אור חדש במעשה ברבי אלעזר בהגש”פ

מאת דוד פרקש*

מעשה ברבי אלעזר ורבי יהושע וראב”ע ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין
בבני ברק, והיו מספרים

ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם, “רבותינו, הגיע זמן קריאת
שמע של שחרית.”

רבים תמהו על זה, איך אפשר שראשי הרים כאלה, גדולי הדור
כולם, ישכחו זמן קר”ש? והאיך שייך שלא אחד מהם זכר הזמן, עד שהוצרכו
לתלמידיהם להזכירם? הן אפילו מי שאסרו לעסוק בתורה קודם זמן קר”ש כמו שאר
מלאכות שאסורים קודם זמן קר”ש, היינו דוקא כשלומד יחידי, אבל לא כשלומד בבית
הכנסת בצבור. (ע’ הרא”ש ורבינו יונה לברכות ה:, אליבא דרש”י שם,
וע” שו”ע או”ח ס’ פט ס”ו)
ולכאורה פשוט הטעם מפני שבצבור ליכא למיחש שמא יטרד בגירסא ויעבור הזמן, כי
א”א שאין אף אחד מהצבור יזכור ויאמר לחבירו. ולכן שוב פעם קשה, אי אפילו
להדיוטות לא חיישינן, האיך אפשר שכל חכמים אלו שכחו?

והנה הצעד הראשון הנחוץ לתת פתרון לבעיית כלשהי בדבר הכתוב, הוא להבין בדיוק מה
באמת כתוב. כאן, נוהגים העולם לקרוא
המאמר דלעיל כאילו באו התלמידים, והם הם אשר אמרו לרביהם “רבותינו, הגיע זמן קר”ש של שחרית.”
אבל נחזי אנן. מצינו כמה מקומות בספרי חז”ל, בבלי ומדרדים, אשר בהם בעל המאמר
עצמו – כלומר, הסתמא – קא קרי להרבנן
בהמאמר בשם המונח, “רבותינו.” ראה כמה דוגמאות:

·
שבת (לג:) ת”ש כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היה שם רבי
יהודה ור’ אלעזר בר’ יוסי ור”ש נשאלה שאלה זו בפניהם וכו’.

·
שם (קלח:) ת”ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה
תורה שתשתכח מישראל שנאמר וכו’.

·
יבמות (סב:) אמרו שנים עשר אלף
זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא
נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר”ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם
ר”מ ור’ יהודה ור’ יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה
אותה שעה.

·
ויקרא רבה (ה:ד) מעשה בר’ אליעזר ור’ יהושע
ורבי עקיבא שהלכו לחולות אנטוכיא לעסק מגבת צדקה לחכמים והוה תמן חד בר נש והוה
שמיה אבא יודן והוה יהיב פרנסה בעין טובה פעם אחד ירד מנכסיו וראה רבותינו שם ונתכרכמו
פניו, הלך לו אצל אשתו וכו’

·
דברים רבה (ואתחנן כד) מעשה שהיו רבותינו ברומי
ר”א הוא אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע הוא יהושע בן חנניה ורבן גמליאל.

·
שם (ראה ח) מעשה בר”א ור’ יהושע שיצאו
לגבות לעסק מצות רבותינו הלכו לחילתה של אנטוכיא והיה שם אדם אחד והיה נקרא אבא
יודן והיה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה וכו’.

·
שיר השירים רבה (ב:ג) (מדרש חזית) בשלפי השמד
נתכנסו רבותינו לאושא ואלו הן ר’ יהודה ורבי נחמיה ר”מ ור’ יוסי ורשב”י
ור’ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ור’ אליעזר בן יעקב.

אין מן הצורך לכנם לסבך השאלה של זמן עריכת הש”ם
והמדרשים (או חלקיהם.) הרי ידוע כי אפילו אותם מסכתות או מדרשים שהגיעו לצורתם הסופית
בזמן מאוחר, עדיין נכללים בהם מאמרים עתיקים מזמן קדום. הרי עובדה היא כי מונח זה
– “רבותינו” – מרגלא בפומייהו של עורכי התלמוד והמדרשים.
וידוע כי גם ההגדה של פסח כבר היה חטיבה בפני עצמה בזמן הגמרא, והיא נזכרת בגמרא ככך.
(ע’ בבא מציעא קטז. רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין
להשאיל ולהשכיר. ושמא תאמר זהו רק ספרי אגדה בעלמא, ע’ פסחים קטז: והאמר מרימר
שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף.)

ושים לב בפרט מי נכללים בהחכמים הנזכרים בתור “רבותינו”
ברוב הדוגמאות דלעיל –רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי עקיבא, רבי אלעזר, חכמי יבנה – היינו בדיוק החכמים שנזכרו במעשה ברבי אלעזר
בבני ברק.[1]

והנה ידוע היא איך שפסיק אחד שלא במקומו עלול לגרום טעות
שלמה בהבנת דברים שבכתב. (לדוגמאה אחת ע’ מחקרים בדרכי התלמוד להגר”מ מרגליות
ערך “רב הונא ורב חסדא”, והוא כותב שם “מכאן אזהרה לאותם
“הפוסקים” תלמודא דידן בסימני פסוק, כמה מומחיות וזהירות צריכה
לכך.”) ללא ידיעת מקום הנכון ששייך הפסיק, המשפט יכול לשנות לגמרי.

ועתה, כבר כתבתי שנוהגים להבין המעשה כאילו התלמידים באו
ואמרו “רבותינו, הגיע זמן.” ברם, אחרי כל האמור לעיל, נ”ל שהמובן
בדיוק הפוך: “רבותינו” כאן הוא דברי הסתמא, לא התלמידים. רבי
אלעזר וחבריו היו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה
עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו, “הגיע זמן קריאת שמע של
שחרית.” כלומר, הרבנן בעצמם עסקו בספור יציאת מצרים, ובאו תלמידיהם – לשמוע
ולהקשיב – וכשהגיע זמן קר”ש, הפסיקו הדיון ואמרו רבותינו בעצמם לתלמידים (או רב אחד אמר לשני) שעכשיו
נפסיק, כי הגיע זמן קר”ש.

ואולי יש להביא קצת ראיה לכך מהמקביל היחיד הידוע לי,
התוספתא האחרונה לפסחים (י:ח) (הובא בטור ס’ תפא) שם כתוב כך:

“חייב אדם [לעסוק בהלכות הפסח] כל הלילה אפילו בינו לבין
בנו אפילו בינו לבין עצמו אפילו בינו לבין תלמידו מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו
מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו [עסוקין בהלכות הפסח] כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו [להן] לבית המדרש איזו היא ברכת הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח איזו
ברכת הזבח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח.”[2]

אמנם אין מקור זה דומה בדיוק להגש”פ. מיהו, קרוב הוא, וכאמור
זהו המקביל היחיד להמעשה אשר מובא בהגדה. וכאן הרי אין זכר כלל לענין תלמידים. הם
לא נזכרים בכלל, ואין להם שום קשר להמעשה. אדרבה, לפי התוספתא היו עסוקים עד קרות
הגבר. משמע לכאורה כי לא היו התלמידים חלק מרכזי להספור. ולפי הקריאה המסורתי המקובלת,
קצת קשה, כי מי הזכיר הרבנן שהגיע זמן? ברם, לפי הדרך שהצגתי כאן עולה יפה, כי
באמת ביאת התלמידים רק היה גרמא בעלמא – כמו
קרות הגבר – ששרת כסימן להחכמים שהגיע זמן לפסוק. אבל אפילו בלעדיהם היו מפסיקים רבותינו לקרות קר”ש.

יודע אני שקשה לסבול הבנה אחרת לחלוטין מהמובן המסורתי. אבל זה באמת נראה לענ”ד
אמתת הדבר. בהבנה זו מסולקת כל הקושי אשר בו התחלתי. ותכלית הדרשה, כלומר נקודת
הלקח של המאמר, לא זזה ממקומה כלל וכלל. בעל ההגדה מדגיש לנו חשיבות ספור יציאת מצרים,
שהחכמים עסקו בו כל הלילה. לא הוצרכו לתלמידיהם להזכירם, אלא אדרבה, הם הזכירו
אותם. ועתה מנוחתם כבוד.

* Mr.
Farkas, an attorney practicing as in-house labor counsel for FirstEnergy
Corporation, received his rabbinic ordination from Ner Israel Rabbinical
College in 1999. He lives with his family in Cleveland, Ohio. This is his second appearance in the Seforim
Blog, see his article “Rashbam the Talmudist,
Reconsidered.” (November, 2012).

[1]
אין זאת אומרת כי לא נמצא מקומות אחרות שהמונח “רבותינו” קאי על דור
מאוחר. אדרבה, מצינו בגיטין (עו:) תנא רבותינו התירוה לינשא מאן רבותינו אמר רב
יהודה אמר שמואל בי דינא דשרו מישחא, פרש”י ר’ יהודה נשיאה שהיה בימי
האמוראים בן בנו של רבינו הקדוש. אבל כבר כתב ר”י הלוי בדורות ראשונים (חלק ה
, פרק ט) ש-“יש בזה דבר חדש אשר לא הושם אליו לב כלל ודבר גדול מאד… שדברי
שמואל בגיטין מאן רבותינו, בי דינא דשרו משחא (והיינו ר’ יהודה נשיאה ובית דנו)
אינו על פרט הזה לבד, כי אם שהוא כלל על כל הש”ס, על כל ההכרעות בשם
“רבותינו” אחר דין המשנה.” וע’ש בהמשך דבריו שזהו דור אחרון
של תנאים. אנן הב”ע בדור או דורות שלפני זה.

כמו”כ
מצינו “רבותינו שבבבל” שקאי ארב ושמואל, ו”רבותינו שבארץ
ישראל” שקאי על רב אבא. (שבועות מז.) אבל זהו דוקא בשם לוואי, כמבואר בגמרא
שם, לא בשם “רבותינו” בלבד.

[2] אין
שינויים מהותיים בגירסאות המובאות במהדורות חזון יחזקאל או תוספתא כפשוטה