1

אדם דואג על אבוד דמיו / ואינו דואג על אִבוד ימיו

In the prior post, Yitzhak discussed a phrase and its origins. We now present, a chapter from R. S. Askenazi unpublished works, related to the same topic. As mentioned before we are working on printing his writings. At this point three volumes are completely ready to print (with a few more on the way). While they still require financial assistance to see the light of day we are very close, only 5K is necessary. With the help of many people, including some generous readers of the Seforim blog, we have gotten pretty far in this long journey. If anyone could help in any way possible it would be greatly appreciated. Thanks in advance. For any information or questions about this project contact me at EliezerBrodt@gmail.com
אדם דואג על אבוד דמיו / ואינו דואג על אִבוד ימיו
הפרקים
א. מקורות ראשונים
ב. בדורות הבאים
ג. באור הפתגם
ד. ‘מדרש פליאה’
ה. השמוש בפתגם בחיי הקהלה
ו. יחוס מוטעה
ז. מקור הרעיון בראשונים
ח. רעיונות דומים
ט. פתגמים-אחים ופתגמים-יריבים
י. ‘…מתאוננים, שאין להם במה לחיות…’
א. מקורות ראשונים
כתב ר’ שלמה בלוך, בספר החיים, ח”ד, פרק ב: אמרי אינשי. אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים[1].
ר’ שלמה בלוך לא חִבר את ספר החיים, אלא הוציאו בתרגום אשכנזי בשנת תרח בהנובר (ואח”כ במהדורות רבות) [על-פי מהדורת יחזקיהו רפוס (פפד”מ תקצה), בתוספת תפלות חדשות ותרגום ליהודית-אשכנזית, באותיות צו”ר]. מחברו של הספר הוא ר’ “שמעון בר’ ישראל יהודה, הנקרא בפי כל: שמעון פראנקפורטער“. ונדפס לראשונה ע”י בן המחבר (ר’ משה) בשנת תסג באמשטרדם. המשל נמצא שם, בדף י ע”א.
בהמשך מוסיף ר’ שלמה בלוך שיר החתום בשמו (שלמה): ואמר המשורר: שוכני תבל רודפי הבל / לשוא עמלו כל חייהם / מיום היותם סבלותם / הגם צדה לא עשו במותם.
אולם באמת, המשורר הוא ר’ משה ן’ חביב, והשיר נדפס בספרו דרכי נועם. אלא שמישהו שיבש את שתי השורות האחרונות, כדי שיצא האקרוסטיכון שלמה (עי’ אוצר השירה והפיוט, ש 636). הנוסח המקורי הוא: ובסכלותם עד יום מותם / גם צדה לא עשו להם.
פתגם מחורז זה מופיע, בשנוים, גם בספר מראה המוסר, מאת זעליגמאן אולמא, הנקרא גם צוכט שפיגל (אוביבאך תעו, דף ח ע”א; אוריינט, 1846, עמ’ 606): אנוש קובל על איבוד דמיו / ואינו קובל על איבוד ימיו. והוא יכול להחזיר דמים / ולא יוכל להשיב הימים.
בהמשך בא התרגום ליהודית-אשכנזית: איי דוא פר גענקליכי נערישי וועלט / דאז מענכר קלאגט איבר זיין פאר לארן געלט / אונ’ ניט איבר זייני טעג דיא אים אנטרינן / דז ער דאך פר לארן געלט קאן ווידר גיווינן / אבר נאך דען פר לארן טעג ברעך דיר ניט דיין זין / זיא ווידר צו בקומן דען הין אישׂט הין (מראה המוסר, שם).
בריל (יארביכר, IX, עמ’ 52) מביא את הפתגם מתוך כתב-יד מהמאה הטז, ושם נוסח החרוז השני: והלא אפשר להחזיר דמיו / ולא אפשר להחזיר ימיו.
נוסח דומה הביא ברוך גלזמן: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו הולכים וחוזרים / ימיו הולכים ואינם חוזרים (טויטנטאנץ, באָדן [רבעון, בעריכת נ”ב מינקאוו], כרך ג, חוברת 4-3 [ניו-יורק 1937-1936], עמ’ 33).
וקדם לכולם ר’ שאול בר’ דוד, ר”י ור”מ ממדינת רוסיא, בספרו חנוכת הבית (פראג שעו, דף ט סע”ד): … מאהבת הכסף יכסוף שיגיע לתקופת הימים, ושתכלה השנה, כדי שיקרבו הימים שימצא בהם חפץ. נמצא רוצה שיתקצרו ימיו ושניו. ועליו נאמר ושנות רשעים תקצרנה [משלי י כז]. וכמו שאמר החכם: אדם קובל על איבוד דמיו / ואינו קובל על אבוד ימיו …
אמנם כותבי המודיע לא ידעו, כנראה, על מקורות אלו, ולפיכך יחסו את פתגמנו לר’ ישראל מסלנט! (ראה להלן, פרק ט).
ב. בדורות הבאים
הפתגם נשתגר בפי הבריות ונזכר בכמה וכמה חבורים. נצין אחדים מהם:
כתב ר’ אלעזר קליר, בספרו חות יאיר חדש, פראג תקנב, דף כא ע”ד: ובילדותי אמרתי, שזה פי’ החידה: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים – – –
וכתב ר’ יחזקאל לנדא [תעד-תקנג], בספרו דרושי הצל”ח (דרוש א, ליום א דסליחות, סי’ כג, ווארשא תרמד [! צ”ל: תרמו], דף ה ע”א): אבל הרשעים, חייהם אינם חיים, ואין לימים שלהם שום מציאות. ועליהם נאמר: ימי קלו מני ארג [איוב ז ו]. כי אין להם שום משקל משום זכות, ואדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו – – –
ור’ נתן מברסלב כותב בספרו לקוטי הלכות (הלכות מגילה, הלכה ו, סעיף יח): עיקר אבידת הימים … ע”י תאות ממון … וכמורגל לשון זה בספרי מוסר: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו.
ובפירוש קול יהודא[2] על ספר מבחר הפנינים, שער היאוש, ווילנא תרלה: ואדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. כי דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים. כמבואר בספרי מוסר.
לבסוף כדאי לרשום כאן את השיר הנפוץ בין אחינו מבני עדות המזרח: בן-אדם! למה תדאג על הדמים / ולא תדאג על הימים. הדמים אינם עוזרים / והימים אינם חוזרים. רדוף אחר התורה והמצוות, אשר הם לעד קימים[3].
זכות גדולה עמדה לפתגמנו, שהולחנו לו כמה מנגינות, בהן היו שרים אותו בעלי המוסר.
כך מספר אברהם יצחק קריב (ליטא מכורתי, חיפה תשכ, עמ’ 28) על ‘בעלי המוסר’ שנפוצו בליטא: הליטאי… אין הוא להוט ‘לבלות’ את הזמן. אלא אדרבא, צר לו על הזמן שמתבלה. אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו – היו שרים בעלי המוסר ומושכים במלות החרוז ובנגינתן העצובה בשביל למצות את חשבון הנפש שבהן.
והרי כמה מובאות אצל בני הדורות האחרונים:
טוביה פסח שפירא [תרה-תרפד], משל הקדמוני, “מאסף משלי עם המסורים ושגורים בפי העם”, פילדלפיה תרפה, לב, 5, מביא את הפתגם כולו: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. ימיו אינם חוזרים / ודמיו אינם עוזרים.
ואִלו שלמה יצחק שיינפלד [תרכא-תשג], מסתפק בחציו הראשון בלבד: כמה נאמנים הם דברי המשורר: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו (ציונים בדרך החיים, ח”א, שיקאגא תרפב, סוף עמ’ 228).
וכך גם בספרם של ביאליק-רבניצקי, ובספרו של עקיבא גולנפול[4].
חציו הראשון של הפתגם (בלבד), בנסוח שונה, אנו מוצאים באוספו הלועזי של פלנטויט, תלמידו של ר’ יהודה אריה ממודינה, שנדפס בשנת 1645 [תה], מס’ 1786, ומשם הוכנס לאוצר המשלים והפתגמים של ישראל דודזון, ירושלים תשכז, מס’ 1453: שוטה מתאבל על איבוד דמיו / ולא ישית לבו על אבידת ימיו.
נִסוח זה נמצא במשלי שבעים חכמים, סי’ סה[5]. ואין ספק, שמכאן לקחו פלאנטאוויט!
השוה גם נִסוחו של אפרים דוֹמוֹרצקי: מתאונן אויל על אזלת כספו, ועל חלוף ימיו לא ידאג (משלי אגור, ורשה תרמא, יט י).
וראה גם: מלון אידי-עברי מלא. נקבצו ובאו בו כל המלים, הניבים, הפתגמים והיינו דאמרי אינשי, שיש להם מהלכים בשפתנו המדוברת. כולם מתורגמים בשפת עברית צחה ורעננה, מאת אבק [=אליעזר ברזניאק]. פריס, תרצט-תשא, דף 203 ע”א: א מענש זארגט זיך ווען ער ווערט אָן געלט, און ניט ווען ער ווערט אָן יאהרען. אדם דואג על אבדן דמיו / ואינו דואג על אבדן ימיו.
ונִסוח קצר: פארלארענע יארן איז ערגער ווי פארלארענע געלט (יידישע שפראך, II [1942], עמ’ 29, מס’ 68).
ג. באור הפתגם
כמה באורים ופירושים נאמרו לפתגם זה.
כתב ר’ אלעזר קליר, בספרו חות יאיר חדש, פראג תקנב, דף כא ע”ד – כב ע”א: ובילדותי אמרתי, שזה פי’ החידה: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים … כשאדם דואג על איבוד דמיו, ואינו רואה הסיבה לדאוג על מה שאיבד ימיו … אשר זו הסיבה שממונו אבד, אז, דמיו מה שאיבד אינם עוזרים לו, כי ימיו אינם חוזרים למקומם, מאחר שלא שב בתשובה. משא”כ אם לא היה דואג על איבוד הדמים, רק על הסיבה, היו לו דמים הללו לעזר, שהיו ימיו חוזרים. הני ימים, דדחפי לבר, היו חוזרים ע”י תשובתו. כמאמר הזוהר [בפרשת ויחי, דף רכא ע”ב – רכד ע”א, שהובא לעיל, דף כא ע”ג-ע”ד][5א].
והביא דבריו ר’ מרדכי ראטהשטיין, בפירושו שערי פרנסה טובה, על ספר תהלים, מ’-סיגעט תרמט[6].
באור נוסף לפתגם הציע עקיבא גולנפול, בספרו לקסיקון הפולקלור העברי, והובאו דבריו להלן (פרק ו).
וראה עוד בפרק הבא.
ד. ‘מדרש פליאה’
הפתגם התגלגל והפך למדרש פליאה!
כך מספר ר’ חיים בנימין ליפקין, בספרו חבל בנימין (יוהניסבורג תרצד, עמ’ 154-153), בשם זקנו ר’ יצחק ליפקין.
כאשר בא אדמו”ר הצדיק מהר”ש שניאורסאן הרבי מליבאוויץ זצק”ל לוויטעבסק לחתונת בנו ר’ מנדל עם בתו של הגביר ר’ יוסף פאפיערין, נכדתו של הגאון מלבי”ם זצ”ל, וגם הוא בא לחתונת נכדתו. וכאשר ישבו אצל החתן בעת ‘קבלת פנים’ כמנהג, אמר ר’ יוסף הנ”ל: עתה יושבים פה שני גדולי ישראל, ואשר זכיתי להיות בחברתם, אבקש אתכם לבאר לי מדרש פליאה אחד אשר לא אוכל להבין (הרב ר’ יוסף היה ג”כ למדן מופלג). על פסוק וילכו שניהם יחדיו [בראשית כב ח] אומר מדרש פליאה ישן: הה”ד הלוך ילך ובכה [תהלים קכו ו]. אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו.
ויען המהר”ש ויאמר. כי הסבא של הכלה הוא זקן ממנו, וראוי לו הכבוד שנשמע ממנו קודם את חות דעתו בזה. ויקם הגאון [מלבי”ם] ויפרש את המדרש בפלפול נאה, כדרכו. ועתה נשמע, אמר ר’ יוסף, מאבי החתן את ביאורו.
ויען המהר”ש ויאמר: המדרש יבואר ע”פ הגמ’ זבחים, שאם נפסל הדם של הקרבן, נשפך לאמה[7]. ולכן כאשר שמע יצחק מאביו לעולה בני, חרד ואמר בלבו: שמא אבא לא יוכל לכבוש את רחמיו מעל בן יחידו, ודעתו לא תהיה צלולה ומיושבת עליו, ועלול לטעות ויפסול את הדם, וילך הדם לאיבוד. וזהו פי’ המדרש פליאה, ההד”כ הלוך ילך ובכה, כלומר, יצחק הולך ובכה. וזהו אדם דואג על איבוד דמיו, דואג שהדם שלו יאבד, ואינו דואג מה שיאבד ימיו, כלומר חייו.
וכאשר סיים את דבריו קם הגאון המלבי”ם ז”ל מעל כסאו ואמר: אין זה כי אם ברוח הקודש, שבו פירש המחותן את המדרש פליאה. והוא ביאור נפלא מאד, וגם פשוט כל כך.
בעל הטורים האלה שמע בעצמו מאחד ששמע זה מפי הגאונים הנ”ל, כאשר היה לומד בוויטעבסק בישיבת זקינו הגאון ר’ יצחק ליפקין זצ”ל.
ע”כ ספורו של ר’ חיים בנימין ליפקין.
באור זה למדרש הפליאה, בשם המלבי”ם, נזכר גם במטעמי יצחק, שכתב ר’ יצחק מרדכי פאדוואה לספר אילנא דחיי, המקבץ מתורתו של ר’ מנחם מענדיל מרימנאוו, ונדפס בשנת תרסח בפיעטרקוב. וזה לשונו (פרשת וירא, דף ט ע”ב, הערה ד): שמעתי. שהק’ מהרא”י מסאדיגורי זצ”ל שאל להרה”ג המלבים זצ”ל, שיפרש לו דברי הילקוט [!] דכתיב ביה בזה הלשון: בשעה שעקד אברהם אבינו ע”ה את יצחק בנו, בכה בכייה גדולה, ואמר: הנני דואג על איבוד דמיו ואיני דואג על איבוד ימיו. והשיב לו הגאון ז”ל: דהנה יש פלוגתא אם נתערבו שני מיני דמים, על איזה מהן יזה. ודעת החכמים, שישפוך. והנה, גם יצחק אבינו ע”ה היה בכור ועולה, וא”כ הוי כנתערב שני מיני דמים, דלדעת החכמים ישפוך, וא”כ לא יעלה העולה לרצון לפניו ית’. וזהו שאמר אברהם אבינו ע”ה: הנני דואג על איבוד דמיו, היינו שצריך לשפוך הדמים שלו וילך לאבדון, ואיני דואג על איבוד ימיו, היינו שעל הימים שלו לא היה חס, כיון דהוא ציווי השי”ת, אך ע”ז היה מצטער, כיון דלא יעלה לרצון לפניו ית’.
עכ”ל רי”מ פאדוואה בשם המלבי”ם. אך הוא עצמו מסים בנימת בקורת: ואינני מקבל אחריותו עלי, כי מי יודע אולי הוא מאמר בדוי. אך יען שהוא דבר נכון, כ'[תבתיו].
ה. השמוש בפתגם בחיי הקהלה
פתגם זה התפרסם בצבור גם בזכות המנהג שרווח בקהלות מזרח אירופה לכתבו על ‘עמוד’ התפלה של שליח הצבור[8]. גם ה’מעוררים’ את הצבור משנתו, לתפלת הבוקר או לאמירת ה’סליחות’ בימי הרחמים, היו משלבים את האמרה לנוסח קריאתם.
כך מספר אפרתי (ח”ד, עמ’ 40): … דאס הייזעריקע באסאווע קול פון בערל דעם שמש, א ייד א ניינציקער […] דאס וועקט ער צו סליחות […] איי, שטייט אויף, איי, שטייט אויף, איי, שטייט אויף, צו עבודת הבורא! אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים. שטייט גיך אויף צו סליחות! (א מענטש זארגט זיך ווען ער פטרט זיין געלט, און קימערט זיך גארנישט וואס ער פטרט זיינע יארן. זיין געלט קען במילא גארנישט העלפן, אבער די יארן קערן זיך שוין מער קיין מאל נישט אום אויף צוריק).
וכעין זה מספר גם יהושע בר-יוסף (בסמטאות ירושלים, ירושלים תשא, עמ’ 39): קול המעורר (בלילות): עצל, עצל, עד מתי תשכב? הוי רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים! אדם דואג לאבוד דמיו / ואינו דואג לאבוד ימיו; דמיו – אינם עוזרין / ימיו – אינם חוזרין.
ו. יחוס מוטעה
לאחר שנתפרסם הפתגם, יצאו חוקרי פתגמים לברר את מקורו. וכשלא מצאוהו, החליטו ליחס לפתגם מקורות מפורסמים, שמעולם לא הופיע בהם הפתגם.
ישראל חיים טביוב כותב: חרוזים מוסריים שגורים, ונתפרסמו ע”י הספר הפופולארי מענה לשון[9]. עכ”ל. אך כבר העיד ר’ יהודה ליב זלוטניק [אבידע], שבדק ולא מצא![10]. ואִלו ביאליק-רבניצקי מביאים בספרם רק את החרוז הראשון (אדם דואג על אבוד דמיו / ואינו דואג על אבוד ימיו) ומצינים מקורו: בחינת עולם[11]. ומהם שאבו אחרים. כך מאיר וכסמן (משלי ישראל, ירושלים תרצג, סי’ 108) מביא את שני החרוזים בשם “בחינת עולם לר’ ידעיה הפניני“. ואחריו הובא באנציקלופדיה למימרות ישראל ואומות העולם (מאת אדיר כהן, כרך ב, תל-אביב תשיח, דף 354 ע”ב, סי’ 7369), בשם בחינת עולם: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו חוזרים / וימיו אינם חוזרים.
גם עקיבא גולנפול, בספרו לקסיקון הפולקלור העברי (קאונס-נויורק תרצז, עמ’ 34, סימן 169), מביא את חלקו הראשון של הפתגם ומיחסו לאבן-עזרא!: אדם דואג לאבידת ימיו, ואינו דואג לאיבוד ימיו.
ובהערה: אבידת ימים במשמע כשהימים אובדים וחולפים מאליהם, איבוד ימים – כשהאדם מאבד אותם בידיו, במעשיו המקולקלים […][12]. וזוהי נוסחא אחת בין שאר הפתגמים בענין הדאגה, המתיחסים לאבן עזרא, כעין אדם דואג לאיבוד דמיו / ואינו דואג לאיבוד ימיו. עכ”ל.
ואני לא ידעתי מי הם המיחסים פתגם זה לאבן-עזרא.
בהמשך מביא גולנפול את הפתגם בתרגום לאידיש: דער מענטש דאגהט וועגן זיינע טעג וואס ווערן פארלארן (פון זיך אליין), און ער דאגהט ניט וועגן די טעג וואס ער ברענגט אום (מיט די אייגענע הענד).
ז. מקור הרעיון בראשונים
המקור לרעיון השואת הממון לחיים לענין הדאגה עליהם ואי-שובם, כבר נפתח בדברי הראשונים.
ר’ אברהם אבן חסדאי [סוף האלף החמישי], כותב ב’הקדמת המעתיק’ לספר בן המלך והנזיר שתרגם מערבית: אבדה האמונה ונכרתה מפיהם / ולא נשאר מעשה אבותיהם בידיהם / יבלו בהבל ימיהם / ועינם תחוס על כליהם. / ובזה הוכיחו החכמים הראשונים תלמידיהם, / ואמרו להם: מי יתן וישוו חייכם / כשוה כסף אחד בעיניכם. כי תחמלו מאד על הוצאתן לשם ולתהלה, / ולא תחמלו על מספר ימי חייכם לבטלה[13].
וכתב ר’ מנחם המאירי [ה’ט-עה]: כמאמר חכמי המוסר, שאמר אחד מהם לתלמידיו: מי יתן והיו חייכם יקרים בעיניכם שוה כסף אחד. וכאשר היה בעיניהם כמתעתע, ביאר להם חידתו ואמר: כי תחמלו על כסף אחד שלא להוציאו לבטלה, ולא תחושו על הוציאכם רוב ימיכם לבטלה ובישיבת קרנות וברחובות (פירוש המאירי למשלי, ב ד).
וכבר כתב כזאת בספרו חבור התשובה שכתב ב”ילדותו”: ומה נכבד מאמר חכמי המוסר … אמר אחד מהם לתלמידיו: מי יתן והיו חייכם בעיניכם כשוה כסף אחד אשר תחמלו על הוצאתו לבטלה ותתנדבו בפיזור ימיכם לבטלה, עם דעתכם היות הזמן נשמט מבין ידיכם (חבור התשובה, מאמר ב [משיב נפש], פרק ט, ירושלים תשלו, עמ’ 421)[14].
ח. רעיונות דומים
האזהרה להקפיד על הזמן לא פחות משמקפידים על הממון, מצויה בדורות הבאים בנסוחים שונים.
כן כותב ר’ יהודה ליב מרגליות [תקז-תקעא]: אמר אחד מהחכמים: לא נברא הכילי, אלא שילמד התלמיד-חכם ממנו, להזהר, שלא יוציא רגע אחד מן היום בבטלה – כמו שהכילי מדקדק שלא להוציא בחינם אפילו פרוטה אחת (טל אורות, שער ט, ענף ה, פרעסבורג תרג, דף סג ע”א).
והוא אשר אמר החכם הרומאי לוציוס אנאוס סנקא: אין איש דואג להיטיב ערך החיים, כי אם להאריך אותם; בעוד אשר יכול אדם להגיע לתקון ארחות חייו, אבל לא להאריך את המדה שנקצבה להם (מכתבי מוסר, כב, עמ’ 52).
עִבוד ‘מודרני’ לדברי האחרון מציע רשבא”ש: פליאה! אדם דואג לחיים ארוכים, ואינו דואג לחיים יפים. בעת שבידו לחיות יפה, ואין בידו להאריך ימיו (שמואל הורביץ [רשבאש], פתגמים, אפיגרמים ומחשבות, ניו-יורק 1953 [תשיג], ראש עמ’ 15).
אותו חכם רומאי, סנקה, כותב במכתב קודם: הכל, חביבי, הוא קנין אחרים, רק הזמן – שלנו הוא. את הקנין היחיד הזה הבורח ומשתמט מידינו נתן לנו הטבע במתנה, וכל מי שרוצה בא ותוקף אותו מאתנו. וכה רבה סכלות בני אדם, עד שאם לקחו הדבר היותר קטן ונבזה, ואשר אפשר להחזירו על נקלה, הם מודים בזה שצריך הדבר להזקף על חשבונם, אבל אם זמן לקח אדם מאת חבירו, איננו רואה את עצמו כבעל-חוב – אף על פי שלקח את הדבר היחיד שלא יוכל להחזירו, גם אם יכיר טובה על מה שקבל (מכתבי מוסר, א, עמ’ 1).
ט. פתגמים-אחים ופתגמים-יריבים
והרי צורות חדשות של פתגמים שנוצרו מהפתגם שלפנינו.
בני אדם על הכסף יחמולו / למען לא לריק ייגעו יעמולו; ועל הזמן לא תחוס עין / יכלה בהבל ותוהו ילך ואין! (מרדכי ויסמן-חיות [מו”ח], דברי חכמים וחידותם, וינה 1892 [תרנב], ח”ג, עמ’ 23)[15].
על כל פרוטה מפרוטותיו / מרבה אדם לחוס; אך אלפים משעותיו / יוציא ברוב בזבוז (חנניה רַיכמן, פתגמים ומכתמים, תל-אביב תשכא, עמ’ 210).
אל תמכור עתך בלי הון, כי לא תקנהו בכל מחיר (יצחק הלוי סַטַנוֹב, משלי אסף, ח”א, ברלין תקמט, יד, כב). ובבאור: הוכח יוכיח, שכל שלם באדם לא יוציא את עתו לבטלה בלי מקנה מה מני השלמיות, כי לא תקנה הזמן בכל הון יקר.
אולם, מנוגד לפתגמנו, הוא הפתגם העממי הגורס: זמן שווה כסף! ואכן בתוספת לגליון המודיע (ד בתשרי תשנה, עמוד ל) בחרו להקבילו-ניגודית לפתגם אדם דואג לאיבוד דמיו / ואינו דואג לאיבוד ימיו. וכה הם כותבים:
מה שוה יותר? העולם אומר: זמן שוה כסף – הכסף הוא דבר היקר ביותר, ולכן כדאי להשקיע זמן כדי להרויח כסף.
אנו אומרים: כסף שוה זמן – הדבר היקר ביותר הוא זמן. בתנאי שמנצלים אותו לתורה ולמעשים טובים. לעתים כדאי להשקיע כסף בשביל לחסוך בזמן ולנצלו כראוי!
ואמר ר’ ישראל מסלנט: אדם דואג לאיבוד דמיו / ואינו דואג לאיבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / ימיו אינם חוזרים!
י. ‘…מתאוננים, שאין להם במה לחיות…’
אמנם מהאִמרה שלפנינו נוצרה אִמרה נוספת המיוחסת לר’ משה סופר, בעל חתם סופר.
כן כותב מרדכי ליפסאן, בספרו די וועלט דערציילט, ניו-יורק תרפט, סימן 834: דער חתם סופר פלעגט זאגן: מענטשן טוען זיך כמה מאל בקלאגן, זיי האבן נישט מיט וואס צו לעבן. כ’האב נאך אבער קיינמאל נישט געהערט, א מענטש זאל זיך באקלאגן, אז ער האט נישט מיט וואס צו שטארבן.
ובעברית: רבי משה סופר, בעל חתם סופר, היה אומר: שמעתי כמה בני-אדם מתאוננים, שאין להם במה לחיות. מעולם לא שמעתי אדם מתאונן, שאין לו במה למות… (מרדכי ליפסון, מדור דור, כרך א, תל-אביב 1929 [תרפט], סוף עמ’ 243, סימן 667)[16].
[עתה יצא ספר גן יוסף, לר’ יוסף פאצאנאווסקי, בני ברק תשנח, ובסימן תקפד (לאבות ד טז): עולם הזה דומה לפרוזדור. חתם סופר, זי”ע, אמר, שאנשים קלאגין זיך, שאין להם עם מה לחיות, אבל עוד לא שמעתי, שאיש יתלונן על עצמו, שאין לו עם מה למות.]
היו מי שיחסו את הדברים לאישים אחרים.
אלתר דרויאנוב מיחסם לר’ לוי יצחק מברדיטשוב: רבי לוי יצחק היה אומר: הבריות קובלים שאין להם במה לחיות, ואני תמה אם יש להם במה למות (ספר הבדיחה והחדוד, סי’ 2415).
ויש שיחסום לר’ הילל ליכטנשטיין מקולומיי, אך הוא עצמו מיחסם לר’ שמואל מבראד!
זה לשון ספר בית הילל, טירנויא תשא, עמ’ נג: והיה רגיל [ר’ הילל ליכטנשטיין מקולומיי] לומר לאנשים שבאו בקובלנא ואמרו: רבי! איך האב ניכט מיט וואס צו לעבען. השיב להם: האט איהר מיט וואס צו שטערבען?.
וקדם לו ד’ מלר, בספרו בשורות טובות, כולל “שיחות וסיפורים, הוא קובץ כמה סיפורים ותורות יקרים וטובים… מפיהם ומכתיבת יד קדשם”, חלק שיחות וסיפורים, בילגורייא תרפז, עמ’ [19]: הה”צ [ר’ שמואל מבראד] ז”ל, אמר: ישנם אנשים צועקים ובוכים שאין להם במה לחיות, ואני צועק ובוכה, שאין לי במה למות.
אולם ר’ הילל עצמו מביא, ששמע “בשם קדוש עליון ר’ שמואל מבראד ז”ל”, שהיה אומר: דיע וועלט שרייט אונד וויינט: זייא האבען ניכט מיט וואס צו לעבען; איך אבער שריי אונד וויין: איך האב ניכט מיט וואס צו שטארבען [העולם צועק ובוכה: אין להם במה לחיות; ואלו אני צועק ובוכה: אין לי במה למות!] (ספר משכיל אל דל, חלק רביעי… חברתי… אני הק’ הילל ל”ש… לעמבערג תרלא, הקדמה, עמ’ [3], בהערה).
והובאו הדברים בספר ילקוט דוד … בדרושי אגדה … חברתי … דוד המכונה טעבל יפה, מגיד בבית המדרש אהבת תורה, פ”ק קראקא, קראקא תרנו, דף י ע”ב: ובספר משכיל אל דל, חלק רביעי, מביא בההקדמה דברי קדוש ד’, הצדיק ר’ שמואל מבראד זצ”ל, בעל המחבר ספר קטן הכמות ורב האכות[!], תורת האדם שמו, אשר היה מרגלא בפומיה לומר בזה הלשון: הרבה בני אדם צועקים ובוכים שאין להם במה לחיות, ואני צועק ובוכה שאין לי במה למות.
אחרים מיחסים את האִמרה לר’ איצעלע פטרבורגר[17] או לר’ ישראל סלנטר ששמעה מידידו[18], ויש אומרים אותה בשמו של ר’ ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים[19].
שמואל הורביץ [רשבאש] מספר את הדברים על ‘רבי’ סתם: חסיד התאונן לפני רבו, שאין לו במה לחיות, ורבו התאונן בתשובתו, שאין לו במה למות (פתגמים, אפיגרמים ומחשבות, ניו-יורק 1953 [תשיג], עמ’ 19)[20].
השוה גם: ישראל שטנדל, מעבר לחלוני, תל-אביב תשכ, עמ’ 97: הצרה היא, לא רק זה שלא למדנו לחיות, גרוע מזה: לא למדנו למות.
1 מלשון השער: “ספר החיים, … בו מפורש היטב כל דיני שמחות … בכל עסקי המתי[ם] בתכריכהון ובקבורת’ ובטהרתם במים. ומה שיתפלל החולה והגוסס … ומה שיתפללו וילמדו בעבורו … וכל התפלות ותחנות… בבית החיים על קברי אבות”, חובר בידי ר’ שמעון פרנקפורטר ב”ר ישראל יהודה, והדפיסו באמשטרדם תסג.
2 זה לשון השער במהדורה הראשונה: ספר מבחר הפנינים … עם פירוש מספיק שמו קול יהודא אשר חברתי … יהודא ליב [שפירא] בא”א מו”ה יעקב זללה”ה חופ”ק אופינא במדינת זאמוט …, ווילנא תרלה. ואולם שתים-עשרה שנה לאחר מכן (בשנת תרמז) נדפס אותו הפירוש באמשטרדם, בשם קול אריה! (זה לשון השער: ספר מבחר הפנינים … עם פירוש מספיק, שמו קול ארי’, אשר חברתי הצעיר ארי’ ליב שפירא בא”א מוה’ יעקב זללה”ה המתגורר כעת באמשטרדם, ולפנים רב בק”ב [בקניגסברג] לבני רו”פ [רוסיה ופולין] …).
3 ישמח ישראל, ירושלים [תרלה], פתיחות, סי’ ו; הוצאה שניה, ירושלים תרסא, סי’ א [דף יא ע”ב]; נותן זמירות, הוצאת אברהם שאלתיאל, חמ”ד תרלט, עמ’ 80; חמ”ד תרפג, עמ’ 98; יגל יעקב, ירושלים תרמה, פתיחות, סי’ ו; קול זמרה, הוצאת יהודה קסטל, ירושלים תרסא, סי’ ו [דף ג ע”ב]; שיר ושבחה, ירושלים תרסה; ניו-יורק 1919, דף 27 ע”ב; הוצאת רפאל חיים הכהן, מהדורה שניה, ירושלים תרפא, דף לא ע”א, סי’ כו.
4 עי’ להלן, פרק ו.
5 בדפוס מנטובה: סי’ סו.
בשנת תרמב נדפס בורשה ספר ארץ חמדה על חמשה חומשי תורה. כולל שלשה ספרים: א) … דרשות על סדר פרשיות התורה בדרך פרד”ס … מאת … הרב … מאיר ליבוש מלבי”ם זצ”ל … נעתקו מכי”ק … ב) ספר חות יאיר, מהגאון מו’ אלעזר קאליר … ג) דרשות … מספר כתונת פסים, שחבר הרב … יוסף בהרבמשה – – –
שלושת הספרים נדפסו ב’תערובת’ בסדר הפרשיות, ובראשי כל הדפים באה הכותרת ארץ חמדה. הספר חזר ונדפס כמה פעמים [בד”ס].
דברי חות יאיר הנ”ל נדפסו בהפטרת פרשת מטות, דף כא ע”ג-ע”ד, אך מכיון שבראש הדף נדפסה הכותרת ארץ חמדה, הרי הקורא הממוצא מיחסם למלבי”ם! ולא יעלה על דעתו לחפש ולבדוק למעלה (בדף יט ראש ע”ג) ולמצוא שם את האותיות הזעירות: מספר חות יאיר!
וכדי להסיר מכשול מדרכו של המעין בספר, מצאתי לנכון להעיר על כך.
6 ספר תהלים… עם… פי’ ע”ד דרוש ומוסר השכל… ויקרא שמו בישראל שערי פרנסה טובה … ממני … מרדכי ראטהשטיין בן … מו”ה יעקב זאב, מ’-סיגעט … בשנת בונה ירושלם [תרמט], צ יב:
למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. אפשר לרמז… עפ”י הזוה”ק, ויחי [רכד ע”א. עי’ שם!], וז”ל: ויקרבו ימי ישראל למות … דתניא. אינון יומין דבר נש כד אתבריאו, בהאי יומא דנפיק לעלמא, כולהו קיימי בקיומייהו, ואזלין וטאסין בעלמא … זכה, תב האי יומא לאתרא … הה”ד ויקרבו ימי ישראל למות, כלהו בשלימותא …
והנה בדברי הזוה”ק הנ”ל פירש בספר הקדוש חות יאיר [חדש] את החידה: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים.
ההוא אמר, משום דהקב”ה מעניש האדם מקודם בהפסד ממון, דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, כדי שיקח אדם מוסר לנפשו על מה עשה ד’ ככה, ומענישו באיזה פסידא, והוא חוזר בתשובה. משא”כ רוב המון עם, שרואים שיש להם איזה הפסד, המה דואגים, המה רק דואגים על ההפסד, ואינם רואים כלל על הסיבה. ובהיות כן, הקב”ה מענישו יותר ויותר. ואם היה חכם […] והיה מרגיש תיכף בהפסד ממונו, שבסיבת חטאיו בא לו זה […] היה חוזר בתשובה, והיתה אבידה זו לטובתו, והיו חוזרים ימיו החסרים למקומם, כמאמר הזוה”ק הנ”ל.
וזה פירוש החידה: כשאדם דואג על איבוד דמיו, ואינו רואה הסיבה שממונו אבד, אז דמיו, מה שאיבד, אינם עוזרים לו, כי ימיו אינם חוזרים למקומם, מאחר שלא שב בתשובה. משא”כ אם לא היה דואג על איבוד הדמים, רק על הסיבה, היו לו דמים שאבד לעזר, שעשה תשובה בעבורם, והיו ימיו חוזרין ע”י תשובתו, כמאמר הזוה”ק הנ”ל. ע”כ תוכן דבריו הקדושים.
7 משנה, זבחים ח ז: נתערב בדם פסולין – ישפך לאמה.
8 עי’ מה שכתב זלוטניק (הובא להלן, הערה 10).
9 אוצר המשלים והפתגמים, מהדורה שניה: ברלין תרפב, סי’ 23.
10 כן הוא כותב בספרו מדרש המליצה העברית, אמרי חכמה ואמרי אנשי, ירושלים תרצח, עמ’ 16: אדם דואג באיבוד [או: על איבוד] דמיו – ואינו דואג באיבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / ימיו אינם חוזרים. חרוזים אלו היו רגילים לכתוב על ה’עמוד’ [התיבה] שבבתי כנסיות ובתי מדרשות. באורח מישור מביא את זה בין המאמרים שלא נמצא להם מקור. אמנם טביוב כותב, שחרוזים אלו נתפרסמו ע”י הספר הפופולארי מענה לשון. אבל במענה לשון שתחת ידי (שנת תפג) לא ראיתים ולא מצאתים. עכ”ל זלוטניק.
11 ספר המשלים והפתגמים, מלוקטים מתוך המקרא, התלמוד והמדרשים והספרות שלאחריהם, סדורים, מנוקדים ומבוארים על-ידי י”ח רבניצקי וח”נ ביאליק, ברלין תרפד, חלק ג: מזמן שלאחר התלמוד, סימן א (עמ’ 161).
12 אמנם כבר הובא לעיל נוסחו של פלאנטאוויט (שמקורו במשלי שבעים חכמים): שוטה מתאבל על איבוד דמיו / ולא ישית לבו על אבידת ימיו, הסותר “פירושו” של גולנפול!
13 כבר הראה ישעיה ברגר (הדואר, תרצו, גליון יג) על דברים אלו כמקור רעיוני למכתם שבספר מראה המוסר (הובא לעיל, בראש המאמר). והביא את דבריו יהודה ליב זלוטניק [אבידע], שם, עמ’ 16.
14 הערת המהדיר (ר’ אברהם סופר): לא מצאתי.
15 על-פי כתובות נג ע”ב: לא שדי אינש זוזי בכדי; בבא בתרא סד ע”ב: אין אדם רוצה שיטול מעות ויפרח באויר.
16 מכאן נטל יחזקאל שרגא ברנדסדורפר והכניס לספרו אוצר פתגמים ושיחות (“לקט מעשיות של רבנים ואדמו”רים”), ירושלים תשלג, עמ’ 43.
17 מ’ גערץ, מוסרניקעס, ריגע 1936 [תרצו], עמ’ 23: מיט וואס לעבט מען? (האט געפרעגט דער קרעמער ר’ יוזיל יוסף הורוויץ). און איך פרעג – האט ר’ איצעלע פטרבורגר רחמנותדיק אנגעקוקט זיין נייעם באקאנטן – מיט וואס שטארבט מען? איר פארשטייט, מיט וואס שטארבט מען?!
18 כך מספר דוד זריצקי, גשר צר, בני-ברק תשכט, עמ’ 29: (ר’ יוסף שואל את ר’ ישראל סלנט🙂 ובמה אחיה אני? אם אתמסר כליל לעולם?. (ור’ ישראל עונהו:) … שמעתי מפי ידיד: אדם דואג במה יחיה, ובמה ימות, כבר יש לו? וכי כמה חייו של אדם – כהרף עין, ואִלו המיתה היא עולמית… מה שוה יותר?
19 בספר חפץ חיים על התורה… שנאמרו מפי … מרן ר’ ישראל מאיר הכהן … נערך ונסדר ע”י הרב שמואל גרינימן, בני ברק תשיד, פרשת בלק, עמ’ ריג, במעשי למלך: ופעם אמר [החפץ חיים] בצחות לשונו, על מה שהעולם דואג ומיצר על מצב הפרנסה: עס איז שווער צו לעבען, ניטא מיט וואס צו לעבען. ואני שואל אותם – און צו שטארבען איז דא מיט וואס?
והוסיף ר”ש גרינימן: לכל זמן אמר החכם מכל אדם – עת ללדת ועת למות. לא אמר עת לחיות, כי החיים כה קצרים, השנים חולפות ועוברות כ”כ מהר, עד שלא נשאר זמן-לחיות…
ובספר חיי המוסר, מאמרים ופתגמים מרבותינו חכמי המוסר, נערך וי”ל ע”י חבר תלמידי ישיבת בית יוסף באוסטרובצה, אוסטרובצה תרצו, עמ’ קיז, סי’ צז, בשם ה’חפץ חיים’: העולם דואגים שאין להם במה לחיות, ומדוע אינם דואגים שאין להם במה למות.
וכך מסופר על ר’ קלונימוס קלמן פרבר (נפ’ תשנז), תלמידו של החפץ חיים: מרגלא בפומיה בשם ה’חפץ חיים’: העולם דואג במה לחיות, ואני שואל: ובמה למות יש? (אברהם אליעזר סופר, מליצי יושר, ירושלים תשסג, עמ’ 523, בשם מאיר עיני ישראל, עמ’ 167).
20 וכן כתב ר’ חיים מאיר ברוין (תולדות חיים, ליום ז’ באדר, קונטרס אבל אם, סי’ כב, ירושלים תשכג, דף רכב ע”ב): אבל הצדיקים להיפך, המה דואגים תמיד עבור מיתתם ושיצטרכו ליתן דין וחשבון, וצדיק אחד בהתנצלותו אמר: העולם כולו מודאגים שאין להם במה לחיות, ואני דואג שאין לי במה למות – – –



“Whence Worry?” – On the Murky Trail Of An Aphorism

by Yitzhak, of בין דין לדין

[I am greatly indebted to Wolf2191 and Mississippi Fred MacDowell for reading an earlier draft of this essay and for providing numerous valuable references.] This past Rosh Ha’Shanah, my friend A.F. showed me a collection of various homilies of the Rav related to the days of Awe, “prepared, translated and edited by B. David Schreiber”. While browsing through them, I noticed the following passage:

Every Jew must also ensure the continuity of future generations

(45) There is another dimension to the equation between man and tree, כי האדם עץ השדה. In addition to roots, a tree also has נוף, branches which form a panoramic vista. Chazal debate if אילן בתר עיקרו או בתר נופו, whether the roots of a tree are more important than its expanse. A tree must have both roots and branches in order to exist and flourish. Likewise, it is insufficient for man to be merely involved in the past; he must also identify with the future. The roots are bound to the tree’s past; the flowers and branches relate to its future. Likewise, the bris yisroel comprises both past and future. Nowadays, Jews are concerned with the bris of the past, but in the days of antiquity, in the time of Avraham and Moshe, they were concerned with the future. את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו היום. Moshe was very troubled and wanted to ensure the continuity of the Jewish religion. Through אדם עץ השדה, man is bound to the past, nonetheless, he must anticipate the future and take all actions necessary to ensure that continuity. The past requires a future, and the future requires a past. Had Jews not identified with both the past and the future, the Jewish people could not have survived.

People often say incorrectly and sarcastically,

,העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף אין, אם כן דאגה מניין,

The past is remote, the future has not yet occurred, the present is fleeting, why, then, should one be concerned?

Yahadus disagrees. Yahadus proposes:

העבר יש, והעתיד יש, וההווה גשר המקשר את העבר ואת העתיד. אם כן, יש לדאוג.

The past exists. The future exists. The present is the bridge between the past and the future. Therefore, one should be concerned.i

The first time I ever heard this “incorrect, sarcastic” aphorism was a decade or two ago, as a catchy hit song composed by Yossi Green and sung by Mordechai ben David (a contemporary cover of the song at a wedding). In an interview with the Israeli magazine בקהלה, Green discusses the provenance of the lyrics and his composition of the song:

“הקריטריון שלי”, מספק יוסי גרין את הנוסחה, “אינו אם השיר יהיה קצבי או רגוע. הניגון צריך להיות מיוחד וחייב להיות בו חידוש מוזיקלי או קונספטואלי. זה המוטיב המאפיין כל שיר שלי. אתן לך דוגמא. כשהלחנתי את ‘דאגה מניין’, זה היה בתקופה שבה רווח בכל מקום המשפט ‘דונט וורי, בי הפי’ (אל תדאג, היה שמח). לאברמ’ל פריד הלחנתי באותה עת את ‘נישט געדאגהט יידן’ ולמרדכי בן דוד את ‘דאגה מניין’. זה היה בלתי שגרתי בעליל, משהו שכולם דיברו עליו”.

על ‘דאגה מניין’ יש לו גם סיפור, אחד מני רבים. “זאת באמת שאלה טובה, איך הגעתי למילים הללו”, הוא אומר כשאני תוהה על כך באוזניו. “אמי הייתה מאושפזת במצב לא טוב. רציתי להשמיע באוזניה דברים שייתנו מרגוע לנפשה. עיינתי בספרים הקדושים ומצאתי באבן עזרא את המילים הללו, שהן מילים נפלאות והקראתי לה מתוכן. הדברים נסכו בה עידוד רב.

“כשבאתי הביתה, קראתי למרדכי בן דוד לביתי ואמרתי לו, יש לי מילים נפלאות לשיר. כשהשמעתי לו את המילים, הוא אמר לי, אני לא מאמין. איפה מצאת מילים כאלו. הוא תמיד קורא לי, ‘הנה יוסף בעל החלומות’. גם הפעם השתמש בביטוי הזה באומרו, מאיפה אתה מוצא את המילים הללו. כך הולחן השיר”.

Green’s attribution of the aphorism to Ibn Ezra is a common error; while there are, indeed, many relatively recent works that do so (one of which Green probably encountered), none provide a source, and it is fairly certain that this is a misattribution. Wolf2191 points out another apparent misattribution; Rav Baruch Epstein ascribes authorship to Shelah, but unfortunately provides no source:

ולפעמים כשהיה אבי זקני רואה איש שקוע בצער ודאגה, היה משתדל לפזר מעליו ענני העצבות ולהשיב רוחו ולהרגיע נפשו, והטעים לו דברי נחומים ותקוה, ובתוכם זכר את דברי השל”ה שכתב בענין מניעת הדאגה בכלל, כזה:

העבר אין והעתיד עדיין וההוה כהרף עין ואם כן הדאגה מנין

והכוונה, כי אחרי אשר הזמן העבר כבר איננו, ואם כן איננו בדאגה עוד, והעתיד – איש לא ידענו, ועל כן אינו צריך להיות בדאגה עליו, וההוה ימשך כהרף עין, ומה ערכו ושויו של זמן קצר כזה כי נדאג עליו ..ii

As Wolf2191 notes, not only is our aphorism not to be found in Shelah, but on the contrary, Shelah is quite in favor of worrying:

גם יהיה דאגה בלבו. הנה צער ויגון שייך על העבר, שיצטער ויהגה על העבר דהיינו מה שעשה. ודאגה על העתיד, ידאג ויפחד מעונש עוונותיו, כי יש עוונות שהתשובה תולה כפרתן ויסורין ממרקין, כמו שנאמר (תהלים לח:יט) ,כי עוני אגיד אדאג מחטאתי’.

ועוד שנית, ידאג ויפחד תמיד אולי הוא מקצר בחובת התשובה, בצער ובמרירות ובצום ובכי. וגם כי הרבה צער והרבה בכי, יזחיל ויירא, אולי לעומת זה הרבה אשמה ולא השלים חקו, ויבונן בגודל עבודת הבורא על יצוריו, וכי אין קץ לרעת הממרה את פיו. כל אשר יוסיף בעבודת ד’ ובדרכי התשובה, הלא מצער אצלו ויהיה למעוט בעיניו.iii

The aphorism is found, though, in a work by a contemporary of Shelah, whom the latter esteemed – the יוסף אומץ (Frankfurt 5483) of Rav Yosef Yuspa Nördlinger, chief דיין of Frankfurt , who mentions and explains a version of the “מליצה”, but gives no hint of its provenance:

ואכתוב עוד צרי ליגון מחלת לב תוחלת ממושכה על ידי מיעוט הבטחון והיא מליצה, לחזק לב האדם שיבטח בלב שלם באלקיו ולא יצטער כלל על מה שישיגהו בעניני העולם הזה וזאת היא המליצה:

אנוש מה תדאג ותעיין, העבר אין והעתיד עדיין, וההוה כהרף אין, אם כן דאגה מניין.

וזה פירוש המליצה: העבר אין ולמה תצטער עלין הלא מה שעבר עבר ולא תוכל לשנות מה שכבר נעשה, והעתיד עדיין רצוני לומר עדיין עתיד לבא ולמה תצטער עליו והלא ישועת ד’ כהרף עין, גם אפשר שתצטער על עולם שאינו שלך כי שמא קודם באו עת הדאגה שעתה מצטער עליה יקחך ד’ לעולמך, וההוה כהרף עין רצוני לומר ההוה אין זמנו אלא כרגע ואם כן למה תצטער על דבר שאינו אלא כרגע ורצוני לומר אף אם זמן צערך ויגונך ארוך הלא כל רגע ורגע זמן בפני עצמו ואפשר שאחרי כלות הרגע ישתנה ענינו כמו שפירשתי העתיד עדיין.

אתה בן אדם כתוב זאת המליצה על לוח לבך ואז תפיק דאגותיך.iv

[From the Jewish Encyclopedia:

Hahn was the author of “Yosif Omeẓ,” which was published at Frankfort-on-the-Main in 1723 by Moses Reiss Darum, son-in-law of Joseph ben Moses Kosman. This interesting work treats of liturgical questions, of the most important moments of religious life, of education, charity, morality, the Christian holidays, and the civil calendar. It is written in a popular style; and short remarks show the author to have been a master of the Halakah. As such he was acknowledged by his contemporaries Isaiah Horowitz, author of “Shene Luḥot ha-Berit,” and Joel Särkes, author of “Bayit Ḥadash.” He expresses rational views in regard to pedagogics. He recommends adherence to the old rule given in Prov. xxii. 6, “Train up a child according to its way” (A. V. “in the way he should go”), and that the scope, method, and subject of instruction be adapted to the capacity of the child: it should not be compelled to learn what is beyond its comprehension. If not fit for the study of the Talmud, it should receive thorough instruction in the Bible, which is plain and wins the heart for the fear of God. In this work Hahn also tells of the troubles that befell the Frankfort Jews before and during the persecutions caused by Vincent , of their expulsion in 1614, and of their readmission in 1616.]

The יוסף אומץ was brought to my attention by Wolf2191, who also notes that the work הדרת אליהו‎ (Prague 5545) attributes it to “the early ones” and an anonymous “sage”:

והואיל דאתא לידן דברי הרב בעל עקרים הנ”ל … אזכור מה שפרשתי בזה בס”ד דברי התנא במס’ (אבות פרק א’) וז”ל

הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכו’ ואם לא עכשיו אימתי.

… ועתה לא באתי אלא לפרש הסיפא דאמר ואם לא עכשיו אימתי. אשר בזה נפלא ממני פירושו שעל איזה זמן אמר התנא בלשון עכשיו כאלו הזכיר קודם לזה איזה זמן מוגבל.

אמנם על פי דברי הרב בעל עקרים הנ”ל דיבר התנא דברי תוכחת מוסר. ונפרש תחילה דברי הרב הנ”ל שאמר לעיל וז”ל

ואולם העתה עצמו אינו זמן על דרך האמת וכו’

רצונו בזה כי אין עת בעולם אשר יאמר עליו כי הוא זה עתה או יעלה במחשבה שהזמן זה הוא עתה. כי טרם יכלה מחשבת מלת עתה ממחשבתך אף שהוא זמן קצר מאוד מאוד. עם כל זה כבר עבר וחלף הזמן המעט הזה ונעשה ממנו עבר ואין זמן בעולם נמצא אשר תהיה וחל עליו זמן עתה אף במחשבה ופשיטא שלא יכלכלו הדבור לומר עתה כי טרם יפתח פיו לומר מלת עתה כבר עבר זמנו ובטל מחשבתו ונעשה עבר. ואם כן אין זמן עתה בעולם כי אם העבר והעתיד נפגשים זה בזה תמיד ואין תווך מבדיל בינותם.

וכבר ידוע מה שהביאו הקדמונים ז”ל. אמר החכם

העבר אין והעתיד עדיין אם כן דאגה מניין.

אך פן יאמר האומר אמת דעל זמן העבר אין לי שום דאגה ועל העתיד גם כן לא אדאג כמאמר החכם אל תצר צרות מחר. אך עכשיו הנה רע ומר לי. לזה בא התנא ואמר ואם לא עכשיו כלומר אם אין עכשיו בעולם נמצא על איזה זמן תדאג וק”ל:v

Returning to Yossi Green – he was actually apparently not the first to turn the aphorism into a song; it is claimed that it used to be sung in the great Yeshivah of Novardok:

סיפר הרב שנשאל מהו המקור של המאמר שהיו שרים בנובהרדוק “העבר אין והעתיד עדיין וההוה כהרף אין ודאגה מנין”, ופלוני אמר שהוא ב”אבן עזרא”, ולא מצאתיו אבל מקור המאמר נמצא בספר “פלא יועץ” (אות “דאגה”).vi

The ‘Rav’ (Rav Chaim Kanievsky) refers us to the celebrated nineteenth century moralistic treatise פלא יועץ, by the Bosnian-Bulgarian Rav Eliezer Papo:

כתיב (משלי יב:כה) דאגה בלב איש ישחנה. ופרשו רבותינו ז”ל (יומא עה.) יסיחנה מדעתו, אי נמי ישיחנה לאחרים.

ותרויהו איתנהו, שבתחלה ישתדל להסיחה מדעתו במחשבות טהורות וטענות מספיקות שיש ויש כדי לדחות הדאגה,

ואם לא יכול ישיחנה לאחרים, דהינו תלמידי-חכמים ואנשי מדע שידעו לתקנו בעצה טובה וידברו לו דברים המבטלים הדאגה ומישבים את הלב, כי כבר אמר החכם (מראה מוסר, ה) העבר אין, העתיד עדין, דאגה מנין, קום שתה יין. שאם הדבר כבר עבר מה יועיל בדאגה, האם יוכל להשיבו, ולא די לו רעת הרעה שארע לו אלא שיוסיף רעת הדאגה וחיי צער יחיה יסיחנה מדעתו. ואם הוא דבר שעתיד להיות, אם יש תקנה יעשה התקנה, ואם לא יש תקנה מה יועיל בדאגה, יבטח בשם ד’ וישען באלקיו זה כלל גדול להסיר הדאגה:vii

[The referral of the sufferer of depression to “men of science who will know how to repair him with good counsel and will speak to him words that will nullify the worry and settle his heart” is a remarkably modern-sounding endorsement of therapy.] While the earlier editions of the work, from its first publication in 1824 and on, that I have checked provide no source for the “sage’s” statement, a recent edition (Yerushalayim 5767) refers us to something called מראה המוסר. As described in בית עקד ספרים:

מראה מוסר, דער צוכט שפיגל, איין געטליך אונ’ וועלטליך ספר, שפריך ווערטר פאן אונזרע חכמים, מה”ר זליגמן אולמא מגינצבורג

A mere decade ago, I might have given up here, since I do not have ready access to a good library, but today, thanks to the incredible work of those behind HebrewBooks.org, the work is easily available with the proverbial click of a mouse. While the work is now rather obscure, it was apparently quite popular in its day, going through four printings in the seventeenth and eighteenth centuries. It is an alphabetical collection of miscellaneous aphorisms, moralisms and other quotable passages, in Hebrew and Aramaic, with Yiddish explanations, many from the Talmud, but many of much murkier provenance, our aphorism obviously among the latter.viii HebrewBooks has the third edition (Ovibach 5476):

אנוש אח קין. מה תדאג ותעיין.

בהפקד קנין. ורוב ענין

במשקל ובמנין. הכל הבל ורעיון.

העבר אין. והעתיד עדין.

וההוה כהרף עין. אם כן דאגה מנין:ix

Anyone can use HebrewBooks, but it takes Mississippi Fred MacDowell to point out that the other three editions (in addition to the Ovibach one) are available from the Jiddische Drucke collection at the Universitätsbibliothek Frankfurt a.M.:

The claim that this is the (direct) source of the פלא יועץ is problematic, though, in light of the differences between the versions: R. Papo omits the phrase “וההוה כהרף עין”, and adds the phrase “קום שתה יין”. In any event, here the trail goes cold; while מה”ר זליגמן אולמא מגינצבורג is clearly not the originator of these verses, I have been unable to trace them back any further, and so I pass the baton to the erudite readership of the Seforim blog: where and when does this aphorism originate?

iנוראות הרב, חלק חמשה עשר, דרשות על ברכות מלכיות, זכרונות ושופרות, קדושת יום הכיפורים, והגיונו של אדם, נערך, תורגם והוגה על ידי ב. דוד שרייבער, עמוד 97
iiמקור ברוך חלק ראשון פרק ג’ “החיים והלשון” סעיף ה’ עמודים שפט.-:‏
iiiשני לוחות הברית, מסכת יומא פרק נר מצוה, אות ס”ט
ivיוסף אומץ (פ”פ דמיין תפ”ג) עמוד קסח: – קשר
vהדרת אליהו חלק ראשון דרוש שני סימן ה’ עמודים לד:-לה. ד”ה ונשובה – קשר, קשר
viדרך שיחה עמוד ז.
viiפלא יועץ ערך דאגה
viiiContrary to the citation in the פלא יועץ, it actually appears under the letter א and not ה, as it is part of a larger poem beginning with the word אנוש.
ixמראה המוסר (אוביבאך תע”ו), אות א’ עמוד ה. – קשר
xבית עקד ספרים gives 374, but the title page explicitly states 438, as per the Universitätsbibliothek catolog.
xiבית עקד ספרים has 493; the Universitätsbibliothek gives “ca. 1750”.



A Picture is Worth a Thousand Questions

          A PICTURE IS WORTH A THOUSAND QUESTIONS
By Eli Genauer
Authors note: I would like to thank Dr. Peggy Pearlstein and Sharon Horowitz of the Library of Congress for their help in allowing me to assemble the various printed editions of the Talmud that I used in this article
Amongst all the difficult tractates of the Talmud, Eruvin stands head and shoulders above most. The Gemara tries to describe in words what would normally take a picture to understand. Thankfully, our printed editions of Eruvin contain many diagrams, in the body of the text, in Rashi and in Tosafot. These diagrams help us make sense of what is going on. Truthfully, I don’t know how one could learn this Gemara without the diagrams.

I would like to analyze one such diagram and trace its history in the printed editions of Eruvin. At the end of my analysis, I will leave the reader with a few questions to ponder.
The Talmud Bavli, Eruvin, 6A, discusses the case of the מבוי עקום, literally a bent alley.[1] This is a mavoy (alley) shaped like an “L” that opens to the Reshut ha-Rabim at both ends. Indeed, both Rav and Shmuel agree that this mavoy is open on both ends to the  Reshut ha-Rabim, but, they disagree on its halachic treatment. As I mentioned, the word ‘akum literally means “bent”. But, how do we know it is actually an “L” shaped mavoy? Probably from this picture which we find in the classic Vilna Shas.
It shows an “L” shaped mavoy with the notation that this mavoy opens up to the Reshut ha-Rabim at each end. Rashi does not say that it is an “L” shaped mavoy, only “מבוי עקום ושני פתחיו לרשות הרבים – a mavoy ‘akum is one that has both of its openings facing the Reshut ha-Rabim. Rashi does, however, add a critical word which adds to our understanding of the term, and that is the word “ka-zeh” (like this, or in this context, as described below). Underneath the word ka-zeh, in the Vilna edition, is the diagram with the “L” shaped mavoy, and now we know how Rashi explains this term in the Gemara. Of course, this assumes that the diagram, as it appears in the Vilna edition, is what Rashi provided.  Thus, in order to ascertain if the “L” shaped diagram is really what Rashi intended, we need to examine earlier editions to assure ourselves that this diagram is the correct one. 
Let us now turn to the history of the printed editions of the Talmud and, specifically, the various versions of this Rashi in different editions. I first looked at the second Bomberg edition printed in Venice in 1528.[2] Marvin Heller states that the Bomberg editions were, to some extent, based on the previous editions of Gershom Soncino.[3] However, where Soncino editions did contain diagrams, the Bomberg editions did not.[4] Dr. Edward Fram writes that “A blank space was left on the page suitable for adding a woodcut, but, whether for financial or technical reasons, the diagrams were not included until later printings”.[5]  It wasn’t until Yissochar Berman Segal’s Frankfurt on Oder edition of 1697-1699, almost 200 years later, that diagrams were included in a printed edition.
Therefore, as we would now expect, the 1528 Venice edition looks like this.

The text in Rashi reads מבוי עקום ושני פתחיו לרשות הרבים כזה. The words are perfectly clear, but without a diagram to indicate what the word ka-zeh meant, a student might be a bit lost.

At least the reader would know that there was supposed to be a diagram there, and he might look somewhere else (perhaps in an old Rashi manuscript) to find it.
Such is not the case for our next example, which was printed in Cracow in 1619. This was a smaller version of the Talmud and included only the text of the Gemara and the Rashi. It was printed for students for use in various Yeshivos.[6] Here is how our passage looks there.


If you look at the 7th line on the picture shown, you will see it says מבוי עקום ושני פתחיו לר”ה כזה, but there is no space left to indicate a diagram was supposed to go there. One wonders what went through the mind of a young Yeshiva student when he studied this line. It is perhaps no wonder that Marvin Heller quotes R. Raphael N.N. Rabinowitz comment regarding this edition of Eruvin that “the tractate is almost impossible to learn from, and is, therefore, worthless.”[7]
Next we will go to the Benveniste edition, printed in Amsterdam in 1644. Similarly, this edition does not contain diagrams, as we can see from a copy that I possess.


However, as noted above, there were some editions that had the blank spaces filled in by artists or through the addition of woodcuts. Such is an edition housed in the Library of Congress, where the page in question looks like this.

The words inside the diagram are smudged, but at least it is somewhat clear that the alley in question is “L” shaped.[8]

Let us finally get to the first edition that had diagrams included, that of Frankfurt on Oder of 1697. After almost 200 years of no printed diagrams, just empty spaces, this is what we see.


It is safe to say that the editors belonged to the minimalist group of diagram makers. We can see the “L” shape, but no indication of where the reshut ha-rabim begins. You will also notice that the word מכאן  is spelled incorrectly as מיכן, in the text of the Rashi.[9] Not an auspicious start for diagrams in the printed Talmud.
From then on, the diagrams get a little better and begin to look quite a bit like the definitive diagram in the Vilna Shas. Here are a few examples.

AMSTERDAM, 1743


DYHERNFURTH 1816
My personal favorite is from Frankfurt on Oder of 1734. I think the picture tells the story best (even better than the Vilna Shas) because of the position of the words “reshut ha-rabim“. (ר”ה as abbreviated)

This edition, correctly shows the reshut ha-rabim beginining only where the alley ends.
As I mentioned before, the  Soncino editions contained the diagrams that were missing in the Bomberg editions. (See note [4] below). Clearly, these came from manuscripts which were used to prepare the Soncino editions. It was easy for a scribe who was copying a manuscript to insert a diagram where indicated, as everything was being done by hand. We might also assume that the copyists were artistic in nature and that drawing a diagram came easily to them.
I am left with just a few questions.
1. Who drew the first diagram? Was it Rashi himself? Are there manuscripts that provide evidence that Rashi did or did not execute the diagrams that appear in today’s editions of the Talmud?
2. Did Rashi even write the word “ka-zeh” in his Peirush?
3. Once the original manuscript of Rashi was copied and re-copied, did the diagrams change? I can imagine that a copyist wanted to strictly maintain Rashi’s words, but I wonder if one of them thought that their version of a diagram might be better understood? This would cause later versions to be changed forever.
We know that a picture is worth a thousand words. We are also taught that in studying Gemara, every word is precious. It is therefore very important that the diagrams that we have be accurate, so that the thousand words they tell us will also be accurate.
NOTES

[1]  The online Milon gives the following meaning to the word “‘akum” – curved; bent; inclined. Jastrow renders our particular passage as “a winding alley.” Clearly, a picture would be helpful here to indicate what the Gemara was talking about.
[2]  Maamar ‘al hadpasat ha-Talmud with Additions, ed. A.M. Habermann, Mossad ha-Rav Kook, Jerusalem: 2006,  p. 73 n.1. Rabinowitz states that although it is unclear to him the exact date of the printing of all the volumes of this edition, he had a copy of Eruvin that provided it was printed in [5]288 (1527/8). This is the same year indicated in the copy in the Library of Congress.
[3]  Marvin J. Heller’s Printing the Talmud: A History of the Earliest Printed Editions of the Talmud, Brooklyn, NY: 1992,  p. 145.
[4]  Here is an image of the Soncino, Pesaro 1511 Eruvin 6A which shows a diagram of the “L’ shaped alley (from JNUL online digitized collection). Marvin Heller has a picture of the front page of this Tractate in his above cited book (p. 110) and he identifies it as Pesaro 1511.
[5] Edward Fram, “In the Margins of the Text, Changes in the Page of the Talmud,” in Printing the Talmud: From Bomberg to Scottenstein, ed. Sharon Lieberman Mintz et.al., Yeshiva Univ. Museum, New York: 2005, p. 91, n.4. 
[6] Heller id. at p. 38.
[7] Id. p. 388. According to Heller, Rabinowitz made his comment because of the inferior paper and letters of this edition. But, I imagine that he was also bothered by instances such as this.
[8] Here is a picture of a different page of Eruvin from the same copy with diagrams drawn in by ink. Although he was living in Amsterdam at this time, I do not think it was Rembrandt who drew these.

[9] It was spelled that way in the Pesaro 1511 edition also. I assume that the Vilna Shas version is correct.