מנהג ה’תשליך’ מאת ר’ איתם הנקין הי”ד

מנהג ה‘תשליך‘ מאת ר‘ איתם הנקין הי“ד

[הותקן לפרסום מתוך רשימה מכת“י]

.מנהג התשליך מוזכר באופן ברור לראשונה בסוף המאה ה-14, בספר המנהגים לרבי יצחק אייזיק טירנא (סוף מנהגי ראש השנה, ד“ה “ושליח צבור“): “ורגילין לילך על הנהר ולומר תשוב תרחמינו וגו‘, ורואים דגים חיים“

בסמוך לו לפניו מוזכר המנהג במהרי“ל (מנהגים, הלכות ראש השנה אות ט‘): “מה שנוהגין לילך בר“ה אחר סעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות ים כל חטאותינו, משום דאיתא במדרש זכר לעקדה… ומהר“י סג“ל נהג ג“כ להלוך אצל הנהרות. ואמר, כשהולכין אל הנהרות ביום טוב אל יוליכו עמהם שום מזון כדי לזרוק אל הדגים שבנהרות להראות להם לשמוח בהן, דאית ביה חילול יו“ט…”. במקור זה לא נאמר שהיו אומרים אמירה כלשהי, ומתוך דבריו אנו שומעים שהיו מן העם שנהגו לזרוק בהזדמנות זו אוכל לדגים כדי “להראות להם [ו]לשמוח בהן” (בדומה לדברי מהר“י טירנא על כך ש“רואים דגים חיים“).

גם ב‘לקט יושר‘ לרבי יוסף ב“ר משה, בן המאה ה-15, מוזכר מנהג זה כבדרך אגב, שרבו הר“י איסרלין בעל ‘תרומת הדשן‘ לא הקפיד כל כך ללכת לתשליך: “ואינו מקפיד כ“כ אם אינו הולך לתשליך, אבל לפעמים הולך” (ח“א, או“ח עמ‘ 131, עניין ד; מהד‘ מכון שלמה אומן, עמ‘ רצד עניין נב). במקור זה אנו כבר מוצאים שהמנהג מכונה “תשליך“, על שם הפסוק המרכזי הנאמר בו (מיכה ז יט).

הרמ“א מזכיר מנהג זה גם בספרו ההגותי – תורת העולה ח“ג פרק נו: “מנהג ישראל תורה הוא, במה שהולכים על המים ואומרים תשליך במצולות ים כל חטאתם. להיות כי מן מצולות ים ניכר ענין בריאת העולם, כי מצולות ים הוא התהום, והוא המקום היותר עמוק בים, וכשאנו הולכים שם אנו רואים גבורתו של יוצר בראשית. ולכן אנו הולכים על המים בראש השנה שהוא יום הדין, לשים כל אחד על נפשו ענין בריאת העולם, ושה‘ יתעלה מלך הארץ. ועל זה נאמר תשליך במצולות ים כל חטאתם, כי באמת המתבונן בענין מצולות ים ומכיר שהעולם מחודש, על ידי זה עומד על מציאות ה‘ יתעלה, ומתחרט על ידי זה על כל עוונותיו וחטאיו נמחלים, ועל דרך זה נשלכים החטאים במצולות הים“.

קיימת במחקר סברה שהועלתה לראשונה ע“י יעקב צ. לאוטרבך (H.U.C.A כרך י“א – 1936) שמקור המנהג בתיאור מתקופת הגאונים, המוזכר גם ברש“י שבת פא ע“ב: “בתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, וכ“ב או ט“ו יום לפני ר“ה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית וקורין לו פורפיסא וצומח. ובערב ר“ה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים ואומר זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר“.

אולם מדובר בספקולציה בעלמא, שכן הקשר היחיד בין המתואר שם לבין מנהג התשליך הוא המילים “ומשליכו לנהר“; כל השאר אינו קשור כלל, וגם מן הבחינה הגיאוגרפית והכרונולוגית אין כל דבר המחבר בין שני המנהגים. גם עצם הראיה מההשלכה לנהר הינה מפוקפקת, שכן רק במהרי“ל מוזכר נוהג לזרוק למים דברים כלשהם בשעת ה‘תשליך‘, ואילו בספר המנהגים ובלקט יושר אין לכך זכר. ואף אם נניח שהמוזכר במהרי“ל הוא המשקף את המנהג הרווח ביהודי אשכנז, עדיין מדובר במנהג בעל טעם אחר מוגדר – לזרוק אוכל לדגים כדי לראות אותם ולשמוח בהם – ושונה לחלוטין מטעם ההשלכה למים במנהג הגאונים.

מקור קדום וסביר יותר כהשראה למנהג זה, נדפס באוצר המדרשים של אייזנשטיין, עמ‘ 406: “…וכשם שהשלג מיד נעשה ממנו מים והולכים לים, כך עונותיו של אדם: מיד כשיעשה תשובה ימסו לְמים, שנאמר ‘[ו]תשליך במצולות ים כל חטאתם‘” (מדרש כמעט זהה מובא בפירושי סדור התפילה לרוקח, מהד‘ אייזנבך, הוצ‘ מכון סודי רזיא ירושלים תשס“ד, עמ‘ תקה). מוזכר כאן הן הפסוק המרכזי שנאמר ב‘תשליך‘ ושעל שמו קרוי המנהג, והן הרעיון הסמלי שהעוונות כָּלים במים – סמליות שמתבטאת באמירת הפסוק על הנהר.

מדרש דומה מובא בפסיקתא רבתי (מהד‘ איש שלום, סוף פיסקא מד), על הפסוק “שובה ישראל” הלקוח מן הפטרת השבת שבין ראש השנה ליום כיפור: “אמרו: רבונו של עולם, ומה את עושה לכל עונותינו? אמר להם: עשו תשובה והם נבלעים מן העולם… אמרו לו: ולהיכן אתה משליכם? אמר להם: לים – שנאמר ‘ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאתינו‘ (במקור: “כל חטאתם“)”. למעשה, פסוק זה כשלעצמו כבר מכיל את הרעיון הסמלי שבבסיס המנהג – השלכת החטאים לים – וייתכן אפוא שבזמן מסוים החלו באופן ספונטני לקיים את מנהג זה על בסיס הפסוק לבדו.

הקשר בין פסוק זה לימים הנוראים מוזכר כבר בסדר רב עמרם גאון, שם מובא הפסוק בתוך “סדר אשמורות” – סדר הסליחות לעשרת ימי תשובה. מאוחר יותר, בספר “מנהג מרשלייאה” לרבי משה ב“ר שמואל אחיינו של רבי יצחק בעל ‘העיטור‘, מובאת התפילה “יהי רצון מלפניך ה‘ אלוקינו שתשליך [במצולות ים כל חטאותינו]” (מנהג מרשלייאה, סדר תפילת יום הכיפורים. בתוך: קובץ על יד, ספר כד, הוצ‘ חברת מקיצי נרדמים, ירושלים תשנ“ח, עמ‘ 132).

ההתנגדות הראשונה לעצם מנהג התשליך הועלתה בזמן האחרונים, ע“י המטה אפרים (אלף המגן, על סי‘ תקצח ס“ק ז) והתוספות חיים (על בינת אדם, כלל קלט אות כז), ונבעה מסיבה צדדית: התקהלויות התשליך גרמו לתערובת גברים ונשים, ולכן הפוסקים הללו קראו לבטל את המנהג. גישה זו רמוזה כבר בהקדמה לספר “צבי לצדיק“, שם מובא שהחכם צבי מנע מבנותיו ללכת לתשליך.

לנושא זה התייחס הערוך השלחן וקבע שיש למנוע מהנשים ללכת לתשליך, ואם יש תערובת גברים ונשים אזי אין ללכת כלל; והוסיף הערוה“ש שבלאו הכי יש “בזמננו” הנמנעים ללכת לתשליך מטעמים הידועים להם, “ונכון הוא“. במה מדובר? הערוה“ש סתם את דבריו, אך ניתן אולי לשער שהכוונה לתופעה שהיתה ידועה לאורך הדורות, והוא שהגויים האשימו את היהודים שהם מרעילים את המים, ואולי נתלו במנהג התשליך הנעשה על הנהר ומצאו בו “הוכחה” לטענתם. הרב שפרבר, מנהגי ישראל, ח“ג, עמ‘ קכא, הערה 23, מביא כמה מקורות לעלילה הנוצרית הרווחת בשלהי ימי הביניים של הרעלת הבארות ע“י היהודים.

[הערת העורך: התנגדות הגר“א, מתועדת בספר מעשה רב (אות רט), כי הגר“א “לא היה הולך לנהר או לבאר לומר תשליך“.]

כעין זה, אם כי בצורה שונה מעט, מובא בספר “עמק ברכה” לר‘ אברהם הורוויץ אבי השל“ה (מהד‘ ירושלים תשל“ז, עמ‘ קע), שאין לנער את הכיסים בתשליך ולחשוב שבכך העבירות מנוערות מן האדם, שכן הדבר מביא לחילול ה‘ מצד הגויים המלעיגים על כך. וכך נאמר שם: “הגה“ה. ראוי לבטל מן האנשים שדעתן קלות כנשים, שאומרים בזה הלשון: איך וויל גיין מיין עבירות שיטלן [אני רוצה ללכת להשליך את העבירות שלי] ואוחזין בכנף בגדיהם ונוערין בהם, וסוברין בדעתן שע“י זה יכול האדם לנער כל העבירות שעשה כל השנה. וח“ו לחשוב כן. וכן הוא באמת חילול שם גדול בפני האומות שיודעים מזה, ואם רואים היהודים שהולכים את הנהר אומרים דרך שחוק: היהודים הולכים שיטלן אירי זינד אין וואשר [להשליך את חטאיהם במים]. אלא אם רוצה לקיים המנהג יאמר בזה הלשון: איך וויל גיין תשליך מאכן [אני רוצה לקיים “תשליך“]”.

[הערת העורך: בדיקה בדפוס הראשון של “עמק ברכה“, קראקא שנ“ז, העלתה כי פיסקה זו חסרה שם והיא תוספת ברכה של המו“ל, נכד המחבר, ר‘ אברהם דיין מפוזנא ב“ר ישעיהו סג“ל, במהדורה השנייה של הספר, שנדפסה באמשטרדם תפ“ט.]