תורת הצורה והחומר וההעדר: ספרים המדברים בהשמטות הרמב”ם ובכללים להסבירם
מאת עזרא בראנד
ידוע הוא לכל יודע ספר המשנה תורה שאחת מהמידות שהמשנה תורה נדרש בה היא ההשמטה ממנו. כמעט כל מפרשי הרמב”ם הניחו כיסוד שהרמב”ם כוון לכלול בספרו כל התורה שבעל פה (כמו שהזכיר הרמב”ם בהקדמתו למשנה תורה), ואם יש דין חסר ממנו יש דברים בגו[1]. אמנם גם לאחר שהוכרה ההשמטה בהרבה מקרים קשה לדעת מה ללמוד מזה; אם להחמיר או להקל, לטמא או לטהר, לפסול או להכשיר (ולעתים קרובות נחלקו בזה המפרשים), אבל הכל מודים שניתן ללמוד מכל השמטה.
א. ספרים העוסקים בהשמטות הרמב”ם
ישנם כמה וכמה ספרים שמרבים לדון בהשמטות מהמשנה תורה לרמב”ם, ומעירים על הרבה מהם, כגון מגיד משנה, כסף משנה, לחם משנה, מעשה רקח (כל אלו פירושים על הרמב”ם), בית יוסף על הטור, ביאור הגר”א על השלחן ערוך, ספר צל”ח על הש”ס ושו”ת נודע ביהודה להר’ יחזקאל לנדאו, וספר ראשון לציון על הש”ס (מבעל ‘אור החיים’ על התורה).
וכן יש ספרים שתכליתם המוצהרת להעיר וללקט השמטות הרמב”ם. הרב ישעיה פיק בספרו ‘אומר השכחה’[2] ליקט הרבה מההשמטות של הרי”ף, הרמב”ם, הסמ”ג, הרא”ש, הטור, והשו”ע. כנראה, ספר זה לא הוכן לדפוס ע”י המחבר[3]. הוא מעיר על מאה וששים השמטות, מהן מאה עשרים ותשע הן השמטות הרמב”ם[4]. וברור שרשימה זו היא אך מעט מן המעט מן המנין השלם[5]. פעמים שהמחבר מאריך לתרץ את ההשמטה[6], או מציין לספר אחר בו יישבה[7], אבל ע”פ רוב הוא מסתפק להעיר עליה, ולהניחה בקושייה. הר’ פיק כותב כמה פעמים שהקשה השמטות אלו לגדולים שונים, ושהתשובות מובאות בספרי שאלות ותשובות שלהם[8]. וגם הביא השמטות שהקשו לו אחרים (אולי היה מפורסם בהתעניינותו בענין זה!)[9].
כידוע, הרב ישעיה פיק כתב השלמות לציוני ‘מסורת הש”ס’ הנדפסים בגליון הגמרא (מאת הרב יהושע בועז). הוא גם כתב השלמות לציוני ‘עין משפט’ שבצד הגמרא המציינים למקום המובא אותו דין במשנה תורה לרמב”ם, בשלחן ערוך, ובסמ”ג (גם ציונים אלה חיברם הרב יהושע בועז), והשלמותיו נדפסים ב’עין משפט’ בסוגריים[10]. בהשלמות אלו העיר לפעמים על השמטות הרמב”ם[11].
וכן הרב יצחק אריאלי בספרו עינים למשפט העיר על הרבה השמטות מספר משנה תורה, גם במהדורה הקצרה וגם בארוכה של הספר[12]. בהקדמה למהדורה הקצרה כתב ש”ממטרות ספר זה להבליט ולהטעים את ההשמטות”, אבל כנראה גם הוא לא השלים את העבודה כראוי, והשמיט לציין כמה מההשמטות. אולם, במהדורתו הארוכה נראה שהשלים את המלאכה ובאמת העיר על כל השמטה של הרמב”ם (אבל לא בדקתי באופן יסודי), אבל לא כתבו אלא על שש מסכתות.
הרב יעקב ליב מוינעשטער העיר על הרבה השמטות הרמב”ם במסכת ביצה בסוף מהדורתו של מסכת ביצה (נדפס בשנת תרצ”ד בניו יורק). הוא מרבה להביא קושיות בענין השמטות מה’ראשון לציון’ (מבעל ‘אור החיים’) ואחרים, ומביא את תירוציהם, וגם משתדל להסבירם בעמצמו. וגם הוא, כמו הרב ישעיה פיק, הקשה לאחרים על אודות השמטות שמצא, ומביא תשובותיהם. ותשובותיהם ג”כ נדפסו בשאלות ותשובות שלהם.
הרב רחמים יוסף אג’ייני, רבה של עיר צפרו במרוקו, ונפטר בשנת תרנ”ג, ג”כ ליקט השמטות הרמב”ם. צאצאיו הדפיסו את רשימה זאת על סדר הרמב”ם בירושלים תשל”ד. היא מובאת במאסף תורני ‘הר המלך’, (נחלת הר חב”ד תשמ”ז), עמ’ לז-צב, על שם ‘קונטרס השמטות’.
הרב יהודה צארום ליקט הרבה השמטות הרמב”ם ממסכת שבת בספרו ‘משנת יהודה’ על מסכת שבת. הוא מביא הסברים שונים—בין של עצמו בין של אחרים–להסביר כל השמטה. הוא בכונה אינו משתמש בכללים שהביא במבואו כתירוץ לקושיא מדוע השמיט דין פלוני, כמו שכותב בסוף המבוא (עמ’ כ).
גם ב’ספר המפתח’ על הרמב”ם מהדורת פרנקל ליקטו הרבה השמטות על סדר המשנה תורה. כנראה הם ליקטו הכמות היותר גדולה של השמטות מכל המלקטים דלעיל. אבל דא עקא שסדר ה”מפתח” הוא על סדר הרמב”ם, ובהרבה מקרים קשה לדעת איפה הסעיף בספר המפתח המעיר על איזושהיא השמטת הרמב”ם, כיון שנשמט הדין מהרמב”ם! ובשלמא בדין שהיה שייך להרמב”ם להביאו רק במקום אחד לבד, ניחא לציין על סדר הרמב”ם, אבל כשהדין מענינם של כמה הלכות או פרקים, או שיכול לבוא באחד מכמה מקומות שונים, קשה לדעת איפה למצוא את הציון בספר המפתח. ויש להמליץ שיעשו מפתח השמטות על סדר הש”ס.
ויש להעיר שבהרבה מקומות העירו המפרשים על דינים שהושמטו מהרמב”ם, ובאמת הם נמצאים ברמב”ם[13]. וכתבו המפרשים סיבות שונות לתופעה זאת. המגיד משנה בסוף הקדמתו לפירושו לספר זמנים כתב שאירע הדבר כשהרמב”ם הביא סוגיא אחת בשני מקומות שונים משום שכך התאים יותר ע”פ סדר הדינים:
“מהפלגת רבינו (=הרמב”ם) בשמירת הסדר היה לשנות בקצת מקומות קצת דינים להיות לכל אחד מהן מבוא בענינים חלוקים כפי החלוקה הישרה שנחלקו מאמריו ונסדרו, ולפיכך ראוי למעיין להתבונן בזה. וכבר ראיתי למי שהיה בקי בספריו (=בספרי הרמב”ם) שלא הרגיש בנמשך אחרי זה, רצוני לומר שבהיות לדין אחד מבוא בשני ענינים יבאר רבינו חלק אחד במקומו הראוי לו והחלק השני במקומו האחר ויעיין המעיין בדין ההוא וימצאהו במקום אחד מבלתי שלמות חלקיו ויתמה על זה”[14].
המאירי בהקדמתו ל’בית הבחירה’[15] כתב טעם אחר, משום שלפעמים הרמב”ם כתב דין במקום שבאמת אינו ראוי לו ע”פ סדר הדברים, אלא שבא שם אגב דין אחר: “והוא שיקרה זה לפעמים תפול המחשבה על דבר אחד היותו במקום אחד, ואחר החפוש תמצא במקום אחר לא עלה על לב המעיין היותה שם, אלא שבאה שם על ידי גלגול איזה ענין…”[16].
וכתב העינים למשפט בהקדמתו לקידושין דמסתבר להניח לגבי טעיות האחרונים אחר הופעת ציוני ה’עין משפט’ שפעמים מכיון שלא היה מצויין בספר עין משפט בגליון הגמרא סברו האחרונים שאינו ברמב”ם, ובאמת הוא ברמב”ם אלא שנשמט מהעין משפט[17].
ב. כללי השמטות הרמב”ם
מפרשי הרמב”ם למשך כל הדורות חידשו כללים המתארים אילו דינים המופיעים בגמרא השמיט הרמב”ם ממשנה תורה. נראה לחלקם לשני סוגים: יש מהכללים שהם אינטרינסיים (INTRINSIC), זאת אומרת שהם אומרים שאין הרמב”ם מביא דינים שהם מסוג מסויים. לדוגמא, הרבה כותבים שהרמב”ם אינו מביא הדינים שהם נובעים מחשש רוח רעה. ויש כללים שהם אקסטרינסיים (EXTRINSIC), דהיינו שהרמב”ם אינו מביא דינים מטעם חיצוני כלשהו. דוגמא לזה הוא מה שכתבו אילו מפרשים שאין הרמב”ם מביא דין שיש בו מחלוקת בגמרא ואינו יודע כיצד להכריע.
הרב יצחק אריאלי, בהקדמתו למסכת קידושין–המסכתה הראשונה שנדפסה בסדרת ספריו ‘עינים למשפט’ (במהדורה הארוכה[18]), כתב שבעה כללים להסביר אילו דינים הושמטו. בהצגת כל כלל וכלל בפני הקורא, מביא הר’ אריאלי כמה דוגמאות לדינים שעל פי הכלל ההוא הושמטו מהמשנה תורה, וכן לכל אורך ספרו מרבה להשתמש באותם הכללים להסביר השמטות רבות[19].
הרב יהודה צארום בסוף ספרו ‘משנת יהודה’ על מסכת שבת כולל מאמר שקרא בשם ‘מבוא להשמטות הרמב”ם’, והאריך בו הרבה באיסוף כללים רבים שחודשו על ידי המפרשים לבאר וליישב השמטות הרמב”ם. אולם, אין הכללים מסודרים כ”כ, והם מעורבים בתוך פלפולים ארוכים. הר’ צארום עוסק שם בענין זה לאורך כעשרים עמודים, וכמעט שלא הניח מקום לאחרים להתגדר בנושא זה.
מחבר נוסף שדן בענין כללי השמטות הוא הרב יעקב חיים סופר, שליקט כמה כללים בתוך ספר ‘מעט מים’ (עמ’ יח), ומציין שם מקומות שונים בספריו שליקט מראה מקומות על כללים אלו. וישנם עוד ספרים ומאמרים שליקטו כללים מלבד אלו.
נחוץ להעיר שישנם הרבה דינים שעל פי כללי המחברים לא היה לרמב”ם להביאם במשנה תורה ואף על פי כן מופיעים שם. אכן, מטרת המחברים היתה רק לתאר ולקטלג את הדינים שלא הביאם הרמב”ם. לפיכך, אין לנו לומר שהרמב”ם לא הביא כלל דינים מסוג זה או אחר, אלא רק שהרמב”ם לא הרגיש צורך מוחלט להביא כל דין ודין מאותו הסוג.
[1] אולם, עי’ חזון איש, ‘קובץ איגרות’ חלק ב (בני ברק תש”נ), איגרת כא שכתב שאין לדייק מהשמטה אלא אם כן משמיט פרט אחד מדין שלם. ולפי”ז לכאורה יוצא שאין לדייק מרוב השמטות הרמב”ם. ושמעתי שנחלקו תלמידי החזון איש בטעמו. יש אומרים שכוונת החזון איש היתה ששייך שהרמב”ם למד את הסוגיא באופן שמעולם לא עלה על דעתינו, ולו היינו לומדים כמותו, היינו נוכחים לדעת שהדין העולה מן הסוגיא באמת כלול במה שפסק או שאי אפשר לו לפסוק כן משום שישנה סוגיא אחרת הסותרת את הדין הזה . ויש אומרים שסבר שאין לדייק משום ששייך שהרמב”ם שכח להביא את הדין. וכהבנה זאת מבואר מדברי הרב יהודה לפקוביץ, ‘דרכי חיים’ חלק ב (בני ברק תשס”ז), עמ’ קעט-קפ, שהאריך בענין “לכל נברא יש גבול עד היכן יכול להשיג בתורה” (כן היא כותרת הקטע), ובסוף כתב: “ויסוד הדברים שמעתי ממרן ‘החזון איש’ זצ”ל שדיבר בארוכה כדברים אלו לענין השמטות הרמב”ם”. ועל כל פנים שיטה זאת מחודשת היא מאוד, ולא מצאתי לה חבר. ולכאורה כל המפרשים שהקשו על הרמב”ם למה השמיט דין מסויים סוברים שלא כחזון איש בזה.
[2] נדפס לראשונה בשנת תר”כ בקניגסבורג.
[3] עי’ ‘אומר השכחה’ דף ג ע”א לפסחים מ ע”א: “ועמ”ש קונ’ שה”ם (=שטרי המאוחרין) עירובין יז: ישוב הגון וראוי להעתיקו לכאן בעת הפנאי“. וכן משמע מהא שמצינו שעד דף ה ע”ב מדפי הספר הההשמטות נסדרות על סדר הש”ס, ומשם והלאה אין להן סדר.
[4] ויש שליקטו עוד השמטות והוסיפו על אלו של הרב ישעיה פיק, הרי הם הרב גרשון ליינער ובנו הרב ירוחם ליינער (אדמו”רים מראדזין), נדפסים בסוף ‘אומר השכחה’ הוצאת מנורה (ניו יורק תשי”ט).
[5] כמו שיראה לכל המעיין בספר המפתח על הרמב”ם מהדורת שבתי פרנקל. להשערתי, יש בממוצע יותר מהשמטה אחת—דהיינו השמטה שמעירים עליה המפרשים או שהיה ראוי למפרשים להעיר עליה–בכל דף גמרא שעוסק בהלכה (בניגוד לדפים העוסקים באגדתא, שאין להוציא מהם כ”כ הרבה הלכות, וגם אינו ברור שהרמב”ם קיבל על עצמו לפסוק את כל הדינים המשתמעים מסוגיות אגדתא כמו בסוגיות העוסקות בהלכה). ועי’ הרב משה צוריאל, ‘אוצרות המוסר’ (ירושלים תשס”ג) חלק א, עמ’ 208, שהביא מנין השמטות הרמב”ם שבספר אומר השכחה (הוא כתב שהמנין שמונים ושבע, והוא טעות), וכתב שהוא פלא שהשמיט כ”כ מעט. ובאמת השמיט הרבה יותר מזה, כנ”ל. והאומר השכחה העיר רק על השמטות אחדות בהרבה מסכתות, ובודאי שיש להקשות על הרבה יותר מזה. ושאלתי את הרב משה צוריאל את זה והודה לי, ואמר שכתב כן לפני שהכיר שיש כ”כ הרבה השמטות.
[6] עי’ דף ב ע”ב לפסחים לד ע”א; דף ז ע”ב לסנהדרין קיב ע”א.
[7] כגון דף א ע”ב לשבת קט ע”א: “ובהפלאה שבערכין ערך שרק הארכתי בס”ד”; דף ג ע”ב לביצה כ ע”א: “עיין אריכות בזה בקונטרס קשות מיושב”; דף ד ע”א ליומא פג ע”א: “ועמ”ש בס”ד בחיבורי יש סדר למשנה”; דף ד ע”ב לבבא קמא נט ע”א: “ועמ”ש קונ’ שה”ם סוטה י”א”; דף ו ע”א לערכין יא ע”א: “והארכתי בתקוני כ”ש (=כלי שרת)…”; דף ו ע”ב לתוספתא פרק ראשית הגז: “ועמ”ש בראש כרך הרמב”ם חלק ד’ “; דף יא ע”א לקידושין נח ע”א: “וכמו שהארכתי במקצת בשאילת שלום אות קל”ב קחנו משם”.
[8] כגון בדף א ע”ב לעירובין דף צב ע”ב שהביא תשובה מבעל ‘שו”ת זכרון יוסף’ (חיברו הרב יוסף משטיינהרט, שנשא בזווג שני את אחותו של הרב ישעיה פיק. כן כתוב בהקדמת המו”ל ב’שו”ת זכרון יוסף’ מהדורת ירושלים תשס”ה) לקושייתו אליו. ובדף יב ע”ב לשבת עה ע”ב: “והארכתי בס”ד בענין זה בתשובתי להרב מו”ה איצק פאלצבורג חתן גיסי הגאון בעל זכרון יוסף”. ויותר מפורסם הוא התכתבותו עם הרב יחזקאל לנדאו, וכמה תשובות בספרו של הרב יחזקאל, ‘שו”ת נודע ביהודה’, נכתבו להשיב לקושיותיו של הרב ישעיה פיק אליו. והרבה מקושיות אלו היו בענין השמטות הרמב”ם והפוסקים. עי’ נודע ביהודה מהדורא תנינא או”ח סי’ סט שנשאל אודות השמטה הנזכרת באומר השכחה דף ב ע”ב לפסחים כח ע”ב (נדפס משום מה לפני הקטע השייך לפסחים ו ע”א); נודע ביודה מהדורא תנינא יו”ד סי’ קמד שנשאל אודות השמטת דין בפסחים ב ע”א (ומעניין שבצל”ח בפסחים שם ג”כ דיבר בעל הנודע ביהודה בזה); נודע ביהודה מהדורא תנינא או”ח סי’ צד אודות השמטה הנזכרת בדף ב ע”ב לפסחים ח ע”ב; נודע ביהודה שם אודות השמטה הנזכרת בדף ג ע”ב לראש השנה טז ע”ב; נודע ביהודה מהדורא תנינא יו”ד סי’ קסג אודות השמטה הנזכרת ב’קשות מיושב’ (חיברו הרב ישעיה פיק, קניגסברג תרכ”ה) דף א ע”ב. וכמה פעמים הזכיר הרב ישעיה פיק שהאריך בענין השמטה זאת או שהביא תשובה מגדול אחד “בחיבור כנסת חכמי ישראל” (כגון דף ב ע”ב לפסחים כח ע”ב (נדפס משום מה לפני הפסקה לפסחים ו ע”א), דף ג ע”ב לראש השנה טז ע”ב, דף ד ע”ב לבבא קמא קי ע”א, דף ה ע”א לעבודה זרה לב ע”א, דף ה ע”א לתמורה לג ע”ב), ולא ידעתי מה הוא.
[9] כגון דף ד ע”ב לנזיר לב ע”ב: “הרב הגאב”ד דכאן נר”ו הקשה חידוש דנשמט דבר זה ברמב”ם שלא הזכירו”; דף ה ע”א לזבחים פז ע”א: “נשאלתי מהגאון המפורסם אב”ד דכאן נר”ו למה השמיט הרמב”ם הך מילתא דבשמיני…”; דף ז ע”ב לסנהדרין קיב ע”א: “…ונשאלתי בזה מהרב הגאון מו”ה עקיבא אייגר מליסא נר”ו”; דף יב ע”ב לחולין ד ע”א: “שאלני ידידי האברך הרבני השלם מו”ה בירך…”; שם לפסחים קכא ע”א: “נשאלתי מחכם אחד…”; דף יד ע”ב ליומא מא ע”א: “וכן הערני בעל המחבר בנן יהושיע נר”ו”.
[10] וע’ הרב יהודה ליב מימון, ‘תולדות הגר”א’ (ירושלים תשט”ו), עמ’ קיג בהערה, שהקשה על הרב ישעיה פיק ב’אומר השכחה’ ליומא כב ע”ב דכתב “לא מצאתי בפוסקים, רק המגן אברהם ריש סי’ קנו הביאו”, והפליא עליו הרב מימון “ושכח כי הרמב”ם הביא הלכה זו בפ”ד מהל’ תמידין ה”ד, וכמו שמצויין גם בעין משפט בגמרא שם”, ע”ש שהאריך להפליא איך שייך שהרב ישעיה פיק ישכח שהלכה זו מובאת ברמב”ם. וכן העיר הרב ירוחם ליינער בהערותיו על ‘אומר השכחה’ (הוצאת מנורה). ונראה לי שקושיא זו בטעות יסודה, דהנה באומר השכחה שם כתב “לא מצאתי בפוסקים, רק המגן אברהם ריש סי’ קנו הביאו, אבל בסמ”ג וברי”ף והרא”ש וטור ושו”ע לא מצאתי ראיתי”, ולא הזכיר שהרמב”ם השמיטו. ועל כרחך כשכתב “לא מצאתי בפוסקים” כוונתו לשאר פוסקים מלבד הרמב”ם.
ומעניין שב’שו”ת פני מבין’ יו”ד סי’ שכט באמת טעה והקשה אודות השמטה זאת, וכתב ליישבו ע”פ כלל ?. וכן תמה עליו הרב עובדיה יוסף ב’שו”ת יביע אומר’ חלק ב חלק יו”ד סי’ טז אות ט. ואולי הטעתו מה שהקשו המפרשים למה לא מנו מוני המצוות איסור זה למנות יהודים, עי’ בספר המפתח להל’ תמידין פ”ד ה”ד. ועוד נראה לי אפשרות גדולה שרהיטת הלשון של ספר ‘אומר השכחה’ הנ”ל הטעה את מחבר ה’פני מבין’, שכן ‘פני מבין’ נדפס בשנת תרע”ג, מ”ח שנים אחר ש’אומר השכחה’ יצא לאור בשנת תרכ”ה, ומסתבר שהספר היה לפניו. וכן קצת משמע ממה שציין ב’פני מבין’ שם: “ועי’ מג”א סי’ רלא” (הוא טעות וצ”ל “מגן אברהם סי’ קנו“), וכן ציין ב’אומר השכחה’ שם שהוא הפוסק היחידי שהביא את הדין. וכן קצת משמע מהראיה האחרת שהביא ה’פני מבין’ שם להוכיח את הכלל הנ”ל, והיא הגמרא בברכות יג ע”א “כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה…”, שהשמיטו הפוסקים. וזוהי ההשמטה הראשונה שהקשה עליה ב’אומר השכחה’.
[11] כגון סוטה מח ע”א אות ב; שבת קמט ע”א אות ח.
[12] הרב יצחק אריאלי חיבר שתי מהדורות של סדרת ‘עינים למשפט’, כל אחת של שלשה כרכים. במהדורה שאני קורא “הארוכה” (נדפס בירושלים משנות תרצ”ו-תשל”א) הוא משלים ומתקן את ציוני ‘עין משפט’ והעיר על השמטות הרמב”ם, וגם מאריך בליקוט הראשונים והפוסקים. בדרך זאת פירש רק שש מסכתות בלבד (ברכות, נדרים, קידושין, בבא בתרא, סנהדרין, ומכות). ובמהדורה שאני קורא “הקצרה” (ירושלים תשכ”ג-תשכ”ו) הוא משלים ומתקן את ציוני ‘עין משפט’ והעיר על קצת השמטות הרמב”ם, וסדרה זו כוללת כל מסכתות הש”ס וגם ירושלמי ומסכתות קטנות. הרב יצחק אריאלי התמנה ע”י הרב קוק להיות הראש הישיבה הראשון בישיבת מרכז הרב בירושלים. הרב למד בצוותא עם רב קוק כל יום, ובלימודם התרכזו לעסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא. הרב קוק עצמו הקדיש הרבה זמן לכתוב “הלכה ברורה”, שהוא מהדורה של הגמרא עם ליקוט כל פיסקי הרמב”ם המשתייכים לאותו עמוד בתחתית העמוד. בישיבת מרכז הרב ממשיכים את הפרויקט.
[13] עי’ לקמן הערה 15, והערה 18. ועי’ ‘עינים למשפט’ בהקדמה למהדורתו הקצרה עמ’ 6-7 עוד דוגמאות לזה (וכתב שהן “דוגמאות אחדות ממאות רבות”). ועי’ רב צארום עמ’ יט עוד שתי דוגמאות. וע’ אמרי בינה דיני יו”ט סי’ יח שהשמיט הרמב”ם הא דאיתא בביצה לד ע”א “אבל מפצעין את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע”. ובאמת הביאו הרמב”ם בהל’ שבת פכ”ב הכ”ד. וע’ ערוך השלחן סי’ מט אות ג שהשמיט הרמב”ם הא דאיתא בגיטין ס ע”ב “דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה”. ובאמת הביאו הרמב”ם בהל’ תפלה פי”ב ה”ח. וע’ ‘אבן שלמה’ על הראב”ן (ירושלים תשל”ה) סי’ מב עמוד לא ע”ב ד”ה “נלע”ד” שהשמיט הרמב”ם הא דאיתא בגיטין שם “דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב”. ובאמת הביאו הרמב”ם בהל’ תפלה פי”ב ה”י.
[14] ע”ש שהביא מקרה שהרשב”א טעה בזה. ועי’ כסף משנה בהל’ שבת פ”ו ה”ד שהעיר על הרמ”ך שטעה בזה.
[15] נדפס בראש ‘בית הבחירה’ למסכת ברכות (ירושלים תשכ”ה), עמ’ כז.
[16] עי’ שם שהביא המאירי דוגמאות של דינים שלא ברור מאיליו היכן למצואן ברמב”ם, משום שהדין בא ב”גלגול” במקום אחר. ועי’ עוד דוגמאות בIsadore Twersky, Introduction to the Code of Maimonides, New Haven 1980, pg. 293-294 . אגב, יש להעיר על פרט אחד במאירי שם בדוגמתו הראשונה: “כמו שתאמר על דרך משל מה שאמרו בחכם שכור שלא יורה אפילו אכל תמרים או חלב ונתבלבלה דעתו. והנה יחשוב המעיין למצאה בהלכות דעות לפי הענינים הנכללים שם, והנה ימצאוה בספר עבודה…”. ולכאורה מה שכתב “בהלכות דעות” אינו מובן כ”כ, דפשטות כוונתו ל לפרק ה שם שמדבר בו הרמב”ם איך ינהוג תלמיד חכם. אבל שם מדבר במידות טובות שינהוג בהם תלמיד חכם, ולהורות כשהוא שיכור הוא איסור. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שהמקום הראוי להלכה זאת הוא בהלכות סנהדרין, ואולי יש ט”ס במאירי.
עוד הערה דרך אגב: עי’ שם במאירי בהקדמה שהאריך (החל מעמוד כו ד”ה “כאשר”) לומר שמי שירצה ללמוד גמרא עם פסקי הרמב”ם יצטרך לחפש הרבה במשנה תורה כשבא לסוגיא שאינו מעין שאר המסכתא. ושלכן כתב את ספרו ‘בית הבחירה’ שהוא פסקים על סדר הגמרא. ולכאורה, עכשיו שיש לנו ציוני ‘עין משפט’ בצד הגמרא, באמת יכולים ללמוד גמרא על פי המהלך המעודף על המאירי. והרב קוק כיוון למהלך זה בתוכנתו של ‘הלכה ברורה’.
[17] עי’ שם בהערה ה שהביא שש עשרה מקומות בקידושין בלבד ששייך שטעו האחרונים בזה.
[18] ראה מה שכתבתי על אודות מהדורות ‘עינים למשפט’ לעיל הערה 12.
[19] ועי’ בהקדמה לעינים למשפט על מסכת קידושין (בסדרו הארוך) עמ’ ח שכתב בסוגריים “יחדתי לזה מקום במבוא ל”ספר המקורים להרמב”ם” אשר אקוה לסדרו בקרוב אי”ה”, וכנראה שלא הספיק להדפיסו.