The Torah’s Jewish
Sense of an Ending: A Yasher Koyach
to Moses

by James A. Diamond

Every year, the joy I experience
on Simchat Torah, is somewhat
diminished by the apparent dismal ending of Deuteronomy whose closing we
celebrate on the way back to creation and beginnings once again. Rather than
climaxing in the rebirth of a nation and entry into the territory long ago
divinely promised as a homeland, it ends in death and a frustrated life. Not
only does it conclude on a morbid note, but it does so regarding Moses, the
noblest protagonist of the narrative, the one who least deserves a premature
death. His career begins with his first venture outside the cocoon of a
privileged life within the royal palace walls, triggering an empathic act of
heroic proportions. Without any knowledge of the Israelite God or the
principles and norms that God stands for, Moses reacts violently out of an
inherent sense of justice to prevent human suffering inflicted by those he was
raised to recognize as compatriots. His subsequent intervention in an
aggressive dispute among his own native tribesmen, also to prevent maltreatment
of another human being, meets with a ‘mind your own business’ attitude, along
with an ominous prospect of betrayal. Rejected by the Hebrew community to which
he belonged by birth, and by his adoptive Egyptian community in which he was
nurtured, for his opposition to injustice no matter its source or target, he
became alienated from both. There remained no choice but to live out his life
in exile- a stranger in a foreign land.[1]

A divine commission, plunging him
back into that very orbit of rejection to complete what he had started,
shattered what little peace he found in an estranged existence. He in fact
proved himself to be precisely the most qualified to lead by marshaling
repeated arguments against his qualifications for the mission of national
liberator, ranging from insignificance (Who
am I?)[2] to lack of confidence (They
will not believe me)[3] to inarticulateness (I am not a man of words).[4] The politician who doesn’t seek out
position, and who is compelled by others to run for public office on the
strength of his principled reputation, is the one least likely to fall prey to
the seductions of power that accompany that office. In fact the rare objective
description of Moses’ character in the Bible, a humble man, more so than any man on earth,[5] reflects a sense of self-effacement that rules out self-interest
as a decisive factor in his public life. Hesitatingly, he accepts and liberates
the Israelites only to encounter years of incessant complaint, ingratitude, and
rebellion. Ceaseless aggravation and insult escalated to the outrageous extent
of the peoples’ longing to return
to the “comforts” of that very hellish existence Moses had fought so courageously
to release them from.

This is the man that God summons
to the top of a mountain where he can almost touch everything he had dreamed
of, fought for, and ardently dedicated himself to, and on whom God then
abruptly drops the curtain- and there you
shall not cross.[6] It is difficult to see this as something other than
unbecoming of God, profoundly deepening the pain of a leader who is on the
precipice of his life’s goal. Why would God prevent Moses from taking that tiny
step necessary to consummate his mission? Why would God withhold a future from
the man who was not only instrumental in attaining it, but was the man who
originally surrendered his own entire regal future in the name of justice? At
the end of the annual cycle of Torah readings, are we to celebrate a malevolent
God who punishes his most devoted “friend” by denying him the joy of completing
a quest He Himself imposed upon him? And shouldn’t the punishment fit the
gravity of the crime? Slighting God’s honor (You did not affirm my sanctity in the eyes of the people),[7]
surely does not warrant sanctioning it as a capital offence by denying Moses
the fruits of his relentless sacrifices when they are within reach. And
finally, doesn’t this reading land precisely in the season for forgiveness, a
time for the supreme Being to have set a supreme example of mercy,
graciousness, and magnanimity, when the simple cost would have been to yield
His own glory? God seems to have missed the lesson of Moses’ humility.

As always though, in the long
history of Jews reading their sacred texts, those texts’ problems goad the
reader into rethinking what may at first seem obvious or apparent. As the
eminent biblical scholar James Kugel points out, the Bible’s irregularities, in
this case morally and theologically troubling aspects, are the grains of sand
that irritate the oyster-like Jewish interpretive tradition to construct pearls
around them.[8] Perhaps the way to approach this final episode is to reconsider
God’s “punishment” as really a favor and concession to Moses’ character and
sensibility. On closer examination it may in fact be graciously consistent with
Moses’ biography, and superbly commemorates who he authenticated himself to be.

The key to these final verses is
their casting of Moses’ relationship to God in terms of equals who meet each
other face to face. Earlier in the
Torah that same phrase, face to face, captures the familiarity of a
normal human conversation, as one man
speaks to another.[9] Genuine dialogue can only take place when both participants
express their own views, assert their own personalities, and are open to
debate. Any conversation wholly dominated and monopolized by one participant
amounts to a monologue that promotes only listening but not responding or true
engagement. Understood in this way we become mindful of Moses’ inaugural
meeting with God who, for the first time in biblical history, formally
introduces Himself by name. However, the puzzling name, I will be whoever I will be (ehyeh asher ehyeh),[10] is
a tautological non-name. Rather than a being that is fixed by definition,
confined to a particular place, and possessing jurisdiction over an exclusive
domain, God tells Moses that He cannot be pigeon holed into a pre-conceived
framework that a specific name might enable. God is a being in flux,
encountered differently by different human beings in different circumstances.
He is an evolving God, rather than a God that simply and immutably is, there to
be called on ritually by those privy to His name. As such, this open-ended non-name conveys a relational being, a God of
perpetual becoming, that cannot but be elusive. God is continually shaped and
reshaped by the respective partners with whom She establishes relationship.
Moses’ life is paradigmatic of this Jewish spiritual model.

Returning to Moses’ origins,
God’s awareness of Israel’s suffering in Egypt immediately follows a quick
succession of Moses’ actions, all sharing the common feature of interventions
curtailing injustice and oppression. Considering the literary progression of
events it is quite plausible to conclude that Moses’ autonomously motivated
acts instigated by his own “seeing,” or evaluation of circumstances, provokes
God’s immediately reported own “seeing” and “knowing” of Israel’s suffering- And God saw the Israelites and God knew.[11]
The Jewish Publication Society’s translation exquisitely captures this
nuance with its rendering of “knew” as “and God took notice of them.” In other
words, God, who was oblivious to human suffering until then, was inspired to
emulate Moses’ moral activism with His own moral awakening- an act of maturity
with which the declaration “I will be” resounds. Rashi’s comment on “God’s
knowing” expressively understands this divine realization as an emergence from
apathy, transitioning from “ignoring the plight of His creation” to “focusing
His attention on them.” God’s new consciousness, compelling His own
intervention is evoked by Moses’ example. It is a premiere instance of God
imitating man, the inverse of the primary religious mandate of imitatio dei, or emulating God.

Both in the Bible itself and
later rabbinic traditions Moses continues in this vein of affecting and shaping
God’s will and actions. When God categorically declares His intentions to wipe
out the Israelites in response to their worship of the golden calf, Moses
refuses to accept it as an irrevocable fait accompli and argues God out of it.
It is as if God announces His genocidal intent in order to provoke a visceral
moral response to it – “Nu, Moses, what do you have to say?” What God doesn’t
want, it seems, is the silent submission to His will so often associated with
religious orthodoxy. The Rabbis positively accentuate the boldness of what
normally would be taken as insolence by picturing Moses grabbing God and
threatening not to release Him until He submits to the demand of a pardon.[12]
Moses proves his spirituality precisely by refusing to blindly succumb to
divine fiat, and instead, transforming God Herself with his extraordinary
devotion to humanity. An opinion in the Talmud even portrays God as lamenting
the death of Moses for the loss of the one who mediated between Him and His
children.[13]

Indeed, the Rabbis push this idea
radically further. The ancient rabbis noted Deuteronomy’s inconsistencies long
before modern biblical criticism “discovered” them. However they offered a far
more radical and ethically provocative solution than the determination of
different author’s hand at play in the composition of the text. Some laws in
Deuteronomy, which contradict previous versions of them in the Torah, are
attributed to Moses’ own creative revisions, which God subsequently endorses.
For example, Moses replaces God’s explicit endorsement of vicarious punishment
in Exodus, visiting the iniquity of
fathers on children, with a just antithetical version in Deuteronomy- every person shall be put to death for his
own crime.[14] Moses doesn’t simply amend and repeal divine
legislation and theology to keep it current. He humanizes God.

Against this background the
Torah’s ending is recast from a cruel insensitive scene into one that
poignantly depicts a final reunion of two dedicated friends who have mutually
enriched each other’s existences. Should Moses have extended his leadership
tenure and guided the people into the land he would have been faced with simply
more of the same anguish and suffering he had experienced up until this point.
It would surely have entailed the wrangling, the complaints, the jealousy, and
the power struggles that accompany the burdens of state building. God privileges
the visionary Moses with an ocular vision- and
God showed him the whole land[15] – that guarantees the posthumous success
of his efforts. God does not invite Moses up the mountain to deny him entry
into the Promised Land (I have let you
see it with your own eyes But you
shall not cross there[16]), but rather to preempt the pain of doing so,
while assuring him that his vision will inevitably become a reality. The verse
reads better as “I have let you see it with your own eyes and there you need not cross.” Moses is thus spared
being mired in the partisan machinations that, as the historical record of the
books of Joshua to the end of Kings evidence (let alone the contemporary
history of the modern Jewish state!) would certainly have ensued. His record
then of autonomy and initiative, even in the face of divine obstinacy, is
preserved and remains untarnished by the political intrigue that would have
inevitably consumed him to the very end.

The final three verses spell out
the absolute uniqueness of Moses’ three pronged legacy- an unparalleled face to face intimacy of with God; the
efficacy of the miracles that the Lord
sent him to display in Egypt against Pharaoh; and all the great might and awesome power that Moses displayed before
Israel.[17] Moses’ singularity is first evident in his private
life communing with God, and then in two dimensions of his public life,
combatting enemies and sustaining friends. Yet, note the subtle distinction
made between Moses as God’s emissary vis-à-vis the Egyptians in the second last
verse, and Moses in his own capacity vis-à-vis Israel in the last. It may have
taken miracles to convince the taskmasters of the Israelite God’s invincibility
to release their repressive stranglehold on their slaves. However, the
establishment of a cohesive nation and its continuing viability cannot rest on
miracles and otherworldliness. That requires human autonomy and human
sensitivity to the social, political, and moral dimensions of a human polis,
which Moses qua Moses independently
sets in motion for his successors to follow.

Rashi’s Torah commentary
analogously ends with a striking midrashic explication of this final verse that
accentuates its extraordinary emphasis on the human dimension. Rashi oddly
identifies that awesome power wielded
by Moses in front of the entire nation of Israel with his breaking of the
Tablets at Sinai. As Rashi states, Moses “decided on his own to break the
tablets publically and God’s will acquiesced to his will, offering him
congratulations (yishar kochacha) on
breaking them.”[18] Rabbinically the Torah’s ending picks up on its patent
sense of concentrating on human capability, but empowering it to the utmost
extent of overcoming God, of persuading God to defer to the human perspective.
In fact this midrash is the very source for the idiomatic salutation of yasher koyach (may your strength be
firm) in response to any job well done, particularly those that benefit
community. Every single positive human accomplishment and societal contribution
then resonates with its origins in Moses’ exertion of the very outer limits of
human capacity.

This is why it is so important
for the Torah, despite its minimalist narrative style, to emphasize the
seemingly superfluous detail of the hiddenness of Moses’ grave- no one knows his burial site to this day.[19]
Given the phenomenon prevalent in our own time of worshipping dead
saints, it is not difficult to imagine the idolization Moses’ gravesite would
have certainly attracted. Shockingly perhaps to many, yet soberly, Moses
Maimonides discourages frequenting cemeteries and halachically rules in his
legal code against the erection of monuments on the graves of the righteous (tzadikim), “for their words are their
memorials.”[20] As Moses’ life and death illustrate, Judaism must
never lapse into a cult of the dead but must be a celebration of life. Moses’
grave is concealed precisely so that the focus will always be directed toward a
life lived and profound teachings transmitted.

There is a well known debate in
the Talmud concerning the authorship of the last eight verses in the Torah that
record Moses’ death, with one opinion attributing them to Joshua’s hand.
However, even those that consider Moses to have penned the report of his own
death admit that there is a change in its manner of transcription, imagining
Moses writing in an inconsolable silence, “with tears.” Even more moving is the
alternative interpretation of this phrase where the words on the parchment were
literally inscribed with tears rather than ink. An intriguing halakhic consequence
regarding the rules governing the formal reading of these final verses in the
synagogue informs this heartrending debate. Its ambiguous Talmudic formulation
that a single
individual reads them
attracts a number of interpretations, but the dominant one is that they must be
read as one unit by one person without any interruption (Rashi).[21] Maimonides
however interprets it stunningly and uniquely as dispensing with the standard
requirement of a prayer quorum of ten males (minyan) for their recitation! His rationale is “since the sense of
these verses refers to what occurred after the death of Moses they have become
distinct.”[22] Maimonides’ ruling strikingly affords a normative
framework for my philosophically theological reading the Torah’s final scene.
His halakha captures the shift in narrative focus and mood of the transition
from ink to tears, from the people at the foot of the mountain to Moses alone
at its summit, from community to the solitary individual. It promotes a
dramatic reenactment of everything I have argued about Moses’ characterization
in these final verses- a demarcation of a private space for the individual, for
the emergence of one’s uniqueness, for a semblance of the relational spiritual
intimacy of the face to face, and for
the creative power of the single person who stands out from the crowd. By
granting halakhic legitimacy to this Torah reading outside the formal framework
of a minyan, Maimonides transforms every Simchat Torah into the possibility of
momentarily experiencing, however partially, the awesome power of Judaism’s incomparable lonely man of faith.

And so the Torah ultimately
climaxes, neither with an impressive tombstone, nor with preternatural
transcendence that is the subject of its penultimate verse, but with the spiritual
strength and moral defiance of a single human being. It carves out a space for
human beings in what can all too often slip into a dangerously God intoxicated
universe that overwhelms human autonomy rather than inspire it. It concludes
with humanness rather than godliness. That is Moses’ life and that is his
epitaph- a joyful and Jewish sense of an ending.

_____________________________________________________

[1]
Exodus 2:22.

[2]
Ibid, 3:11.

[3]
Ibid, 4:1.

[4]
Ibid, 4:10.

[5]
Num. 12:3.

[6]
Deut. 34:4.

[7]
Num. 20:12.

[8]
See his seminal study in James Kugel, “Two Introductions to Midrash,” Prooftexts 3:2 (May 1983): 131-155,
reprinted in Geoffrey Hartman and Sanford Budick, eds., Midrash and Literature (New Haven: Yale University Press, 1986),
95-97.

[9]
Exod 33:11.

[10]
Exod 3:14.

[11]
Ibid, 2:25.

[12]
bBerakhot 32a.

[13]
bSotah 13b. Here I follow Rashi’s
explanation. Maharsha, in his Hidushe
Aggadot, actually identifies this talent directly with assuaging God’s
anger against Israel because of the golden calf incident.

[14]
On this see Tanhuma, Shofetim 19.
There are many other sources where not only Moses, but patriarchs, other
prophets, and even rabbinic sages convince God of the correctness of their
opinions and actions. To mention just a select few see for example Shemot Rabbah 15:20, Bereshit Rabbah, 44:21; and Midrash Tehillim 4 that commences with
the idea that this ability singles out the greatness of the Jewish nation.

[15]
Deut. 34:1.

[16]
Ibid, 34:4.

[17]
Ibid, 34:10-12.

[18]
See Sifrei 357 and bShabbat 87b.

[19]
Deut. 34:6.

[20]
Mishneh Torah, Avel, 4:4.

[21]
bMenachot 30a; bBava Batra 15a.

[22]
Mishneh Torah, Tefillah, 13:6. Rabad,
caustically attacks this ruling as “bizarre,” sarcastically questioning
“Where did the quorum go?”

What Did the
Willows Ever Do to Deserve Such a Beating?

An Original
Explanation for a Perplexing Custom

By Steven Weiner 

Introduction

The
seventh day of Sukkot – the day we now call הושענא רבה – has no special significance in the Torah.  The day has no distinctive name; no mitzvot
or rules distinguish it from the rest of Sukkot; its sacrifices follow
precisely the same pattern as the previous six days; and, unlike the seventh day
of Pesach, the seventh day of Sukkot is not even a מקרא קדש.  In other words, the seventh day of Sukkot
appears in the Torah as indistinguishable from the other days of המועד חול.

Nevertheless,
the Talmud describes several unique practices that were performed on הושענא רבה.  One such practice is the custom we still
observe today known as חיבוט ערבות (chibut aravot),
beating our ערבות against the ground. 
What is the meaning of this strange ritual, and does it have any meaningful
relationship with הושענא רבה?

A
most mysterious מנהג
נביאים

According
to the Mishna (Sukka 4:5), on each day
of Sukkot the people brought tall ערבות branches to the מקדש and stood them on the
ground surrounding the מזבח,
thereby adorning the מזבח with an overhanging
canopy of leaves.  The Gemara (Sukka
44a-44b) concludes that this practice is rooted in a הלכה למשה מסיני
(an
oral tradition received at Sinai).  However,
while the Mishna describes only a ritual performed inside the מקדש, the Gemara adds that a custom involving ערבות also
developed later outside of the מקדש – but only on one day of Sukkot, הושענא רבה.[1]  The Gemara describes this custom using the
verb חיבוט –
understood by Rashi as waving the ערבות,
and by Rambam as beating them e.g. against the floor.  The familiar custom nowadays is to take a
bundle of ערבות on הושענא רבה and strike it
sharply, several times, against the floor or a chair.

What is the
source and meaning of חיבוט ערבות outside the מקדש?  The Gemara (Sukka 44b) calls this practice a מנהג נביאים (“custom of the
prophets”).  Rashi and other traditional
commentators understand this as meaning that the custom was instituted by the trio
of prophetsחגי
זכרי’ ומלאכי , who prophesied during the early Second Temple period and were
members of אנשי כנסת הגדולה.  However, barely one page earlier (44a), the Gemara indicates חיבוט ערבות is a זכר למקדש!  Indeed, Rambam and numerous other subsequent authorities
who discuss the practice of חיבוט
ערבות echo the Gemara on both counts, dubbing
the practice a זכר למקדש
as
well as a מנהג נביאים.  But performing a זכר למקדש
is
an act of דרישת
ציון, a response to Yirmiyahu’s cry that poor
Zion lies destroyed and abandoned with none seeking her.[2]  How could a זכר למקדש in
the spirit of דרישת ציון possibly make sense in the earliest days
of the Second Temple, centuries before its destruction[3]? 

Furthermore, why
does the Gemara ascribe this custom specifically to the prophets?  The intriguing term מנהג נביאים is not used elsewhere
in the Talmud.  While many familiar practices
are known as enactments of אנשי
כנסת הגדולה (the Rabbinic authority during שיבת ציון, whose
members included חגי זכריה ומלאכי as well as other leading scholars of that period), they are not
labeled as מנהג נביאים.  What significance is to be found in the
Talmud’s attribution of חיבוט ערבות specifically to the prophets of the early Second
Temple?

In addition, the
peculiar way we perform this custom – beating ערבות against the ground[4] –
also cries out for explanation.  What does
beating branches symbolize?  Moreover, if
the custom is intended to remind us of the ערבות ceremony inside the מקדש, shouldn’t we instead encircle and adorn
the שלחן with
our ערבות, just as the מזבח was
encircled and adorned with ערבות in the מקדש?  After all, we commemorate the practice of הקפות in
the מקדש (Mishna Sukka 4:5) by marching around the שלחן in very similar
fashion.  Why then do we commemorate a
ceremony of adorning the מזבח by beating our ערבות against the ground?

Affirming a powerful prophecy by acting
it out

I believe the
key to unlocking the significance of חיבוט ערבות may be found by
examining the visions proclaimed by the prophets of שיבת ציון.

The Second
Temple was built in a climate of intensely mixed emotions.  The austere structure of שיבת ציון paled against the splendid, opulent בית ראשון
constructed
by Solomon.  Celebrating their first
Sukkot shortly after rebuilding the מזבח,
the people of Ezra’s time offered the obligatory holiday offerings בְּמִסְפָּר
כְּמִשְׁפַּט דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ – “by number, according to the obligation of each day.”  In contrast, Solomon offered such bountiful
sacrifices for the inauguration of בית ראשון that the capacity of the מזבח was
overwhelmed and more space had to be specially consecrated![7]  Moreover,
בית ראשון
was
graced with a visible appearance of God’s presence, ‘ה כְּבוֹד, with clouds filling the Temple upon its
dedication, just as occurred in the original משכן.[8]  No comparable revelation is reported for בית שני.  Accordingly, elders who remembered the
magnificent First Temple wept loudly over the Second Temple’s modest foundations,
and the inaugural ceremony was accompanied by a heart-rending mixture of tears
and rejoicing (Ezra 3:12-13).  To make matters even worse, Persia soon
suspended further rebuilding of the Temple
in response to slander against the Jews by their envious, non-Jewish
neighbors (see Ezra 4).

חגי פרק ב

(ד) וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם־יְקֹוָק, וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ
בֶּן־יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וַחֲזַק כָּל־עַם הָאָרֶץ נְאֻם־יְקֹוָק,
וַעֲשׂוּ – כִּי־אֲנִי אִתְּכֶם, נְאֻם יְקֹוָק צְבָקוֹת:

(ה) אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם
מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל־תִּירָאוּ:

(ו) כִּי
כֹה אָמַר יְקֹוָק צְבָקוֹת:
עוֹד אַחַת מְעַט הִיא, וַאֲנִי מַרְעִישׁ
אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ וְאֶת־הַיָּם וְאֶת־הֶחָרָבָה:

(ז) וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת
כָּל־הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר יְקֹוָק
צְבָקוֹת:

(ט) גָּדוֹל
יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן־הָרִאשׁוֹן אָמַר יְקֹוָק
צְבָקוֹת וּבַמָּקוֹם
הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם יְקֹוָק צְבָקוֹת:

I suggest our מנהג נביאים of
beating ערבות has its roots in this prophecy.  When חגי received these powerful words, cutting
to the heart of the difficult challenges that he and his generation faced, he responded
by acting out his own prophecy –
וְהִרְעַשְׁתִּי /אֲנִי מַרְעִישׁ, “God
will shake the heavens and the earth” – by striking the earth sharply with a
bundle of ערבות.[10]
 Using ערבות poignantly evoked the
similar branches that were used on that same day by the people within the מקדש to
encircle and celebrate their modest, fragile מזבח.

Prophets
in the Bible often acted out the imagery of their prophecies, as a way of affirming
and reinforcing their visions.  Ramban notes
this phenomenon in his commentary to the Torah (Breisheet 12:6).  One famous example
is even highly reminiscent of חיבוט
ערבות: Elisha instructed the King of Israel to bang arrows on the ground,
in order to affirm Elisha’s prophecy that Israel would smite and defeat its enemy
(Melachim II 13:16-17).  It is easy to picture חגי
following
in Elisha’s path and striking the ground with ערבות in place of
arrows, as an affirmation of his own prophecy ofוְהִרְעַשְׁתִּי /מַרְעִישׁ and
as a prayer to God that it be completely and speedily fulfilled.[11]

Thus,
חיבוט ערבות was from its very
inception both מנהג נביאים
and זכר למקדש – a זכר למקדש ראשון!!  Our puzzle is solved!  חגי and his colleagues performed חיבוט ערבות in the purest spirit of דרישת ציון.  Their ritual expressed a heartfelt plea for
the redemptive upheaval (רעש) that they envisioned, so that the full glory of בית ראשון could be
restored and exceeded.  At the same time,
the custom also served as a reminder of God’s command to חגי that we
strengthen ourselves and act courageously in fulfillment of God’s mandate to
continue rebuilding.

Although
בית שני was eventually completed, the longed-for glory of Solomon’s
era remained elusive. Judea was a vassal state for most of the Second Temple
period.  God’s presence (שכינה) was not manifest in בית שני, at least in
comparison with בית ראשון.[12]
 Therefore, it makes sense that חגי
and
his colleagues, and eventually all Jews, would annually repeat the custom of חיבוט ערבות outside
the מקדש on
הושענא רבה, affirming the
yearned-for prophecy on its anniversary.  To this day, in the prayer we recite just
before חיבוט ערבות – known as (“”קול מבשר) אומץ ישעך – we plead for complete and imminent
redemption by evoking “sounds” of deliverance including the earth-shaking upheaval
around Jerusalem foretold by זכרי’ , close colleague of חגי.  Like the original
prophecy of חגי, and much
like אני מאמין,
our custom of beating ערבות expresses both a prayer to God for redemption as well as
an uplifting pledge of faith and determination.

Our
novel interpretation also explains why the custom of חיבוט ערבות outside the מקדש is unique
to הושענא רבה.  The Gemara (Sukka 44a) explains why חיבוט
ערבות is performed on only one day of
Sukkot, as opposed to all seven days, but never explains the choice of which
day.[13]
 According to our explanation, the prophecy
of חגי
is
naturally reenacted and reaffirmed on its anniversary.  Intriguingly, Taz[14] suggests
חיבוט ערבות is
performed on הושענא רבה because of its unique holiness: יותר קדושה ביום זה.  Our proposal offers one way of interpreting
that special holiness.  הושענא רבה, the anniversary of בבית ראשון
חנכת המזבח
and
of נבואת חגי, is a day
of yearning for full redemption and the imminence of God’s presence – precisely
the theme expressed by חיבוט ערבות.

Counterpoint: who dares scorn the day of
small beginnings?

While
beating ערבות outside of the מקדש expressed a deep longing for more
completion redemption, adorning the מזבח with a beautiful canopy of ערבות sounded a complementary
note inside the מקדש.  I believe this latter
practice acquired particular poignancy during the Second Temple period,
precisely because nagging feelings of disappointment over the limited “glory”
of that redemption were so palpable from the very start.  As cited above from Ezra 3, tears threatened
to drown out the shouts of joy heralding the inauguration of the Second
Temple.  Likewise, חגי
in
his הושענא רבה prophecy hears God say: “Who among you remembers the
glory of the First Temple, and what do you think of this house now?  It is nothing in your eyes!”

In
the prophecy of חגי, God’s primary response to these feelings of disappointment is
a promise that the future can be brighter if the people will only be strong and
act with courage and faith.  However, in 4:10
זכרי’, we hear
a somewhat different response: כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת?  – Who scorns
the day of small things?  I sense a sharp
tone of rebuke in the word “scorn”: Who dares to scorn the גאולה of שיבת ציון simply because it appears “small” and
modest compared to Solomon’s empire?  Shouldn’t
the people be grateful for even the smallest beginnings of גאולה?  Perhaps
חגי
2:3
contains a hint of the same rebuke: is the nascent בית שני really nothing
in your eyes?

I
suggest that for the Jews of the Second Temple[15],
adorning the מזבח with ערבות
became a deeply meaningful way of expressing gratitude and appreciation for the
redemption they enjoyed, imperfect as it was. 
The ceremony became a way of saying: we will never scorn you, oh מזבח, you are precious to
us!  In fact, the Mishna (Sukka 4:5) records that when the
ceremonies in the מקדש were completed on הושענא רבה, the people shouted: יופי לך מזבח, יופי לך מזבח
(“beauty is yours, מזבח”).  The reason for this charming salute to the
altar is not discussed in the Talmud, and several commentaries have commented
on it.[16]  Personally, I cannot help but hear an unmistakable
echo of the “cheers of ‘Beauty! Beauty!’” foretold in 4:7 זכרי’:

מִי־אַתָּה הַר־הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא
אֶת־הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ:

Whatever great mountain
[obstacle] lies before Zerubavel –will be flattened!  He will present the cornerstone amid cheers of
“beauty, beauty!”

This vision of זכרי’
is adjacent
to his rebuke against those who scorn the day of small things.  The prophet’s message is that when the cornerstone
of the new Temple is placed, the proper response is joyous applause of “beauty,
beauty!”  Do not dare to be so ungrateful
as to scorn the modest beginnings of our new מקדש, thunders זכרי’!  I suggest that for the
people of בית שני,
the ערבות ceremony around the מזבח was an opportunity
to align themselves with those who gratefully cheered the cornerstone, and to
distance themselves from any thoughts of scorn.

Our
novel interpretation of the ערבות ceremony in the מקדש is further supported by the Gemara’s
citation (Sukka 45a) of Tehilim
118:27 – אִסְרוּ־חַג
בַּעֲבֹתִים עַד־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ – as a source for encircling the מזבח with a canopy of ערבות. 

In
this section of Tehilim, familiar to us from Hallel, just a few verses earlier (118:22)
we read:

אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים
הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה

The
lowly stone once scorned by many is now the celebrated cornerstone!  This echoes the message and “stone” imagery
of זכרי’ that we
read above.  As Tehilim 118 continues, we
rejoice in this remarkable gift from God (23-24), we bless those who come
paying respects to the מקדש (26), and we gratefully salute the מזבח by encircling it
with leafy boughs (27).  The Gemara’s
citation of this excerpt from Tehilim as a source for adorning the מזבח makes perfect sense.

A Message for Our Own Era

We
have suggested a new interpretation for the mysterious custom of חיבוט ערבות, attributed by the
Gemara to the prophets of שיבת ציון.  We suggest the custom
arose from confrontation with the incomplete redemption of the Second Temple era.  The seemingly bizarre ritual of shaking
branches and striking the ground expressed profound longing for (and faith in) a
more perfect גאולה,
by vividly acting out the vision of חגי that one day God will bring a fully redemptive
“upheaval” when His presence returns to “shake” the earth and overthrow all
oppressors.  This same theme is
emphasized even today on הושענא
רבה in our prayers accompanying חיבוט ערבות.

At
the same time, we have also suggested that the related practice of adorning the
מזבח with
a beautiful canopy of boughs and shouting יופי לך מזבח expressed a complementary
sense of gratitude.  Even as the people
of בית שני pined
for complete redemption, they acknowledged the partial, beautiful redemption
which they had merited to receive, and did not dare scorn it.

How
fortunate are we in contemporary times, two thousand years after the Second
Temple’s destruction, that while still yearning for שלמה
גאולה, we can once again also express gratitude
for an imperfect but precious redemption already granted us.  Indeed today’s Jerusalem and Israel are
beautiful gifts – יופי לך
– as well as a work-in-progress.  As we
continue to beat our branches against the earth crying out for the קול מבשר heralding our ultimate redemption, and committing ourselves to the national
project of rebuilding (materially and spiritually), we dare not forget to appreciate
the remarkable gifts God has already bestowed upon us.

על שיבושי
הצנזורה שנמצאים בהדפסות החדשות של התלמוד

הרב
ברוך אבערלאנדער

אב”ד
הבד”צ דקהילות החרדים דבודאפעסט

ורב
דקהילת חברה ש”ס – ליובאוויטש

בהמשך
לרשימה שהופיעה ב’ספרים-בלוג‘ אודות
הצנזורה הנני מפרסם כאן מתוך מה שרשמתי בענין.

הצנזורה
בתלמוד מאז ‘דפוס באסיליאה’

לפני קרוב
לארבע מאות וחמשים שנה, בשנים של”ח-שמ”א, נדפסה התלמוד הבבלי בעיר בזל
שבשוצריה. ש”ס זה ידוע בשם ‘דפוס באסיליאה’ של הנוצרי אמברוסיאו פרוביאנו. מהדורה
זו נדפסה על-פי ביקורת הצנזור מארקו מארינו, וזה השחית את תוכן המסכתות במאות
מקומות. מסכת עבודה זרה לא הדפיסו כלל – והטעם מובן. הדפוסים הבאים נמשכו אחרי
דפוס זו בלי לתקן השינויים ולהשלים ההשמטות שנעשו מפני הצנזורה.

אמנם קיים ספר
‘חסרונות הש”ס'[1], “והוא ספר קבוצת ההשמטות כולל כל
הדברים חסרים בתלמוד בבלי ורש”י ותוספות ורא”ש והג”א ופי’ המשניות
להרמב”ם… וכן השלמת החסרון חדושי הלכות ובח”א מהרש”א…”.
בהסכמתו לספר כותב הגאון בעל ‘הכתב והקבלה’: “איש נבון דעת ישתדל להוציא לאור
העולם את הספר הנקרא בשם ‘קבוצת ההשמטות’, וכל איש משכיל יודע התועלת הגדולה בל
ישכחו ברוב ימים, ומהראוי לעמוד בימין עזרתו ולסייעו להוציא מחשבתו הטובה מן הכח
אל הפועל”.

הלכה שלמד
הגר”מ פיינשטיין מתופעת הצנזורה

פסק
המהרש”ל ב’ים של שלמה’ (בבא קמא פ”ד סי’ ט, ע”פ גמרא שם לח, א
ותוד”ה קראו), שאם שאלו גוי על דין מדיני התורה ואינו יכול להישמט ממנו, ואם
יאמר לו את הדין יוכל לבוא לידי סכנה, אסור לו לשנות את הדין, שכל דבר ודבר מן
התורה נקרא תורת השם, ואם הוא משנה מפטור לחיוב וכיוצא בזה הריהו ככופר בכל התורה,
ולכן צריך למסור נפשו על זה, עיי”ש באריכות. (דברי המהרש”ל נעתקו בספרים שונים וכן ב’אנציקלופדיה
תלמודית’ כרך כב עמ’ ע והערה 193 שם.)

וכתב הרב
דוד קאהן בספרו ‘העקוב למישור’ (עמ’ לד) שהציע פעם את דברי היש”ש להגאון ר’ משה
פיינשטיין זצ”ל, “וענה לי הגר”מ זצ”ל דלית הלכתא כוותיה, שהרי
אנו רואים שהמדפיסים כתבו שכל מקום שנאמר עכו”ם או כותי בש”ס או בספרים
שונים אין המכוון לגוי שבימיהם ולא מיחו בידם חכמי הדור”[2].

אמנם יש
לציין שמצינו להגרמ”פ בכמה מקומות בספריו שהסתמך על דברי היש”ש
הנ”ל – שו”ת ‘אגרות משה’ (או”ח ח”ב סי’ נא), ‘דברות משה’
עמ”ס שבת (עמ’ קנט) ו’דברות משה’ עמ”ס כתובות (תשובה ג שבסוף הספר אות
ו).

‘שבט
הלוי’: “ההשמטות של הצנזורה… מצוה גמורה איכא להשלים החסר”

מעניין מאד
מכתבו של הגאון ר’ שמואל הלוי ואזנר זצ”ל, בשו”ת ‘שבט הלוי’ (ח”ח
סי’ רכה), ואעתיקו מפני חשיבותו:

כבוד ידידי המכובד
מאד פאר היחס והמעש הה”ג השלם כש”ת מוה”ר שבתי פרנקל שליט”א.

אחדשה”ט
וש”ת באה”ר.

העיר ה’ את כבודו
נ”י לפאר גם את התלמוד בבלי (אחרי שזכה לזה בהרמב”ם) בהוספות יקרות,
ולרגל עבוה”ק נולד ספק לכ”ת למעשה היות ידוע כי במשך הדורות גרמו הגוים
לשנות לשונות בהש”ס וגם להוציא קטעים שלמים ממנו, וגם בש”ס וילנא עם כל
הבקורת והגה עדין נשארו טעויות הדפוס למאות כידוע, ועד עכשיו כל המדפיסים לא
הסתכלו על זה רק מצלמים או מעתיקים הש”ס וילנא כמות שהוא עם המעלות וחסרונות
הטעויות, והיות כי ע”י טכניקה של היום אפשר לתקן את הסילופים של הצנזורה ואת
טעויות הדפוס שנשארו עדין אלא שעולה הרבה כסף, ע”כ נסתפק כ”ת לדינא, אם
מצלם את הש”ס כמות שהוא הוא [אי] ארוך להלכה כי כבר דשו ורגילים בו כלל ישראל,
או כיון שסו”ס אפשר בעולם לתקנו לגמרי ואם אינו מגיהו עד הסוף עדין עובר על
לא תשכון באהליך עולה שנדרש בכתובות י”ט ע”ב על המשהה ספר שאינו מוגה ל’
יום, ונפסק להלכה ביו”ד סי’ רע”ט. אלו דברי מכ”ת בתוס’ קצת, וגם
העיר מתשובת הרמ”א סי’ י’ שפסק כעין זה בנוגע לספרי הרמב”ם.

…פשוט בעיני
שכיון שהש”ס הזה הוגה בשעתו אלא לרבוי התיבות ואותיות לאלפי אלפים רבבות לא
יתכן בלי טעויות, מכ”מ הטעויות אינם יסודים בהלכה, ואין חשש שיצא מזה מכשול
בהוראה, בפרט לדידן שפוסקים מתוך השו”ע לא מהש”ס, א”כ אין בזה משום
אל תשכון באהליך עולה, ואפילו ההשמטות של הצנזורה נהי דמצוה גמורה איכא להשלים
החסר אבל גם בזה אין חסרון הזה יכול לגרום בלבול בהוראה וכיו”ב.

אבל בין בזה בין
בזה עכ”פ תבא עליו ברכה איכא בודאי, וגם מצוה לתקן, וע”כ השבושים
שמזדמנים לכם דרך עבודת הקודש שלכם בודאי מצוה וחיוב לתקן ובפרט במקום שרואים
בעליל שהוא מטעות המדפיסים, אבל לחפש עוד אין שום חיוב נגד מה שנדפס כזה כבר עשרות
פעמים, אבל בדרך תבא עליו ברכה אם אפשר כן ולהמציא לכלל ישראל דבר מושלם ומתוקן
ביותר מה טוב ומה נעים ותבא על כ”ת ברכת טוב.

ועל מה
שכתב ש”ההשמטות של הצנזורה… אין חסרון הזה יכול לגרום בלבול בהוראה”
יש להעיר מפסק הרמב”ם (הל’ ע”ז פ”ה ה”י): “ואפילו להזכיר
שם עבודה זרה שלא דרך שבועה אסור”, וכתב ב’הגהות מיימונית’ (סוף אות ג
במהדורת פרנקל): “…אבל שם הדיוטות כגון שמות בעלמא כשמות הגוים, אע”פ
שעשאוהו אלוה, כיון שבזה השם אין בו אלהות ואדנות וגם לא ניתן לו לשם כך מותר…
ובכמה מקומות בתלמוד הוזכרו ישו הנוצרי ותלמידיו, ואין אלוה גוים יותר ממנו”
(והועתק ב’ביאור הגר”א’ יו”ד סי’ קמז סק”ג). הרי שלומדים הלכה
מהסיפורים שבהם הוזכרו “ישו הנוצרי ותלמידיו” בתלמוד, הרי שגם סיפורי
ישו ותלמידיו חשובים להלכה.

דעתו של
כ”ק אדמו”ר זי”ע מליובאוויטש על הדפסת ההשמטות

בענין הדפסת
הקטעים שנשמטו על-ידי הצנזורה האריך פרופ’ יעקב ש’ שפיגל בספרו ‘עמודים בתולדות
הספר העברי – הגהות ומגיהים’ (מהדורה שניה עמ’ 584-588, 592-595), והביא הדברים
השונים שנכתבו בזה עיי”ש.

ואתעכב בזה
רק על פרט אחד, על מה שהביא בשמי שם (עמ’ 587 הערה 45) להעיר מדעתו של הרבי
מליובאוויטש בזה. ויש להוסיף ולתקן שהכוונה למבואר ב’תורת מנחם’ תשי”ב (ח”ב
עמ’ 46-47, 51-52). ואלו דברי הרבי שם:

“ספרתי כמה
פעמים שכאשר כ”ק מו”ח אדמו”ר ביקר בווינא נטפלו אליו יהודים
מהקהילה החרדית… שיש להם טענות על הנהגתו: ישנו סימן בשולחן ערוך [חו”מ סוף
סי’ תכה] – טענו הם –שיש בו פס”ד אודות אלה ש’לא מעלין ולא מורידין’, ויתירה
מזה, ‘מורידין ולא מעלין’, ח”ו, וכיון שכן – טענו הם – למה צריכים להחמיר
יותר מהשו”ע… ולהתעסק בהצלתם של יהודים כאלה שהם בגדר ד’לא מעלין ולא
מורידין’, ועאכו”כ להתעסק בהצלתם של יהודים כאלה שהם בגדר ד’מורידין ולא
מעלין’?!…

…אם לא די בכך
שפרטי הדינים הנ”ל הם באחד הסימנים האחרונים שבחלק האחרון
דהשו”ע (שבזה מודגש כאמור שלימודם צ”ל לאחרי לימוד וקיום כל
השו”ע) – היתה בזה גם השמטת ה’צענזור’ של הקיסר.

– הוא (ה’צענזור’)
בעצמו חשב שהסיבה לכך היא מפני שאין זה מתאים לחוקי המלכות של ממשלתו, אבל האמת
היא שישנה סיבה אחרת לדבר: כיון שהעלם והסתר הגלות התגבר ביותר עד כדי כך שקיימת
אפשרות לעשות שימוש בסימן הנ”ל בשו”ע… בנוגע לקיום הדברים בפועל
ממש… לכן, סיבבו מלמעלה שיבוא גוי, שאינו בעל-בחירה, וישמיט חלק
מהתורה, רחמנא ליצלן, כדי שלא יהיו כאלה שיטעו להתנהג בהתאם לכך – ביחס
ליהודי אחר – בפועל ממש!”

וע”ז
כתב פרופ’ שפיגל שם:

“אמנם אפשר
שדברי האדמו”ר היו למקומם ולשעתם, והוא רצה בזה ‘להביא ראיה’ לגישת חסידות
חב”ד, שיש לקרב כל יהודי, וח”ו לומר לגביו ‘לא מעלין ולא מורידין’ וכד’.
אבל גם האדמו”ר יודה שאם נבוא להדפיס היום את השולחן ערוך יש להעדיף להדפיסו
ללא ההשמטות הללו”.

למרות
שפרופ’ שפיגל מהסס לקבוע דברים באופן ברור, לדעתי אין מקום לספק כלל שלדעת הרבי יש
להדפיס היום את ה’שלחן ערוך’ ללא ההשמטות. ושתי הוכחות ברורות לדבר.

א) בריבוי
מקומות בכתבי הרבי אנו מוצאים שמתייחס ל”דפוסים שלא שלטה יד הצענזור”,
וכן ש”יש לחפש בדפוסים ובכתבי-יד שלא שלטה בהם יד הצענזור”, ולדוגמא
אציין כמה הפניות ב’ליקוטי שיחות’ (חלק כה
עמ’ 56 הערה 29, חלק כו עמ’ 160 הערה 5, חלק ל עמ’ 130 הערה 34, חלק לד עמ’ 24
הערה 7), ב’אגרות קודש’
שלו (חלק יח עמ’ שלא, חלק
ל עמ’ עז) וב’תורת מנחם’ (תשי”א ח”א עמ’ 218 הערה ב,
תשט”ז ח”ב עמ’ 257, תשמ”ב ח”ד עמ’ 1951, תשמ”ג ח”ג
עמ’ 1333, תשמ”ה ח”ג עמ’ 2001, תשמ”ו ח”א עמ’ 608). ועוד.

ב) כשהרבי
התחיל להדיר מחדש בשנת תש”כ את שו”ע אדה”ז בעל ה’תניא’, ציין ב’פתח
דבר’ לחלק הראשון בין הדברים המיוחדים שנתחדשו בהוצאה זו: “לאחר חלק ששי בא
שער ההוספות, הכולל: א) השמטות בשו”ע רב[י]נו שנשמטו מפני יראת
הצענזאר…”. לפועל כשאכן נדפס החלק הששי בשנת תשכ”ח לא נכללו בו
ההשמטות הללו “מפני סיבות טכניות” (כפי שציינו מערכת ‘אוצר החסידים’ ב’הקדמה’
שם), אמנם אלו נתפרסמו
בסוף ספרי ‘מראי מקומות וציונים’ שנערכו לכל חלקי שו”ע אדה”ז, ויצאו
לאור ע”י הוצאת קה”ת[3].

על יסוד
דברי הרבי הנ”ל אכן תוקנו בפנים כל השינויים וההשמטות במהדורת קה”ת
החדשה (שנדפס משנת תשס”א ואילך).

ש”ס ‘נהרדעא’
לעומת הוצאת ‘עוז והדר’

בהוצאות
החדשות של התלמוד בבלי שיצאו לאחרונה ישנן מגמות הפוכות.

ב’מבוא
קצר’ שבראש מסכת ברכות של הש”ס ‘נהרדעא’, שיוצא לאור על-ידי הוצאת וגשל, כותב
המו”ל (בפרק “השלמת הגהות והערות”): “במהדורה זו הושלמו כל
חסרונות הש”ס שהושמטו על ידי הצנזור הנוצרי, ושייכים לגמרא, ובמהדורתינו
הושלמו להחזירם למקומם על הדף. (מלבד תיבות מיוחדות שסילפו בכל הש”ס במקום
‘גוי’ תיבת עובד כוכבים, ובמקום ‘משומד’ 
כתבו מומר, ובמקום ‘גמרא’ כתבו ש”ס, תלמוד[4]. דבזה לא החזרנו התיבות כבמקור ודי בהערה
זו כאן)”.

ואילו
ב’מבוא לתלמוד בבלי מהדורת עוז והדר’ שבראש מסכת ברכות (עמ’ ו) כתוב: “בגוף
הגמרא השארנו בדרך כלל את שבושי צנזורה שבש”ס וילנא (עי’ שו”ת ארץ צבי
ח”ב סי’ עד), והערנו עליהם בהגהות וציונים. במפרשים שבסוף מסכת תיקננו אותם
לפעמים”.

מי הורה
לעורכי ‘עוז והדר’ שלא לתקן את שיבושי הצנזורה?

אחי הרה”ח
ר’ שלום שי’ אבערלאנדער העביר לי צילום מאמר שהופיע בעיתון באידיש שיצא לאור בניו
יארק (‘דער איד’ ה’ טבת תשס”ח, צווייטע אפטיילונג ב/36), לכבוד סיום עריכת
והדפסת הש”ס מהדורת ‘עוז והדר’.

המאמר
מגולל חלק מההיסטוריה של הצנזורה בהדפסות התלמוד. ושוב מספר שעורכי ‘עוז והדר’ היו
להם ספיקות גדולות האם להחזיר עטרה ליושנה ולנקות את התלמוד משיבושי הצנזורה, ועל
כן הם פנו להגאון ר’ יצחק טובי’ ווייס שליט”א גאב”ד העדה החרדית
בירושלים, שהכריע נגד זה, כיון שגם היום יש לחשוש מעלילות מצד הנכרים למיניהם.

אני מסופק
מאד באמיתות הסיפור, נוסף לזה שידיעה חשובה זו לא מופיעה ב’מבוא’ הנ”ל, הרי
לפי שיטה זו מה הועילו חכמים בזה שלא החזירו את ההשמטות למקומם, הרי אחרי שאלו
מופיעים בלשונם בשולי הגליון, הרי שוב יש לחשוש מפגיעתם רעה של מחפשי רעתנו.

שיבושי
הצנזורה בש”ס ‘נהרדעא’, בהוצאת ‘עוז והדר’ ובפירוש ‘שוטנשטיין’

דוגמא א

סנהדרין
מג, א אודות משפט ישו
ותלמידיו הוא ודאי הדוגמא הכי בולטת על אופן ההתייחסות לדברים שנשמטו מפני צנזורה.

בש”ס
‘נהרדעא’ החזירו את ההשמטה למקומה בפנים הגמרא, ובהערה (אות י) העירו: “מכאן
ועד סוף העמוד הושמט ע”י הצנזורה ונוסף כאן ע”פ ויניציאה ר”פ
וס”א”.

בהוצאת
‘עוז והדר’ לא החזירו את ההשמטה למקומה, אמנם העתיקו את זה ב’הגהות וציונים’ (אות
ב): “בדפו”י (שלפני הצענזור) נוסף… (כל הענין נשמט בדפוסים מפני
הצענזור והעתקנוהו מדפו”י עם הוספות ותיקונים ע”פ כת”י)”.

ב’שוטנשטיין’
בלה”ק נדפס “תבנית ש”ס ווילנא מהדורת עוז והדר” מהדורה קמא
(שבו לא מופיע מדור ‘הגהות וציונים’) ששם זה לא מופיע. ובעמוד שממול בפירוש סתמו כתבו:
“המשך הדיון בענין אינו מופיע לפנינו בגמרא”. והוסיפו בשוה”ג (הערה
38): “בגירסת הש”ס של הדפוסים שלפנינו, חסר בגמרא החלק הבא אחר שאלה זו.
לנוסח השלם של הדברים, ראה דקדוקי סופרים”. הקורא אינו מקבל אפילו רמז לתוכן
ההשמטה הארוכה.

אציג עכשיו
לפי סדר הש”ס עוד דוגמאות שונות להשמטות ותיקונים והאופן שבו זה מופיע
בהוצאות השונות.

דוגמא ב

ברכות יב,
א: וקורין עשרת
הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. אמר רב יהודה אמר
שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין (שלא יאמרו
לעמי הארץ אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב”ה ושמעו מפיו
בסיני. רש”י). ומפרש רש”י: “המינין. עכו”ם”.

בדפוס
ונציה נדפס (תחילת ע”ב): “המינין – תלמידי ישו”.

בש”ס
‘נהרדעא’ העירו (אות ט): “בס”א: תלמידי ישו”.

בהוצאת
‘עוז והדר’ העירו (אות ז): “בדפו”י: תלמידי ישו”.

ב’שוטנשטיין’
בלה”ק פירשו: “מפני תרעומת מינין (עובדי עבודה זרה)”, והרחיבו על
כך בשוה”ג (הערה 3): “רש”י. ואין הכוונה כאן לאותם ה’מינים’
הנזכרים לקמן עמוד ב, ובמקומות אחרים, שהם יהודים המאמינים בתורה שבכתב אלא
שכופרים בקבלת חז”ל והופכים דברי התורה שלא כהלכה. [עיין צל”ח
ומהר”ץ חיות; ועיין גם מגדים חדשים.]”

פיענוח
הדברים: הצל”ח מדייק בלשון רש”י שפירש “המינין. עכו”ם”,
שבא לשלול מינין שמאמינים בתושבע”פ. אמנם ה’מגדים חדשים’ העיר: “הצל”ח
כתב דבריו לפי מש”כ ברש”י לפנינו המינין עכו”ם. אמנם אין זה מלשון
רש”י, אלא הוא ‘תיקון’ מעשה ידי הצנזור” (וכן העירו על כך בהערה טו בצל”ח
שי”ל ע”י מכון ירושלים). ולפי
הגירסא האמיתית ברש”י הרי גם המינין שבעמוד א, וגם המינין שבעמוד, שניהם הם
תלמידי הנוצרי.

דוגמא ג

ברכות יב,
ב: פרשת ציצית מפני
מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת
מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה וכו’. והרהור עבודה
זרה מנלן? דתניא: אַחֲרֵי לְבַבְכֶם [במדבר
טו, לט] – זו מינות.
ופרש”י: “ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל”.

בדפוס
ונציה נדפס (דף יג, א): “תלמידי הנוצרי ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל”.

בש”ס
‘נהרדעא’ העירו (אות מ): “בס”א: תלמידי הנוצרי”.

בהוצאת
‘עוז והדר’ העירו (אות ח): “בדפו”י: תלמידי ישו הנוצרי”.

ב’שוטנשטיין’
בלה”ק לא העתיקו דברי רש”י, וסתמו לכתוב: “שלא להתבונן בדברי
מינות”.

דוגמא ד

ברכות יז,
ב: אין פרץ – שלא תהא
סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל, ואין יוצאת – שלא תהא סיעתנו כסיעתו של
שאול שיצא ממנו דואג האדומי, ואין צוחה – שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא
ממנו גחזי, ברחובותינו – שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים.

בדפוס
ונציה נדפס (דף יח, א): “תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים, כגון הנוצרי”.

בש”ס
‘נהרדעא’ לא תוקן ואף לא העירו ע”ז.

בהוצאת
‘עוז והדר’ העירו (אות ב): “בדפו”י ובכת”י ובע”י נוסף: כגון
ישו הנוצרי”.

ב’שוטנשטיין’
בלה”ק לא העירו כלום.

דוגמא ה

גיטין נו,
ב–נז, א: אונקלוס
בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה, בעי לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא וכו’. אזל
אסקיה לבלעם בנגידא וכו’. אזל אסקיה בנגידא לפושעי ישראל וכו’.

בדפוס
ונציה נדפס: “אזל אסקיה לישו בנגידא”.

בש”ס
‘נהרדעא’ העירו (אות ב): “בס”א: ליש”ו”.

בהוצאת
‘עוז והדר’ העירו (אות ג): “צ”ל אסקיה לישו בנגידא (דפו”י לפני
הצענזור)”.

ב’שוטנשטיין’
בלה”ק פירשו: “ועלה באוב אחד מפושעי ישראל”, והרחיבו על כך
בשוה”ג (הערה 4): “לפי כתבי יד ודפוסים ישנים, מדובר בתלמיד רבי יהושע
בן פרחיה שיצא לתרבות רעה והסית והדיח את ישראל (ראה סוטה מז, א; סנהדרין קז,
ב)”.

דוגמא ו

סנהדרין יז,
א: אמר רבי יוחנן:
אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי
כשפים. ופרש”י: “להמית מכשפים הבוטחים בכשפיהם להנצל מידי בית דין,
ולגלות על המכשפין המסיתין ומדיחין בכשפיהן, כגון המצרים“.

בדפוס
ונציה נדפס: “כגון [ישו] הנוצרי”.

בש”ס
‘נהרדעא’ העירו (אות י): “בס”א: נוצרי או הנוצרים”.

בהוצאת
‘עוז והדר’ העירו (אות נ): “צ”ל כגון ישו נוצרי (דק”ס ע”פ
דפו”י שלפני הצענזור)”.

ב’שוטנשטיין’
בלה”ק סתמו ולא העירו כלום.

דוגמא ז

סנהדרין קז,
ב: תנו רבנן לעולם
תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים.

בדפוס
ונציה נוסף בסוף דברי הברייתא: “ולא כרבי יהושע בן פרחיא שדחפו לישו בשתי ידים”.

בש”ס
‘נהרדעא’ הוסיפו את זה בגליון (אות ז), וכתבו בסוף: “הושמט ע”י הצנזורה
ונוסף כאן ויניציאה ר”פ וס”א”.

בהוצאת
‘עוז והדר’ הוסיפו את זה בגליון (אות ג) וכתבו: “בדפו”י (לפני הצענזור)
נוסף…”.

אודות ‘שוטנשטיין’
ראה לקמן דוגמא ז.

דוגמא ח

בהמשך דברי
הגמרא שם נוסף בדפוס ונציה: ר’ יהושע בן פרחיה מאי היא? כדקטלינהו ינאי מלכא לרבנן
אזל רבי יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא של מצרים. [ובהמשך מובא סיפור ארוך שקרה
בין הרב והתלמיד.]

בש”ס
‘נהרדעא’ הוסיפו את זה בתוך דברי הגמרא, ובגליון (אות ט) כתבו: “מכאן עד את
ישראל הושמט ע”י הצנזורה והועתק ע”פ ויניציאה ר”פ וס”א”.

בהוצאת
‘עוז והדר’ הוסיפו את זה בגליון (אות ג) וכתבו: “בדפו”י (לפני הצענזור)
נוסף…”.

ב’שוטנשטיין’
בלה”ק הוסיפו תוכנו של קטע זה והקודם (דוגמא ז) בשוה”ג (הערה 17) בהשמטת
שמו התלמיד, וכתבו: “בהשמטות הש”ס מובא מקרה נוסף של רב שדגחה את תלמידו
בשתי ידיו והתוצאות הקשות שיצאו מאותה דחיה…”.

סיכום
העריכה במהדורות השונות

בהוצאת
‘עוז והדר’ אפשר
להבחין בשיטה עקבית. ה’מהדורה קמא’ שלהם, שבו לא מופיע מדור ‘הגהות וציונים’, היתה
העתק מושלם של ש”ס ווילנא וההוצאות הקודמות לו, כולל כל השמטות הצנזור
והתיקונים שנשארו בתוך הטקסט בלי להעיר עליהם. גם ב’מהדורה בתרא’ שלהם לא תיקנו
כלום בתוך הטקסט של הגמרא או של פירושי הגמרא, אבל במדור ‘הגהות וציונים’ העירו באופן
עקבי על כל השינויים והעתיקו אותם בלשונם, ואף נתנו לקורא להבין שהשינויים הללו
קשורים ל”דפו”י שלפני הצענזור”.

בש”ס
‘נהרדעא’ אין שיטה
עקבית. יש שהחזירו את ההשמטה לתוך דברי הגמרא (דוגמא א), אמנם לפעמים השמיטו גם הם ואף לא העירו על
כך (דוגמא ד), אמנם ברוב המקרים לא החזירו את ההשמטה
לתוך דברי הגמרא אמנם העירו על השינויים בגליון והעתיקו אותם בלשונם (דוגמאות ב-ג, ה-ו). ויש שבאותו עמוד עצמו החזירוו קטע אחד
לתוך דברי הגמרא וקטע אחר העתיקו רק בגליון (דוגמאות
ז-ח). ברוב המקרים אין
לומד מבין ממה נובעים השינויים ש”בס”א [=בספרים אחרים]”, אמנם יש
והם מגלים שזה קשור לצנזורה (דוגמאות ז-ח).

ב’שוטנשטיין’
בלה”ק החליטו
שאין להזכיר את שמו של הנוצרי כלל וכלל, ועל כן יש שמשמיטים לגמרי קטעים מהגמרא (דוגמא א, ד, ו), ויש שמצטטים את התוכן (ולא את לשון
הגמרא!) אבל משמיטים את שמו (דוגמא ה,
ח). בפירושם יש
שמתעלמים מדברי רש”י הלא מצונזרים (דוגמא
ג), ועוד יותר תמוה
לפרש לפי הגירסא המצונזרת דוקא (דוגמא ב)[5].

אמנם להעיר
שלפעמים כן מעירים לשיבושי הצנזורה וכגון: “הגירסא שלפנינו ‘לכותים’ היא
משיבושי הצנזורה, וצריך לומר ‘לגוים'” (ביצה
כ, ב הערה 16),
“כידוע ‘לעובדי כוכבים’ הוא משיבושי הצנזורה, וצריך לומר כאן ובכל הסוגיא
להלן ‘לגוים'” (שם כא, א
הערה 24). אמנם מסיימים:
“לא שינינו בפנים את הגירסא שלפנינו” (הוריות יא, א הערה 37).

“ליקוטי
רש”י” מיוסד על שיבושי הצנזורה

שיטתם של
עורכי מהדורת ‘עוז והדר’ להעיר על השינויים רק ב’הגהות וציונים’ גורם לטעויות,
וכגון בראש השנה (יז, א), ששם אומרת הגמרא ש”המינין… יורדין לגיהנם
ונידונין בה לדורות”, מפרש רש”י (כפי שנדפס בדפוסים שלפנינו):
“האנשים אשר הפכו דברי אלהים חיים לרעה, כגון צדוקים ובייתוסים”, ובצדק
העירו שם במהדורת ‘עוז והדר’ (הערה ע) שהגירסא הנכונה היא: “תלמידי ישו
הנוצרי אשר הפכו דברי אלהים חיים לרעה”.

אמנם
ב’ליקוטי רש”י’ שם ליקטו מדברי רש”י בכמה מקומות בש”ס:
“המינין. עכו”ם [ברכות
יב.]. משרתים לעבודה
זרה [שבת קטז.]. שאינם מאמינים לדברי רז”ל כגון
צדוקים [חגיגה ה:]. תלמידי ישו שאינם מאמינים לדברי רבותינו
זכרונם לברכה [שם
ע”פ רש”י ישן]. כומרין
לעבודת כוכבים בין עובדי כוכבים בין ישראלים [ע”ז כו:]”[6].

אמנם חלק
מהציטוטים אלו אינם אלא משיבושי הצנזורה, וכך זה יראה באם נגיה אותם ע”פ
הדפו”י שרובם נעתקו ב’הגהות וציונים’: “המינין. עכו”ם תלמידי ישו
[ברכות יב.]. משרתים משומדין לעבודה זרה [שבת קטז.]. שאינם מאמינים לדברי רז”ל כגון צדוקים
[חגיגה ה:]. תלמידי ישו שאינם מאמינים מודים לדברי
רבותינו
זכרונם לברכה חכמים [שם ע”פ רש”י ישן]. כומרין לעבודת כוכבים לעבודה זרה
בין עובדי
כוכבים גוים בין ישראלים [ע”ז כו:]”.

בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין
קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ.

According to Russian statistics, Vilna had close to 200,000 inhabitants just prior to World War I, roughly forty percent of whom were Jewish, more than thirty percent were Polish, and about twenty percent were Russian and the rest consisted of small Lithuanian, Byelorussian, German and Tartar minorities.[1]

In 1919, the Paris Peace Conference was convened by the winning parties of World War I. Its purpose was to map the future of postwar Europe. When the status of Vilna came up for discussion, the Lithuanians claimed Vilnius as the rightful historical capital of independent Lithuania; the Poles rejected such claims on the basis of the cultural and linguistic affinities of Wilno to Poland. The Soviet regime, in diplomatic isolation, voiced its opinion that although Vilna had been part of Russia, the Bolsheviks were ready to share it with the oppressed peoples (mostly peasants) of Lithuanian and Byelorussian origins. Nobody asked or wanted to hear what Vilne meant to the Jews.[2]

In the summer of 1935, the municipal authorities of Vilna, then under Polish rule, announced that a sports stadium would be constructed on the site of Vilna’s oldest Jewish cemetery.³ At the time, the graves and tombstones of such greats as R. Menahem Mannes Chajes (d. 1636), one of Vilna’s earliest Chief Rabbis; R. Moshe Rivkes (d. 1671), author of Be’er Ha-Golah, a classic commentary on the Shulhan Arukh; R. Shlomo Zalman (d. 1788), younger brother of R. Hayyim of Volozhin and a favorite disciple of the Gaon of Vilna; R. Elijah b. Solomon (d. 1797), the Gaon of Vilna; and R. Abraham Danzig (d. 1820), author of Hayye Adam, a digest of practical Jewish law, stood in all their glory together with several thousand graves of all the Jewish men, women and children who had lived and died in Vilna between the years of 1592 and 1831.[4]

Tombstone Inscription of R. Menahem Mannes Chajes (d. 1636), embedded in the wall at the extreme left, in the Old Jewish Cemetery.

Tomb of R. Shlomo Zalman (d. 1788), younger brother of R. Hayyim of Volozhin, in the Old Jewish Cemetery.

Tomb of R. Elijah b. Solomon (d. 1797), the Gaon of Vilna, top right, in the Old Jewish Cemetery.

Grave and Tombstone Inscription of R. Abraham Danzig (d. 1820), center, in the Old Jewish Cemetery.

R. Chaim Ozer Grodzenski, spiritual leader of Vilna Jewry, as well as the leading Torah authority of his generation, interceded on behalf of Vilna and worldwide Jewry. He made it clear than no such desecration of a Jewish cemetery would be tolerated by the Jewish community. When the municipal authorities informed him that under the laws that applied at the time any cemetery not in use for one hundred years or more (the old Jewish cemetery was closed in 1831 due to lack of space) could be demolished by government decision, R. Chaim Ozer was adamant and informed the authorities that Jewish law prohibits the desecration of any Jewish cemetery, whether or not presently in use. Moreover, R. Chaim Ozer informed the authorities that the Jewish community would not comply in any way with the immoral demands of the municipal government. An attempt at a compromise was then made by the authorities; they were prepared to allow the section where the famous rabbis were buried to remain standing, so long as the Jewish community would agree to allow the government to demolish the remainder of the cemetery – where ordinary folk, i.e., men, women, and children were buried. R. Chaim Ozer ruled out any such compromise solution and, instead, engaged in a tireless, worldwide lobbying campaign, in an effort to persuade the government officials to rescind their decree.[5]

R. Chaim Ozer Grodzenski (in 1939).

When some rabbis in Palestine – sensing the gravity of the situation – issued a broadside calling for the grave of the Gaon of Vilna to be exhumed so that his remains could be transferred to the Holy Land, R. Chaim Ozer was livid. For, explained R. Chaim Ozer, by acquiescing to the exhumation and transfer of famous rabbis, one in effect consigns the rest of the cemetery to mass destruction. Moreover, it sets a precedent for all governments in Europe – just transfer the famous rabbis out of the Jewish cemetery and the Jews will agree to abandon the remainder of the cemetery.[6] The upshot of R. Chaim Ozer’s wisdom and intransigence was that under his watch,

no sports stadium was constructed on the old Jewish cemetery.[7] R. Chaim Ozer died on August 9 [= 5 Av], 1940.[8] Vilna, and arguably world Jewry, would never again have a leader who so deftly and gracefully combined within himself mastery of Torah, practical wisdom, and an unswerving commitment to the dissemination and protection of Jewish values – with profound and unstinting loyalty to his people, both living and deceased – under any and all circumstances.

Despite a Jerusalem Post story that would suggest otherwise (“Anger Flares Over Lithuanian Sports Palace,” Sam Sokol, 8/11/2015) there is today a remarkable consensus in Vilnius that the site of the former Snipiskes Cemetery and the graves beneath must be protected. On this matter, the government of Lithuania, the Lithuanian Jewish community which I chair, and the Committee for the Preservation of Jewish Cemeteries in Europe (CPJCE), which is Europe’s foremost halachic authority on cemeteries, all agree.

Attention is now focused on the abandoned former Soviet Sports Palace, which partially sits on the cemetery grounds and in its current condition is mostly a gathering place for graffiti artists and alcoholics. The government rightly wants to remove the building and turn it into a center for conferences and cultural events. Because the building itself has been designated an architectural heritage site, no significant structural changes are possible, but the interior will be renovated. The surrounding area will be maintained as a memorial park with inscriptions that describe some of the most famous people who were buried there.

The Lithuanian government and the CPJCE have an agreement dating to 2009, concerning the cemetery site. Even though we are only in a planning stage and still months away from any construction, recent discussions between the two have worked out an understanding for dealing with the renovation of the former Sports Palace. The CPJCE will provide rabbinic oversight and ensure that there are no halachic violations in the course of the work that takes place. The government has further agreed to limit the type of activities that will take place in the renovated center so that they are in keeping with the special nature of the site.

If anything, this should be a cause for celebration and a model for how other governments in our part of the world should deal with similar challenges of respecting and protecting Jewish cemeteries and the mass graves of Holocaust victims.

So what accounts for the “angry voices” in your story and the outrageous claims that a “desecration” is taking place?

No doubt some of those quoted are simply uninformed, and this fuller explanation will assuage their concerns. But sadly there are others who do know better but are using this issue to advance their own personal feuds and grievances. Some of them are rivals to the CPJCE, and while they would never publicly criticize its eminent Chairman, Rabbi Elyakim Schlesinger, they pretend not to know his involvement here. Perhaps even more destructive is the role being played by our community’s former rabbi, Chaim Burstein. His contract was recently terminated – he has spent more days abroad on his personal business than serving our Jews here in Lithuania – and so he is spreading these stories in order to attack me. It pains me to say these things, but your readers should know the truth.

As a proud Litvak who has the honor to chair a small but resilient Jewish community I have been part of many difficult struggles during these past decades as we have pressed the Lithuanian government to return former Jewish property and pressed the Lithuanian people to squarely confront the history of our Holocaust-era past. Those struggles are not over, but we have had much success. How ironic that as we now have Lithuanian leaders who are prepared to see clearly what happened in the past, we have fellow Jews who refuse to see clearly what is happening today.

Faina Kukliansky

           

On August 15, 2015, Faina Kukliansky, Chairperson of the Lithuanian Jewish Community, issued a statement regarding the planned $25,000,000 Convention Center to be constructed by the Lithuanian government, and funded in large part by the European Union’s Structural Funds Program, in the center of Vilnius’ oldest Jewish cemetery – in use from the 16^th through the 19^th centuries – in the Shnipishkes (Yiddish: Shnipishok) section of Vilnius.

In the opening paragraph of the statement, Faina Kukliansky assures all concerned “that the site of the former Snipiskes cemetery and the graves beneath must be protected.” Her assurance, however, rings hollow, for as one reads on, it becomes apparent that she fully supports the idea of a Convention Center being constructed over the remains of the Jews buried in the cemetery.[10]

Ms. Kukliansky writes about the “abandoned former Soviet Sports Palace, which partially sits on the cemetery grounds.” One gets the impression that perhaps an annex to the Soviet-era Sports Palace, or its outer wall, sits on the cemetery grounds. In fact, the Soviet-era Sports Palace sits squarely in the very center of the old Jewish cemetery.[11]

Soviet-Era Sports Palace in Vilna, as it looks today, in the Old Jewish Cemetery.

Ms. Kukliansky continues: “Because the building [i.e., the Soviet-era Sports Palace] itself has been designated an architectural heritage site, no changes are possible.” Really? It was in the Soviet period that all the tombstones were systematically removed from the cemetery between 1948 and 1955, and it was in the Soviet period that a Sports Palace was constructed over the dead bodies of thousands of Vilnius Jews.[12] Now who was it that designated the Soviet Sports Palace an architectural heritage site? If it was the Soviets, what has this to do with Independent Lithuania? If, however, it was Independent Lithuania that made this designation, then rectification is long overdue. Indeed, the government of Lithuania should recognize the Shnipishkes Jewish cemetery as a heritage site of the Jewish community of Vilnius from the 16^th through the 19^th centuries. It should certainly not condone and perpetuate the Soviet desecration of a Jewish cemetery. That the EU supports such misuse of funds is nothing short of scandalous. Surely, there is ample room in and around Vilnius for the construction of a Convention Center someplace other than smack in the center of historically, the single most important Jewish cemetery in Lithuania and one of the most important in all of Europe.

Ms. Kukliansky labels those who disagree with her as “simply uninformed” or having a particular axe to grind. She does not entertain the possibility that building a Convention Center over a Jewish cemetery is not everybody’s cup of tea. I’m afraid it is Ms. Kukliansky who seems to be unaware of how many thousands of graves remain on the site, of how often bones have surfaced in recent years on the face of the cemetery,[13] and how despite prior agreements with the Lithuanian authorities, two entire buildings were constructed in recent years on the cemetery grounds.[14] Does she really believe – as she claims – that the construction of a $25,000,000 Convention Center will involve no excavation outside the present perimeters of the Soviet-era Sports Palace? Does she really believe – as she claims – that the type of activities that will take place in the renovated center will be in keeping with the special nature of the site? I wonder who is “simply uninformed.”

Faina Kukliansky writes: “If anything, this should be a cause for celebration and a model for how governments in our part of the world should deal with similar challenges of respecting and protecting Jewish cemeteries and mass graves of Holocaust victims.”

Nations of Eastern Europe take note! If you want to deal with respecting and protecting Jewish cemeteries, learn from the Vilnius experience. First remove and destroy all Jewish tombstones, and afterwards excavate wherever possible and destroy the remains of those who were buried there. Then build a Sports Palace or a Convention Center in the heart of the Jewish cemetery! Make certain that the new structures are designated architectural heritage sites, so that they cannot be dismantled. This should be followed by a celebration of how Jewish cemeteries have been respected and protected in the most proper fashion.

Faina Kukliansky is to be congratulated for assuming the responsibility of leading a “small but resilient Jewish community.” Sadly, she makes no mention of the fact that heartfelt and pained voices have been raised by a number of distinguished members of her small community, voicing strong opposition to the construction of the Convention Center in the Jewish cemetery.[15] But there is another issue here. Faina Kukliansky is much too modest in thinking that the “small and resilient Jewish community” of Vilnius is her only constituency. The Vilnius Jewish cemeteries belong not only to Vilnius and its Jewish community. The spiritual, as well as the genetic, descendants of the thousands of men and women buried in the Shnipishkes and Zaretcha Jewish cemeteries live the world over. They remember their ancestors, study their writings, often live by their teachings, and should have the right to pray at their graves in a cemetery not desecrated by a Convention Center.

Faina Kukliansky would do well to weigh carefully the consequences of the precedent she is setting. By lending her support to the construction of a Convention Center over the old Jewish cemetery, she places in jeopardy every Jewish cemetery in Europe and, perhaps, elsewhere as well. True, she claims that she relies on a rabbinic ruling issued by the CPJCE in London. Distinguished rabbis the world over, however, have raised their voices in unison against the construction of a Convention Center in the old Jewish cemetery, rendering the London opinion – at best – a minority one. These voices include the leading halakhic authorities in Israel¹⁶ and the United States,¹⁷ and the present heads of the great yeshivot that once graced Lithuania, which due to the Holocaust and Soviet repression had to resettle elsewhere.¹⁸ Faina Kukliansky would also do well to remember the voice raised long ago by her pre-World War II predecessor in Vilna, Rabbi Chaim Ozer Grodzenski. He did not allow the Polish government to desecrate the very Jewish cemetery that is about to be desecrated by the Lithuanian government with her approval.

Sid Leiman
Professor Emeritus of Jewish History and Literature
Brooklyn College

September 13, 2015
Erev Rosh Ha-Shanah 5776

Notes:

[1] Laimonas Briedis, Vilnius: City of Strangers (Vilnius, 2009), p. 168.
[2] Briedis, op. cit., p. 195. [The Briedis quotes have been slightly edited by me for the sake of clarity. -SL]
[3] See Yaakov Kosovsky-Shahor, ed., אגרות ר‘ חיים עוזר (Bnei Brak, 2000), vol. 1, pp. 400-401. Cf. Dov Eliach, הגאון (Jerusalem, 2002), vol. 3, p. 1142. See also the brief notice in Israel Klausner,
וילנא ירושלים דליטא: דורות האחרונים (Tel-Aviv, 1983), vol. 2, p. 554.
[4] For a concise history of the old Jewish cemetery in Vilna, see Israel Klausner, קורות בית העלמין הישן בוילנה (Vilna, 1935).
[5] In general, see Kosovsky-Shahor, op. cit., vol. 1, pp. 400-405.
[6] Kosovsky-Shahor, op. cit., vol. 1, pp. 402-403.
[7] A soccer field, just north of the old Jewish cemetery, was initiated in 1936 and eventually became Zalgiris Stadium when construction was completed by the Soviets in 1950. See Antanas Papshys, Vilnius: A Guide (Moscow, 1980), p. 127. It is still in use in Vilnius.
[8] For a moving account of his funeral, see Yosef Friedlander, “The Day Vilna Died,” Tradition 37:2 (2003), pp. 88-92.
[9] Faina Kukliansky’s statement was translated from Lithuanian into English and posted on August 15, 2015 on the Lithuanian Jewish Community website here. For the full context of the “Convention Center on the Old Jewish Cemetery” controversy, and for a comprehensive paper trail of statements made by Faina Kukliansky and the various parties involved in the controversy to date, see here. This site exists due to the incredible industry of the indefatigable Professor Dovid Katz of Vilnius, who also has prepared a register of all public voices that have been raised in opposition to the proposed construction of a Convention Center on the old Jewish cemetery, available here.
[10] One suspects that Ms. Kukliansky distinguishes between the land under the former Soviet-era Sport Palace (which, due to the excavations necessary for its construction, presumably led to the disposal of all Jewish remains that had been buried there) and the land surrounding the former Soviet-era Sports Palace (which presumably retains the remains of all those Jews who had been buried there). Thus, she feels comfortable with the construction of a Convention Center over the former Soviet-era Sports Palace. In terms of Jewish law, however, such a distinction is meaningless. Once a Jewish cemetery is consecrated it becomes a hallowed place, much like a synagogue. Like a synagogue, it cannot be used for secular purposes and it may not be desecrated in any way. And like a synagogue, it retains its sanctity whether or not Jews are actually present at any specific time or on a specific day. The Jewish cemetery remains hallowed in its entirety, even if all the remains have been removed from it; how much more so if remains are strewn throughout the cemetery! On the hallowed status of a Jewish cemetery, see, e.g., R. Jacob Moellin (d. 1427), ספר מהרי“ל: מנהגים (Jerusalem, 1989), laws of fasting, p. 270; R. Elijah Shapira, אליהו רבה על ספרי הלבושים, to שלחן ערוך אורח חיים 581:4, note 39; and R. Judah Ashkenazi (d. circa 1742), באר היטב, and R. Samuel Kolin (d. 1806), מחצית השקל, to שלחן ערוך אורח חיים 581:4. In all the passages just cited, every Jewish cemetery is described as a מקום קדוש, i.e. a holy place – which is precisely why Jewish cemeteries are designated as places appropriate for prayer. When a municipal office building, or an apartment house, or a convention center is constructed on a Jewish cemetery, it as an act of desecration. Ms. Kukliansky seems upset about “the outrageous claims that a desecration is taking place.” The claims are hardly outrageous; it is the desecration that is taking place that is outrageous.

That a Jewish cemetery retains its hallowed status even if some or all the remains are removed from it and buried elsewhere is an official ruling of many rabbis, including R. Shlomo Zalman Auerbach (d. 1995), one of the greatest halakhic decisors of modern times. At שו“ת מנחת שלמה (Jerusalem, 1999), vol. 2, responsum 88, p. 338, he rules unequivocally: “A Jewish cemetery, even if should happen that its remains have been exhumed, remains prohibited [for secular use, or for being sold to a second party], and always retains its character as a Jewish cemetery.” Cf. R. Moshe Feinstein,אגרות משה: יורה דעה חלק ג (New York, 1982), responsum 151, pp. 418-419.
[11] This can be seen by examining maps of the Jewish cemetery prepared during the last 200 years, as well as detailed photographs of the Jewish cemetery taken in the last 100 years. Even U.S. intelligence reports released by Wikileaks concede that “the Sports Palace property indisputably rests in the middle of the former cemetery.” See here.
[12] The Soviet-built Sports Palace, used primarily for volleyball and basketball games, was opened in 1971 and remained in use in Independent Lithuania until 2004.
[13] The evidence here is shocking indeed. See, e.g., Binyomin Rabinowitz, “Can Anything Be Done to Save the Remnants of Vilna’s Old Jewish Cemetery,” Dei’ah VeDibur (August 31, 2005), pp. 1-9, available online here.
[14] See, e.g., the Wikipedia entry on “Jewish Cemeteries of Vilnius”: “The Palace of Concerts and Sports (Lithuanian: Koncertų ir sporto rūmai) was built in 1971 right in the middle of the former cemetery. In 2005, apartment and office buildings were built at the site,” here.
[15] See, e.g., Ruta (Reyzke) Bloshtein’s stirring plea to the Lithuanian government online here.
[16] E.g, Rabbi Samuel Auerbach of Jerusalem, son and successor of R. Shlomo Zalman Auerbach.
[17] The list is much too long to be included here. Suffice to mention: Rabbi David Feinstein (head of Mesivta Tiferet Jerusalem), Rabbi Aharon Feldman (head of Ner Israel Rabbinical College), Rabbi Shmuel Kamenetsky (head of Talmudical Yeshiva of Philadelphia), and Rabbi Aaron M. Schechter (head of Mesivta Chaim Berlin).
[18] These include Rabbi Chaim Dov Heller, head of the Telz Yeshiva, formerly in Telshiai, Lithuania; Rabbi Osher Kalmanowitz, head of the Mirrer yeshiva, formerly in Mir, Greater Lithuania (today in Belarus); and Rabbi Aryeh Malkiel Kotler, head of the Beth Medrash Govoha in Lakewood, formerly in Kleck and Sluck, Greater Lithuania (today in Belarus).

This commentary on Psalms is a forgery. While the volume is attributed to Rashbam it was actually written by Satanow. Regarding this forgery, David Rosin writes as follows:[12]

הכי קרא שמו יצחק ויהי כצחוק בעיניו להתחפש במעטה רבנו שמואל ולעשות מעשהו ולעבוד עבודתו. זר מעשהו ונכריה עבודתו, כל השומע יצחק לו

3. In my post here I quoted R. Moses Isaac Ashkenazi in his Ho’il Moshe that King David is not to be regarded as a prophet as he only had ruah ha-kodesh. One of the commenters wrote:

Rashi Megilla 14a quotes a Halachot Gedolot which names David as [a] prophet. Rashi speaks specifically about prophets as opposed to Ruach Hakodesh, and excludes Daniel based on Megilla 3a.

 Another commenter was more strident:

Wonderful example how modern scholars have no place in the Torah world! As first commenter pointed out, Dovid Hamelech is prominent in the list of 48 neviim, and there are scores of sugyos based on the nevuah of DH. The makom mizbeach, etc. Pure AmHaaRatzus!

I am not sure if I am the am ha-aretz he is referring to, which in any case would be uncalled for since I never said that David only had ruah ha-kodesh and was therefore not a prophet. All I did was point out that R. Moses Isaac Ashkenazi said this. When I called the commenter’s attention to the fact that his strong words were directed against R. Ashkenazi, he wrote:

I wouldn’t start up with Hoil Moshe, but was pointing out the danger of someone reading this post, and then taking it at face value. For anyone fluent in Shas they will find numerous references to DH’s nevua. Ruach HaKodesh wouldn’t work for all the halachos we learn out from DH. . . . I do thoroughly enjoy your posts, but find them quite dangerous. I would prefer my children at least stick to Artscroll and have their basics –DH’s nevua – straight!

Now let me say something that I did not put in the comments because I want the entire audience to see it, not just the tiny group that reads the comments. The commenter just quoted is a perfect example of one who is certain of something, and certain that the opposing position is incorrect, and this leads to very harsh language. Let’s leave aside R. Moses Isaac Ashkenazi who is not an important scholar. All would agree that R. Moses Sofer, the Hatam Sofer, is important and certainly not an am ha’aretz (which is the term the commenter used). Yet the Hatam Sofer is explicit that David was not a prophet and only had ruah ha-kodesh, which is exactly what R. Ashkenazi states and what the commenter so harshly attacks. Here are the Hatam Sofer’s words in Torat Moshe ha-Shalem, Ba-Midbar, p. 74.

הנה לא מצינו לישראל מלך שיהי’ גם נביא משולח לעם כי אם משה רבינו ע”ה, דכתיב גבי’ (דברים ל”ג ה’) ויהי בישורון מלך, אבל שארי נביאים לא היו מלכים והמלכים לא התנבאו, ודוד המלך ע”ה רה”ק הו”ל ולא נבואה, ולכן אחז”ל (גיטין נ”ט ע”א) מימות משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, דאלו כל הנביאים היו עליהם בגדולה השופט והמלך שבימיו, וכל המלכים אפי’ דוד ושלמה היו הנביאים שבדורם גדולים מהם בתורה . . . שהרי אין מלך נביא.

This notion, that the kings were not prophets (other than Moses), is also stated in Zohar, Terumah, p. 154a, and this is presumably the Hatam Sofer’s source. I don’t deny that there are other authoritative sources that contradict this, including passages in the Talmud. Some of them are cited by R. Reuven Margaliyot in his note to the Zohar, ad loc., and we can speculate as to why the Hatam Sofer preferred the Zohar over these other sources. I cite this only to show that commenters should be very careful before labeling something as am ha’aratzus, as you never know whom you might be insulting with this comment.

4. The latest book in my series with Academic Studies Press has recently appeared. It is Sara Reguer, My Father’s Journey: A Memoir of Lost Worlds of Jewish Lithuania. (Reguer is the granddaughter of R. Simcha Zelig Reguer, the dayan of Brisk.) Here is the book’s description.

Born into a leading Lithuanian-Jewish rabbinic family, Moshe Aron Reguer initially followed the path of traditional yeshiva education. His adolescence coincided with World War I and its upheavals, pandemics, and pogroms, as well as with new ideas of Haskalah, Zionism, and socialism. His memoir, recently discovered and here translated and published for the first time, discusses his internal struggles and describes the world around him and the people who influenced him. Moshe Aron Reguer wrote his memoir at the age of 23, on the eve of his departure for Eretz Israel in 1926. However, his story did not end there, but continued in British Mandated Palestine and the United States. He kept in touch with the family in Brest-Litovsk until the Nazis destroyed Jewish Lithuania, and some of their correspondence is included within this volume.

Anyone who is interested in Jewish Lithuania and the great yeshivot will find this book of value.

I also want to call attention to the recent publication of Menachem Kellner, Jewish Universalism, edited by Hava Tirosh-Samuelson and Aaron W. Hughes. Kellner’s work has made a great impact, not only in Jewish scholarship but among thinking Jews in general. This small volume is a wonderful read and contains an intellectual portrait of Kellner written by James A. Diamond as well as a lengthy interview with Kellner.

This book is number 12 in Brill’s Library of Contemporary Jewish Philosophers. Here is what has appeared so far and what if forthcoming (taken from the Brill website).

Published Volumes

Vol. 1: Eliezer Schweid: The Responsibility of Jewish Philosophy

Vol. 2: Jonathan Sacks: Universalizing Particularity

Vol. 3: David Novak: Natural Law and Revealed Torah

Vol. 4: Eugene B. Borowitz: Rethinking God and Ethics

Vol. 5: Elliot N. Dorff: In Search of the Good Life

Vol. 6: Judith Plaskow: Feminism, Theology, and Justice

Vol. 7: David R. Blumenthal: Living with God and Humanity

Vol. 8: Moshe Idel: Representing God

Vol. 9: Lenn E. Goodman: Judaism, Humanity, and Nature

Vol. 10: Avi Sagi: Existentialism, Pluralism, and Identity

Vol. 11: Elliot R. Wolfson: Poetic Thinking

Vol. 12: Menachem Kellner: Jewish Universalism

Forthcoming Volumes

Vol. 13: J. David Bleich: Where Halakhah and Philosophy Meet (est. October 2015)

Vol. 14: Michael Fishbane: Jewish Hermeneutical Theology (est. October 2015)

Vol. 15: Norbert M. Samuelson: Reasoned Faith (est. November 2015)

Vol. 16: Arthur Green: Hasidism for Tomorrow (est. January 2016)

5. The issue of truth-telling in halakhic matters, discussed in the last chapter of my new book, has been of interest to many people. I did not want to be too lengthy in my response to Aryeh Frimer here, because it was not my own independent post. So let me now add some more details. DG reminded me of the following source. According to R. Jacob Moellin, when the Talmud states that a law is rabbinic but a verse is brought as an asmachta, this was done so as to mislead the people into thinking that it is a Torah law so that they would observe it more carefully.[13] In other words, the Sages were engaging in falsehood for a higher purpose.

This is exactly the sort of thing that Frimer claimed is not part of mainstream halakhic thought, a point which I disputed. It also is very relevant to my discussion of the dispute between the Hatam Sofer and R. Zvi Hirsch Chajes regarding “raising the prohibition”. Here are the Maharil’s words, as quoted by his student.

כל היכא דאיתמר מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, הכי פירושו ודאי תקנתא דרבנן הוא והם יצאו ובדקו ומצאו להם סמך מקרא, וסמכו דבריהם עליו כדי להחזיקם שיהיו סבורים דהוא מדאורייתא ויחמירו בו, ולא אתו לזלזל ולהקל בדברי חכמים

In the notes to this text, the editor informs us that one of the manuscripts has a different version. Instead of כדי להחזיקם שיהיו סבורים it reads להטעות הבריות שהם סבורים. This text is even more explicit that the Sages were not being honest with the masses. This manuscript has a handwritten note explaining that instead of reading להטעות הבריות it should say להטעים לבריות because the word להטעות is a דבר מגונה . In other words, the person who made this “correction” was troubled by the explicit statement that the Sages would deceive people, even if it was for a higher cause.

If there is one thing people have learnt from my posts over the years, it is that whenever you find a passage that diverges radically from what others think is appropriate, you will find those who deny the passage’s authenticity. In this case, the most prominent of the deniers is R. Joseph Engel[14]:

לענ”ד לא מיסתברי כלל ולא אאמין כלל שיצאו מפה קדוש המהרי”ל ז”ל

R. Simhah Klein writes[15]:

וכי ישקרו חז”ל לחזק דבריהם שיהיו סבורין דהוא דאורייתא

However, R. Eliyahu Bohbut is not at all bothered by the claim of the Maharil that the Sages engaged in a form of deception vis-à-vis the masses. After quoting the passage he explains matter-of-factly[16]:

כלומר דאסמכתא באה כביכול “להטעות” את העם שיסברו דאיכא איסור דאורייתא “ויחמירו בו”

Regarding one of the other matters I discussed in the book, namely, so-called “Orthodox history”, the folllowing appears in Divrei David (p. 30a), a collection of teachings of R. David Moses Friedman, the first Chortkover Rebbe.

פ”א סיפרו לפניו על איזה מעשה שאדמ”ור מרוזין זי”ע סיפר אותו פעם בסינגון זה ופעם בסיגנון אחר אמר על זה מרן אדמ”ור זי”ע שהסיפורי מעשיות שמספרים הצדיקים הוא לפי מה שצריך באותו שעה

This is an acknowledgment that the stories told by the rebbes are not really history, as they are designed to serve the needs of the present. As I think most people today realize, haredi “historical” writing in general is as much about the present as the past, and it is precisely because of this that authors feel it is legitimate to cover up or even alter the historical record in order to best serve the religious needs of the present.

Finally, a few people have asked about what I wrote on p. 244, that the strand of Jewish tradition that countenances falsehood “deserves to be understood in a sympathetic manner as well”. This does not mean that people need to agree with those who countenance falsehood, and I certainly do not. However, in writing an academic study as opposed to a polemic, it is important to recognize that approaches that today we might regard as unacceptable, were viewed very differently in other times and cultures (and for some, these “other times and cultures” continue into our own day). I am interested in understanding what leads people to diverge so dramatically from a value that I regard as important. In my book I did not set out to judge them, but in a sympathetic manner, i.e, with a sensitivity to their worldview, attempt to understand them. (When I used the word “sympathetic”, I did not mean that I approved of what I was describing, only that I was sensitive to the motivations behind the approach.) By the same token, when I see that great figures from earlier years have written troubling things about non-Jews or women, I also approach this in a sympathetic manner, understanding that for these people, living in a vastly different time and often suffering under terrible anti-Semitism, it made sense that they would express certain thoughts that today pretty much everyone regards as unacceptable. One need not be a complete historicist to acknowledge that all people are influenced by their era, for good and for bad. This is what I mean by understanding in a sympathetic manner.

Coming Soon: R. Ysoscher Katz and Modern Orthodox Halakhah; The Nineteenth- and Early Twentieth-Century Dispute Regarding the Historicity of the Hanukkah Miracle; R. Steinman and the Messianic Belief; R. Mazuz’s Short-Lived Entry into Politics; and a response to R. Aharon Lopiansky’s article in Dialogue.

Rabbi Yitzchok Oratz, a musmach of Beth Medrash Govoha, is the Rabbi and Director of the

Monmouth Torah Links community in Marlboro, NJ.

God knows the nature of every generation, Rabbi Dovid Bashevkin has written a Sefer uniquely appropriate for the nature of ours[1].

Take a trip to your local Jewish bookseller during this time period, and you will find numerous seforim, old[2] and new[3], on the themes of sin and repentance. Although they certainly vary in style and quality, a common denominator among many is the heavy reliance on Rambam’s Hilchos Teshuva and Sha’arey Teshuva of Rabbeinu Yonah of  Gerondi[4].  And this is to be expected. Timeless classics, these works of the great Rishonim are unmatched in their systematic and detailed discussion of sin and punishment, free will[5] and repentance, and are a prerequisite study for any serious discussion of Teshuva.

But therein lays the dilemma.

For although Rabbeinu Yonah maps out the exalted levels of Teshuva that one should certainly strive for, they seem not to be for the faint of heart.  Is our generation really up to the task of embracing the sorrow, suffering, and worry, the humbling and lowering oneself[6], without allowing for the concomitant sense of despair[7] and despondence[8]?

And how many of us can honestly stand before the Creator, and proclaim that we will “never return” to our negative actions, to the extent that God Himself will testify that this is the case[9]? If confession without sincere commitment to change is worthless[10], does repeating last year’s failed commitments not require choosing between giving up and fooling ourselves?

This is where B’Rogez  Rachem  Tizkor comes in.  Based heavily on the thought of Izbica in general, and Reb Tzadok ha-Kohen of Lublin in particular, it discusses the value of spiritual struggle, the interplay between determinism and free will, the redemptive potential of sin, and the status of those who have not yet arisen from their fall.

In a refreshingly humble[11], almost apologetic, essay at the Seforim blog, R’ Bashevkin expresses hope that his work brings “the much needed attention these thinkers deserve in contemporary times,” while delivering a message of “comfort and optimism[12],” without being disloyal “to the type of avodas Hashem . . . they hoped to engender[13].” I think he was successful on all accounts.

Overall, the sefer is a good introduction to R’ Tzadok for those who are not familiar with his thought, and offers many insightful and fascinating comments even for those who are. Some that I found particularly interesting includethe insight into why R’ Mesharshiya cursed Ravina that he should come to permit forbidden fats (Yevamos 37a, B’Rogez Rachem Tizkor p. 16), what important lesson can be learned from the Talmudic teaching that one who responds Amein Yehay Shemy Rabbah with all his might is forgiven even if he has a trace of idolatry (Shabbos 119b, p. 18), what benefit is there in requiring that anyone appointed to the Sanhedrin know how to purify a sheretz (Sanhedrin 17a, p. 19), why does the Talmud expound so harshly on the sins of Achan (Sanhedrin 44a, p. 36), a new understanding of why one may lie for the sake of peace (Yevamos 65b, p. 84), and what possibly could be negative about being attached to Torah (p. 23).

In the aforementioned essay, the author hopes that, in keeping with its theme, the work is read with a “measure of mercy.” He has nothing to worry about. My main critiques are that some of the discussion of the more controversial statements of Izbica required more elaboration[14], the lack thereof leads to a seeming conflating of two similar, yet far from identical, concepts, and more contrasting and supporting texts (both from within Izbica and R’ Tzadok’s thought and without) would have made for a stronger case and deeper understanding.

My hope is to fill in these gaps in some small measure. Hopefully it will further enlighten those whose appetite was whet by this fine work.

ועתה באתי להעיר כדרכו של תורה, ואת והב בסופה.

“הכל בידי שמים אפילו יראת שמים!”

א) בסי’ ג’ שו”ט בטוטו”ד בענין מה שנראה שהוא חידוש נועז[15] מבית מדרשו של האיזביצ’א, דהכל בידי  שמים אפילו יראת שמים[16], ודיש מושג של עבירות שהם למעלה מבחירת האדם[17].

וקודם כל אעיר, דכנראה עירבב שני דברים דומים אבל לא שוים. דהיסוד הראשון הוא דהכל בידי  שמים אפילו יראת שמים, דהיינו דכל מה שהי’ הוה ויהי’ הוא בדיוק רצונו יתב”ש, כל מעשי המצוות וכל העבירות, דוכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ובלא חפצו? כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ! וכשמדברים על דרך זה, אין שום חילוק בין עבירות שהן למעלה מבחירתנו ואלו שתוך שדה בחירתנו. “כל מה שחטא הי’ גם כן ברצון השם יתברך” (צדקת הצדיק אות מ’). “ולעתיד יתברר כן על כל חטאי בני ישראל וכו’ שיתברר שהיה מסודר מאמיתות רצון ה’ יתברך שיהיה כן ואם כן גם בזה עשו רצון ה’ יתברך” (מחשבות חרוץ אות ד’). הכל הוא מאתו יתברך.

והענין השני הוא כשמדברים מתוך עולם הבחירה[18], דע”פ פשטות בחירה הוא ד”נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם” ו”עושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע,” ומשו”ה “דנין אותו לפי מעשיו” (רמב”ם פרק ה’ מהלכות תשובה), ואעפ”כ חידש האיזביצ’א  ד”לפעמים אשר יצר האדם מתגבר עליו עד שלא יכול לזוז בשום אופן ואז ברור הדבר כי מה’ הוא” (מי השילוח פרשת כי תצא כ”א:י”א), ו”פעמים יש אדם עומד בנסיון גדול עד שאי אפשר לו שלא יחטא” (צדקת הצדיק אות מ”ג)[19].

הרי דיש שני ענינים נפרדים, שניהם חידושים נפלאים, ושניהם מבית מדרשו של האיזביצ’א.

ב) אבל באמת, כד נעיין היטב בזה,  נמצא  הרבה  סייעתא לשני החידושים בדברי חז”ל ובתורתן של גדולי ישראל אף מאלו הרחוקים מתורת איזביץ, דבעיקרי התורה ויסודותיה תורה אחת היא לכם[20].

הרואה דברים אלו בודאי יחשוב דתורת איזביץ  יש כאן.

ואינו כן. אלא מבית מדרשו של בעלי המוסר, מפי המשגיח המפורסם הרה”ג ר’ יחזקאל לוינשטיין ז”ל  יצא הדברים (אור יחזקאל, שיחות אלול עמוד ס”ז – ס”ח). ולהפתעתי מצאתי  שדבריו הובאו  גם בספר ממחבר מפורסם של חסידי ברסלב[21]. הרי דתורת ברסלב, איזביץ, ובעלי המוסר, כולם מסכימים לעצם היסוד דהכל בידי שמים, ללא יוצא מן הכלל.

ומקור הדברים לכאורה הוי במדרש (במדבר רבה, פרשת נשא, פרשה “יג סי’ י”ח):

“אע”פ שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף את סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה             אלא א”כ היו רשעים במעשה אחרים לאו אלא צדיקים גמורים היו ולא בא לידם חטא מעולם וכו’ אלא זה בלבד ומתוך גנותם סיפר הכתוב שבחם שלא היה בידם עון אלא זה בלבד ולפי שמכירת יוסף זכות היה לושהיא גרמה לו למלוך וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון לכך נמכר על ידם                        שמגלגלין זכות על ידי זכאי.”

ולכאורה תמוה, דאף דלבסוף היה לטוב עדיין צ”ע מה דה”זכות” מתייחס להם דהא מפורש במדרש דמכירת יוסף היה “עון.”

אלא לכאורה הכוונה הוא דכל ענין מכירת יוסף הי’ עצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון[22] ובהכרח ירדו בנ”י למצרים דעצת ה’ היא תקום. הרי דבמכירת יוסף, אף דנחשב להם לעון, אפ”ה היו השבטים שלוחא דרחמנא לקיים גזירותיו. ומעשה אבות סימן לבנים[23], דכן הוא בכל מה שאירע בהעולם, הכל הוא לקיים רצונו יתברך[24], וזהו אף בהעבירות שאדם עושה[25], אבל בעבירות אין התועלת והטוב שיצא ממעשי אדם מתיחחסים לו[26], ואדרבה נענש עליהם אף שמעשיו היו “גופא רצונו יתברך[27].” אבל כל זה כשלא עשה תשובה, אבל אצל שבטים שאמרו “אבל אשמים אנחנו על אחינו” (בראשית פרק מ”ב פסוק כ”א) שהוא תשובה על מעשיהם (עיין בשערי אהרן בשם הזוהר ועוד) נעשה להם זדונות כזכיות ממש וכמו שלא הי’ עון כלל, דיבוקש עון ישראל ואיננו, וכל הטוב הנמשך ממעשיהם מתייחס להם כזכות ממש[28] (עיין בזה בס’ תקנת השבין סי’ י’ אות ט).  הרי דאף מעשי העבירות הוי קיום רצונו יתברך.

ג) וכל זה הוא בנוגע להענין הראשון (ד”כל מה שחטא הי’ גם כן ברצון השם יתברך” ו”אף כאשר האדם חוטא וכו’ זה גופא רצונו יתברך”). ובנוגע הענין השנית, דהוא דאף כשמדברים על עולם הבחירה אפ”ה לפעמים יש מציאות דיש עבירות שא”א שלא יכשל בהן, בזה היטיבו אשר דברו בזה ב”ברגז רחם תזבר” דשפיר משמע מפשטות שיטת ר’ אלעאי (קידושין מ.) דיש ענין בזה.

  ובאמת, יש עוד כמה מקומות בש”ס דמשמע כן. עיין צדקת הצדיק (אות מ”ג) דהביא מגמ’ ברכות ל”ב. “משל לאדם אחד שהיה לו בן הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות מה יעשה אותו הבן שלא יחטא,” וכן מגמ’ כתובות נ”א: “כל שתחלתה באונס וסוף ברצון אפי’ היא אומרת הניחו לו שאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו מותרת מ”ט יצר אלבשה” “הרי דזה מחשב אונס גמור אף על פי שהוא ברצונה מכל מקום יצר גדול כזה אי אפשר באדם לכופו.[29]”

ועייו בס’ יד קטנה (ריש הל’ תשובה) דהאריך לחדש דיש ענין “רב וגדול למאוד” בוידוי פה אף בלי חרטה[30] ובלי עזיבת החטא[31], ובכל דבריו מיירי במי ש”אין לו שלטון וממשלה על חוזק כבד לבבו להטותה באמת” ו”הרי הוא כמו אנוס מן חוזק כבד לבבו,” הרי דנקט לדבר פשוט שיש מצבים ויש אנשים שבשום אופן א”א להם לשוב מדרכם הרעה.

ועיין בס’ מכתב מאליהו ב”קונטרס הבחירה” (ח”א עמוד קי”ג) שביאר הגרא”א דסלר זצ”ל לא רק דיש עבירות שהן למעלה מבחירתנו, אלא רוב מעשינו הוא למעלה או למטה מנקודת הבחירה שיש לכל או”א. ועיין שם בהערה מהרב ארי’ כרמל דהמקור לדבריו הוא מדברי ר’ אלעאי בקידושין שם. הרי לא רק דכן ס”ל לר’ אלעאי אלא נקטינן כדבריו[32].

ויש לציין שבדברי הנחל נובע מקור חכמה כנראה מבואר דלא כזה. עיין ליקוטי מוהר”ן (תנינא, תורה ק”י) “שמעתי, שאיש אחד שאל אותו: כיצד הוא הבחירה? השיב לו בפשיטות, שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות. אם רצה עושה, ואם אינו רוצה אינו עושה. ורשמתי זאת, בי הוא נצרך מאד, כי כמה בני אדם נבוכים בזה מאד, מחמת שהם מרגלים במעשיהם ובדרכיהם מנעוריהם מאד, על כן נדמה להם שאין להם בחירה, חס ושלום, ואינם יכולים לשנות מעשיהם. אבל באמת אינו כן, כי בודאי יש לכל אדם בחירה תמיד על כל דבר, וכמו שהוא רוצה עושה. והבן הדברים מאד[33].”

ד) אבל עיין שם בצדקת הצדיק שסיים ביסוד גדול “אבל האדם עצמו אינו יכול להעיד על עצמו בזה כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר.”  ובס’ ברגז רחם תזכר שם הביא מעוד כמה מקומות בתורתו של הכהן הגדול שכן הוא, והביא ביאור נפלא בזה מבעל פחד יצחק, ויסוד זה שייך בשני הענינים, בין מה דהכל הוא מהשי”ת ובין מה דיש עבירות למעלה מהבחירה, בכולם אסור לנו בפועל להכחיש הבחירה בשום פנים ואופן וחייבים אנו להלחם ביצרינו בכל נימי נפשינו[34].

ואם כנים אנחנו בזה[35], דמצד אחד תורת איזביץ  יש לו יסודות נאמנים וקיימים בדברי חז”ל והרבה ס”ל כמותו, ומצד שני דבפועל אסור לנו להכחיש הבחירה כלל וכלל, יש כאן תמיה גדולה — א”כ מה כל הרעש הזה על תורתו, מה חרי האף הגדול הזה דלא רצו להדפיס ספריו ואף שרפו ספריו באש ר”ל[36]?

וכד נעיין היטב בזה, נראה דעיקר הרעש על חידושו הי’ על מה דגלא רזין מעלמא דאתכסיא, רזין עילאין וטמירין שכיסה עתיק יומין ולא איתגלאו מכמה דרין. ובזה הניח מקום לטעות בדבריו (כאשר כבר הי’ ר”ל) להחליש חומר החטא. והיטיב דבר בזה הגאון המקובל ר’ יצחק מאיר מרגנשטרן שליט”א מירושלים ד”מדרגה זו וכו’ אין מגלין אותה אלא לצנועים, ומכל שכן שאין לדרוש בה בקול רעש גדול, כי אם בדוקא בסוד ובהעלם גדול, דחלילה לאדם שיחשוב קודם החטא דהכל מרצונו יתברך וכיוצא באלו מחשבות פגול, דבזה עלול הוא להתיר מה שאסרה תורה וכו’ והרי הוא בכלל אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ודייקא אחר שכבר נכשל רח”ל בחטא, אז ישיב אל לבו לשוב אל ה’ בכל לבו ובכל נפשו, ולא יעלה על דעתו דאחר שנתרחק הנה מכאן ואילך הרי הוא מרוחק ושוב לא יזכה לראות אור השמש, דאינו כן, דודאי בפנימיות בדרך העלמה הכל היה כרצון השי”ת לצורך תיקון העולם, אלא דכבוד אלקים הסתר דבר.”

ובימינו כבר דורשין סתרי תורה, שפוני טמוני חול דתורת איזביץ, ברבים, בקולי קולות וברעש גדול. ואפשר דכן צריך להיות. דבדור חלש, ודור שרבים משתוקקים להרגיש בחוש ד”קרבת אלקים לי טוב,” יש צורך גדול לדמות לשכינה ולהחיות רוח שפלים ולב נדכאים[37], ללמוד זכות על החוטא (אבל לא על החטא), ואפילו אם הוא בעצמו הוא  החוטא[38], ולהבין דלפעמים באמת יש נסיונות שהם למעלה מנקודת בחירתנו, ושהכל הוא עצת ה’, ואל לנו ליפול בעומק היאוש ודכאון[39]. ועכ”ז צורך להדגיש דבעצם תוקף הנסיון יש לנו ללחום ביצר בכל כחנו, ואין לנו להתיאש מלהתגבר עליו בטענת שאין ביכולתנו.

ה) וכשם שחייב ללחום ביצה”ר וחלילה לחשוב קודם החטא דהחטא הוא רצונו, כך אסור לעמוד במקום נסיון. ומפני זה יפה הביא (בעמוד מ”ט) לתמוה על דברי הכלי יקר (חקת י”ט:כ”א) דבעל תשובה מותר וצריך לעמוד במקום הנסיון שנפל מתחלה, ואף להתיחד עם אותו אשה אשר חטא, ואם יתגבר על יצרו בזה נחשב בעל תשובה גמורה. ויפה כתב לתמוה על דבריו.

ויש להוסיף בזה דברי המי השלוח (ח”ב פרשת יתרו עה”פ לא תשתחווה להם ולא תעבדם) “ולא תעבדם שלא תעשה מהם עבודה להש”י בהכניסך לנסיון בדי שתתגבר על יצרך וכו’ ואפילו אם מכוין שעי”ז יתגבר כבוד שמים בהתגברו על היצר.” ועיין רמב”ם פ”ב מהל’ תשובה ה”ד “ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו.” ועיין צדקת הצדיק אות ע”ג, ובס’ מגדים חדשים (ברכות ל””ד ע”ב ובמילואים שבסוף הספר) הביא מכמה ספרים דכתבו כעין דברי הכלי יקר, וגם אלו החולקין על דבריו, ועיין שם בשם לקט יושר (ע’ קל:ו) “שאחד רצה לעשות כדלעיל ועשה העבירה שנית,” ועיין בס’ שערים מצויינים בהלכה (ברכות שם) שהביא מכמה מקומות דמבואר דלא כהכלי יקר, וכתב דדבריו בזה תמוהין[40] )אבל לכאורה מדברי הירושלמי הובא בערל”נ סנהדרין כ”ב. יש ראי’ לשיטת הכלי יקר, וצ”ע(.

ו) בעמוד ס”ט הביא פירוש נפלא (מר’ שמחה ווליג נר”ו) דהכוונה במדרש איכה (ה’:כ”א) “חדש ימינו כקדם כאדם הראשון כמד”א (בראשית ג’) ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן” דהכוונה הוא דוקא לאחר החטא, דבזה מיירי הפסוק. וכבר מזמן אמרתי כן לעצמי ולאחרים, והדבר מפורש בחדושי רד”ל שם “שאחר שנתגרש לקדם עשה תשובה ונתקבל ברצון.”

ובזה אמרתי דאפשר להגן על הרמב”ם מקושייתו של הריטב”א. דעיין כתובות (ח.’) דאחד מברכת חתנים הוא “שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה ה’ משמח חתן וכלה.”  ועיין רש”י שם “בגן עדן מקדם דכתיב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם וגו.'”

ועיין בריטב”א שם דכתב וז”ל “גירסת רש”י ז”ל כשמחך יצירך בגן עדן מקדם וכן הגירסא בכל הספרים וכן הכתוב אומר ויטע ה’ אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם והרמב”ם ז”ל גורס מקדם בגן עדן ואין הלשון הזה מתוקן כראוי, כי הלשון הזה נאמר על האדם כשנתגרש מג”ע וישכןמקדם לגן עדן ואע”פ ששם אמר לגן וכאן אמר בגן שמא יבא לטעות אדם בענין וגם בלשון[41].

ולפי דברי המדרש דברי הרמב”ם א”ש. דזהו גופא מה מברכין להחתן וכלה, שהקב”ה ינהג עמהם ברחמים כאשר עשה לאדם וחוה אף לאחר הנפילה, לאחר שנפל מאגרא רמא שהי’ יושב בג”ע והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין (סנהדרין נ”ט:) לבירא עמקתא של בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג’:י”ט), אבל לא גירש אותם מיד אלא נתן להם את השבת “אדם שמר את השבת בתחתונים והיה יום השבת משמרו מכל רע ומנחמו מכל שרעפי לבו” (פרקי דר”א פרק כ’)[42], ויעש להם כתנות עור, וכמש”כ רבינו בחיי שם “ע”ד הפשט רצה ליחס פעולת ההלבשה אליו יתברך להורות על אהבתו וחמלתו על יצוריו, שאע”פ שחטאו לא זז מחבבן, והוא בעצמו השתדל בתקונם ובגמילות חסדים. והנה כל זה חסדי הש”י, ועל זה אמר הכתוב: (דניאל ט, ז) “לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים”. ולפי”ז א”ש הגמ’ בסוטה (י”ד.) “דרש ר’ שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחילתה גמילות חסדים דכתיב ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם” ולא מנה החסד שעשה עמהם לפני החטא בהכנת כל צרכי החתונה (עיין ברכות ס”א., ב”ר פרשה ח’ אות י”ג) דעיקר החבה והחסד הוא לאחר החטא, דאפ”ה לא זז מחבבן, ועיקר הברכה הוי דוקא  “מקדם לגן עדן” ולא “גן בעדן מקדם[43].”

ז) בעמוד ע”ד הביא (מהגר”ר גרוזובסקי זצ”ל בשם הגר”ח חלוי) דהמחלוקת עם רשעים “צריכה להיות כשנאת הבעלים לעכברים שמצטער על שישנם וצריך לבערם ולא כחתול הנהנה ממה שיש לו לבער ולאכול.” וכתב דזה א”ש לשיטת הרמב”ן עה”ת לבאר למה נענשו המצריים אע”פ שהיתה גזירה על כלל ישראל, וק”ו לגבי ישראל “אם דחה אותו האיש יותר מן הראוי וכו’ הרי זה בכלל שנאה גמורה וגדול עונו.”

ויפה כתב. אבל יש להעיר ולהוסיף, דלפי דברי הרמב”ן בפרשת לך לך (ט”ו:י”ד), אף אם לא דחה אותו יותר מן הראוי כלל, אלא בדיוק במדה המחייבת, כל שנהנה מעצם השנאה כחתול לעכבר, הרי בכלל שנאה האסורה וגדול עונו. דהא ברמב”ן שם איתא כמה טעמים למה נענשו המצריים, דטעם אחד הוא שהוסיפו על הגזירה, ושוב כתב ד”אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו וכו’ אבל אם שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו, יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון, ועבירה הוא לו.” וזהו טעם שנית דשייך אף כשלא הוסיפו כלום. ודון מינה ואוקי באתרה.

ושמעתי לפרש (כמדומני בשם אחד מאדמור”י גר) “וירא פינחס וכו’ ויקם וכו’ ויקח רמח בידו” — אבל הקנאים תמיד יש רמח מזומן בידיהם . . .

 “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”

ח) בעמוד ט”ו הביא קושיית התוס’ (שבת נ”ה: בד”ה ארבעה) על הגמ’ דארבעה מתו בעטיו של נחש, דצ”ע מהפסוק בקהלת (ז’:כ’) “כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.”  וכתב לפרש ע”פ דברי השלה”ק (מס’ תענית, פרק תורה טור, סי’ קמ”ד – קמ”ה) “שטמונים בתוך הנפילות והמכשולות של צדיקים הכח והדחיפה לעשות טוב.” וענין זה הוא באמת בריח התיכון של כל הספר, דכל הנפילות הם בעצם לטובותינו, וכל הירידות בעצמותן הם לצורך עלי'[44], ושהכל הוא עצת ה’ לטוב לנו לחיתנו.

אבל עדיין פירוש השל”ה בלשון הפסוק דחוק. ושמעתי ממו”ר המשגיח הרה”ג ר’ מתתיהו סלומון שליט”א (בשם רבו הרה”ג ר’ אלי’ לפיאן זצ”ל) לפרש על פי דברי ר’ יונה (בשע”ת שער הראשון אות ו’) “אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא,” דלכאורה תמוה דמתחלה אמר דיש מן הצדיקים, דהיינו מקצתם, דנכשלים בחטא, והביא ע”ז פסוק דאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, דמשמע דכולם חוטאים. ותירץ הרה”ג ר’ אלי’ ז”ל דבאמת מצינו צדיקים אשר אין חוטאים, אבל צדיקים אשר עושים טוב בהם אין מי שלא יחטא.  דהיינו, שפיר אפשר להיות צדיק לעצמו ולישב בזוית ולעבוד את ה’, אבל מי שמלמד לאחרים ועוסק בצרכי צבור “לעשות טוב[45]” א”א לו שלא יחטא[46].

ועצם יסוד הדברים כבר נמצא במשך חכמה פרשת נח (ט’:כ’), בפתוחי חותם להחת”ס (נדפס כהקדמה לשו”ת יו”ד),  ובספורנו סוף פרשת בראשית (ו’:ח’)[47].

ולפי”ז מיושב קושיית התוס’, דהארבעה מתו בעטיו של נחש, עם כל צדקתם שאין לתאר ואין לשער, לא מצינו שלימדו והשפיעו על אחרים ועסקו בטובת העולם[48] באותו מדה[49] שעשו אאע”ה, משה רבינו, ודוד המלך, דהם (אע”פ שחטאו) קיימו רצון ה’ למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, צדיקים כאלו זכו לעצמם וזכה לדורי דורות, ומצדיקי הרבים ככוכבים יזהירו, וצדקתם עומדת לעד[50].

ונמצא, שלא רק “שטמונים בתוך הנפילות והמכשולות של צדיקים הכח והדחיפה לעשות טוב,” אלא הדחיפה לעשות טוב הוא גרמא לנפילות, ואעפ”כ זהו רצונו יתב”ש.

ט) בעמוד ל”ד הביא מר’ צדוק הכהן (תקנת השבין סי’ ט”ו, אות פ”ד) שהמקור להענין ש”אע”פ שחטא ישראל הוא” הוא משיטת ר”מ בקידושין ל”ו. דבין כך ובין כך נקראו בנים, והלכה כמותו דדייק קרא[51].

ויש לציין למש”כ בהגדה של פסח “מגיד משנה” (לבעמח”ס שו”ת משנה הלכות ז”ל) דגם בעל ההגדה סתם כר”מ. ד”כנגד ארבעה בנים דברה תורה,” דאף הרשעים דהוציאו עצמן מן הכלל וכפרו בעיקר עדיין נקראו בנים למקום. וזה תואם שיטתו (בשו”ת משנ”ה ח”ו סי’ כ”ז, כ”ח, ל[52]’) המובא ב”ברגז רחם תזכר” (עמוד ע”ז, ובצדק כתב המחבר ד”ניכרין דברי אמת”) לחלוק על דברי האדמו”ר ממונקאטש זצ”ל[53], וס”ל דחייב להתפלל על נדחי ישראל שישובו בתשובה שלמה.

וכדברי המשנ”ה הוא מנהג כלל ישראל, וכמו שהוא בנוסח תפלת זכה שאומרים בכניסת יום הקדוש[54] “ובתוכם תרחם על פושעי עמך בית ישראל ותן בלבם פחד הדר גאונך והכנע לבם האבן וישובו לפניך בלב שלם וכו’ גם כי הרבו אשמה לפניך עד שננעלו בפניהם דרכי תשובה אתה ברחמיך הרבים תחתור להם חתירה מתחת כסא כבודך וקבלם בתשובה וכו'[55].”

י) בסי’ ב’ הביא שיטת האג”מ (אבה”ע ח”ד סי’ פ”ג) דכל סוגיית הגמ’ (סנהדרין מ”ד.) בענין “ישראלאע”פ שחטא ישראל הוא” הוי רק דברי אגדה[56] להשמיענו חביבות ישראל להקב”ה שאפילו בשעה שהן חוטאים קורא אותן ישראל. ומבואר בדברי האג”מ דכוונת רבי אבא בר זבדא  בגמ’ שם “אע”פ שחטא ישראל הוא” הוי על שאר כלל ישראל (ולא על עכן) דאע”פ שגם הם נחשבו כחוטאים מחמת ערבות[57], אפ”ה עדיין שם ישראל עליהם, וכתב האג”מ דכן משמע מדברי רש”י שכתב “מדלא אמר חטא העם עדיין שם קדושתן עליהן.“

ויש לציין שכעין הבנת האג”מ בהגמ’ וברש”י כתבו עוד מהאחרונים. עיין שו”ת אפרקסתא דעניא (ח”ב או”ח סי’ י”ט) וז”ל “ותו דעל גוף הדבר אני תמה, שהביאו מאמרם ז”ל, אע”פ שחטא ישראל הוא לענין המומר עצמו, הרי בסנהדרין שם הכא קאמר “חטא ישראל” אר”א ב”ז אע”פ שחטא ישראל הוא, אמר ר”א היינו דאמרי אינשי, “אסא דקאי ביני חילפי אסא שמה ואסא קרו לה”. ופרש”י מדלא אמר חטא העם, עדיין קדושתן עליהם עכ”ל. והרי הכונה הפשוטה לפענ”ד, דאע”פ שנתחייבו כל ישראל בחטאו של עכן מטעם ערבות, מ”מ קרי להעם בשם ישראל, דעדיין קדושתם עליהם, וזה מבואר במשל שהביא אסא כו’ דהיינו הצדיקים וכו’ אבל חילפא גופא לא קרו לי’ אסא” עכ”ל האפרקסתא דעניא.   וכן הוא בשו”ת דברי יציב (אבה”ע סי’ ס”ב, אות ז:כ”ג) “חטא ישראל אמר ר’ אבא בר זבדא אע”פ שחטא ישראל הוא, אמר ר’ אבא היינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה עיי”ש. וכו’ והנלע”ד בביאור הענין, דהנה רש”י בסנהדרין שם ביאר חטא ישראל מדלא אמר חטא העם עדיין שם קדושתם עליהם עכ”ל, וכו’ והיינו דקאי על כלל ישראל שקדושתם עליהם אע”פ שחטא עכןוכו’ ולמד הש”ס מכאן דישראל הוא היינו שכלל ישראל נשאר בקדושתו אף שהחוטא ביניהם, וזה כוונת רש”י עדיין שם קדושתם עליהם. ועל זה הביא המשל וכו’, וה”נ כלל ישראל אף שעומדים ביניהם רשעים מ”מ לא נפגמה קדושתם וישראל הם, אמנם המומר עצמו לא נקרא ישראל. “

אבל אף דבהבנת הגמ’ ורש”י שוה דבריהם, בעצם הענין חילוק גדול יש. דלהדברי יציב משום דהגמ’ מיירי בהציבור א”כ א”ש הני שיטות דס”ל דמומר לגמרי דינו כעכו”ם, דהא לגבי היחיד אין כאן ענין “ישראלאע”פ שחטא ישראל הוא[58]” (וכעין זה הוא באפרקסתא דעניא שם), משא”כ להאג”מ אין צורך כלל להענין דאע”פ שחטא ישראל הוא, דבודאי מומר דינו כישראל, משום דלא שייך המציאות לישראל שיעשה בדין נכרי.

ואף דבעצם סברת האג”מ נראין דבריו[59], אבל מה שהוסיף דהפוסקים שנראו מדבריהם ד”אע”פ שחטא ישראל הוא” הוי מקור להלכה צ”ל דרק מליצת הלשון בעלמא הוא, בצדק העיר בזה בספר “ברגז רחם תזכר” (עמוד ל”ה) דמדברי המרדכי (יבמות סי’ כ”ט) לא משמע כן. ובאמת כן הוא בהרבה מקורות, בראשונים ואחרונים, דשפיר משמע מלשונם דהשתמשו ב”אע”פ שחטא ישראל הוא” כמקור גמור להלכה ולא רק כמליצת הלשון[60] — לדוגמא עיין חידושי רמב”ן (ב”מ ע”א:), ב”י או”ח סי’ נ”ה, גר”א יו”ד סי’ קנ”ט ס”ק ד’, טושו”ע ונו”כ אבהע”ז  סי’ קנ”ז (עיין שם בגר”א ס”ק ז’), וכהנה רבות.

  י”א) בעמוד פ”א – פ”ב הביא להקשות על שיטת הנפש החיים (פרק ז’ בפרקים שלאחר שער ג’) דענין העבודה על דרך “עבירה לשמה” לא היתה נוהגת אלא קודם מתן תורה לבד, וצ”ע דהא עצם הלימוד (בנזיר כ”ג:) הוא מיעל דהיתה זמן רב אחר מ”ת. וכתב לתרץ דבאמת קושיא מעיקרא ליתא, דבית הקיני לא מבני ישראל המה, ודברי הנפש החיים אמורים רק לגבי העבודה דכלל ישראל.

אבל באמת אינו ברור כלל דיעל לא היתה מבנ”י.  דעיין ילקוט שמעוני (יהושע רמז ט’) “יש נשים חסידות גיורות הגר, אסנת, צפרה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות, ויעל אשת חבר הקיני.” אבל עיין בזית רענן שם די”ל שנתגיירה לאחר המעשה. ועיין בזה בדורש לציון להגאון הנו”ב (סוף דרוש ב’ ד”ה בו ביום) ובשו”ת בית שערים חלק אורח חיים סימן לד.

אבל באמת מצינו בחז”ל ובראשונים דכבר נתגיירה בשעת מעשה. דהא מצינו שהרגה לסיסרא ביתד ולא בכלי זין כדי שלא לעבור על איסור כלי גבר, ואיסור זה שייך אצלה רק אם כבר נתגיירה. עיין בזה  ברש”י[61] נזיר נ”ט., בגליון הש”ס שם (דהביא דכן הוא בתרגום ובילקוט), בשו”ת אגר”מ (או”ח ח”ד סי’ ע”ה),  ובשו”ת (בצל החכמה ח”ה סי’ קכ”ו).

ולתרץ הקושיא על הנפש החיים — עיין מש”כ הנצי”ב (העמק דבר סוף שלח), ובפירוש “הקדמות ושערים” על הנפש החיים שם (אות ב’), ובהערות לנפש החיים (בני ברק, תשמ”ט, אות 7)[62].

י”ב) בעמוד פ”ד הביא לדון בענין לעבור על איסור קל להציל מהחמור, והביא מס’ עקידת יצחק לחלק דזהו רק היתר ליחיד אבל לא לרבים. עיין בס’ “לבושה של תורה” להרב פסח אליהו פאלק שליט”א (סי’ מ”ד אות ג’ – ה’) מש”כ בענין זה בכלל, ובענין שיטת העקידת יצחק בפרט.

ובענין זה שמעתי בשם גדולי ישראל דאף דיש מתירין להזמין אנשים שאינם שומרי תו”מ לסעודת שבת במטרת לקרבם ליהדות, אף אם יודעים שיחללו בשבת כשבאים ברכב, אבל הוראה זו אין מגלין אלא לצנועין, אבל א”א להיות הוראה כללית לכל או”א[63].

ואפילו בנוגע הוראה ליחיד, לפני כמה שנים שאלתי את הגרי”ש אלישיב זצ”ל בנוגע לאחד מבני קהילתי, איש יקר שרצה לקרב לתו”מ אבל לצערו במציאות א”א לשמר שבת לגמרי כהלכתה עדיין מפני לחץ משפחתו, אם מותר לי ללמדו האיך לחלל שבת באופן שיעבור רק מדרבנן וכו’. והשיב דמותר ללמד הסוגיות עמו והוא ערום יעשה בדעת, אבל אסור לפסוק וללמדו מה שיש בפועל לעשות כדי לחלל השבת.

י”ג) בעמוד צ”ד העיר (בדרך אגב) בענין אם שייך לומר דאפשר לחלוק על הגמ’ דהא ב”ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו ע”פ י”ג מדות. ולכאורה יש להעיר דמבואר בכמה מקומות דלעתיד יהי’ ההלכה כב”ש (עיין הרב שמואל אשכנזי, אלפא ביתא תניתא דשמואל זעירא, ח”א עמוד 241 – 244), וא”כ מבואר דלעת”ל ישתנה הדברים מדינא דגמ’. אבל לכאורה זה גופא דינא דגמראשב”ד יכול לסתור חבירו. ודכמו דמה דהתשבי יתרץ כל ה”תיקו” שבש”ס לא הוי סתירה להגמ’ כמו כן הך כללא דב”ד יכול לבטל דברי חבירו. ואדרבה — אם א”א להם לבטל בית דינו של ב”ה א”כ זה גופא יהי’ ביטול דינא דגמ’ דנפסק שיש בידם לבטל דברי ב”ד אחר.

ועיין בזה בגמ’ יומא פ’ ע”א וברש”י  שם, בדברות משה (יבמות פרק ד’ הערה נ”ט), ובס’ “באמונה שלמה” (להרב יוסף זלמן בלאך שליט”א, עמוד בעמוד שי”א – שי”ב הערה ד’).

י”ד) בעמוד צ”ה העיר בענין לפרש בדברי הראשונים מה שלא כיונו במובן ההיסטורי. יש לציין למה שהביא  הרה”ג ר’ מיכל שורקין שליט”א (ס’ מגד גבעות עולם ח”ב עמוד ז’) מסורה שקיבל הגרי”ד הלוי סאלאווייציק ז”ל מאביו הגר”מ ומדודו (בעל  עבודת המלך) “שהרמב”ם  כתב את ספרו ברוח הקודש, ולאחר שנכתבו הדברים, אין הרמב”ם בעל הבית” על היד החזקה ושפיר אפשר לתרץ את דברי הרמב”ם אף כשתירץ הרמב”ם באופן אחר בתשובותיו (והביא שם דכעין זה כתב האו”ת אף בנוגע להשו”ע). וכנראה דכן קיבל הגר”מ ז”ל מפי קדשו של אביו הגאון החסיד הגר”ח מבריסק, וכמו דמצינו שביאר הגר”ח דברי הרמב”ם במ”ת אף שכבר כתב הרמב”ם בתשובה לחכמי לוניל דיש ט”ס במשנה תורה  (עיין הל’ נזקי ממון פ”ד ה”ד ובכס”מ ובחידושי רבינו חיים הלוי שם), וכן מפורסמת שמועה כזו בעולם הישיבות בשם הגר”ח, ומסורה זו היא אף למעלה בקודש, דכן ס”ל זקני הגר”ח הנצי”ב והגר”ח מוואלאזהין ז”ל, עיין בשו”ת נשמת חיים (ב”ב תשס”ב, סי’ ס”ז) דכתב הרה”ג ר’ שלמה הכהן מווילנא להגר”ח ברלין (בנו של הנצי”ב)  וז”ל “וכן שמעתי מפי אביו הצדיק זצ”ל שאמר בשם חמיו זקנו הצדיק מו”ה חיים מוואלזין שיש לומר פירוש בלשון הרמב”ם והשו”ע אם הוא עולה ע”פ ההלכה אף שבודאי לא כוונו לזהמשוםשרוח הקודש נזרקה על לשונם“. וכנראה כן ס”ל גם מרן החת”ס זי”ע — עיין בליקוטי שו”ת (סי’ ק”א סוף בד”ה אמנם) דהביא ביאור בדברי הרמב”ם אף דכתב שם ד”הרמב”ם בעצמו לא תי’ כן לחכמי לוניל” (וע”ע בשו”ת חת”ס חלק ז’ סי’ כ”א). וכעי”ז כתב הפנ”י (כתובות ל”ה ע”ב בד”ה ואי)[64].