Women and the Recitation of Kaddish by Rahel Berkovits – A Review Essay (Hebrew with English Synopsis) by Yael Levine
Women and the Recitation of Kaddish – A Review Essay
Rahel Berkovits, A Daughter’s Recitation of Mourner’s Kaddish, New York: JOFA 2011, 102 pp.
By Yael Levine
The author holds a Ph.D. from the Talmud department at Bar Ilan University. She is the author of numerous articles related to women in Judaism.
Rahel Berkovits has written a work about the recitation of kaddish by daughters and women generally. The main texts appear in Hebrew alongside an English translation. The publication was issued by JOFA.The topic itself is of notable interest, and Berkovits attempts to deal with the issues at hand. Her main purpose is to show that the recitation of kaddish by women is permissible, and that this is the opinion of the American rabbis (“Rabbanei Artzot Ha-Brit”).However, essential problems may be detected with the analysis presented in this work. Even if there is a basis for the opinions permitting women to recite kaddish, the author does not provide an objective discussion of the sources. She shows a clear preference towards those sources which permit women to recite kaddish, and belittles the opposing sources. Berkovits mainly presents those opinions which permit women to recite kaddish, and writes that these opinions are the majority opinion (p. 85). However, this assertion is incorrect. There is a large pool of sources on the topic, to which the author preferred not to relate.The first and classic responsum on the topic was written by R. Yair Hayyim Bacharach in Havvot Yair. The author based herself on the text in the Bar Ilan responsa project, which contains several corruptions, and didn’t corroborate the text with the book itself. There is an overt mistake concerning her discussion of “Sefer Ha-Hayyim”, and other mistakes are prevalent within the publication. Berkowits failed to list among the early sources two important texts. This work by Berkovits was not worthy of publication in its present state, not even for the use of women. Women also have the right to publish Divrei Torah, but Divrei Torah that are devoid of any error.
מונחת עתה באמתחתנו חוברת המבקשת להציג ולנתח את המקורות העיקריים בנושא אמירת קדיש על ידי הבת והאישה. החיבור נכתב בידי רחל ברקוביץ, שמלמדת במכון פרדס בירושלים. הוא כתוב אנגלית והטכסטים הראשיים מופיעים בעברית לצד תרגום אנגלי. ציטוטים שונים בעברית מופיעים גם במסגרת הערות השוליים, אם כי מרביתם אינם מתורגמים. הפרסום מונה תשעים-ושלושה עמודים ממוספרים, אולם בשל הופעת מקורות רבים בתבנית דו-לשונית, מדובר בכמות מצומצמת יותר של חומר.
החוברת יצאה בהוצאת ארגון הנשים האורתודוקסי-פמיניסטי JOFA בניו יורק. היא התפרסמה תחילה במהדורה ניסויית שהושקה בשלהי הקיץ האחרון, ובמסגרת זו קיימה המחברת סדרת שיעורים המיוסדים על הנכתב בו. מלבד זאת, ארגון JOFA הכשיר נשים אחדות להורות את החומר במוקדים שונים ברחבי ארה”ב.
בחוברת שפרסמה ברקוביץ מצוי ניסיון להתמודד עם הנושא של אמירת קדיש בידי הבת והאישה. וכך נפרסת תחילה שורת מקורות בדבר המנהגים השונים הקשורים באמירת קדיש יתום. לאחר מכן מתקיים דיון במקורות המוקדמים בנושא, החל משו”ת חות יאיר, ולאחריו מובאים מקורות מאת אחרונים מאוחרים יותר. בהמשך נידונים עמדותיהם של פוסקי ארץ ישראל מראשית המאה העשרים ועד לזמננו, והחלק האחרון נדרש לפסיקת רבני ארה”ב במחצית השנייה של המאה העשרים. המגמה והמתכונת המרכזיות הן החתירה להראות שאמירת קדיש בידי נשים מותרת וכי זו היא פסיקת רבני ארה”ב.
לצד העניין המתגלה בנושא גופו, ניכרת בפרסום זה בעייתיות מסוגים שונים, בכלל זה בעניינים מהותיים ועקרוניים. נקודה עקרונית היא שהמקורות המדברים בשבח אמירת קדיש בידי נשים מועמדים במרכז, ומקורות סמכותיים שהם חוליות מרכזיות בשלשלת המקורות מופיעים בהערות שוליים משום שהמחברים הביעו בהם השקפה המתנגדת לאמירת קדיש. המקורות מסוג זה מובאים בגוף החיבור בעיקר כשהם נחוצים להבנת המקורות בשבח אמירת קדיש, כגון שהמקורות המתירים מצטטים אותם, או שמצויה בהם התייחסות לדעות המתירות.
בקטע הבא מחקתי את מספר העמוד, כי הרעיון מבוטא גם בעוד מקומות:
יתרה מכך, ברקוביץ עצמה מציינת כי הדעות המתירות הן בחזקת דעת הרוב (עמ’ 85). ברם, קביעה זו אינה נכונה בעליל. קיים מאגר גדול של מקורות האוסרים אמירת קדיש בידי הבת או האישה, עד לימינו, אולם ברקוביץ כמעט ולא הביאתם וגם הפחיתה מֵעֶרְכָּם. וכך התמונה המצטיירת בלתי מאוזנת, ואינה משקפת את פני הדברים לאשורם. גם אם יש מקום לצדד בעמדה המתירה אמירת קדיש לנשים בזמננו, עדיין קיימת חובה לנהל דיונים נכונים ואמיתיים במקורות, ללא הטייתם וללא משוא פנים.
שו”ת חות יאיר
התשובה הקלאסית בנושא נשים ואמירת קדיש מופיעה בשו”ת חות יאיר לרב יאיר חיים בכרך (שצ”ח-תס”ב; 1638-1702). בתשובה זו נדון מקרה שהתרחש באמשטרדם באדם אשר הורה קודם הסתלקותו כי בתו הקטנה תאמר אחריו קדיש במניין שהיה אמור להתקיים בביתו. רבני הקהילה לא מיחו כנגד אמירת הקדיש בידי הבת. אולם המחבר עצמו הביע את הסתייגותו מנוהג זה. הוא מציין כי אף שאישה מצווה על קידוש ה’ והגם שמצד הסברא קיים מקום לומר שגם הבת גורמת נחת רוח לאביה באמירת קדיש, אם כל אחד יבנה במה לעצמו על פי סברתו יש לחוש להיחלשות כוח המנהגים, ודברי חכמים ייראו כחוכא ואיטלולא. על תשובה זו נסמכו ונסמכים פוסקים מאוחרים יותר בדיוניהם בנושא, הן לקולא והן לחומרה.
והנה, בחיבורה של ברקוביץ מצויה טעות בולטת למדי בנוסח ה”חות יאיר”. חיבור זה התפרסם בשלוש מהדורות, לראשונה בפרנקפורט דמיין בשנת תנ”ט (1699), בשנייה בלמברג תרנ”ו (1896), ובשלישית ברמת גן בשנת תשנ”ז ובמהדורה מעודכנת בשנת תש”ס. נודעים שינויים שונים בין נוסחי המהדורה הראשונה והשנייה, ובמהדורה האחרונה נפתחו ראשי התיבות. ברקוביץ לא ציינה באיזו מבין המהדורות הסתייעה. השינוי המשמעותי בגרסת הטכסט כהבאתה אצל ברקוביץ הוא הנוסח “ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלול’ ויבואו לגלגל בו”, חלף הגרסה “לזלזל” המצויה בדפוסים. והנה, הגרסה שהביאה ברקוביץ נמצאת בפרויקט השו”ת. עיון ברשימת הספרים שעליה מתבסס מפעל זה מלמד שנעשה שימוש במהדורת למברג. בנוסח התשובה בפרויקט השו”ת קיים שיבוש נוסף בהשוואה למקור; הנוסח בנדפס הנו “שהוא תקחז”ל [=תקנת חז”ל] כנזכר”, והגרסה בפרויקט השו”ת היא “ונזכר” .וישנם שינויים אחדים נוספים. בנוסח התשובה בפרויקט השו”ת מצויים אפוא שיבושים אחדים בהשוואה למקור. ברקוביץ עצמה מביאה חלקים נבחרים מהתשובה בלבד. מחד גיסא, הקטע השני אינו נכלל, אולם הגהת גרסת הטכסט שהיא מביאה מעלה שהיא מיוסדת על למברג ווארשה. אם כן, מתברר שברקוביץ נשענה על גרסת התשובה כהווייתה במאגר הנזכר, ולא ערכה כלל הגהה עם הנוסח המודפס.
אין זה המקום להרחיב את היריעה בדבר מצב הגרסאות במאגרים הממוחשבים השונים. גם אם חלו טעויות אחדות בנוסחי טכסטים שונים בפרויקט השו”ת, עדיין מושתתת על המחבר החובה הגמורה לבדוק את הנוסחאות בספרים גופם. באשר לתקליטור התורני DBS, אפשר להזכיר כי הבעלים מקפידים על זכויות יוצרים, ולאור מדיניותם זו הם עצמם הכניסו במודע טעויות שונות שבאמצעותן יהיה אפשר להכיר שאדם העתיק חלקי יצירות או ספרים שלמים. למיטב ידיעתי אין מדיניות דומה בפרויקט השו”ת, הגם שהמקרה הנוכחי מורה שאם מצויות טעויות כלשהן בנוסחי מקורות, אף בשגגה, צריך למצוא את הדרך להגיה את כלל הטכסטים. אולם בבוא אדם לפרסם ספר, על המחבר רובצת האחריות להגיש חיבור בעל תכנים נכונים, המנוקה מכל טעות, כשם שקיימת חובה הלכתית ומוסרית על מורים ללמד בצורה נכונה ובלא שגיאות. בהנחה שברקוביץ הורתה את התשובה המדוברת בפורומים שונים קודם פרסום החוברת ולאחריו, הרי שנלמדו לכל אורך הדרך דברים שגויים. אין זו הבמה לדון בשימוש שעשו אחרים בנוסח השגוי.
נקודה זו בדבר החובה לאשש גרסאות בתוך הספרים עצמם, איננה דבר חיצוני בלבד, אלא עניין מהותי. גם כשמדובר בפרסום לא מדעי, יש תנאי סף מינימליים. כל עוד אין בירור והעמדה נכונה של גרסאות, אין אפשרות לקיים דיון ראוי בנושא העומד על הפרק, והעדרו של תנאי בסיסי זה מעיב על מהימנות הפרויקט כולו. כמה צדקו גדולי ישראל שהורונו ש”אותיות מחכימות”, כי עיון בספר עצמו הנו הכרח. ענייננו צורם ביותר נוכח העובדה ששתי המהדורות הראשונות של ה”חות יאיר” נגישות, בהיותן מוצבות באתר “היברו בוקס”. אולם המחברת לא טרחה לכל אורך הספר למסור מידע לגבי מהדורות החיבורים שבהם הסתייעה – או לא הסתייעה.
לו היה מדובר במקרה בודד ויחידאי במהלך החיבור, אזי החרשתי. אולם הבעייתיות בהצבת נוסחי המקורות אינה שמורה למקור המרכזי של ה”חות יאיר”, אלא מצויה במקומות נוספים ברחבי החוברת. בנוסף, המחברת נהגה לפתוח בסוגריים את ראשי התיבות המובאים במקורות. בשו”ת חות יאיר מצויה טעות בפתיחת אחד מהם; הצורה “והנלפענ”ד” שמשמעה “והנראה לפי עניות דעתי”, פוענחה אצל ברקוביץ בתור “והנה לפי עניות דעתי”.
מקורות מוקדמים
ברקוביץ מקדישה הערת שוליים בחומר הנוגע לשו”ת חות יאיר להתייחסותו של הרב שמעון פרנקפורט (שצ”ד-תע”ג; 1634-1712) בחיבורו “ספר החיים” לאמירת קדיש בידי הבת, שבו התנגד בנחרצות לתופעה. חיבור זה התפרסם בשנת תס”ג (1703), שנים אחדות לאחר ה”חות יאיר”. ברקוביץ מביאה בין היתר את עמדתו המתנגדת לאמירת קדיש בידי הבת: “כי אין לבת בקדיש לא דין ולא דת ואין זה אלא שטות חסידי’ אף שיש לו לשון למודים כי הוא כחוכה וטלולא” (כך במקור). בהערת שוליים המופיעה מעט קודם לכן, מציינת ברקוביץ חלק מהידרשותו של “בית לחם יהודה”, אחד מנושאי כלי השולחן ערוך, ל”חות יאיר”: “ואין לבת בקדיש לא דין ודת ואין זה אלא שטות, כי הוא כחוכא ואיטלולא”. אולם המעיין ב”בית לחם יהודה” נוכח שדבריו אלה הם ציטוט מ”ספר החיים”, וניכרים שינויי נוסח אחדים בהשוואה למקור. בפתיחת הקטע ב”בית לחם יהודה” נדונו דברי ה”חות יאיר”, אולם בהמשך עבר המחבר לצטט מ”ספר החיים”. מצב עניינים כזה של הנחלת טעויות, שֶׁתֵּאַרְנוּ עד כה את מקצתו, הוא בבחינת בכייה לדורות.
לגופו של עניין, ההתייחסות לאמירת קדיש בידי הבת ב”ספר החיים” היא בעלת חשיבות מרובה משום שהמחבר התגורר באמשטרדם, והיה רבה של “חברה קדישא” בעיר. והרי במקום זה התרחש המעשה המתואר ב”חות יאיר”, שממנו משתמע כי רבני אותה הקהילה לא מיחו בידי הבת. אולם מדברי “ספר החיים” עולה שהיו התנגדויות לאמירת קדיש בידי הבת בתוככי העיר, אף כי אין בידינו האפשרות לקבוע בבטחה שדבריו מתייחסים לאותו המקרה. מכל מקום, אין סייג מפורש המתייחס למניין בבית בלבד, ואפשר שהמחבר נדרש לתופעה הכללית. אין גם להוציא מכלל אפשרות שדבריו נכתבו על רקע היכרותו עם ה”חות יאיר”. השקפה דומה מובעת בחיבור נוסף פרי עטו של הרב שמעון פרנקפורט, ספר יתנו, שרובו ספון בכתב יד. אם כן, הידרשותו של בעל “ספר החיים” היא חוליה חשובה בשלשלת המקורות הקדומים בדבר אמירת קדיש בידי הבת. אין מקומה בהערת שוליים, אלא ראוי היה לכוללה בין המקורות הראשיים ולא לדוחקה לקרן זווית, גם אם הפסיקה אינה עֲרֵבָה.
לאחר הדיון הראשי בשו”ת חות יאיר, ברקוביץ מסתייעת במקורות מוקדמים אחדים נוספים. המקור הבא הנדון בגוף החיבור הוא שו”ת שבות יעקב לרב יעקב ריישר (ת”ך-תצ”ג; 1660-1733), שנדפס בשנת תע”ט (1719). המחבר התיר, במקרה המתייחס לקהילת גריינזך, לבת קטנה בת ארבע לומר קדיש במניין שנערך בבית. לאחר מכן דנה המחברת בשו”ת כנסת יחזקאל לרב יחזקאל קצנלבויגן (תכ”ח או תכ”ט–תק”ט; 1667 או 1668–1749), שראה אור בשנת תצ”ב (1732), ובו מגלה המחבר התנגדות לאמירת קדיש בידי בת קטנה אפילו במניין הנערך בבית. מקור זה הובא משום שהוא מסתמך על דעתו האוסרת של ה”חות יאיר”. במהלך דיונה המחברת מעלה את ההשערה שהמחבר לא ראה את ה”חות יאיר” עצמו, וזאת כדי לומר כי היה פוסק אחרת לו הטיעונים להיתר היו מונחים לנגד עיניו. אולם אין הדברים מוכרחים כלל.
והנה, חיוני להזכיר כי נעדר מחיבורה של ברקוביץ מקור המהווה חוליה חשובה בשלשלת המקורות המוקדמים והמכוננים. הכוונה לקטע ב”נוהג כצאן יוסף” לר’ יוסף יוזפא קאשמן, שיצא לאור בדפוס בשנת תע”ח (1717), המופיע בהלכות אבלות. ר’ יוסף יוזפא פותח את הידרשותו לעניין בכותבו כי בספרו “דבר שמואל” לרב שמואל אבוהב (ש”ע-תנ”ד; 1610-1694) מציין המחבר שאין דעתו נוחה מכך שיתומים קטנים אומרים קדיש וברכו. בהקשר זה מתייחס ר’ יוסף יוזפא לנוהג שהיה מצוי בקהילות אחדות, “באיזו מקומות” כלשונו, לפיו מי שמת בלא בנים, בנותיו הקטנות הולכות לבית הכנסת לומר קדיש. יוער שהמחבר אינו כותב אם הן שהו בעזרת הנשים או הגברים. המחבר מציין בְּקוֹרַת רוח כי מנהג זה לא היה קיים בפרנקפורט דמיין. החשיבות הטמונה בדברי “נוהג כצאן יוסף” היא גם בעובדה שאנו שומעים כי במקומות שונים אמרו בנות קטנות קדיש בבית הכנסת גופו.
ברקוביץ מתייחסת במהלך דבריה לשלושת המקורות הקדומים בנושא אמירת קדיש בידי נשים כשו”ת חות יאיר, שבות יעקב וכנסת יחזקאל (עמ’ 84). אולם קביעה זו אינה למעשה נכונה. לפי שיטתנו יש למנות חמישה מקורות מוקדמים: חות יאיר, שיצא לאור בדפוס בשנת 1699; ספר החיים, שהתפרסם בשנת 1703, וספר יתנו; נוהג כצאן יוסף, שנדפס בשנת 1717; שבות יעקב, שנדפס בשנת 1719; וכנסת יחזקאל, שראה אור בשנת 1732. חשוב גם לאזכר בנוגע למקורות המוקדמים שאין לנו ידיעות בדבר מועדי כתיבתם או התרחשות המאורעות המתוארים בהם, ועלינו להסתמך על תאריכי פרסום החיבורים.
נקודה הראויה לציון קשורה לדבריו של הרב אליעזר זלמן גרייבסקי בחיבורו “קדיש לעלם”, שבו הוא מגלה דעה המתירה לבנות לומר קדיש. המקור הזה זוכה למקום של כבוד בגוף חיבורה של ברקוביץ. אולם נפרסת כאן תמונה חלקית בלבד שכן הרב גרייבסקי עצמו מוסר שהוא הראה את דבריו לרב שלמה אהרן וורטהיימר, רב נודע וחוקר יהדות דגול. הרב וורטהיימר חלק בנקודות מסוימות על הרב גרייבסקי, והלה פרסם את דבריו ב”קדיש לעלם” עצמו. עוד ראוי להעיר כי ברקוביץ מזכירה את המעשה ברבי עקיבא ששימש יסוד לאמירת קדיש יתום ומביאה אחדות מהמקבילות. המעשה הזה זכה למחקרים חשובים, אולם בשנים האחרונים זכה למחקרה החשוב ביותר של פרופ’ רלה קושלבסקי, “התנא והמת הנודד”, ב”אינציקלופדיה של הסיפור החסידי”, מחקר שאינו זוכה להתייחסות. מבין הטעויות הטכניות בספר אפשר להזכיר עוד כי ישנה טעות כתיב בשמה של הרבנית ציפורה הוטנר, שאמרה קדיש על אביה בשעה שאחיה לא היו בביתם, וכן שמו של החוקר טוביה פרשל נכתב באנגלית בצורה שגויה לגמרי.
רבני ארה”ב
כאמור, ברקוביץ מקדישה יחידה להעלאת דעותיהם של רבני ארה”ב כלפי סוגיית אמירת קדיש בידי נשים, דעות המשקפות עמדה מתירה. הרבנים שדעותיהם מוזכרות הם בעיקרם הרב יוסף אליהו הנקין, הרב יהודה הרצל הנקין, הרב יוסף דב סולובייצ’יק, הרב אהרן סולובייצ’יק והרב משה פיינשטיין. בדורנו זוכות הדעות המתירות להבלטה בקרב הציבור האורתודוקסי. גם אם יש מקום לסבור שיש ממש בטיעוני המתירים, המקורות הללו אינם משקפים את התמונה כולה, לא בארה”ב ולא בארץ. הפסיקה המתירה אינה נחלת כלל הרבנים האורתודוקסיים, וכן הציבור החרדי מוסיף בעיקרו לדבוק בגישה האוסרת, אולם פסיקה זו כמעט ולא הובאה אצל ברקוביץ והיא גם זכתה להמעטת ערכה. וכך נוצר הרושם השגוי שהדעות המתירות לנשים לומר קדיש – הן כיום העמדה ההלכתית השלטת.
בהקשר לדעתם של רבני ארה”ב חיוני להעיר נקודות אחדות. הרב יוסף אליהו הנקין כתב תשובה פרטית בנושא הנדון בשנת תש”ז, תשובה שנדפסה בכתביו לראשונה בשנת תשמ”ט. לתשובה זו לא נודעו מהלכים רבים בפועל; היא לא פורסמה בשעתה, והעדות היחידה כמעט לגביה – אפשר שנשתמרה באזכור קצר בשו”ת משנת בנימין. הרב הנקין פרסם בשנת תשכ”ג בכתב העת הפרדס תשובה מנומקת בנושא. היא נדפסה אף היא מחדש בשנת תשמ”ט, אם כי אוזכרה במקורות משניים, בין היתר ב”ספר הקדיש” לרב דוד אסף, שיצא לאור בשנת תשכ”ו. תשובה זו לא הביאה בזמן אמת להתחוללות של שינוי המוני שבעקבותיו נהרו נשים לומר קדיש, אף לא בציבור האורתודוקסי.
המקורות הקשורים לרב יוסף דב סולובייצ’יק הם עדויות שבעל פה משנות השישים ואילך, בעקבות מקרים ספציפיים שעליהם נשאל. הרב התיר לנשים לומר קדיש, בין היתר בעקבות מקרה שראה בווילנה של אמירת קדיש בידי בת, נוהג שהתברר לרב שהיה מנהג המקום. הרב לא ערך בפסיקתו הבחנה בין בת לבין אישה. בתשובה מאת הרב משה פיינשטיין משנת תשמ”ב, שהתפרסמה בשנת תשנ”ו, מוזכרת אגב אורחא העובדה כי באירופה אירע לפרקים שאישה אבלה נכנסה לבית המדרש לומר קדיש. הרב פיינשטיין מתעד נוהג זה, ואינו מגלה כלפיה התנגדות. פרופ’ יהודה אייזנברג ציין שישנן עדויות אחדות בדבר נשים שאמרו קדיש בבית הכנסת של הרב, אם כי לא פֵּרֵט. והנה, אפשר להביא מקור כתוב שאינו כה מוכר, שהתפרסם בשנת תשס”ז בספר “רָחַשׁ לִבִּי” לרב שמואל מנחם סרלואי. המחבר מציין שהרב פרופ’ זאב לב אמר לו שבהזדמנות אחת “הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל השתיק את הקהל ואמר להם להקשיב ולענות על אמירת קדיש שאמרה בת בעזרת הנשים”. מועד התרחשות המעשה לא נזכר, ולא נאמר אם מדובר בבת קטנה או גדולה.
הנקודה המשמעותית הקשורה לדיוננו היא שגם אם החלו נשמעות דעות מתירות אחדות בקרב רבני ארה”ב, עד אמצע שנות השבעים של המאה העשרים לא הייתה נהירה מצד נשים אורתודוקסיות גופן לומר קדיש, והתופעה היתה מצומצמת בהיקפה. רק עם התגברות גלי הפמיניזם בשנות השבעים, החלו הדעות הללו לצבור תנופה והן מצאו לעצמן עדנה. לחלופין, הן הביאו בעקבותיהן להידרשויות נוספות לנושא; אלה של הרב יהודה הרצל הנקין ושל הרב אהרן סולובייצ’יק, שדעתו המתירה נובעת מפורשות מהחשש להרחקתן של נשים אורתודוקסיות אל עבר הזרמים האחרים. הפמיניזם האורתודוקסי בראשיתו הוא שניכס לעצמו מקורות המתירים לנשים לומר קדיש, ובכלל זה דעותיהם של הרב יוסף אליהו הנקין ושל הרב יוסף דב סולובייצ’יק, שהשפעתן בפועל עד לאותה עת היתה קטנה.
החיבור מאת רחל ברקוביץ על אמירת קדיש בידי נשים לא היה ראוי להתפרסם במצבו הנוכחי, מצב שאינו ראוי אפילו לעיונן של נשים. אולם משפורסם באופן שטעויות יכולות להכות שורשים בציבור המעיין בו, מוטב לגונזו עד שאפשר להוציא מוצר שיהיה קב ונקי. הבעייתיות שהצבעתי עליה מעמידה בסימן שאלה את האפשרות להסתייע בו כמקור אמין ומהימן. גם לנשים יש זכות לפרסם דברי תורה, אולם דברי תורה שאין בהם רבב.
© כל הזכויות שמורות למחברת