Torah Reading for Zochor and Parah

Torah Reading for Zochor and Parah

By Eliezer Brodt

The following is a chapter of my PHD dissertation related to the upcoming Torah Reading for Zochor and Parah

קריאת פרשת זכור ופרשת פרה דאורייתא*

מאת אליעזר יהודה בראדט

ר’ אברהם גומבינר בעל ‘מגן אברהם’ נפטר בצום גדליה שנת תמ”ג ולא זכה לראות חיבורו ‘נר ישראל’, הפירוש המונומנטלי לשלחן ערוך אורח חיים, יוצא לאור בדפוס. כמה שנים לאחר מכן, בשנת תנ”ב, נדפס החיבור יחד עם ‘טורי זהב’ בדיהרן פארט ע”י המדפיס המפורסם ר’ שבתי בס בעל ‘שפתחי חכמים’. תיכף לאחר הדפסתו זכה שנכתבו ונדפסו כמה קיצורים ממנו, ביניהם גם ר’ נתן איגר בחיבורו ‘גן נטע’, פראג תנ”ה. גם זכה לספרי פרשנות שנכתבו במיוחד על חיבורו. עד כדי כך מצינו שר’ יונה לנדסופר כתב בצוואתו: “הלכה כמותו כל מה שפוסק”. ויש עוד הרבה שכתבו בדומה לו. נשאלת השאלה מה ייחודי בחיבור זה ומה יתרונו על פני שאר המפרשים. התשובה בקצרה היא שבפירוש זה אנו מוצאים: א. לימוד הסוגיה ושאר המקורות באופן עצמאי בלי להסתמך רק על קודמיו. ב. חידושים עצמיים. ג. מקורות חדשים מספרות האחרונים. גם יש בו יותר דיונים על כל סימן וסימן, וזהו גם “פירוש” במובן הפשוט של המילה, שהרי הוא דן בכל דבר ודבר כמו רש”י ותוס’ גם יחד, הוא מרבה לדון מכל כיוון אפשרי, בודק שורש הדבר, וגם מביא מקורות רבים שלא היו לשאר נושאי הכלים, השתמש בבקיאותו בספרי חז”ל וראשונים וארבעה חלקי השו”ע ודן בכל מה ששייך לסימן. לכן אין שאלה מדוע ניצח המג”א את מתחריו. אבל עדיין יש לדעת שקשה להגיד דבר משמעותי בנוגע למג”א מבלי לעיין היטב בדבריו שנכתבו בקיצור נמרץ וגם חייבים לבדוק בכל הסוגיות היכולות להיות נוגעות לאותו עניין, כאשר אצלו רואים כפשוטו איך “דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר”, ואיך הוא משתמש בבקיאות נדירה כדי להגיע למסקנות הלכתיות. כדי לרדת לסוף דעתו יש לעקוב אחר ציוניו ולעיין בהם היטב, ואפי’ במקום שלא ציין לדבריו בשאר מקומות. בדוגמה זו לפניניו רואים את עומק כוונתו ומדוע חייבים לבדוק דבריו המקומיים בעיון וגם בשאר המקומות הנוגעים לסוגיא, כדי להגיע להבנת דבריו.

הארכתי בסוגיה זו לפי שאפשר לראות דרכה הרבה פרטים בנו”כ אלו.[1]

בית יוסף

בסי’ קמו מתייחס הבית יוסף לשתי הקריאות שיש בהן חומרה יותר מכל שאר הקריאות:

“וכל מיני היתרות אלו שכתבו המפרשים להקל בשמיעת קריאת התורה, אינם ענין לפרשת זכור שהיא מן התורה בעשרה, כמבואר בדברי הרא”ש פרק שלשה שאכלו ובדברי סמ”ק. והתוספות ריש פרק היה קורא (ברכות יג ע”א ד”ה בלשון) כתבו, דפרשת זכור ופרשת פרה הוו דאורייתא”.

ושוב בבית יוסף אורח חיים ריש סי’ תרפה מביא:

“וכתבו בתוספות בריש פרק היה קורא, דיש פרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא, כמו פרשת זכור ופרשת פרה אדומה”.

דרכי משה

בדרכי משה הוסיף עליו: “וכתב בתרומת הדשן סימן ק”ח, דלכן יש ליזהר יותר לשמוע פרשת זכור בעשרה, יותר מקריאת מגילה שנזהרים לקרותה בעשרה, אלא שהעולם לא נהגו כן”.

עוד מביא בדרכי משה: “מצאתי כתוב בשם מהרי”ש, אותם שאינם יכולים לבא למנין לפרשת זכור יש להם ליזהר לומר אותה בניגון ובטעמים”.

ומשם מובא הדבר בשולחן ערוך, שם סע’ ז: “י”א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו, כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. הגה: ואם אי אפשר להם לבא, מ”מ יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם”.

ר”ל שהמחבר סובר שקריאות פרשיות זכור ופרה הן מדאורייתא. הרמ”א שותק ואינו מביע דעתו.

ב”ח

הב”ח שם, מביא דעת התוס’ בברכות שפרשת זכור היא מדאורייתא ומוסיף: “וכיוצא בזה כתבו התוספות בפרק היה קורא, והוסיפו לשם פרשת פרה אדומה דהיא נמי דאורייתא. וצ”ע מנא להו הא. בשלמא פרשת זכור ודאי משמע בפרק שני דמגילה (יח ע”א) דהוי דאורייתא, מדאמר… וכן כתב הסמ”ק שזהו בשבת שלפני פורים שמזכירין פרשת זכור, אבל פרשת פרה שוה לפרשת שקלים ופרשת החדש”.

והב”ח ממשיך וכותב:

“ומה שתופסין התוספות בפשיטות דקריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן ועזרא הוא דתיקן, איכא לתמוה נמי, דבפרק מרובה אמרו, משה רבינו עליו השלום תיקן במדבר שיהו קורין בתורה, אלא שבא עזרא ותיקן תלתא. ובירושלמי (מגילה פ”ד ה”א) נמי איתא, משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות וימים טובים וראשי חדשים ובחולו של מועד, שנאמר וידבר משה את מועדי יי’ אל בני ישראל, ומביאו הרי”ף בפרק הקורא עומד (מגילה יג ע”א). השתא לפי זה ודאי כל קריאה בשבתות מן התורה כפירוש רש”י, אלא שלא היה סדר מיוחד לכל קריאה מלבד פרשת זכור, ובא עזרא ותיקן הסדר לכל הקריאות. ואפילו לפי זה נראה דצריך ליזהר טפי בפרשת זכור, שהיא מצוה מיוחדת ומפורשת בתורה, מה שאין כן שאר קריאות שאינן אלא בעל פה מפי משה רבינו עליו השלום. ועיין בתרומת הדשן סימן ק”ח”.

הוי אומר, למסקנתו, קריאת התורה של כל שבת ומועד היא מדאורייתא, אבל מן התורה לא נאמר מה היא הקריאה המיוחדת לכל שבת ומועד, וסדר הקריאה הוא מתקנת עזרא. ואילו קריאת פרשת זכור בשבת בכל שנה היא מדאורייתא, אבל לא פרשת פרה.

לאחר מכן מביא הב”ח: “כתב מהרש”ל דממה שכתב מהרא”י בתרומת הדשן סימן ק”ח, דצריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה, יראה להדיא שאין הקטן עולה למפטיר בפרשת זכור. ואף על פי שהשליח צבור קורא בתורה, מה בכך, הא בעינן בר חיובא לעלות והוא גם כן קורא בתורה אלא שהשליח צבור קורא בקול רם שלא לבייש וכו’. ואף בפרשת פרה ראוי להזהר, מאחר שבאותן תוספות יראה שאף פרשת פרה דאורייתא היא, וכמדומה שכך מצאתי בחידושי מרדכי עכ”ל”.

לאחר שמעתיק את דברי מהרש”ל, מוסר הב”ח את דעת עצמו: “ואינו נכון, דבקטן היודע למי מברכין ודאי שרי אף על פי שהקטן קורא בקול רם, דהא קטן עולה למנין שבעה וקריאת ספר תורה בכל שבת היא דאורייתא, מ’וידבר משה את מועדי יי’, כדאמרינן בירושלמי שהבאתי לעיל, ואפילו בקטן שאינו יודע למי מברכין, לא ידעתי למה לא יצאו השומעין בקריאת השליח צבור פרשת זכור מן הספר תורה, דמאי נפקא מינה בעולה לספר תורה אם הוא גדול או קטן, הא עיקר החיוב הוא שישמעו לקריאת התורה מהקורא מתוך ספר התורה”.

ט”ז

חתנו הט”ז[2] מביא דברי התרומת הדשן במילואם [יתר על מה שנמצא בב”ח]: “כתוב בת”ה סי’ ק”ח: צריכין ליזהר בקריאה בצבור טפי ממקרא מגילה…”. ואחר כך מביא דברי מהרש”ל מתוך הב”ח והוא מסיים: “ולעניות דעתי נראה דבקטן שאין יודע למי מברכין אין יוצאין ידי הברכה על ידו, ואין יוצאין ידי קריאה בלא ברכה, ע”כ אין להקרות למפטיר לקטן שאינו יודע למי מברכין, אבל ביודע למי מברכין נראה דשפיר יוצאין. ובסי’ רפ”ב פסק רמ”א דקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בארבע פרשיות שמוסיפין באדר, ונראה דביודע למי מברכין קאמר”.

עד כה מסכימים הפוסקים הנ”ל שפרשיות זכור ופרה שתיהן מדאורייתא וכפי שהובא בב”י בשם תוס’, ובתרומת הדשן. וכן סברת מהרש”ל כפי שהובא בשמו בב”ח. אמנם הב”ח עצמו חולק עליו וסובר שרק פרשת זכור היא מדאורייתא. דיון צדדי קיים בב”ח ובט”ז, אם בקריאה שהיא מוגדרת מדאורייתא ניתן להעלות קטן לתורה שיוציא את הקהל ידי חובתו, ואיזה קטן ניתן להעלות.

כמה עניינים עקרוניים אנו למדים: א. הב”ח משתמש בדברי מהרש”ל ממקור שאינו לפנינו, ואולי מדובר בגליונותיו לטור שהוא מרבה להביא בחיבורו. ב. הב”ח אינו חושש לחלוק על קודמיו – תוספות, תרומת הדשן, שו”ע, רמ”א ומהרש”ל הסבורים שפרשת פרה היא מדאורייתא. ג. גם הט”ז אינו חושש לחלוק על חמיו הב”ח.

עולת תמיד

ב’עולת תמיד'[3] כתב: “כן כתבו התוספות ריש פרק היה קורא והרא”ש פרק שלשה שאכלו דפרשת זכור ופרשת פרה מדאורייתא הוא, ועיין מה שכתבתי בזה בסי’ רפ”ב”.

ושם[4] כתב: “ובכנסת הגדולה מסיק דקטן יקרא בפרשת המוספים, זולת בפרשת זכור שהוא לכולי עלמא מדאורייתא. ועיין בתשובות הרשד”ם חלק או”ח סי’ י”ב. ונראה שיש להחמיר גם האידנא דשליח צבור קורא ומשמיע לציבור”.

יש לציין שבדבריו אלה נטה אחרי הכנסת הגדולה (וראה עוד להלן עד כמה) ואפי’ לא ציין לדברי רבו הב”ח בענין זה.

מגן אברהם

בהקדמה לסי’ תרפה הביא המג”א כמה הוספות בסוגייתנו:

[1] בשל”ה האריך לצדד שפרש’ פרה אינה דאורייתא. וכ”כ הב”ח, וכ”מ בתשובת מהרי”ל סי’ קפ”ב וקס”ז שלא הזכיר אלא פרשת זכור. [2] ובת”ה סי’ ק”ח כתב וז”ל, באשר”י פ”ו דברכות כתב דעשה דאורייתא לקרות פרש’ זכור בעשרה, ובתוספות שנ”ץ כתבו דאין שום קריאה דאורייתא רק פ’ זכור, ובתו’ הקצרות בברכות פ”ב פי’ דפ’ זכור ופ’ פרה חייבים לקרותן מן התורה וכו’. וכן בסמ”ק כתב: מ”ע זכור את אשר עשה, ואם כן צריך ליזהר יותר שישמעו קריאת פרשת זכור בי’ ממקרא מגילה בזמנה, אלא שהעולם לא זהירי בהכי. עכ”ל. [3] ול”נ ליישב מנהג העולם, דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוקא בשבת זה, אלא שחכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבה”כ וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן, כמ”ש הלבוש, וא”כ כששומע בפורים פרשת ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י”ח. וכ”ה ברא”ם סי’ ב’. [4] ומשום פ’ פרה ס”ל דלא הוי מדאורייתא, דבאמת אין טעם בקריאת’ מדאורייתא וגם לא ידענא היכא רמיזא. [5] ול”נ שהגירס’ הנכונ’ כמ”ש בחי’ הרשב”א וז”ל, והקשו שלא מצינו קריאת ס”ת מן התורה אא”כ יאמר רש”י שתהא קריאת הפרשיות כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בהן מן התורה, ע”כ מ”מ כל אדם יהא זהיר וזריז במצו’ לבוא למנין. [6] ובמגלה דף י”ח משמע פשטא דתלמודא דפרשת זכור דאורייתא, ומשמע שם דה”ה בפ’ ויבא עמלק, יצא. [7] כתב מהרי”ל: בכל ד’ פרשיות אין מזכירין נשמות ואומרים צו”ץ (ד”מ): יש נוהגין בשנה מעוברת לקבוע תענית בכל יום ה’ מפרשת שובבי”ם ת”ת וי”א גם פרשת ויקהל ופקודי, ואומרים שומר ישראל וכו’].

עיון מדוקדק בדברי המגן אברהם

שתי תופעות עולות מכאן:

– שימוש בספר של”ה כחיבור הלכתי.[5]

– שימוש בספר מהרי”ל.

בינתיים אנו יכולים להתרשם משלוש המסקנות הללו:

כיום ידוע שפרשנות זו אינה נכונה, כי תוספות בעצמם ס”ל שפרשת פרה מדאורייתא.[9]

כאן המקום לציין: נראה ש’אליה רבה’ לא הבין כך ברשב”א, היינו שדבריו נאמרו רק בדעת רש”י. הוא כתב[10] שמ”מ פרשת פרה היא דאורייתא וציין לדברי התרומת הדשן ודברי הרשב”א הללו, והוא דייק בסוף דבריו: ‘וכיוצא בהן מן התורה’, שפירושם: “ופירושו נ”ל גם על פרשת שקלים והחודש”. וגם הוכיח מעוד מקורות שאין טעות בתוס’ ברכות.

סעיף זה הוא דוגמה מצויינת לראות דרכו של המג”א ומגמתו בספרו. מתוספותיו לכל סימן, לא תמיד ברור באלו ספרים עשה שימוש תדיר ועקבי, ובמיוחד לא ברור איזה סוג תוספות חיפש להוסיף. למשל, בהלכות פורים הוא מרבה להביא מהספרים: מעגלי צדק, מטה משה ושל”ה. בכל אחד מהחיבורים הללו נמצאים מקורות חשובים. אך דווקא בסוגיא זו של פרשת זכור ופרה הוא לא מצטט כלום מתוך מעגלי צדק ומטה משה, ורק דבר אחד מתוך השל”ה, אף שיכול היה להוסיף מהם דברים לא מעטים. מכאן ברור דבר אחד בלבד: שאין מטרתו להביא מקורות מעניינים בכדי, וכי לא הביא כל מה שיכול היה להביא.

דעת מהרש”ל

לעיל כתבתי בדעת הב”ח, כי מדבריו עולה שברשותו היה חיבור של מהרש”ל בכ”י, אבל הוא לא חושש לחלוק עליו. חשוב יותר לציין שלפי דברי מהרש”ל שהובאו בב”ח, פרשת פרה היא מדאורייתא. אבל לפי מטה משה והשל”ה, בחיבור ‘חכמת שלמה’ מחק מהרש”ל מילים אלו מתוס’: “ופרשת פרה אדומה נמחק, ונכתב בצידו טעות הוא וכן בתוספות דמגילה”.[12] וב’מקור חיים’ (סי’ קמו) כבר עמד על הסתירה בדברי מהרש”ל.

ייתכן שהמג”א לא הביא דעת מהרש”ל כאן, על אף שבד”כ דעתו חשובה לו ביותר, משום שהוא הכיר בסתירה ולא יכול היה להסתייע בדבריו לשום צד. ואפשר גם לומר שזו הסיבה שהמג”א הדגיש המלים “הגירסא הנכונה”, לרמז כי לדעתו לא היה מקום למחיקת מהרש”ל בחכמת שלמה, כי לפי הרשב”א הכוונה היתה בדעת רש”י לא שתוס’ בעצמם ס”ל כך.

מהדורת התלמוד שהיתה לפני הב”ח והמג”א

לפי התרומת הדשן, ב”י ורמ”א, היתה גירסא בתוס’ בברכות ומגילה, שפרשת פרה היא מדאורייתא. כאמור, מהרש”ל ב’חכמת שלמה’ מחק את המלים “פרשת פרה” בתוס’ ברכות ומגילה. ואכן בתוס’ הנדפסות בש”ס שלנו המלים הללו אינן נמצאות לא במסכת ברכות ולא במסכת מגילה. אבל לפי עדות הב”ח, תוס’ במגילה כתב “פרשת פרה” ואילו בתוס’ ברכות חסרות המלים. כנראה שבמהדורה שהשתמש בה המג”א כבר לא נאמר כך בתוס’, ולכן הוא הביא זאת מהרשב”א.

עיון בדפוס הראשון של התלמוד מעלה שבברכות כתוב בתוס’ ‘פרשת פרה’ אבל במגילה לא כתוב פרשת פרה. לכן צ”ע איזו מהדורה היתה לפני מהרש”ל וב”ח כשהם כתבו חיבוריהם. לאחרונה הגיע יצחק רון למסקנה שבדרך כלל לא היה הדפוס ראשון של בומברג ברשות מהרש”ל.[13] ולגבי הב”ח, דעת פרופ’ י”ש שפיגל היא שהב”ח השתמש בדפוס שני של בומברג למסכת מגילה.[14] אבל לפנינו לא נמצא בין בברכות ובין במגילה, שכבר שמו הערות של המהרש”ל בתוך הדפוס. מעניין למה בכלל מחק המהרש”ל גירסה זו, כיום אנו יודעים שגירסא כזא נמצאת בהרבה ראשונים.

עוד בענין דרכו של המג”א

כדאי להעיר שלא ניתן לעמוד על היקף עבודתו של המג”א, רק מניתוח מקומי. כדי להבין את דרכו צריך להקיף את כל רחבי ספרו, כפי שיודגם כאן.

“אי’ ברי”ף פ”ד דמגיל’: ירושלמי, משה תיקן לישראל שיהיו קורין ג’ בב”ה ובמנחה עכ”ל, וצ”ע דאי’ במרובה שהלכו ישראל ג’ ימים בלא תורה בימי משה, עמדו הנביאי’ שביניהם ותקנו שיהיו קורין בב’ וה’ ובשבת, ועזר’ תיקן במנחה, והתוס’ רפ”ב דברכות כתבו גם כן שעזר’ תיקן קריאת התורה והקשה הב”ח עליהם בסי’ תרפ”ה מההי’ דמרובה וכו’, ואפשר לומר דהתוס’ לא נחתו לדקדק בזה ועיקר קושיתם כיון דתקנת נביאי’ הי’, א”כ ל”ש לומר דקרא ‘והיו’ אתא להורות על כך, והא דכ’ הרי”ף שעזר’ תיקן בב’ וה’ היינו מנין הקרואי’ כדאי’ בגמ’, וא”כ משה תיקן מנין הקרואים בשבת וי”ט ור”ח וח”ה, וכ”מ ברמב”ם פי”ב מתפל’ ובסמ”ק סי’ קמ”ט”.

לדרכו של ‘עולת שבת’ ושימושו בחיבור ‘כנסת הגדולה’

הבאתי שב’עולת שבת'[15] כתב: “ובכנסת הגדולה מסיק דקטן יקרא בפרשת המוספים, זולת בפרשת זכור שהוא לכולי עלמא מדאורייתא. ועיין בתשובות הרשד”ם חלק או”ח סי’ י”ב. ונראה שיש להחמיר גם האידנא דשליח צבור קורא ומשמיע לציבור”.

העו”ת ציין למקורות אלה מבלי לבדוק באמתחתם, משום שהעתיק בסתם את דברי כנסת הגדולה כאן שכתב בסי’ רפב: “ומנעתיו שקטן יקרא בפרשת המוספין ויפטיר, זולת בפרשת זכור דלכו”ע הוא דאורייתא שיקרא בה גדול ויפטיר בה גדול. ועיין ברשד”ם חלק א”ח סי’ יב”. ובאמת, המעיין בתוך הספר יווכח מיד שהדיון של מהרשד”ם אינו נוגע לענין קטן ופרשת זכור כלל, אלא נוגע לעניין אחר לגמרי בענייני מפטיר.

מגן אברהם ושיירי כנסת הגדולה

לעיל, עמ’ 84 העליתי השערה שהמג”א הכיר את הספר ‘שיירי כנסת הגדולה’, עקב אחרי מקורותיו והתרשם שאין לו תועלת גדולה ממנו ותרומתו לא חשובה כמו חיבור ‘כנסת הגדולה’ שהוא מביא מאות פעמים בשמו ושלא בשמו. להשערתי הוא נוכח לראות שרוב הדברים שמביא ‘שיירי כנסת הגדולה’, הם מתוך ספרים הנמצאים ברשותו ושעשה בהם שימוש.

כאן ניתן לראות דוגמה לכך.

‘שיירי כנסת הגדולה’ כתב[16]: “ופרשת פרה אדומה… מורי רש”ל ז”ל בספר חכמת שלמה כתב דטעות, ומחק פרשת פרה. מטה משה סי’ תתר. גם הב”ח הצריך עיון למה שנמצא כתבו ופרשת פרה אדומה, וכן בספר ל”ח שאכלו אות נ”ב כתב לא ידעתי אנה מצאו זה…”.

ואח”כ הוא כתב: “כתב רש”ל ז”ל, שאין הקטן עולה למפטיר זכור… ואינו נכון דבקטן היודע למי מברכין ודאי שרי… ואפ’ בקטן שאינו יודע… ומ”ש רש”ל בפרשת זכור גם בתשובת מהרי”ל סי’ קצז מגמגם על זה הביאה רבינו המחבר בסי’ רפב”.

רואים שהוא מרבה להביא ספרים כמו מטה משה, ב”ח, לחם חמודות, שהיו בשימוש תדיר אצל המג”א, לכן לא היה צריך להביאם מכלי שני.

אגב, רואים שגם הכנסת הגדולה לא ציין מקורו לכל דבר. הוא נטל את כל הידיעה אודות דעת הרש”ל בעניין קטן מתוך הב”ח, אבל הוא לא ציין אליו. בזמנם לא כתבו על כל דבר ודבר מה מקורו, כפי שמקפידים היום בעולם האקדמי.

ועוד בענין זה שהבאת, שהמג”א לא הביא דברים מתוך ‘שיירי כנסת הגדולה’ מלבד לפעמים דרך העולת תמיד ועולת שבת. כאן ניתן היה לסבור שאחד הציונים של המג”א לשו”ת מהרי”ל לענין פרשת זכור שהיא מדאורייתא – הוא משיירי כנסת הגדולה כאן, ואפשר שזה היה מקורו. אבל הואיל ובשיירי כנסת הגדולה ציין להמהרי”ל בסי’ קצז ואילו המג”א ציין לסי’ קסז, שזה אכן הציון הנכון ולא קצז, מכאן שהוא עשה שימוש ישיר בשו”ת מהרי”ל.

הערה על פי דברי המג”א

ר’ אליעזר דינער כתב: “המחבר מביא הכא סתם שפרשת זכור ופרשת פרה מדאורייתא… אך בענין פ’ פרה לא ידוע מה טיבו של החיוב זה… נמצא בתוס’ הקצרות בברכות… דפרשת זכור ופרשת פרה חייבים לקרותם מן התורה… ונראה שבזמניהם היתה גירסא זו ברש”י ובתוספת הנזכרות… שכמדומה לו בראשונה הגירסה לא היתה פ’ זכור ופ’ פרה, אלא פ’ זכור ופ”פ שהם ראשי תיבות של פרשת פורים, והיא פרשת ויבא עמלק וכו’ ופרשה זו באמת דאורייתא היא כמו שפירוש המ”א בסי’ תרפ”ה, ומביא ראיה לדבריו מהגמרא דמגילה דבפרשה זו יצא, ע”כ, ואחרי כן שינה המעתיק ראשי תיבות פ”פ לפרשת פרה, יען אשר הלשון פרשת זכור ופרשת פרה שגורה בפיו יותר מפרשת זכור ופרשת פורים, ובדרך זה בא הטעות פרשת פרה דאורייתא לספרים…”.[17]

הט”ז ומגן אברהם וחיבור תרומת הדשן

תרומת הדשן יראה דאדרבה צריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה. אף על גב דמקרא מגילה עדיפא וכל מצוה נידחת מפניה, מ”מ לדעת רוב הפוסקים נקראת היא ביחיד, אבל קריאת פרשת זכור כתב האשירי פ’ שלשה שאכלו, דעשה דאורייתא הוא לקרותן בעשרה, ודוחה ל”ת דלעולם בהם תעבודו. להכי שיחרר רבי אליעזר עבדו, כדי להשלימו לעשרה. ע”ש פ’ שלשה שאכלו באשירי, ובתוס’ שנ”ץ שכתבו דאין שום קריאה מדאורייתא רק פרשת זכור. ובתוס’ הקצרות מברכות פ’ שני פירש, דפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותן מן התורה. וכן בסמ”ק חלק למצות עשה זכור אשר עשה, וזה שאנו קורין פרשת זכור קודם פורים. וא”כ צריך ליזהר יותר שישמע קריאת פרשת זכור בעשרה ממקרא מגילה בזמנה, אלא שהעולם לא זהירי בהכי.

ט”ז צריכין ליזהר בקריאה בצבור טפי ממקרא מגיל’ אף על גב דמקרא מגילה עדיפ’ וכל מצו’ נדחת מפני’ מ”מ לדעת רוב הפוסקים נקראת אף ביחיד אבל פרשת זכור כתב האשר”י פ’ שלשה שאכלו דעשה דאוריית’ הוא לקרות’ בעשר’ ודוחה ל”ת שבתור’ דלעול’ בהם תעבודו להכי שחרר ר”א עבדו כדי להשלימו לעשרה. ובתוס’ שנ”ץ כתבו דאין שום קריא’ מדאורייתא רק פרשת זכור. ובתוס’ קצרות מברכות פ”ב פירשו דפרשת זכור ופרשת פרה חייבים בקריאתם מן התורה עכ”ל.

מגן אברהם באשר”י פ”ו דברכות כתב דעשה דאורייתא לקרות פרש’ זכור בעשרה, ובתוספות שנ”ץ כתבו דאין שום קריאה דאורייתא רק פ’ זכור. ובתו’ הקצרות בברכות פ”ב פי’ דפ’ זכור ופ’ פרה חייבים לקרותן מן התורה וכו’. וכן בסמ”ק כתב מ”ע זכור את אשר עשה   ואם כן צריך ליזהר יותר שישמעו קריאת פרשת זכור בי’ ממקרא מגילה בזמנה אלא שהעולם לא זהירי בהכי עכ”ל.

הטבלה מדגימה מספר הבנות:

א. דרכם של האחרונים הללו בהבאת ציטוטים.

ב. ‘תרומת הדשן’ היה ברשותם של הט”ז והמגן אברהם והם לא הסתמכו על כלי שני, לפחות במקרה זה [אמנם יש צורך לבדוק לגבי כל מקרה, כי ייתכן שלפעמים סמכו על ציטוטים משניים].

לא הבאתי בטבלה זו את הציטוט מתרומת הדשן שהובא בדרכי משה הארוך, כי שם הוא מביא רק שורה אחת. הב”ח רק ציין לעיין בסימן זה אבל לא מביא לשונו.

אע”פ שהמצטטים כתבו ‘עכ”ל’, אין הכוונה ללשון המקור ממש, אלא לתמציתו. הט”ז לא מביא את הסוף מה שכתב הסמ”ק ואת המסקנה שצריכים ליזהר יותר… והמג”א לא הביא את החלק הראשון של התשובה. וכמו שהדרכי משה כתב בהקדמתו, ראה לעיל, עמ’ 88.

סיכום

בפרק זה רואים, כאמור, כמה דברים חשובים, בענין דרכם של הנו”כ.

הב”ח משתמש בדברי מהרש”ל ממקור שאינו לפנינו. ב. הב”ח אינו חושש לחלוק על קודמיו – תוספות, תרומת הדשן, שו”ע, רמ”א ומהרש”ל שס”ל שפרשת פרה היא מדאורייתא. ג. גם הט”ז אינו חושש לחלוק על חמיו הב”ח. ד. העולת תמיד לא מחדש הרבה רק בעיקר על פי הכנסת הגדולה. ה. המג”א מביא כמה מקורות חדשים בסוגיה בכלל. ו. המג”א משתמש בשל”ה לנדון הלכתי. ז. שימוש של המג”א במהרי”ל. ח. טעם שהמג”א לא נצרך להביא מ’שיירי כנסת הגדלה’. ט. כח החידוש של המג”א. י. שימושם של הט”ז והמג”א בתרומת הדשן על פי בדיקה בפנים. יא. דרכם של הט”ז והמג”א כשכותבים ‘עכ”ל’ שאינו ממש.

[1] * פרק חיבורי, ‘פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע”י חכמי פולין במאה הי”ז’, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע”ה’. אי”ה בקרוב אחזור להוסיף ולתקן פרק זה.

בענין פרשת זכור מדאורייתא, ראה: ר’ אהרן לעווין, ברכת אהרן על מסכת ברכות, ירושלים תשנ”ח, דף נא ע”ב (מאמר צט); ר’ צבי הירש גראדזינסקי, מקראי קודש, ב, נוי יארק תרצ”ז, עמ’ קו; הנ”ל, מילי דברכות, סט. לואיס תרפ”ג עמ’ פג-פד; ר’ עובדיה יוסף, חזון עובדיה, פורים, ירושלים תשס”ג, עמ’ ג-ה. בענין פרשת פרה מדאורייתא, ראה: ר’ מאיר לייבייש – מלבי”ם, ארצות החיים, ווארשא תר”ך, דף ו ע”א, סי’ א אות ד; האדר”ת, אלה יעמדו, עמ’ נז-נח; הנ”ל, חשבונות של מצוה, ירושלים תשס”ה, עמ’ רפו; ר’ מאיר שמחה הכהן מדווינסק, משך חכמה, פרשת חוקת, פרק יט פסוק כ [בענין המג”א]; ר’ צבי פרבר, הגיוני צבי, בתוך: ספר המועדים, לונדון תשמ”ז, עמ’ נג-נד; ר’ יצחק אריאלי, עינים למשפט, ירושלים תשי”ז, ברכות, (יג ע”א), עמ’ סח; ר’ שלמה פישר, דרשות בית ישי, א, ירושלים תש”ס, סי’ לב, עמ’ רל; חזון עובדיה, פורים, עמ’ טז-יח; ר’ יעקב קמנצקי, אמת ליעקב על התורה, ניו יורק תשנ”א, עמ’ שב, תמד, תפד; דניאל שפרבר, נתיבות פסיקה, ירושלים תשס”ח, עמ’ 45-50.

[2]  שם ס”ק ב.

[3] סי’ קמו ס”ק י.

[4] סי’ רפב ס”ק ד

[5] אי”ה אחזור לדון בזה ביתר הרחבה בקרוב.

[6] וראה נח,ד; שם,ה; סה,ב; סו,ב; קסז,ח; קצג,ו; שם,ז; ריב,ג; רכב,ב ועוד.

[7] יש לציין בדברי הרשב”א במגילה, כלל אינו מביא פרשת פרה כשהוא דן בזה.

[8] ראה: מחצית השקל, לבושי שרד, שמן למאור, בגדי ישע כאן.

[9] ראה למשל, תוספות רבנו יהודה שירליאון, ברכות; תוס’ רא”ש ברכות דף יב ע”ב, וכ”כ בדבריו, וסוטה דף ל”ב ע”ב; וכ”כ תוס’ איוורא סוטה שם. וראה ריטב”א מגילה שם.

[10] סי’ תרפ”ד ס”ק כא.

[11] של”ה, מסכת מגילה, דף פו ע”ב.

[12]  חכמת שלמה, ברכות שם. וכן כתב בביאור הגר”א סי’ תרפ”ה ס”ק כב. וראה ר’ שלמה זלמן הבלין, ‘ביאור הגר”א לשו”ע’, ישורון, ה (תשנ”ט), עמ’ תשי”ח-תש”כ.

[13] יצחק רון, ‘בקורת נוסח התלמוד הבבלי של ר’ שלמה לוריא’, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה בר אילן, רמת גן תשמ”ט, עמ’ צ. ולענין מסכת ברכות בכלל, ראה דבריו שם עמ’ 95-106.

[14] שפיגל, עמודים, הגהות, עמ’ 342. וראה ר’ דוד קמינצקי, ישורון, טו (תשס”ה), ‘חידושי הב”ח על ה”ס מכי”ק’, עמ’ פח הערה 18; ר’ יהושע מונדשיין, ‘שיבושים בהעתקת הגהות הב”ח לתלמוד’, מוריה כא, גליון ה-ו (רמה-רמו) (תשנ”ז), עמ’ קא-קג. והוא מציין לכ”י על מגילה, שהגיע לספרייה, מס’ 1744. הלכתי לבדוק בספרייה הלאומית, אך כרגע לא ניתן לראות חיבור זה, לכן ענין זה לא נבדק עד דק, ועוד חזון למועד.

[15]  סי’ רפב ס”ק ד.

[16]  סי’ תרפ”ה.

[17] זכרון יוסף צבי, ברלין סי’ קמו. וראה ר’ ברוך הלוי עפשטיין, מקור ברוך, ב, ווינלא תרפ”ח, עמ’ 1152; מה שכתב יעקב שמואל שפיגל, ‘על היחס לחיבוריו של ר’ אהרן וירמש’, ירושתנו, ג (תשס”ט), עמ’ רפה-רפו; הנ”ל, ישורון, יב (תשס”ג), עמ’ תתה בענין ר”ת אלו.