tanchuma Lech L’cha 11; and many more places. See Encylopedia Talmudit, Volume 1, entry “אבות”, pg. 36-37.
[2] See Encylopedia Talmudit, Volume 1, entry “אין למדין מקודם מתן תורה”, pg. 635ff. However, see the Encyclopedia Talmudit ibid. that quotes the Yerushalmi that says that we don’t learn laws from stories of events that happened before the giving of the Torah. See Encyclopedia Talmudit ibid. for various attempted explanations.
[3] See Sanhedrin 58b where the Gemara discusses some of the marriages of the Avos in the context of discussing the laws of incest for b’nei no’ach. However, the laws of b’nei no’ach are far less than what a Jew must keep. The Gemara in Yoma (referenced in note 1) says that Avraham even kept rabbinically mandated laws.
[4] Regarding all this see Encyclopedia Talmudit referenced in note 1. See also Maharatz Chayes in Toras Hanevi’im, Chapter 11, pg. 63-72; Nefesh Hachaim, Sha’ar 1, Chapter 21; Leket Yosef (available here); Steven Wilf, The Law Before The Law, Lexington Books, 2008 (here).
[5] R’ Bachrach attacked the pilpul method in Shu”t Chavos Ya’ir, siman 123, and at length in an unpublished sefer of his called Ya’ir Nesiv. Parts of it were published by Jellenik in the journal Bikurim, Vienna 5624, pg. 4. Pilpul was also attacked by the Maharal and the Shelah. See also the ostensibly anonymous K’sav Yosher, published in 5544, pg. 9b, (here). It’s author was Saul Berlin of Besomim Rosh infamy.
[6] I’d like to point out at this point that much of what I will write also applies to the Jews after matan torah. There are many questions on how their actions fit with the commonly accepted halacha. However, I am mainly focusing here on the actions of the Avos. As for the actions of the Bnei Yisroel after matan torah, the Gemara discusses these questions in many places. Many times the answer of the Gemara is that the action was a hora’as sha’ah, i.e. a temporary waiver of the prohibition. See at length Encyclopedia Talmudit, Volume 8, entry “הוראת שעה”. R’ Yitzchok Halevy in his monumental Doros Harishonim, in the volume discussing Tanach and aimed at refuting the Bible Critics, tries to answer many of the questions of the maskilim on the Torah Shebaal Peh based on Tanach. Another sefer that I am aware of that discusses these questions is the commentary Mussar Hanevi’im, on Nevi’im Rishonim (by R’ Yehuda Leib Ginzburg, Volume 1, St. Louis 5705, Volume 2, Yerushalayim 5736, available here and here).
[7] Interestingly, a hundred years before the publishing of the Torah Temimah, R’ Dov Ber Treves, who was on the beis din of Vilna at the time of the Gra, also wrote a commentary on the Torah bringing down many of the saying of the Gemara in order of the Torah. In fact, the Torah Temimah was accused of plagiarizing from the Revid Hazahav. Another little known work of this sort is the Be’er Heiteiv (Vayikra, Vilna 5627), available here. The Chazon Ish writes on this workוראיתי להגאון האדיר ר’ אריה ממינסק בספרו באר היטב… (חזון איש, קדשים ס’ כו אות טז).
[8] They do, however, discuss these questions in many places, especially the Meshech Chochma. The Netziv in his commentary on the Torah, Ha’amek Davar, also incorporates much from Torah Sheba’al Peh, and answers questions on the Avos’s actions.
[9] There is a similar phenomenon of seforim collecting the different explanations of the commentators on the Talmud, such as Machon Yerushalayim’s Otzar Mefarshei HaTalmud, Frankel’s Mafte’ach, and many others.
[10] For a description of the Pardes Yosef, see an earlier post on the Seforim Blog here.
[11] Eiruvin 13a, and other places. This is one of the contexts in which it is permitted to lie. See R’ Yosef Chaim, Shu”t Torah Lishmah, siman 364, Yerushalayim 5736, pg. 250 s.v. ובגמרא דעירובין. R’ Yosef Chaim in that response collects all the places in which it is permitted to lie. Contrary to popular belief, it permitted to lie in far more than the three places the Gemara in Bava Metzia 23b says. One of the most surprising cases in which it is permitted to lie, is the following: If a person knows that a certain halacha is true, but because of his low standing in people’s eyes, when he says it, it will not be accepted, he is permitted to say that a certain gadol said that halacha, even if that gadol never said such a thing! See at least four examples of this in Torah Lishmah there (pg. 250, s.v. ובגמרא דשבת; ibid. s.v. עוד שם בדף נא; pg. 251. s.v. ובגמרא דפסחים; pg. 252, s.v. עוד שם בדף כ. This would seem to cause problems for the mesorah of Torah Shebaal Peh, and was in fact one of the maskilim’s questions on the veracity of the mesorah. See I.H. Weiss, Dor Dor V’Dorshov, Part 1, Chapter 1, pg. 4.
[12] This is similar to what the Rambam writes in the introduction to his Peirush Hamishnah (Mossad HaRav Kook edition pg. 10) regarding asmachtos. He writes that the Gemara never intended to to say that asmachtos are true explanations of the verse. Rather, the asmachta is a formula to help people remember the halacha, as in the times of Chazal it was prohibited to write Torah Shebaal Peh. This view is atacked harshly by the Ritva, Rosh Hashonoh 17a. See Encyclopedia Talmudit, Volume 2, entry “אסמכתא”, pg. 106, footnote 16 and 28.
[13] A possible nafkah minah (halachic ramification) is whether it is permitted to learn the explanation in the bathroom, where learning Torah is generally prohibited. However, this nafkah minah is mostly theoretical, because, as was pointed out, even if the explanation itself is not true, many times the constituent steps are Torah. See Yisroel Bazenson, Messilat Hak’sharim (Tel Aviv 5766), (this sefer is written by a follower of Breslov and attempts to formulate “rules” for learning Likutei Moharan) pg. 153, where the author asks this question regarding the teachings of R’ Nachman of Breslov; he points out that many times R’ Nachman’s explanations even go so far as to contradict the simple meaning of the phrase he is coming to explain. Bazenson answers:
ברוב הפסוקים ומאמרי חז”ל שהוא שהוא מפרש על פי דרכו הפנימית , לאף שנראה כמשנה או אפילו כסותר הפירוש הרגיל , אם יזגה המעיין ישיג את המקום שבו שני הפירושים מתחברים ועולים בקנה אחד. ואז הפירוש הרגיל יקבל, כתוצאה מחיבור זה, תוספת בהירות שמעולם לא היתה לו.
Bazenson then goes on to bring three examples of such places in Likutei Moharan, and attempts to show how in fact the nistar complements the nigleh. (I would like to thank Eliezer Shore for pointing out this source to me.) I have not studied his explanations in depth to see if they are convincing.